המנונים עירוניים

בוקר מושלם בעיר מתחיל ככה: אני נפגשת לארוחת בוקר מאוחרת עם אביגיל בקפה רשלה ברחוב החבצלת. זה יותר בית תה מבית קפה. אנחנו מזמינות ארוחת בוקר אחת, אביגיל שותה קפה ואני מזמינה תה. מגיע קנקן פורצלן לבן עם תה סיני ירוק עם לימון, תפוח וג’ינג’ר, ועם מסננת קטנה וצלוחית ליד. יש גם כלי לסוכר מחרסינה פרחונית ובו קוביות סוכר ומלקחי כסף קטנים. יש כאן עוד הרבה סוגי תה: תה לבן ותה יסמין, תה ארל גריי וצ’אי אפריקאי, תה דרג’ילינג ואינגליש ברקפסט. אני רוצה לנהל בית תה כשאהיה גדולה. בית תה פשוט, נקי ומינימליסטי. תה הוא זן, הוא אמנות ותפיסת עולם וצורת חיים בפני עצמה, שונה מאוד מתרבות הקפה.

ברחוב החבצלת יש עדיין חנויות ישנות לצד המקומות האופנתיים שנפתחו בו בשנתיים האחרונות. יש כאן סנדלר, סוכנות למכירת תכשירי שיער, המספרה של רמי, חנות המסגרות של רפאל, השווארמה התורכית של לזר ושוורץ הסיטונאי. יש כאן דירות שכורות של סטודנטים ויש את הרבנות. את חנות המכנסיים הפסיכדליים של ציפי סיקסטיז החליפה חנות סמי-אוונגרדית עם השם הלא ברור אי והי (E ve He). בין השאר נמכרות בה חולצות של “התקליט” (או שמא “הקסטה”, האחות הקטנה של “התקליט”) ושאר פריטים של נערות רוק. בחלון הראווה יש שיר –

קיץ / דנה פרנק

קשה לקרוא לזה רוח. ובכל זאת
היא גורמת לקצה הסיגריה שלי לפעום באדום
כמו לב שקראו בשם בעליו

אחרי שאביגיל ואני נפרדות, אני הולכת מכאן לדפדף בדיסקים בתו השמיני ולחטט בספרים ותקליטים ישנים אצל טריונפו. התו השמיני מעורר בי געגועים לבאלאנס ולפיקידילי וכל מה שאבד במעבר מתקליטים לדיסקים ולקבצים דיגיטליים. אני מתנחמת בדיסק חדש של ה-Eals ואוסף בשלושים שקלים של הלמונהדס – מעניין באמת מה קורה עם אוון דנדו בימים אלה. שנות התשעים. באבט ליד עדיין פתוחה וצפופה כרגיל, למרות שנילי כבר לא כאן. אני אחזור לבאבט בחורף, כשיתקרר.

טריונפו היא חנות שבמקור היתה כריכיה של ספרים ישנים, שנמצאת מול הבולינט ובירמן. יש להם גם מרתף שנראה כמו בית עבוט ויקטוריאני או בית ממכר עתיקות. יש שם כלים ישנים, גלויות ותמונות, ספרים ומדפים עמוסים בתקליטים. בפעם הקודמת מצאתי שם אלבום עם שלושה תקליטי 78 של וודי גאת’רי, עשויים מבקליט שחור כבד, בשם Dust Bowl Ballads. אני לא יכולה לנגן את התקליטים האלה על הפטיפון מודל 79′ שלי, מפני שהם דורשים גרמופון עתיק עוד יותר. אבל זו פיסת היסטוריה, שעל העטיפה שלה מתנוסס צילום שחור-לבן מימי השפל הכלכלי הגדול וסופות האבק של שנות השלושים. אני תמיד מבטיחה לעצמי להקדיש לפחות שעה לנבירה יסודית במדפי התקליטים העמוסים, אבל תמיד השילוב האסטמתי של טחב ואבק שולח אותי מקץ רבע שעה חזרה אל מפלס הרחוב, מתעטשת ודומעת. לא נורא. כל פעם אני חוזרת לקצת זמן.

