(סיאטל) לילה, 17.8.98
מה אני יכולה להגיד. חזרנו מההופעה של ה-Verve וייקח לי הרבה זמן להתאושש. הראש שלי מעורפל. זו היתה ההופעה היפה ביותר שראיתי בחיים. אני חושבת שכשאני מסתכלת אחורנית על השבועות האחרונים שאיבדתי את החשק לראות אותם, אני מבינה שזה היה פשוט בגלל שפחדתי להתאכזב. כי אז התאהבתי כל כך באלבום שלהם בגלל שהוא היה כל כך גדול, כל כך יפה, כל כך רגשי, ופשוט פחדתי שאין שום סיכוי שההופעה תוכל לשחזר את זה. וידעתי שההופעה הערב היא התחנה האחרונה בסיבוב האמריקאי שלהם, ופחדתי שהם יהיו שרופים, גמורים, חסרי חשק, וההופעה תהיה מרושלת וגרועה ותהרוס לי הכל. כל מה שאהבתי בדיסק ואיך הוא נכנס לי לחיים בדיוק כשהייתי צריכה אותו, אחרי כל כך הרבה חודשים של כאב כששוב יכולתי פשוט לנשום שוב. איך הוא החזיר לי כל כך הרבה יופי לחיים והראה לי שאפשר להתאהב שוב במוזיקה, ואפשר להתאהב בעיר, ואפשר לאהוב לא רק גבר ולא רק לאהוב ולהיפגע בכל פעם. שאפשר להיות לבד ולאהוב עוד דברים. וידעתי על כל האכזבות והמהמורות שהיו בדרך – ניק מקייב שפרש, Massive Attack שביטלו, השחיקה וההיטלטלות בדרכים. אז פחדתי שמכל זה ביחד תהיה חרא של הופעה. אבל בסוף בסוף, בשורה התחתונה של הכל, זכרתי כמה אני אוהבת אותם ואת המוזיקה שלהם ושוב רציתי לראות אותם. אני כל כך שמחה שהחלטתי בסוף ללכת.
הגענו לקופה בעשר ובדיוק שמענו אותם מנגנים את Sonnet. מישהו אמר שהם רק התחילו, ובסוף ההופעה הצצתי בסט-ליסט שבחורה אחת קיבלה מהסאונדמן או התאורן, וראיתי שפיספסנו את Space and Time שאני כל כך אוהבת. קצת הצטערתי שהחמצנו את הפתיחה, אבל מילא. הם ניגנו את רוב החומר מהאלבום + History + שיר נוסף או שניים מהראשון שלהם. הסאונד היה נפלא. קירות עצומים של גיטרות סמיכות ומהדהדות, פידבק ודיסטורשן, ים של תאורה צבעונית – רוב הזמן כחולה וסגולה וירוקה, אדומה ב-The Drugs Don’t Work ושחור-לבן בלבד ב-History. איזה ביצוע יפהפה. ארוך, עמוק, מדויק, הכל היה במקום הנכון. הלהקה היתה רוב הזמן ברקע, באור עמום, ו-RA זהר באור מקדימה. הוא ניגן בגיטרה חשמלית בהרבה מהשירים, על אקוסטית ב-The Drugs והיה שם דואט נפלא בין הגיטרה האקוסטית לגיטרת סלייד. Come On סגר את הסט, עם אורות מהבהבים וים של פידבק מהדהד ומחריש אוזניים. כל ההופעה הזאת הגדירה בשבילי מחדש את המושג “פסיכדליה”. ההדרן היה שני שירים אקוסטיים של RA סולו, ואז הלהקה חזרה לסימפוניה מרירהמתוקה. האמת שבשלב ההוא כבר לא חשבתי שהם יבצעו את זה, האמת שלא האמנתי שהם מסוגלים לבצע את זה בהופעה חיה, אבל הם עשו את זה לגמרי, עם קטע אינסטרומנטלי, ג’אמי, פסיכדלי יותר בסיום, ים של פידבק ודיסטורשן דחוס, נהרות של אורות וצבעים. הם ניגנו שעתיים, אני לא יודעת בכלל מתי ואיך זי חיבק אותי מאחור, ואני זזתי בזרועותיו, ושוב אהבתי אותו ולא חשבתי על כלום. לא על מה שכבר מרוחק בינינו ולא על השתייה שלו ולא על החזרה שלי. לא היה שם כלום בשבילי חוץ מהמוזיקה.
אין לי מכתבים לעצמי מפעם. לא תיעדתי מעולם.
אני נוהג לזכור רק בראש לא במילים.
גם בבלוג שאני מנהל עכשיו, אני בקושי מסתכל אחורה. בקושי עושה לעצמי בדיקות.
זה היה נורא יפה.
מעניין, אף פעם לא חשבתי על היומנים שלי כעל מכתבים לעצמי. אבל זה באמת ככה.