יונתן

יונתן הוא שכן שלי. הוא גר בנין אחד לידי. המרפסות שלנו כמעט נושקות זו לזו בזוית של תשעים מעלות. אצלי זו המרפסת האחורית שיוצאת מחדר השינה שלי ושעליה אני תולה כביסה. אצל יונתן זו המרפסת הקדמית שלו, שיוצאת מהסלון שהוא למעשה חדר העבודה והלימודים שלו. יונתן הוא סטודנט בבצלאל, ורוב הזמן, בשעות שהוא בבית, אני רואה אותו רכון אל שולחן העבודה שלו או אל מול המחשב. אני רואה רק את הגב שלו מופנה אליי, ועכשיו בקיץ לעיתים קרובות הוא חשוף. יונתן לומד כל כך הרבה וכל כך קשה. בבצלאל מעבידים אותם בחומר ולבנים. בערבים, כשיונתן שומע שאני פותחת את דלת המרפסת שלי כדי לצאת לתלות כביסה, הוא מתרומם מעל שולחן העבודה שלו ויוצא אל המרפסת שלו. הוא מתמתח כמו חתול עצל, ולא כמו התלמיד החרוץ והשקדן שהוא באמת. כשיונתן מתמתח המכנסיים שלו – ג’ינס או בוקסרים – יורדים לו עד לקו המפשעה. ליונתן יש חברה בקיבוץ בצפון, אבל לפעמים אני רואה אצלו נערות אחרות. לי לא אכפת, אני לא שומרת המוסר של אף אחד. כל מה שאכפת לי זה שיונתן מחייך ומברך אותי לשלום וככה אנחנו עומדים כמה דקות על המרפסת ומפטפטים. יונתן מספר לי על הלימודים שלו ואני מספרת לו על דברים שאני עושה. כשאני מספרת לו על הופעות ועל מקומות העיניים שלו נפקחות בהפתעה כאילו אני גדולת הבליינים שהוא פגש אי פעם. לפעמים יש לי חשק להגיד לו יונתן, תפסיק כבר ללמוד כל כך הרבה, אתה חייב לצאת קצת לנשום אוויר ולהתאוורר ואם אתה רוצה אני אקח אותך לכל מיני מקומות מגניבים. אבל אני לא אומרת כלום. במקום זה אני מספרת ליונתן על כל הדיירים המוזרים שגרו בדירה הקטנה שלו לפניו, והוא מחייך. ב-13 השנים שאני גרה כאן הדירה הזאת תמיד היתה מושכרת, אבל מכל מי שגר בה עד עכשיו יונתן הוא הכי נחמד. יונתן נכנס לגור כאן בדיוק בקיץ לפני שנה, ובדיוק יומיים אחרי שאברם, השכן בדירה שלידו, נפטר. לילה אחד הגיעו אמבולנס וניידת משטרה, ופרמדיקים טיפסו בסולם אל הקומה השלישית, שברו את רפפות התריסים ופרצו פנימה, ואחרי דקות ארוכות הורידו איתם אלונקה מכוסה בסדין. אברם היה איש זקן וערירי, למרות שהיו לו שני בנים. עד היום אף אחד לא גר בדירה שאברם חי ונפטר בה. יונתן ואני מרכלים על השכנים. שני הבניינים שלנו צופים אל גינה אחורית מרהיבה ופראית, שצומחים בה ברוש, כליל חורש וסגלון, עץ שסק, עץ שזיף ועץ רימון, ושני עצי דובדבן ששתל שמוליק, השכן שגר בקומה שמתחת ליונתן. באביב, כשעצי הדובדבן פרחו במלוא תפארתם, שמוליק הזמין את כל השכנים להנות מהמראה, כאילו זה היה טקס סאקורה בטוקיו, ולא בחרוסלמה. בין העצים בגינה יש כמה שיחי ורדים, חרציות, אחירותם, והרבה מינים של ציפורים. אנקורים ושחרורים וירגזים ויונים ועורבים, ולכל אחד יש ציוץ אחר וצליל אחר. אני לא מאמינה שיש גן כזה נפלא באמצע העיר, והוא גם שלי. לפעמים אני חושבת שחבל שזו עיר ולא קיבוץ, כי אז יונתן ואני היינו יכולים לחצות את המרחק שמפריד בינינו ולעמוד אחד על המרפסת של השני. במקום זה, כדי להגיע אחד אל השני אנחנו צריכים לרדת מדרגות של בנין אחד, ללכת מסביב ולעלות מדרגות של בנין שני. אז אנחנו לא עושים את זה. במקום זה אנחנו ממשיכים להיתקל אחד בשני כמעט כל ערב, על המרפסת. אני תולה כביסה פעם ביומיים, אבל יונתן עושה כביסה באופן מרוכז פעם אחת בשבוע. כשיונתן עוד ישן בשעות הבוקר, ואני רואה את התריס בחדר השינה שלו מוגף, אני מורידה את הכביסה שלי ומציצה אל הכביסה שלו. מכנסיים, תחתונים, גרביים, חולצות טי. החתול הג’ינג’י שלו מתמתח בכיסא על המרפסת ומיימיים. על השולחן במרפסת של יונתן יש תמיד בקבוקי בירה ריקים ובקבוק מים גדול ומאפרה ענקית מלאה בדלי סיגריות. לפעמים אני מריחה את הסיגריות שלו ויודעת שהוא יושב שם בלילה על המרפסת ומעשן בזמן שאני כבר במיטה, קוראת ספר. לפעמים יונתן חובט בגיטרה שלו ומהמהם שירי מלנכוליה. לפעמים יש אצלו חבר או שניים ואני שומעת אותם דנים בסוגיות כבדות משקל בנושא אמנות. אני יודעת שלמרות שאמצע יולי עכשיו ונדמה שהקיץ יתמשך לנצח, הוא יסתיים יום אחד. הרימונים על העץ כבר הולכים ומבשילים, ראש השנה הוא הרבה פחות רחוק מכפי שזה נראה. בחורף אני ויונתן שוב לא נראה אחד את השני כל כך הרבה, כי מי תולה כביסה בגשם. ואני לא בטוחה שגם עד סוף הקיץ יהיה לי מספיק אומץ כדי לומר לו, יונתן, אתה רוצה אולי ללכת לשתות קפה