במה שהיה פעם באלאנס פתחו גלריה לאמנות עכשווית. אני שמחה שפתחו שם גלריה ולא מספרה או בוטיק בגדים או חנות נעליים. בערך בזמן שבאלאנס נסגרה, נסגרה גם חנות הספרים בית הלל במעלה רחוב הלל, ועד היום לא נפתח שם כלום. חבל. בגלריה דאנא, כך היא נקראת, יש תערוכה של איוון שוובל, שכל מה שאני יכולה לומר עליה הוא שהיא נחמדה. הייתי רוצה לראות שם תערוכות קצת יותר נשכניות ובועטות. יש המון אמנים בעיר הזאת שזקוקים לחללי תצוגה. הלכתי לפני כמה שבועות במיוחד לבית שמואל כדי לראות תערוכה של דודו פנסו, שהוא צייר נהדר שמצייר תמונות צבע של נופי פנים וחוץ מהקטמונים. הציורים באמת טובים מאוד, אבל בית שמואל זו לא גלריה כך שחלל התצוגה לא היה מוצלח ולא התאים לציורים, וחבל.

במעלה מדרחוב בצלאל אני עוצרת תמיד מול לוח המודעות המאולתר, קצת מעל קפה בצלאל. תמיד אפשר למצוא שם פליירים של הופעות ואירועים ועניינים מעניינים. על בריסטול צהוב, באותיות דפוס ומשיחות מכחול לבנות, תלוי שם שיר – אולי הוא נשאר למזכרת ממטר על מטר או אירוע שירה אחר –

על כרכובי העיניים
מתיישבות
ציפורים עייפות
אוספות תחת כנפיהן
את היום ואת מעלליו

אין איזכור לשמו של המשורר/ת. משורר אלמוני. כמו כל האנשים המוזרים שאוספים בולים ישנים או פרפרים, ככה אני אוספת שירים כאלה.

רחוב עזה מסמן לי שאני קרובה הביתה. זה הרחוב הראשי של הכפר שלי. אני מכירה את כל החנויות שנפתחו ונסגרו בו במשך השנים. כשעברתי לגור כאן באוגוסט 1996 היתה רק קונדיטוריה ותיקה אחת בשם אגוזית (או משהו דומה) שאחר-כך החליף אותה קפה עטרה והיום החליפה אותו הסושייה. זיגמונד – או הזיגמונים – היה עדיין קיוסק פינתי שמכר עיתונים וסיגריות. בחנות שאף פעם לא מחזיקה מעמד הרבה זמן בפינת רד”ק היתה חנות בגדים קטנה של “שש”. את קפה פילטר החליף הקופי שופ, ובמקום קפה רחביה נפתח עכשיו קפה יהושע (שגרר אחריו מודעות נאצה חרדיות על השיקוצים שהוא מגיש בלב השכונה הדתית רחביה). בלי סוף מספרות היו פה תמיד – זכר, כנראה, לעבר הייקי של רחביה וכל נשות הדוקטורים והפרופסורים שלה. בפינה של מטודלה הספר שלי פתח עכשיו חנות גלידה, שנראית קצת כמו זוּלה. מרוב שהיא פופולרית, אני צריכה עכשיו לרדוף אחריו בין עזה לברלין בכל פעם שהשיער שלי גדל פרא עוד יותר מהסטנדרטים הליברליים מאוד שלי, כדי שהוא ימצא זמן לספר אותי. מכל בתי הקפה של עזה, בית הקפה החביב עליי הוא חנות הלחם של תומר. יש בו משהו שמזכיר לי את קפה מומנט המקורי – זה שפעל באמצע שנות התשעים לפני שנחרב בפיצוץ מחריד במה שהוא היום הרסטובר. מומנט המקורי, שהיה קטן ומתוק ושוקק חיים ושכונתי, שכן ממש ליד לחם תומר, במה שהוא עכשיו הפיצוצייה. אצל תומר אני קונה לפעמים לחם, ויושבת לשתות קפה ולהתבונן בתיאטרון הרחוב או “בלט המדרכות המורכב”, כמו שקראה לזה ג’יין ג’ייקובס, הגורואית של האורבניסטים. אף פעם זה לא משעמם. על הלוח הגדול בחוץ נכתב בגיר משהו שנקרא לי כמו שיר –

הלחם של תומר
לחמי שאור
בצק עלים
קייטרינג לאירועים
סלט כפרי, אייס קפה ועוד
נא לא לעשן!