הדרך הטובה ביותר – היחידה, אולי – להתמסר לסרטו החדש של ג’ים ג’רמוש, “גבולות השליטה”, היא להיענות לעיקרי התידרוך שגיבור הסרט – גיבור שאין לו שם ושנקרא בקרדיטים בסוף רק “איש בודד” (Lone Man) – מקבל מהמפעילים שלו (כנראה) בשדה תעופה, לפני שהוא יוצא למשימתו (הלא ברורה):
השתמש בדימיון שלך
הכל סובייקטיבי
המציאות היא שרירותית
ליקום אין מרכז וקצוות
כמו שאפשר להבין, יש מעט מאוד דברים ברורים בסרט הזה. זה לא בהכרח חסרון. יש בו מינימום עלילה ומינימום דיאלוג, מה שמשאיר מקסימום מקום לאווירה ומקסימום מקום לדימיון של הצופה למלא את כל החורים הענקיים שהסרט פוער בפניו. לי נדמה שלכך בדיוק התכוון ג’רמוש כשקרא לסרט שלו “גבולות השליטה”: לזה שיש לנו, כצופים בסרט, תחושה של שליטה כשאנחנו חושבים שאנחנו מבינים משהו, כשאנחנו יוצרים במוח שלנו כל מיני קישורים, הנחות ומסקנות בין כל מיני עובדות שרירותיות, פיסות תלושות של אינפורמציה, פרגמנטים וחלקי מידע. למעשה, כך אנחנו קוראים גם את המציאות, שהיא לרוב מחוררת, כאוטית, אקראית ושרירותית. התודעה שלנו יוצרת הקשרים בין כל הפרגמנטים האקראיים והסתמיים שאנחנו קולטים ממקורות שונים, וכך נוצרת אצלנו תחושה של הבנה, ומכאן גם של שליטה. כמעט מיותר לציין, כמובן, שזו אשליה בלבד.
באופן כמעט מתבקש יש כאן גם דיון פנימי באופיו האשלייתי והחלומי של הקולנוע, והיחס שבינו לבין המציאות. אבל גם בלי כל הפילוסופיה כבדת הראש הזאת, “גבולות השליטה” הוא סרט מהנה מאוד – כשמתמסרים לו, כאמור, בתנאיו שלו: כשמזיזים הצידה, כפי שג’רמוש מבקש, את הצורך העז שלנו בשליטה. ונדמה לי שזה נכון גם לחיים בכלל: כשאנחנו משחררים ומרפים קצת מהצורך שלנו בשליטה (שהיא ממילא אשליה), אנחנו מתחילים סופסוף להנות מהחיים.
מהרבה בחינות “גבולות השליטה” נראה לי כמו גירסה הרבה יותר מופשטת, עירומה ומינימליסטית של “גוסט דוג – דרכו של סמוראי”. לא מפתיע שהגיבור הבודד והנוסע בסרט הזה מתרגל טאי צ’י בקפידה. וגם כאן, כמו תמיד אצל ג’רמוש, אפשר להיות בטוחים שהפסקול יהיה מעולה. הפעם באדיבות שתי להקות דרון ענקיות – בוריס וסאן-או, שמספקות את הצליל הרב-שכבתי, חללי, אטמוספרי ואמביינטי שלהן, שמתאים לסרט כמו כפפה ליד.
ועכשיו אני כבר בקושי יכולה לחכות לוודסטוק החדש של אנג לי.
יופי של הסתכלות על הסרט. מאוד נהינתי ממנו והוא גם נשאר לי בראש לזמן מה. לעומת זאת מי שהלכתי איתה אליו יצאה באמצע.
אחד הדברים העיקריים שעניינו אותי הוא המתח שבין המשפט הפילוסופי שהוא בעצם קלישאה שהיא בעצם קוד לא ברור של מאפיה. גם הקשר שבין המוזיאון לחיים היה יפה וזה בעצם גם הקשר של הסרט לחיים עצמם.
נכון – היחס בין המציאות לבין הייצוגים השונים שלה (תמונות, סרטים וכו’).
תודה על הפליקר שלך – איזה תמונות נהדרות.
אני לא זוכרת איך הגעתי למקום -זו המילה היחדה שעולה לי כרגע שבו נחשפתי לכתיבה שלך אבל אני מוצאת בה מאז הרבה נחמה וענייין
אז תודה
ע
תודה רבה.
לא ראיתי עדיין. אבל אחלה כותרת לפוסט