נדמה לי שבבת אחת נעשה קר בלילות ובבקרים. אחרי שבועות ארוכים של סתיו אינדיאני הטמפרטורה צללה אל מתחת לעשר מעלות בלילה, וזה אומר שכשאני מגיעה הביתה לפנות ערב אני קודם כל מדליקה את הרדיאטור. הוא מפיץ חום איטי, מתמשך וקבוע, וזה נעים.
אין לי מושג למה אני שומעת כל כך הרבה פתאום לאחרונה את ג’יזס אנד מרי צ’יין. כלומר כן, זה בטח קשור גם למזג האוויר הסגרירי ולצינת הבקרים. נעים לקום בבוקר אפרורי ולשים את Psychocandy או את Barbed Wire Kisses. אני חושבת איזה שמות מבריקים אלה לאלבומים ואיך הם משקפים בדיוק את המוזיקה של JAMC – שירי פופ-נויז מושלמים, סוכריות פסיכוטיות ששורטות ומלטפות כמו נשיקות תיל דוקרני. ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי. מתוקה ואפלולית. בסך הכל רוב החיים שלי הם די מוגנים ובטוחים, לפחות בדרך כלל, אז אם אפשר שלפחות המוזיקה שלי תהיה קצת יותר משוננת, זה נחמד. ככה אני רוצה את המוזיקה שלי. ככה אני רוצה גם את הגברים שלי. אני לא רוצה להיות תמיד בטוחה. זה בסדר לתת ללב שלי להישרט לפעמים. אז אני שוכבת לילה אחד עם מישהו בן 27 והוא מתוק ואפלולי ומלטף ודוקרני כמו סוכרייה פסיכוטית או נשיקת תיל דוקרני וזה מה שאני אזכור ממנו: איך הוא הדביק אותי לקיר ברחוב שושן והתנשקנו ואהבתי את זה שהוא גבוה ורחב. איך הוא ביקש לטעום אותי ושהה זמן ממושך כשראשו בין ירכיי, מגרה אותי לבלי די. איך הוא החדיר לי לפה את האצבעות שלו למציצה ואחר כך את הזין שלו. איך הייתי עליו ואיך התכופפתי אחורנית ואיך הוא הפך אותי. מעציב אותי שככל שעובר הזמן זיכרון המילים והשיחות שלנו הולך ומתעמעם לי בראש, תווי הפנים שלו הולכים ומיטשטשים, אבל סקס – כל התנוחות והגניחות והאנחות – סקס אני זוכרת לנצח.
ביום שישי בצהריים נפתחו ארובות השמיים וגשם אנכי נשפך על סמטת אריסטובולוס כשאדם קומן יצא לשיר בחוץ, גורר אחריו כמו החלילן מהמלין שובל של אנשים. כולם נכנסו חזרה פנימה אבל אדם קומן עמד יחף ורטוב בגשם, והמשיך לנגן על הגיטרה החצי שבורה שלו ולשיר ולצרוח את כל מה שישב לו על הלב. עם הפריק-פולק-פּאנק שלו ועם הזקן הפרוע והעיניים החודרות שלו הוא נראה קצת כמו נביא זעם. מן הצד התבונן בו דניאל היגס – עוד מזוקן דמוי נביא זעם שהופיע כאן ערב קודם לכן. כשהוא ישב וצייר ורשם רשימות במחברת הסקיצות שלו יכולתי לראות שעל אצבעות ידיו, המקועקעות בכבדות גם ככה, מקועקעות שתי מילים, ארבע אותיות בכל יד: H-O-L-D F-A-S-T.
