כתיבה

(קטעים ממייל)

אני לא מכירה אף אדם כותב – כותב באמת, ברצינות, גם אם זה רק לעצמו – שהכתיבה באה לו בקלות. רק לעיתים רחוקות ונדירות ביותר טקסט שנקרא בקלות גם נכתב ככזה. רוב הזמן כתיבה היא לא דבר שבא בקלות, היא כרוכה בעבודה קשה ומאמצים, והסיבה שבגללה אני חוזרת אליה שוב ושוב ושוב זה פשוט כי אני לא יכולה אחרת. כרגע אני כותבת רק את הבלוג הזה, אבל הוא לא הבלוג הראשון שלי. לפניו כבר כתבתי בלוג אחד, ולפני כן כתבתי ביקורות באתר אינטרנט, ומגיל 14 בערך אני מתעדת את החיים שלי ביומנים. פרטיים, במחברות והכל. אם כי כמובן לא ברציפות לכל אורך הדרך, היו לי הפסקות של כמה שנים פה ושם.

אני כותבת מכל הסיבות שאתה בטח מכיר ויודע. אני כותבת כי זה עוזר לרפא מכאובים, חדשים וישנים. אני כותבת כי זה הופך חיים פרוזאיים ורגילים למשהו שהוא יותר מזה. אני כותבת כי זה מכניס סדר בתוך הבלגן. כי זה מזקק משמעות בתוך הכאוס הכללי. כי זה מייצר יופי ממקומות שיש בהם כיעור. כי הכתיבה היא מדיטציה. כי הכתיבה מחדדת את ההתבוננות שלי החוצה. כי חיים של כתיבה הם אחד הדברים המספקים והמשמעותיים והטובים והמנחמים ביותר שיש לחיים האנושיים להציע. אבל יותר מכל, אני חושבת שאני כותבת מפני שזה החופש שלי. מפני שהכתיבה מייצרת בשבילי מקום אוטונומי וחופשי. ושוב, כל הדברים האלה לא אומרים שכתיבה באה לי – או לכל אחד אחר שאני מכירה שכותב – בקלות. להיפך.

אני לא מכירה גם אף כותב שמרגיש כל הזמן שהדברים שלו הם מבריקים, עמוקים ונוגעים. כולנו מרגישים רוב הזמן שהדברים שלנו הם חיוורים, לא עמוקים ולא נוגעים, אוסף של שטויות וגיבובים. הכי גרוע בשבילי זה לקרוא שוב דברים שכתבתי בעבר. בדרך כלל אני רוצה אז או למות או למחוק את כל הבלוג, ולרוב שניהם גם יחד. אז אני פשוט לא עושה את זה. ורוב הזמן אני פשוט כותבת, גם אם יש איזה עורך סוּפּר-פרפקציוניסט שיושב לי על הכתף ולוחש לי כל הזמן שמה שאני כותבת הוא טפשי, סתמי, בינוני במקרה הטוב, נעדר כל ערך ומקוריות, ובאמת על מי אני חושבת שאני עובדת. הדבר היחידי שעוזר לי להשתיק את הקול הזה ולהמשיך לכתוב בכל זאת, זה כשאני אומרת לעצמי או.קיי, תירגעי, זה לא ניתוח מוח. זה רק בלוג. זו רק כתיבה. מותר לזה להיות גם סתם בינוני במקרה הטוב.

למה אני כותבת בלוג? אני חושבת שעד היום עוד לא מצאתי לזה תשובה. לפעמים אני מתחרטת על הרגע שבו התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי, מפני שזה בלתי הפיך. לפחות בשבילי. מרגע שהתחלתי לכתוב בלוג, אני לא מצליחה לחזור לכתוב ליומן פרטי. ניסיתי, וזה לא הלך. ובגלל זה יש אצלי איזה מקום עמוק בפנים שקצת בז לעצמו על הצורך לכתוב בפני קהל. שלא מסוגל להסתפק עוד בדפים של מחברת שרק אני גם קהל הקוראים שלה. היתרון הגדול, אולי היחידי בעיניי, של כתיבת בלוג על פני יומן פרטי, זה שבלוג הוא נתינה. כתיבת בלוג הופכת אותי לאדם נותן, וזה נראה לי חשוב. כמו אן למוט, גם אני חושבת שאין שום משמעות ושום ערך אמיתי בפירסום – בהוצאה לאור, בקבלת הכרה רשמית, בשבחים, בתהילה. אבל יש ערך וחשיבות גדולים בלהיות אדם נותן.