מדריך הנערות לציד ולקט

על ציד אני לא יודעת כלום. חוץ, אולי, ממה שכתבה קארסון מקאלרס: צייד בודד הוא הלב. אם את רוצה לצוד, אל תנועי בחבורות. וגם, מי שצדה צריכה לדעת שהיא עשויה לגלות לפעמים שהשלל שלה אינו טוב למאכל. מי שחיה על ציד צריכה להיות מוכנה לתקופות ארוכות של מחסור ורעב.

לקט הוא ענין אחר. בשביל ללקט צריך רק לשוטט הרבה ברגל ולשמור על ראש פתוח ולב פתוח. העונה הזאת של השנה, שבה עוד רגע מתחילה שנת הלימודים האקדמאית וסטודנטים באים ועוזבים את העיר, היא העונה הטובה ביותר למצוא מציאות ברחוב. בכל בוקר ובכל ערב, על כל גדר וליד כל פח, ממתינים אוצרות שלא ייאמנו. הזבל של האחד הוא האוצר של השני. השבוע אספתי מקצה הרחוב שלושה כסאות עץ ישנים, אמנם קצת חבוטים ושרוטים, אבל עדיין חזקים ויציבים במפתיע – כבר לא עושים היום רהיטים עמידים כמו פעם – וכאלה שכל בית קפה רטרו-אופנתי ישלם כסף מלא תמורתם. במקומם הוצאתי החוצה את הכסאות הישנים של שולחן האוכל שלי, ואולי גם הם כבר מצאו להם בית חלופי. יום אחר כך מצאתי ליד החניה כוננית מדפים עוצרת נשימה, מעץ מלא, בעבודת יד של נגר שהשקיע בה הרבה אהבה ותשומת לב. אני לא מאמינה שאנשים נפטרים מאוצרות כאלה. היא נושאת עליה את סימני הזמן בצורת חבורות ושריטות (גם אני, בעצם), אבל זה רק נותן לה אופי שלא יהיה לעולם לשום כוננית איקאה. מה שמזכיר לי באמת שכף רגלי מעולם לא דרכה באיקאה. גם מסיבות אידיאולוגיות – הציטוט ההוא מ”מועדון קרב” וכל זה; וגם מסיבות מעשיות – מי ייסע עד נתניה בשביל סכו”ם? אם הייתי בחור הייתי אוספת גם את כל הטי-שרטים – עם שרוול ארוך וקצר – שמונחות כל יום על הגדרות בחוץ, והן היו מספיקות לי לשנה-שנתיים לפחות. ליד בית אחד אפשר לדעת שגר סטודנט בבצלאל, מפני שליד הפח מונחים דיקטים מעץ ועליהם ציורים – או אימונים בציור – בצבע שמן. חלקם לא רעים בכלל, אבל אני לא תולה תמונות על הקירות. את הקירות שלי אני אוהבת לבנים ועירומים. חוץ מזה מסתובבים פה עכשיו ברחובות כלים, מראות, מסגרות, ספרים, חוברות וכל ג’אנק אחר שעולה על הדעת. לא צריך להוציא אפילו גרוש.

כן, הסטודנטים באים. אפשר לדעת את זה רק לפי כמות מסיבות מכירת הבגדים יד-שנייה שמתרחשת תחת כל עץ רענן, בעיקר בימי שישי האחרונים בצהריים. אתמול היתה אחת ב”חדר וחצי”, ואני הלכתי למכירה ברחוב אילת בנחלאות. בדרך נתקלתי במכירה מאולתרת של בגדים יד-שנייה מחוץ ל”נוקטורנו”, ועל קירות הסמטאות בנחלאות אפשר היה עוד לראות פליירים ממסיבת “שמחת דירה” שהיתה כאן לילה קודם ברחוב אבן ספיר. עוד רגע הולכות להיות כאן מסיבות שכר דירה, שוטטויות ולילות לבנים. בינתיים אני עוצרת בטרומפלדור ומוצאת שתי שמלות סבתא שחורות, נזיריות, לעונה הזאת של הסתיו. עדיין זול כאן. בדירה ברחוב אילת לא מצאתי כלום (למרות שהיו סיכות נחמדות ועוגיות ואוכל ביתי), אבל עליתי למרפסת הפתוחה בקומת הגלריה, ומשם נשקף נוף מרהיב של כל גגות הרעפים האדומים של נחלאות. באופק התמתח גשר המיתרים, חזית הזכוכית הכחולה של התחנה המרכזית עם השעון, ולא פחות מ-12 מנופים. לא פלא שאירוע האמנות שפותח את עונת הגלריות בעיר נקרא “מנופים”. בכל מקום בעיר, בכל רגע נתון, אפשר להרים את המבט אל קו הרקיע ולספור מנופים.

