רחובות לוהטים

גל החום של אמצע השבוע הוציא את כולם החוצה. שלישי בערב, תשע וחצי, העיר פקוקה ואין אף מקום חניה. מוסה ואני חונים בסוף ברחוב שבטי ישראל, וחוצים את כיכר ספרא השטופה באור זרקורים לרגל הסטריט בול. אנחנו מגיעים לאוגנדה ברבע לעשר רק כדי לגלות ששלום גד כבר באמצע השיר השלישי שלו. יום אחד אני אצליח אולי לפענח את הקוד הסודי של שעת ההתחלה של הופעות. מכיוון שההופעה פורסמה בתשע, חשבנו שהיא תתחיל בעשר. למרבה ההפתעה החדרון הקטן באוגנדה מלא – אני כבר לא רגילה לראות הופעות של יותר מחמישה אנשים בקהל. אז אנחנו יושבים על הבר ומוסה מזמין ערק אשכוליות ואני מדברת עם דודו מהרדיו. אני מקווה לשמוע את שלום גד בהזדמנות אחרת. למוסה יש קרייבינג קרניבורי ואנחנו הולכים למקום החדש של פיני, על פינת יפו ומגרש הרוסים, שמוכר רק קבבים. האמת שזה רעיון מבריק. אם יש מזללות המבורגרים, אין שום סיבה שלא יהיו מזללות קבבים. זה מקומי ומדויק, ופיני הוא קצב ושף מעולה. מוסה מדווח שזה טעים, לי כואבת הבטן באותו ערב ולא נראה לי שבשר בעשר וחצי בלילה יעשה לי טוב.

הדרך משם לבאסס נראית כמו חזיון פוסט-אפוקליפטי. על חורבות רחוב יפו, שבמרכזן ניצב בגאון תא שירותים בודד של חברת מוצאות, מתהלכים אינספור בני נוער אמריקאים בין מסילות המתכת שיסיעו יום אחד את הרכבת הקלה. מכיוון שלא עוברים שם עכשיו כלי רכב זה נראה כמו יום כיפור סוריאליסטי ומעוות. מכמה מרפסות מעל הרחוב בוקעת מוזיקת רגאיי בקולי קולות. בכיכר ציון חונים שני ואנים של נחמן-מאומן, וברסלבים על אל.אס.די מרקדים על הגגות שלהם לצלילי טראנס חסידי בקולי קולות. אני רוטנת למוסה שאני לא חושבת שהחניה שלהם פה היא חוקית, והוא אומר לי לא להיות קטנונית ומרירה – זו לא החניה שלהם שהיא הבעיה. בדרך אנחנו עוד קונים גלידה, ובסוף מגיעים אל הבאסס.

בתוך האפלולית של הבאסס מנגנים תשעה בסיסטים ומנצח את “קוברה” של ג’ון זורן. אין יותר מעשרה או חמישה-עשר איש בקהל. קוברה היא לא יצירה כתובה, היא יצירה שמאלתרים על המקום, ומשום כך היא יותר משחק שבנוי על הדיאלוג שבין המנצח לנגנים, ועל היחסים שבין הנגנים לבין עצמם. הנגנים רשאים שלא להישמע להוראות המנצח, שמתקשר איתם בתנועות ידיים, חבישת סרט ראש אלסטי (כמו של טניסאים) וכרטיסיות גדולות שנושאות אותיות ומספרים. הנגנים בתורם עונים לו בהרמת ידיים, ספירת אצבעות ומימיקה של שיסוף גרונות. על הבמה יש חמישה קונטרבסים וארבעה בסים חשמליים. הבסים מנגנים, גונחים, מהמהמים, משוחחים ביניהם, והנגנים עצמם משמיעים לפעמים קולות שונים כמו ציחקוקים, קולות הקאה, שירה ג’אזית ועוד. בעיניי זו הוכחה נוספת לזה שלבסיסטים יש ראש פתוח וחוש הומור יותר מלכל הנגנים האחרים. אני לא יכולה לתאר לעצמי תשעה גיטריסטים מבצעים את המשחק הזה של ג’ון זורן, עם כל האגואים שלהם. לפני חודשיים בערך, כשסיפרתי למוסה שהייתי בהופעה של קונטרבסיסטים למען השלום, הוא העיר ביובש שהוא מעולם לא ידע שהבסיסטים הם המכשול בדרך לשלום. נשבעתי לעצמי (שוב) שאני רק עוברת את חודש יולי העמוס בעבודה, ומוצאת לעצמי מורה לבס.