מוזיקה אף פעם לא צריכה להיות בטוחה. זה בטח חלק מזה שאהבתי את אנטיביוטיקה. זה, ושאני סולחת להם על הפוזה והפמליה שהם הביאו איתם מתל אביב, כי ייאמר לזכותם שהם נראים מספיק מבוגרים ומשופשפים כדי להבהיר שהם היו בסביבה בזמן אמת כשהפציעו הפוסט-פאנק והניו-ווייב. המוזיקה הזוויתית שלהם מושפעת בבירור מג’וי דיוויז’ן והקליק, דורלקס סדלקס ומינימל קומפקט, החברים של נטשה וריקבון אורבני של קירות מתפוררים וטיח אפור, שמעון אדף ושדרות, דליה בן שושן וסולן מטורזן. עם הטווסיות של הסולן שלהם הם צריכים להופיע עם צ’רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב. הקצב והפעימות שלהם חודרים ישר לאגן הירכיים וזה עונג ממכר שאי אפשר לעמוד בפניו. אז ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי: סוכריות פסיכוטיות ונשיקות תיל דוקרני מלטפות ושורטות, מכאיבות ומנחמות, דוקרות ופוצעות ומרפאות. בפרפראזה על דבריו של סופר אחד, מוזיקה צריכה לפעול עליי כמו אסון. או אם לצטט משוררת אחרת, שידעה דבר אחד או שניים על סקס, גברים ורוקנ’רול – שתבעט בבטני, שתשבור את שיניי, שתוציא אותי באמבולנס אל העתיד, אל המחר.
אני חוזרת הביתה עם האי.פי של אנטיביוטיקה, ואחרי שאני שומעת אותו אני שומעת את ג’יזס אנד מרי צ’יין, ואני נשענת אחורנית על הספה ומערסלת את הבס, ופתאום זה בא. אני מצליחה לעקוב אחרי מהלכי התווים ולנגן יחד עם המוזיקה. ואני מנגנת ככה אולי שעתיים, עד שנעשה מאוחר מדי ואני עייפה וכמעט לא רואה בעיניים וקצות האצבעות שלי איבדו כבר תחושה. אני מכבה את הרדיאטור ונכנסת למיטה, מתכרבלת בשמיכה מפני הקור, ורגע לפני שאני נרדמת אני חושבת לעצמי, אני צריכה להתקשר מחר לסטאס ולספר לו שאני מנגנת. מסורבל, מגושם, בטח מלא טעויות ושגיאות שהוא יתעלף, לחלוטין לא באופן עצמאי עדיין – אבל מנגנת.
אהבתי את ההקבלה בין הרצון ברוגע בחיי האהבה אבל רעש ובלגן במוסיקה, אצלי זה קצת הפוך לפעמים. 🙂
ירושלים היא העיר החורפית האהובה עליי. it’s all i know
נתת לי השראה וכתבתי עכשיו משהו. תודה.
הפוך, לדעתי: יש הקבלה בין הרצון ב*חוסר* רוגע בחיי האהבה לבין רעש ובלגן במוזיקה. לצערי או לשמחתי (אני חושבת שרוב הזמן דווקא לשמחתי), יש תואם גמור בין המוזיקה שאני אוהבת לחיי הרגש שלי. אם הייתי רוצה חיי אהבה שלווים ויציבים כבר מזמן היו לי כאלה. אבל אני אוהבת גברים שהם בדיוק כמו המוזיקה החביבה עליי, וככה אני רוצה את זה – לא משנה כמה דמעות אני מזילה עליהם. גם על המוזיקה וגם על הגברים 🙂
בבוקר קמתי עם הרדיו שהשמיע את סיבליוס. בדרך ללימודים שמעתי את streopathetic soul manure ל beck, ועכשיו אני בספריה עם novos baianos, למרות שדיסק הלימודים הקבוע הוא kind of blue. הדיסק הבא ששמתי על נגן המוזיקה (רק דיסק אחד בכל פעם) הוא של autechre (בכלזאת, חורף).
ואני, אם אפשר להצהיר תחת מעטה האנונימיות של האינטרנט, מאהב מחורבן.
