1.
אני שוב קוראת הרבה וזה גורם לי שמחה. אני מתקרבת לסוף של “הכל משנה” של רון קורי, ואני לא מאמינה כמה שהוא כתוב מעולה (גם בקטעים הקצת ביזאריים שלו). בגלל שיש בו שני אחים שצריכים לדאוג אחד לשני, הוא מזכיר לי את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” של דייב אגרס, ומכיוון שמדובר בסיפור התבגרות אי אפשר שלא לחוש ברוחו של ג’יי.די. סאלינג’ר. האח הגדול התחיל להשתמש בקוקאין בגיל 9, בגיל 12 הוא כבר אושפז לטיפול גמילה, אבל זה היה קצת מאוחר מדי: מהמוח שלו לא נשאר הרבה. האח הצעיר, לעומת זאת, הוא גאון. שניהם גם יחד דור שלישי למשפחה לא מתפקדת, נצר לשושלת ארוכה של התעללות, אלימות ואלכוהול. הרבה אלכוהול. לצד האימה והזעזוע יש בספר הזה גם הרבה מאוד חסד והומור ואהבה. ואמונה – לא במובן הדתי, אלא אמונה נרכשת, בדרך קשה ומלאת מהמורות וחתחתים, בערך של החיים, גם כשנדמה שאין להם שום ערך, שום תכלית ושום תוחלת. אני כידוע מחבבת מאוד משפחות לא מתפקדות. אפשר ללמוד מהן כל מה שצריך על החיים באמת: על הסבל והכאב וההרס והאימה, אבל גם על היופי והצחוק והכוח והעמידה והמאבק והאמונה. מה בדיוק אפשר ללמוד ממשפחות נורמליות? כלום.
2.
כמו במקרה של “כוכב רחוק” של רוברטו בולניו, גם “חמניות עיוורות” של אלברטו מנדס הוא ספר צנום ומאופק שעוסק בשנים האיומות של משטר אפל ורצחני – במקרה הזה, בסוף מלחמת האזרחים בספרד, בתבוסת כוחות הרפובליקה ובעלייתו של הגנרל פרנקו לשלטון ב-1939. וכמו במקרה של “כוכב רחוק”, כוחו המטלטל של הספר הוא דווקא בכתיבה המאופקת והלקונית שלו. יש כאן ארבעה סיפורים קצרים שכולם עוסקים בתבוסה ובמוות. כל אחד מהסיפורים עומד כסיפור עצמאי בזכות עצמו, אבל כמה מדמויות המשנה קושרות כמה מהסיפורים אלה עם אלה. אין כאן שום מעשי גבורה ושום מוות הירואי. המוות, כמו הרוע, הוא בנאלי ואפרורי ושרירותי. וליתר דיוק: הבחירה במוות, בכל אחד מארבעת הסיפורים, היא בחירה לא הרואית, כמעט סתמית. אבל דווקא ממנה עולה צעקת המחאה, ובמיוחד בסיפור הרביעי והאחרון. הסיפור הזה, הנושא את שם הספר כולו, מראה מה היה מקומם ותפקידם של אנשי הדת בסיוע למשטר האימים. יתרה מזאת, הוא מראה שיותר מכל תכונה אחרת, אין כמו הצדקנות כדי להמיט את האסון הגדול ביותר. אני אוהבת את המטאפורה של חמניות עיוורות, שמרמזת על תקופה של ליקוי חמה, זמנים של חושך ועלטה.
3.
לעומת שני הספרים האלה, “משהו לספר לך” של האניף קוריישי היה קצת מאכזב. הוא ארוך מדי ומבולבל מדי ועריכה קפדנית יותר היתה מיטיבה איתו. אחרי שבצעירותו עסק קוריישי בעיקר בנושאים של מרד נעורים ומתחים גזעיים ומעמדיים באנגליה התאצ’ריסטית (“בודהא מהפרברים”, “האלבום השחור”, “המכבסה היפהפיה שלי”, “סמי ורוזי עושים את זה”), בשנים האחרונות מעסיקים אותו נושאים כמו התברגנות, חיי שפע ונוחות וההשפעה המנוונת שלהם, וחוסר המנוחה שבתשוקה – גם בגיל מבוגר, וגם כשזה כרוך בבגידה ובפירוק משפחה (“אינטימיות”, “אמא”). הנושאים האלה מעניינים גם אותי, אבל כאמור, בספר הזה הם קצת הולכים לאיבוד מפני שהוא עמוס מדי וקצת טרחני (הוא הזכיר לי את “שבת” של איאן מקיואן, שגם הוא לא היה ספר מבריק). חוץ מכמה פיסקאות לקראת הסוף.