* * *

כבר בכניסה למדרחוב דורות ראשונים מישהו שופך לי על הרגל בירה. בכניסה לבולינט מישהי שופכת עליי קולה. הם מחייכים ומתנצלים, זה לא בכוונה. אני מחייכת חזרה. מזל שמישהו בדיוק מתיז עליי ועל סביבותיי מים מאקדח מים אימתני. אני נכנעת ומחליטה לשחות עם זה. אין שום טעם להילחם בקארמה שלי לאחר-הצהריים הזה. נגזר עליי להיות רטובה ודביקה. יום שישי, שתיים וחצי בצהריים, מסיבת רחוב בסמטה של בירמן ובולינט. למרות שזו סמטה, אני מעריכה את מי שהצליח למתוח בין גגות הבניינים משני הצדדים יריעת בד לבנה ענקית, שמסוככת ומצלה על הרחוב. בין הבניינים נמתחים גם חבלי כביסה ועליהם תלויות חולצות כתומות של בולינט. על המרפסות עומדים המון צעירים, כאמור עם אקדחי מים. העיר הזאת צריכה דחוף ים. אני קונה לחמניה עם נקניקיה בבירמן ועומדת מהצד לצפות בהופעה של אבי וקנין. מסביבי יש אינספור אנשים, שאת הגיל הממוצע שלהם קל לזהות לפי העובדה שחצי מהבנים לובשים חולצות סוף מסלול. הבנות בשמלות קיץ קצרות, גופיות ומכנסונים, וכולם בכפכפים. זה נראה כמו פגישת מחזור של כל התיכוניסטים בעיר, שיצאו לחופשת סופשבוע מהצבא. עומר קצת חסר לי. כולם שותים בירות וערק ואוכלים משולשי פיצות מפיצה אפל שבתחתית הרחוב, שלא הפסיקו לעבוד כמו משוגעים. אני ממתינה להופעה של הג’ירפות.

כשהם עולים סופסוף לבמה הרחוב כולו מלא לגמרי. גלעד כהנא הוא שילוב של פוליטיקאי דמגוגי במיוחד ונביא זעם. לפני כל שיר של הג’ירפות הוא נושא נאום חוצב להבות של רבע שעה, שנשמע כמו נאום ממסע בחירות. יותר מפעם אחת התחשק לי להגיד לו סתום כבר, נודניק. שתוק ותשיר. תן למוזיקה ולשירים שלך לדבר במקומך, להגיד מה שיש לך להגיד. אבל אין מה לעשות, כהנא הוא מצד אחד אבי אבות החרטטנים (יחד עם עוד כמה עיתונאים שמתחזקים גם להקות רוק. בלי שמות), אבל מצד שני, יש לו את הכריזמה שלו. כשהוא אומר שהוא אוהב להופיע בירושלים מפני שיש כאן את השילוב הזה של רעב, כעס ותשוקה, אני נאלצת להסכים איתו. אני חושבת שהוא צודק, שאלה באמת שלושה מהמאפיינים הבולטים ביותר של העיר. מישהי מהקהל זורקת עליו זוג תחתונים (בצבע תכלת), והוא חובש אותם בגאווה על הראש. עם כל הדברת שלו, ההופעה של הג’ירפות היתה טובה מאוד. לפני עמדו שלוש המלצריות הקטנטנות של בולינט, עם הרסטות והפירסינג והעור החשוף שלהן, ובין מזיגת בירה אחת לשניה הן לא הפסיקו לרקוד. לידן עמדה מישהי מבוגרת – בעצם, אני לא בטוחה שהיא היתה יותר מבוגרת ממני, רק שכל השיער שלה היה אפור – ורקדה לעצמה. כל הצעירים בני העשרים התבוננו בה בשילוב של תימהון ורחמים, ולא רציתי להגיד להם, אין לכם מושג כמה מהר גם אתם תגיעו לגיל שלה. ושלי. ומה אתם חושבים, שאנשים מבוגרים אמורים לצאת לגלות בערבות הקרח? אבל למה להיות משביתת שמחות.

היתה שם לפני הג’ירפות גם להקת חיקוי לגאנז-אנ-רוזס, עם כל המניירות האפשריות. זה היה לגמרי מצחיק, הגיטריסט עם הפאה וכובע של סלאש, הזמר הקטן עם הקול הצווחני והטיית הגוף לאחור (למרות שהוא היה דווקא כהה והזכיר לי יותר את כריס קורנל במראה הסרסור הצרפתי שלו). הם סיימו עם פרדייז סיטי. קח אותי לפרדייז סיטי, במקום שבו הדשא ירוק והנערות יפהפיות, קח אותי הביתה.

העיר הזאת היא לא גן עדן, אבל היא עדיין – שוב – תמיד, כנראה – הבית.

* * *

חזרתי הביתה לפנות ערב, הישר למקלחת. דיברתי בטלפון עם עומר, שבילה את סוף השבוע עם החברה שלו בהוד השרון, ועם ההורים שלי. שתיתי עוד מים. בשמונה בערב עשיתי מה שחלמתי עליו כל השבוע: נכנסתי למיטה. בתשע בערב כבר לא היה עם מי לדבר. קמתי הבוקר בתשע.