אני מסוגלת לשמוע את Kind of Blue רק בקיץ, וליתר דיוק בלילות הקיץ. מצחיק איך לכל אחד יש פסקול קיץ/חורף אישי משלו. תודה על המלצות הפסקול הפרטי שלך.
בקשר ל”מאהב מחורבן” – אל”ף, זו לא גזירת גורל, אתה יודע 🙂 בי”ת, לפעמים זה תלוי גם בצד השני, כי סקס זו אינטראקציה ותלוי כמה נוח או לא נוח אנחנו מרגישים עם הצד השני, מה הצד השני מסוגל ורוצה לקבל מאיתנו וכו’ – זה פועל הרבה פעמים כמו מעגל של היזון חוזר. גימ”ל, אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו, גבר או אישה, הוא בכל פעם ופעם מאהב נפלא. סקס זה דבר שנע על סקאלה מאוד מאוד רחבה בין הנפלא למחורבן, ודווקא טוב שיש המון גוונים באמצע. כי לי יש התנגדות עזה מאוד – וזה אולי כבר דל”ת – לתפיסה הרווחת בעולם ההישגי והתחרותי שאנו חיים בו כיום, לפיה כולנו אמורים להיות מאהבים נפלאים כל הזמן ולנהל חיי מין של סרטי פורנו (וגם להיראות בהתאם, כולל כל אופנות הגילוח המזעזעות). איכשהו, על הרקע הזה, כשאדם מצהיר על עצמו שהוא מאהב מחורבן – אפילו אם זה בחסות האנונימיות של האינטרנט – זה נשמע לי כמו אקט מרדני וחתרני שאני מחבבת 🙂
אני רוצה פסקולים של חורף. יש לי המון בראש, אבל אני לא מצליח להתרכז יותר במוזיקה.
אני צריך להכיר עוד מוזיקה.
לא התכוונתי להגיב שוב, אבל קיבלתי חזרה את ההארד-דיסק הנייד עמוס במוזיקה חדשה (בשביל מה יש חברים?), ואחד מהשירים שקפצו מיד בהתחלה היה kiss with a fist של florence and the machine. מעבר לשם אני לא רואה קשר. המוזיקה, למי שמתעצל להוריד, מזכירה יותר מקצת את white stripes, שזה לא רק רע.
“מאהב מחורבן” זה כמובן עניין מורכב יותר. סקס כשלעצמו, מנקודת מבט גברית, זה דווקא דבר דיי פשוט. פנימה, החוצה, עוד כמה פעמים וגמרנו. המקום שבו סקס מובחן מאוננות הוא בזה שהוא נעשה עם מישהי (או מישהו) אחר, ואז אפשר להיות מנומסים (למרות שזה בד”כ סתם מעצבן) ולשאול “גמרת?”.
אבל אם להתחיל את הבעיות מהסוף, אני לא אוהב לגמור. לא שזה עושה לי רע, אבל זה גם לא מעניין אותי. זה פשוט סוף, וסוף שמגיע תמיד בצורה חדה מדי. אם להשתמש בדימוי מוזיקלי אגב מוזיקה חורפית, הייתי מעדיף שיחסי המין שלי ישמעו יותר כמו GY!BE באלבום lift yr skinny fists like antennas to heavan. ובעצם, אני אפילו מוכן להתפשר על מה שהוא עשה תחת השם silver mt. zion ב born into trouble as the sparks fly upwards, או אפילו כל דבר של stars of the lid.
ל destiny’s child יש את הזמן שלהן (כמו למשל כשקמתי הבוקר), אבל זה לא מה שמתאים לי החורף הזה.
אבל חזרה לבעיתיות שבלהיות מאהב, נקודת ההתחלה (הטקסט הזה מעט מתפתל, קודם הייתי בסוף) היא שאני לא מקשיב. כלומר, למילים. עם מנגינה אני מסתדר מצויין, אבל מילים בשבילי הן עוד חלק מההרמוניה. אני לא זוכר את המילים כמעט לאף שיר שאני אוהב, כולל כאלה שהקשבתי להם עשרות פעמים — וזה לא משנה אם זה בשפה שאני מבין. אם זה אהוד בנאי ששר או sigur ros ששרים בכאילו-שפה מבחינתי זה אותו הדבר.
