זלדה

כשאת יפהפיה דרומית (שם נרדף לדקדנטיות וריקבון מוסרי) שמרגע הולדתך גידלו אותך להיות רק יפה וטיפשה כדי להתחתן עם גבר עשיר ובעל מעמד, בלי שום התייחסות לכישורים או לכישרונות שלך, הרצונות והתשוקות והשאיפות שלך – מה כבר את יכולה להיות בבגרותך? “שיר אלבמה” של ז’יל לרואה לוכד יפה מאוד את הפן הטרגי בחייה ואישיותה של זלדה סאייר פיצג’רלד, את התסכול והזעם של אישה שהיו לה כישרונות ושאיפות ואישיות משל עצמה, אבל שום כלים לממש אותם. חוסר אונים מוליד תסכול ותסכול מוליד זעם ואלה הולידו (כנראה) את הדיכאונות וההתפוררות הנפשית של זלדה. תמיד חיבבתי את הקירבה המילולית – גם בעברית וגם באנגלית – בין דיכוי לדיכאון, בין repression ל-depression. היא היתה אשתו הזוהרת של סופר מבריק, והרומן הגדול שלהם היה כבר מההתחלה שונאים: סיפור אהבה. הוא שדד קטעים שלמים מיומניה, מחייה, מסיגנונה, אבל היא עצמה לא לגמרי הצליחה לממש את האמביציות העצמאיות שלה – במחול, בציור, בכתיבה. לא פלא ששנים אחרי מותה הפכה זלדה לאיקון פמיניסטי. את רוב חייה הבוגרים היא בילתה בבתי חולים למשוגעים, שקועה בהזיות ודימדומים, מסוממת מתרופות וטיפולים חשמליים. היא מתה בשריפה שכילתה את בית החולים האחרון ששהתה בו, ב-10 במרץ 1948, והיא בת 48. נשרפת כמו דמות המכשפה או המשוגעת בעליית הגג כמו בכל הרומנים הגותיים.

* * *

אם יש ספר אחד שאליו אני חוזרת שוב ושוב, אם יש ספר אחד ויחידי שאני צריכה לבחור כאהוב עליי ביותר, זה לבטח “גטסבי הגדול” של סקוט פיצג’רלד. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי בת 16 או 17. אני לא יכולה לספור כמה פעמים חזרתי אליו מאז. העותק שיש לי הוא המהדורה הראשונה של התרגום לעברית, שראתה אור בשנת 1974, שכריכתה לבנה. הדפים כבר נפרדו ונתלשו זה מזה, אבל אני מסרבת לקנות לי עותק חדש. הספר הזה, שאין בו יותר מ-130 עמודים – לא הרבה יותר מנובלה מורחבת – מגלם כל מה שאני מאמינה בו בספרות גדולה. הכתיבה הבהירה, הישירה, השקופה, בלי שום פירוטכניקה ולהטוטים לשוניים. הסגנון המדויק והחף מכל שמץ של סנטימנטליות, אבל מסתיר מתחתיו מערבולות גועשות של רגש. השאלות המוסריות העמוקות ביותר, והטרגיות ביותר, של טוב ורע. ההבנה העמוקה ביותר של העובדה שאיננו יכולים אף פעם לברוח מן העבר שלנו, אבל לנצח אנחנו נושאים עיניים בתקווה, בכיסופים, בערגה, אל העתיד. “גטסבי” בשבילי הוא הרומן הגדול ביותר שנכתב אי פעם.

* * *

רוב החברים של סקוט תיעבו את זלדה, ובראשם ארנסט המינגוויי. זה היה הדדי: היא תיעבה אותו בחזרה וחשבה שהוא מתחזה יומרני נפוח וחסר כל כישרון. היא חשבה שסקוט עולה עליו בהרבה, ובעניין הזה היא כנראה לא טעתה בהרבה. המינגוויי תיעד את חייהם של סקוט וזלדה בפריז בספרו “חגיגה נודדת”, המוקדש לאותה חבורה של גולים אמריקאיים שישבו בעיר האורות בשנות ה-20 של המאה שעברה. Moveable Feast נקרא הספר במקור, ו”חגיגה נודדת” הוא בהחלט תרגום הולם, רק שמישהו בוויקיפדיה בעברית, תחת הערך סקוט פיצג’רלד, החליט לתרגם את Moveable Feast כ”אגרוף המתניע”. מילא הבורות בספרות אמריקאית ובפיצג’רלד והמינגוויי, אבל מישהו לא יודע אנגלית בסיסית ואת ההבדל שבין Feast (חגיגה) ו-Fist (אגרוף). וויקיפדיה, במיוחד בעברית, היא כזאת אנציקלופדיה דילטנטית. למי שסומך עליה מגיע אגרוף מתניע (מה זה בכלל?) באמת.