“כבר איני צעיר, ועדיין איני זקן. הגעתי לגיל שתוהים בו כיצד לחיות וכיצד לנצל את שארית הזמן והתשוקה. לפחות אני יודע שאני צריך לעבוד, שאני רוצה לקרוא ולחשוב ולכתוב, ולאכול ולשוחח עם חברים ועמיתים.
הייתי ער לבדידותי הגדולה, למרחק הגדול שנפער ביני ובין כל שאר האנשים. וחשבתי שאני רוצה להתאהב שוב, עוד פעם, אולי בפעם האחרונה. לחוות אהבה, בגיל הזה, ולגלות עד כמה היא שונה מהאחרות.
לא סיימתי את ענייני עם האהבה, אני בטוח בכך, בין שהיא עדינה ומיטיבה ובין שהיא מסוכסכת ופרועה, והיא לא סיימה את ענייניה איתי.”
4.
ככל הומו-טקסטואל גם אני מחבבת אינטר-טקסטואליות בספרים שלי. היה מפתיע ונעים להיתקל אצל קוריישי באיזכור של הסופר היפני ג’וניצ’ירו טנזיקי, ימים ספורים אחרי שסיימתי בדיוק לקרוא את “יש המעדיפים סרפדים”. אני יכולה להבין איפה קוריישי מצא אצלו הד למחשבות ולתחושות שלו עצמו ביחס לנישואים לאורך זמן, מונוגמיה ונאמנות שהיא כמעט בלתי אפשרית – במיוחד עבור סוג מסוים של בני אדם. אם יש חוט בלתי נראה או זרם סמוי שעובר לכל אורכו של הספר, הרי שזה המתח שבין הישן לחדש: מתח שקיים גם בחיי הנישואין של מיסקו וקנמה שהגיעו לשלב שבו הם אינם מוצאים עוד עניין ותשוקה זה בזה, והם נושאים את עיניהם החוצה; ומתח שקיים גם בשקיעה של התרבות המסורתית והערכים הישנים של יפן וההיפתחות שלה כלפי המערב והחיים המודרניים. יש כאן גם זוג נוסף – אביה המבוגר והאלמן של מיסקו, שמקיים מערכת יחסים עם פילגש/גיישה צעירה, מערכת יחסים שאינה רק גופנית אלא גם רגשית, וככל הנראה, בדרכה שלה, בהחלט מספקת וטובה.
5.
על “איזורי לחות” נראה לי שאני לא רוצה להכביר מילים. בז’אנר הזה של מונולוגים מהווגינה, עשו את זה טוב יותר, חכם יותר ואמפטי יותר גם סוזנה קייסן ב”המצלמה שאמא נתנה לי”, וגם לוסיה אצ’ווריה ב”אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות”.
נון, כרגיל אני אוהב את הכתיבה שלך, אבל הנה אני רוצה להתנצח עם קביעה אחת שלך, המשפט האחרון מהפסקה האחרונה.
אני גדלתי במשפחה נורמלית ומתפקדת. אמא שלי עדיין ממש אוהבת את אבא שלי, והוא אותה. אהבה יפה כזו, אהבה שאני רוצה לעצמי. וכולנו, גם אם יש קצת ריבים ומתחים, ממש אוהבים אחד את השנייה.
וצריך הרבה כח כדי להישאר ככה. צריך הרבה אמוציות. צריך ללמוד לזכור שהאנשים מולך אוהבים אותך, גם אם הם מראים את זה בדרכים מוזרות. ותמיד אתה יודע שמישהו דואג לך.
ותמיד מישהו דואג לי. תמיד.
לומדים אהבה אמיתית מהי, בדיוק כמו שלומדים מכל משפחה אחרת. לומדים על להיות בנאדם טוב, ועל עצמאות שנרכשת בעצמה, לא כי צריכים, כי הגיע הזמן.
המון מה ללמוד. והמון עניין.
נראה לי שאני נאלצת להסכים איתך, ולו רק בגלל שאני כל כך שמחה שחזרת:) מי עוד יכול לכתוב לי הודעות בשתיים בלילה, שאותן אני קוראת בעיניים חצי עצומות בשבע בבוקר? כיף לך שגדלת במשפחה כזאת, באמת. אתה צודק שגם זה שיעור חשוב ומלמד. אני רק תוהה למה חומרים ספרותיים לא עשויים ממשפחות כאלה. למה הן הופכות להיות מעניינות רק כאשר משהו בהן משתבש או מתפרק או – בקיצור – יוצא מכלל תיפקוד. ובעצם לא רק כשזה מגיע למשפחות. גם כשמדובר בחיים של אדם אחד לבד.