תאמרי אז שתקשורת בלתי-מילולית יכולה לגשר. אולי. רוב מערכות היחסים שהיו לי היו עם נשים שאיתן לא חלקתי שפת-אם. אבל אם עם תקשורת מילולית אני לא מסתדר, גם זאת הגופנית היא בעייתית. כאן זה כבר באמת עניין של היזון-חוזר, כי נראה שהיחסים של נשים עם הגוף שלהן זה עניין מורכב. נדירות ויקרות הן הנשים ששלמות עם הגוף שלהן בצורה שמאפשרת להן באמת ליהנות ממנו. פגשתי רק אחת כזאת בחיי, ואלה היו 7 חודשים של detektivbyran שזורים ב gilberto gil ו paolo conte.
בכלמקרה, אני עובד על זה.
ולגבי אופנות פורנו: גילוח זה באמת מגוחך. זה איפשהו בין מצחיק לפדופילי. השאר — שתלים, חימצון — זה סתם עצוב. אבל הדבר הכי גרוע זה “סצינת הסיום” הקבועה של גמירה על הפנים. למרבה המזל יש מספיק פורנו עצמאי שהוא גם סקסי וגם לא סקסיסטי (אחד מהמסקרנים הוא beautifulagony)
קודם כל תודה – אני ממש מעריכה את כל מה שכתבת כאן באריכות, גם בקשר למוזיקה וגם על מין ויחסים. ייקח לי עוד קצת זמן לקרוא את זה עוד כמה פעמים ולעבד את זה, ואז אני אענה לך. המון המון תודה בינתיים.
לא, בבקשה לא לקרוא עוד כמה פעמים ולעבד. כל פעם שאני קורא משהו שכתבתי אני מיד רוצה לתקן ולשנות. אני משתדל להמנע מזה, כי התוצאה המיידית היא להמנע מכתיבה (ולפעמים חבל להמנע מכתיבה).
ובכלזאת קראתי שוב, והנה אני כבר יכול להוסיף לעצמי ולהתווכח עם עצמי.
להוסיף: כתבתי שלגמור זה סוף, אבל בצרפתית זה לא סתם סוף אלא כבר מוות קטן, la petite morte. ובכלמקרה זה רגע של התנתקות מהפרטנר (שוב, מהפרספקטיבה הגברית של העניין).
להתווכח: גם יחסים זה עניין עונתי. מאהב טוב צריך לדעת להקשיב (ולזה התכוונתי כשאמרתי שאני מאהב גרוע. במיטה אני בסדר, או בטווח הנורמה), אבל גם להתבטא כשמגיע העת, אם לצטט את הבירדז שמצטטים את סיגר שמצטטים את קהלת. גם בזה אני לא משהו.
חשבתי שאגיב עלומה בשם, לשם שינוי
אבל…זאת לא חוכמה, ממש לא, והנה הפעם הראשונה שאני שמה לב לדיון המיוחד בתגובות (פה במיוחד) ועל הקשר בין סקס ומילים ומוזיקה ומילים.
חברה שלי, שיושבת לי על הנשמה (במובן חיובי) קיבלה מתנה לפני כמה ימים קישור (במייל) למילים שאת כותבת, נון,
וצלצלה להגיד לי ש”נון הזאת כותבת נפלא”
בשבילי, איכשהו, לקרוא פה בימים האחרונים יש משהו מרגיע ועוטף, וזה נהדר!
אה, לפעמים יש תגובות שעולות בהרבה על הרשימות בבלוג והכותבת שלו.
אויש, את לא יודעת כמה זה מרגיע בלילה עם כוכבים כשהאויר והמחשבות עומדים ביחד אחד ליד השני…