מוכי ירח

בחמש לפנות בוקר עדיין שוררת אפלה בחוץ. אני קמה בארבע וחצי כדי להגיע בחמש לחורשת הירח, לשיעור יוגה עם זריחה. רק שהזריחה צפויה רק עוד שעה. זר לו היה נקלע למקום היה חושב שזו סצינה מתוך ליל המתים החיים או פלישת חוטפי הגופות. 15 איש שיושבים עטופים בצעיפים ומכורבלים בשמיכות מכף רגל ועד ראש באמצע חורשת הירח. בחמש לפנות בוקר עדיין קר בחוץ. הירח הולך ומתמעט. גם הקיץ הולך ומתמעט. כמה אנשים כבר הגיעו בערב ונשארו לישון בחורשה, אז הם פרשו מחצלות והבעירו מדורה קטנה. זו סהדנה של יום שישי בבוקר, אבל אנחנו עושים משהו מיוחד כדי להיפרד מע’. ע’ הגיע לכאן לפני שנה וקצת מניו יורק, על מלגה ללימודי תיאטרון. הוא מביים מחזות פרינג’ ומתרגל גם אייקידו. הוא אומר שכשהמורה שלו בניו יורק שמעה שהוא עוזב לירושלים היא אמרה לו לחפש את המורה שלנו ליוגה ולהגיד לה שתלמד אותו כל מה שהיא יודעת. עכשיו, כמעט שנה וחצי אחרי, ע’ נוסע למנזר זן ביפן. אז אנחנו נפרדים. הוא יחסר לי בשיעורים, הקול המלא והעמוק שלו, הנוכחות השקטה והיציבה שלו.

בשש מתחילה השמש לעלות. אנחנו עוברים מהחלק הראשון של המדיטציה לחלק הגופני של התירגול. ע’ מדריך אותנו הפעם. באסכולת היוגה שאני מתרגלת כל התירגול מתבצע בעיניים עצומות, כמעט לכל אורך השעה וחצי. לי זה תמיד נעים, כי זה מאפשר לי להתמודד ביני לבין עצמי עם כל מה שאני מביאה בכל פעם לתירגול. כל פעם זה משהו אחר. דברים טובים ודברים רעים. שמחות ותסכולים. עצב עמוק ושמחה פראית. וכן, יש גם שיעורים של רוגז וחימות וטורח ותאוות וחירוק שן ושיעמום וריקנות ועייפות. ואפילו הישגיות ותחרותיות שצריך ללמוד להשאיר בצד. פעם אחת, כשהתחלתי לתרגל לפני איזה שנה וחצי, חזרתי משיעור וכתבתי הייקו:

שיעור יוגה –
אני מוקפת נערות
גומי

זה הייקו גרוע.

אבל הנקודה היא, זה לא שבאיזשהו שלב מגיעים להארה ושלווה ונירוונה ואז פורשים מהתירגול עד סוף החיים. אין כזה דבר. לשיעורי יוגה, כמו לכל דבר ולכל מקום בחיים, כל אחד מביא את עצמו ואת מה שעובר עליו באותו רגע, ועם זה הוא צריך להתמודד. לאורך תשעים דקות. וזה מה שחשוב – ההתמודדות. לא הארה, לא נירוונה ולא שלווה. רק עצם ההתמודדות, שלא נפסקת ולא מסתיימת אף פעם. כל פעם מחדש.

אבל הבוקר הזה אני לא רוצה לתרגל בעיניים עצומות. עם כל הזריחה והחורשה והעולם שמסביב, שמשנה צבעים ומראות וקולות וריחות, אני לא יכולה שלא להישאר בעיניים פקוחות. מימין נמצא בית החולים הנסן. הצרעת עדיין רודפת אחריי לכל מקום. גם כשאני הולכת כל בוקר ברגל לעבודה במורד רחוב אגרון, אני עוברת על פני מנזר סנט וינסנט של האחים הלזריסטים. לזרוס, שהוחזר לחיים בידי ישו, הוא גם הפטרון הקדוש של המצורעים. מבית המצורעים הזה בממילא באמצע המאה ה-19 עבר הטיפול בצרעת לבית החולים בטלביה.

אני לא יכולה לזכור מתי בפעם האחרונה ראיתי את הזריחה. השמיים משנים צבעים מורוד לסגלגל לתכול והאור הולך ומתבהר ומצהיב. גם את ההרפיה והמנוחה בשכיבה על הגב אני עדיין עושה, בניגוד למנהגי הרגיל, בעיניים פקוחות. אני מתבוננת מלמטה למעלה אל צמרות האורנים העצומים, העתיקים, מלאים באצטרובלים. ואני חושבת לעצמי שאני חייבת לצאת קצת יותר אל הטבע. גם אם זו רק חורשת אורנים באמצע העיר.

אחרי החלק הגופני אנחנו שרים מנטרות, וזו כבר שעת בוקר מוקדמת שבה אנשים נורמליים מוציאים את הכלבים שלהם לטיול. הם מסתכלים עלינו במבט מוזר, אבל הכלבים שלהם שמחים. הנה בא גם יוחנן, ספק הומלס ספק תשוש נפש שמסתובב כאן באיזור. הוא לא מזיק. איי לאב יו פיפל, הוא קורא לעברנו ופורש זרועות. אנחנו מחייכים אליו. בני ירושלים, הוא שר, בני ירושלים, במבטא האמריקאי שלו. רק אחר כך אני קולטת שהוא בעצם שר בנה ירושלים. יש לו משקפיים עבים ושיער אפור ארוך, עבות ופרוע, וזקן ארוך, עבות ופרוע עוד יותר.

בשבע וחצי אנחנו מסיימים את הסהדנה. אחרי שעתיים וחצי כבר אור בוקר מלא. אנחנו מרתיחים קומקום מים ומכינים תה. כל אחד הביא משהו, אז יש ארוחת בוקר. לחם וירקות ופירות וגרנולה וחלב סויה ודבש וריבה ועוגות ועוגיות מקמח מלא. שפע. אין שום מילה אחרת לתאר את זה.

אנחנו נפרדים מע’ שאומר שהוא ייקח איתו את כל מה שהוא למד בתירגולי היוגה לחיי הזן החדשים שלו בהרים אי שם ביפן.

It’s part of what I do, הוא אומר.
It’s part of who you are, אני אומרת לו. ואז אני אומרת לו גם, Have a beautiful journey.

גם את, הוא אומר לי בעברית עם המבטא שלו.

כל אחד משנינו מצמיד את כפות ידיו בנמסטה. על מפתח הלב. אנחנו קדים אחד בפני השנייה בחיוך.
סאט נאם
סאט נאם