דיווחים מחזית המאבק

1.
האירוניה הגדולה היא, כמובן, שבגלל שאין שום חניון מזויין שפתוח בשבת באיזור כיכר ספרא (והאמת היא גם שאלמלא היו שלושים מעלות בצל בשעה ארבע אחר-הצהריים הייתי הולכת לשם ברגל), אני מחנה את האוטו בחניון המעלות ומשם חוצה ברגל דרך רבי עקיבא והלל, חולפת על פני היושבים בפוקצ’ה בר, ארומה, איוו, צ’יליז ופוקצ’יטה, ומצטערת מצד אחד על כל כמויות האנשים האלה שבקלות היו יכולים להגיע להפגנה, ומצד שני חושבת שזה בסדר גמור. תמיד טוב שיש גם יושבי בתי קפה. וחוץ מזה, תמיד הקומץ הוא שעושה את העבודה השחורה בשביל כל השאר. כי אם כל אחד יגיד שאחר יעשה, שומדבר לא ייעשה (את זה למדתי מחברתי הקיבוצניקית-לשעבר עמליה).

בשעה ארבע-ורבע יש יותר מג”בניקים ממפגינים בכיכר, אבל כל הזמן זורמים עוד ועוד אנשים למקום. בשעת השיא היו שם, להערכתי, בסביבות 600 איש. היו נאומים ושירים ושלטים וחיתולים ועפיפונים וכדורי-עף צבעוניים. היו הרבה צעירים אבל גם מבוגרים וגם אנשים עם ילדים. רוב המפגינים עונים במדוייק על ההגדרה חילוני-ליברלי-אשכנזי, וזה קצת מצער אותי תמיד שהשמאל הליברלי בארץ לא הצליח עד היום לפרוץ את חומות הגטו של משתמשי-קרם-הגנה-מקדם-700. מצד שני, היו בהפגנה כמה חובשי כיפה סרוגה. לא הרבה, אבל היו. בחזית ההפגנה ניצבו – בצדק וכראוי – הפעילים של מטה המאבק בקרית יובל. היו גם כמה פאנקיסטים ותיכוניסטים עם סקייטבורדים, והמון בחורות יפהפיות עם פרחים בשיער ומכנסיים קצרים וגופיות דקות. היו כרגיל גם כמה כלבים, וממש בשולי ההפגנה, ליד הבניין של אגף החניה, נער חרדי צעיר – עם מגבעת שחורה וחליפה שחורה וחולצה צחורה – דאג להשקות בחום שני גורי חתולים מקערת מים. בתור הפגנה ראשונה היא היתה בסדר גמור, אבל המבחן הגדול יהיה בשבת הקריטית של פתיחת החניון.

2.
אני עוקבת אחרי מטה המאבק של עובדי הסינמטק, מפני שלמרות שפסטיבל הסרטים שנערך כל שנה בחודש יולי חביב עליי מאוד, אין לי שום כוונה להגיע לסינמטק אם הפסטיבל יתקיים מתוקף צווי ריתוק וצווי מניעה ותחת איום ממשי של פיטורי העובדים מיד בתום הפסטיבל. מאז הפסטיבל הראשון שנערך במאי-יוני 1984 לא היתה אף שנה שלא ביליתי בפסטיבל, למעט שנה אחת: 1995. זה הקיץ שבו טיילתי בארצות הברית, ובחודש יולי 1995 הייתי בעיצומו של מסע החוף המערבי הגדול. כך שאם צריך, זה בסדר גמור מבחינתי לא להיות שוב חלק מפסטיבל הסרטים ביולי 2009. יש לי עדיין בבית את התוכנייה של פסטיבל הסרטים הראשון, שהיא ספרון צנום שמונה לא יותר מ-98 עמודים וכ-80 סרטים (ומחיר כרטיס היה אז 500 שקלים. ישנים). יש לי גם את כל שאר התוכניות של כל שאר הפסטיבלים עד בערך שנת 2000 או 2001, שאז פרשה על הפסטיבל חסות מסחרית אחת מחברות הסלולר, ומאז הוא נהיה די מפלצתי. כבר לא היה מדובר יותר בחוברות צנועות אלא בספרים עבי כרס ממש – כלומר, הפסטיבל הלך ותפח וגם נהיה קצת דוחה להגיע אליו עם כל השלטים והפנסים של נותנת החסות הצלוליטית. בקיצור, צודקים בעיניי העובדים שטוענים שאפשר היה לפתור ולו גם חלק מהמצוקה התקציבית של הסינמטק על-ידי הפקה של פסטיבל צנוע וצנום יותר בהיקפו הפעם. כמו בשנותיו הראשונות. אבל הנהלת הסינמטק מבקשת לדבוק בפסטיבל מלא וראוותני כבכל השנים האחרונות, ואז, בתום הפסטיבל, לפטר עובדים. הכי קל תמיד זה לפטר עובדים. כוח-אדם הוא המשאב הכי זול וקל לזריקה שיש לכל אירגון. מי כמוני יודעת. אז המחאה הפרטית שלי תהיה כנראה לא להגיע השנה לפסטיבל הסרטים.

3.
וביום חמישי בעוד פחות משבועיים, ב-25 ביוני, מצעד הגאווה. בדרך חזרה מההפגנה בכיכר ספרא אני יורדת ברחוב הסורג, ורק אז אני רואה פתאום את הדגל הלהט”בי הצבעוני מתנופף מחלון משרדי הבית הפתוח. אבל מה שמושך את תשומת לבי זו העובדה שהוא מתנוסס בגאון מעל השלט הגדול של חנות Harmony.