אלה חיים טובים, אם רק תחזיק מעמד

הדבר הראשון שאהבתי ברומן הגרפי הזה של Seth הוא השם שלו. It’s a Good Life, If You Don’t Weaken נשמע כמו ניסיון נואש של אדם לעודד את עצמו בתקופה קשה. רק שכמו שיודע כל מי שעבר איזה דבר וחצי בחיים, יש תקופות שבהן הבעיה היא בדיוק להחזיק מעמד. תקופות שבהן נדרשים כל כך הרבה כוחות ומאמצים הרואיים כמעט רק כדי להחזיק מעמד. לא להיחלש. לא להישמט וליפול, כי אם תיפול עכשיו כבר לא תוכל לקום ואף אחד לא ירים אותך. כך שיש בכותרת הזאת משהו שהוא אולי לכאורה מעודד אבל בד בבד גם מדכדך. השניות הזאת עוברת לכל אורך הנובלה הגרפית של סת’. היא מלנכולית כמו סת’ עצמו, ששונא את החיים המודרניים ועורג בנוסטלגיה אל מה שנראה לו כחיים טובים יותר – או לפחות פשוטים יותר – שהיו בעבר. בחיפוש אחרי הזמן האבוד שלו סת’ יוצא גם לחיפוש אחר צייר קומיקס זנוח ונשכח מלב ועין בשם קאלו, שבשנות הארבעים צייר כמה קומיקסים ל”ניו יורקר” – אחת האכסניות החשובות והיוקרתיות ביותר לכל יוצר. אלא שלאחר תקופה של כמה שנים בודדות נעלם קאלו מעל דפי המגזין, או כל מגזין ועיתון אחר. החיפוש הזה, והתשובות שסת’ מוצא (בערך) בסיומו, מעלים שאלות חשובות על מה זו “הצלחה”, האם היא רק פירסום ותהילה וקבלת הכרה חיצונית, או שאולי יש גם מדדים אחרים להצלחה, כאלה שהם אישיים ופרטיים ואינם קשורים למדדים חיצוניים והשוואות עם אחרים. אבל יותר מכל אהבתי בנובלה הזאת פשוט את הציורים: מונוכרומטיות של שחור, לבן ותכלת-אפור. הבחירה בתכלת-אפרפר לא נראית לי מקרית, כמובן. היא מתאימה לתחושות שהסיפור הזה מעורר. הוא מצייר נהדר, סת’, וסגנון הציור שלו עצמו הוא מחווה לקומיקס הישן של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה.