דגים מלוחים בחוף ירושלים

שישי בצהריים, גן העצמאות, דג מלוח. מכל האירועים שהעיר הזאת מנפיקה הקיץ, אני חושבת שדג מלוח הוא החביב עליי ביותר: בגלל היעדר היומרה שלו, בגלל שהוא חף כמעט מכל “הפקה” וסממנים מסחריים – לבטח בקנה מידה גדול, ובגלל שהוא צמח מלמטה ואני מאוד מחבבת כל מה שהוא grassroots . מכיוון שמדובר באירוע בפארק, כפל המשמעות הזה מלבב בעיניי. זה גם מזכיר לי אירועים דומים שראיתי בפארקים בסיאטל, שם קראו לזה Pain in the grass. זו כבר השנה השנייה שפעם בשלושה-ארבעה שבועות יש דג מלוח בגן העצמאות, שהוא גם אחד הגנים החביבים עליי. אין באירוע הזה הרבה יותר מכמה עשרות אנשים שבאים להימרח על הדשא בצל העצים הגדולים, עם להקת חובבים שמג’מג’מת ברקע מוזיקה עם גרוב עצל, עמוק ומרוח. זה פסקול מושלם לאחר-צהריים שמשיים וחמימים. אני מוצאת לעצמי פיסת דשא פנויה מתחת לעץ צפצפה, מורידה את האולסטאר ומוציאה את המחברת והעט. הגעתי לכאן הפעם במטרה לנוח ולכתוב. לא כתבתי הרבה ימים וזה חסר לי. אני רוצה לנצל את הסביבה הירוקה והאווירה הרגועה כדי לכתוב. זה כל מה שאני צריכה.

המקום הזה הוא גן עדן לכלבים ועל הדשא כבר רואים כמה עלים חומים, יבשים. עוד מעט נגמר הקיץ ושלכת. בצל העצים הגדולים כמה צעירים משחקים כדורעף, ובכלל זה שני ילדים ערבים. הם לא יותר מבני 12-13, ומצווחות הגיל שלהם עושה רושם שהם נהנים מאוד לשחק. לוקח להם בדיוק 10 דקות לקלוט אותי כותבת במרץ בצד. הם עוזבים את הכדורעף ומגיעים אליי בריצה עם מרכולתם. הם מנסים למכור לי חבילת עטים שאין לי שום צורך בה, אבל אני כל כך נפעמת מהתושייה והעורמה והחושים המסחריים שלהם, שאני כמובן מיד קונה. הם עשו לי מחיר מיוחד של 20 שקלים במקום 35. לא הייתי משלמת על זה אפילו שקל, אבל אני נהנית לקנות מהם את העטים הלא נחוצים האלה. חצי שעה אחר-כך הם שוב חוזרים אליי, בניסיון למכור לי גם מציתים, מטליות מטבח ופנס שהם מדליקים לי ישר בתוך העין. הפעם אני מסרבת בתוקף. הם מאוכזבים. בינתיים, אחד משחקני המפתח בכדורעף-מדשאות שממשיך להתנהל כאן, עוזב את עמדתו כחובט ועובר לשיר עם הלהקה. הוא שר רגאיי ובוב מארלי (כמובן). אחריו שרה מישהי אחרת, משהו בפורטוגזית ובוסה-נובה. מדהים איך מקצב הרגאיי שלו מתמוסס ומתמזג בלי שום קושי לתוך מקצב הבוסה נובה שלה. מעבר חלק לגמרי. אחלה להקה.

מישהו נעמד מעליי ומפריע לי לכתוב. אני מרימה עיניים ומזהה את דודו. הוא מחייך ומתנצל שהוא מפריע לי. אנחנו מדברים במשך כמה דקות. הוא רצה לנגן פה בתופים אבל יש תור, מסתבר. אני שואלת אותו על מורה לבס, אם הוא מכיר. אנחנו נפרדים והוא הולך, אני ממשיכה לכתוב.

בינתיים מגיעים שניים-שלושה פאנקיסטים. אני מזהה אותם מאירועים אחרים בעיר. הם יפים וצועדים בגאווה טווסית. הוא עם מוהוק אסוף עכשיו בצבע כתום, היא בשיער ורוד ודוק מרטינס, אחד שחור ואחד ורוד. הם פורקים את תרמילי הגב הגדולים שלהם עם מזרונים דקים מגולגלים לרגלי אחד העצים. הם מצטרפים בשמחה לשאר האנשים, שנראה שאת חלקם הם מכירים. יש כאן בחור רוסי צעיר שפלג הגוף העליון שלו מכוסה קעקועים, כולל קעקוע של הומר סימפסון במעלה הזרוע. הוא חייכן וחברותי וחמוד. לא רחוק ממני מתיישב בחור צעיר בגופיה קרועה. הוא מחבק עצים, ואולי בגלל זה הגופיה שלו קרועה. הוא מטפס על עץ אחד ויושב עליו, אחר כך יורד ממנו והולך לטפס על עץ שני. אני חושבת על ג’וליה באטרפליי וטוב שיש בעולם מחבקי עצים, גם כשהם נתפסים תמיד כתמהונים.

בשעה חמש אחר-הצהריים מתחילה רוח קרירה ונעימה, האור שמסתנן דרך צמרות העצים נעשה רך יותר וגן העצמאות על יושביו נראה כמו פיקניק בציור של סרה. אני שמה לב שאני כותבת כבר שעתיים ומילאתי חצי מחברת. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להתקפל וללכת, אבל כל כך נעים. יכולתי להמשיך לכתוב כך לנצח. רק לשבת יחפה בדשא ולכתוב. זה הכל. זה כל מה שעושה לי טוב.