אחר כך אני עוצרת בסלואו משה. שנים שלא הייתי בסלואו משה. הייתי שמחה לכתוב ששתיתי סלואו ג’ין בסלואו משה, אבל האמת היותר פרוזאית, והרבה פחות פואטית, היא שאני עדיין מתנזרת מאלכוהול, כך ששתיתי רק קפה. בסלואו משה ביום שישי בצהריים מנגנים מוזיקה חיה, ובסמטאות מסתובבים אנשים צעירים, שנראים קצת מבולבלים ונרגשים, גוררים אחריהם הורים שסוחבים מראות, תמונות וארגזים. כן, הסטודנטים באים. אני עולה למדרחוב בצלאל, שם יש יריד של חפצי אמנות ואומנות של סטודנטים מבצלאל. פה ושם אפשר לראות הברקות עיצוביות מעניינות, אבל את תשומת הלב שלי מושכים שני דברים. הראשון הוא צמד שמורכב מסקסופוניסט ובחור שמנגן על קסילופון/ויברפון שמורכב מצינורות פלסטיק 4 צול, שעליהם הוא מנגן עם מטקות. לא להאמין איזה מוזיקה אפשר לעשות מסקסופון, מרזבי פלסטיק ומטקות. לא להאמין שאני מזהה את הבחור שמכה בצינורות, כי ראיתי אותו כחלק מ-3א בפסטיבל No Coast לפני שבועיים ליד הקסטה. אני חושבת אפילו שהוא מכנה את עצמו די.ג’יי אפרסמון. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה זה אומר עליי שאני מכירה כבר את כל הנגנים והדיג’ייאים של העיר הזאת בשמות. מזל שעוד רגע חורף ואני לא אצא מהבית יותר.

הדבר השני שממקד את המבט שלי הוא קיר הפליירים והפוסטרים המאולתר שליד קפה בצלאל. מודבק עליו מיני-פוסטר של ערב מטאל בסירה, עם ציור שחור-לבן שמזכיר לי את פרצוף הגולגולת המוכר של ה-Misfits, ומעורר בי געגוע למם. אני מקלפת אותו בזהירות ומגלגלת ושמה אותו בסל הרשת מפלסטיק כתום משוק מחניודה שלי. בעוד כמה שנים אני אוציא כמה פליירים ופוסטרים נבחרים מהאוסף שלי, שבינתיים יקבלו ערך נוסטלגי והיסטורי, ואמסגר אותם. בעוד עוד כמה שנים, כשאני אמות, עומר בטח יזרוק את כל האוסף הזה לרחוב, ואולי יעברו שם סטודנט או סטודנטית שימצאו בו עניין ויאספו אותו. מיחזור, זה כל הסיפור.

תמו החגים והמועדים והחופשים והתיירים. לא יעצרו אותי יותר שלוש פעמים בשבוע בעודי הולכת שקועה במחשבות ברחוב עזה וישאלו אותי מתוך מכונית, בעברית, באנגלית או במבטא צרפתי, איך מגיעים לכותל (התשובה הרגילה שלי היא ישר. אני באמת לא מכירה שום דרך אחרת להגיע אל הכותל). לא יהיו עוד תורים על המדרכה באגריפס מחוץ למורדוך באמצע היום (תורים! למרק קובה! במורדוך!). גדודי התיירים עוזבים את העיר ואפשר סופסוף לנשום. ברחוב עזה, על הפינה של מטודלה, נפתח בית קפה קטן וחמוד בשם קרוסלה. ביום שישי שעבר בצהריים היתה מכירת בגדים יד-שנייה ומוזיקה ואלכוהול במרפסת הפתוחה של הבאסס. קניתי שתי שמלות של סופקיץ ותיק בד ממוחזר כדי לעטוף אותן. על התיק הודפסו שלוש שורות נפלאות משיר של יואב עזרא:

החיוך שלה נופל ברוח השמיים הנפלאה
היא לוגמת את הקפה. בשערותיה
קרני השמש נאחזות ליופי