שני

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפאנק, זה שהוא נותן לך מה שאת צריכה הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה. אז ביום שני הראשון של דצמבר אני הולכת לראות את יום שני האחרון של אוקטובר. אני לובשת את מעיל הפאנקיסטים-במשרה-חלקית שלי ויוצאת אל הקור. הלב שלי קר עוד יותר. משהו אצלי קפא בפנים, ואני לוקחת איתי להופעה את כל המועקה והמחנק של הימים והשבועות האחרונים. את ההנגאובר וההתפכחות ממה שנראה כל כך קל ונעים בהתחלה ועכשיו רק מכאיב לי. אבל ככה זה בחיים. לא הכל קורה כמו שרוצים או מתכננים. רותם לימד אותי Resistance, Persistence. יכולת עמידה ואורך רוח. להחזיק מעמד גם במצבים לא טובים. זה לא נושם, זה לא מדמם, זה רק נעל את לסתותיו ועכשיו זה מעכל. יש לי טעם של דם, חמוץ ומתכתי, בפה.

שתי דקות לתוך ההופעה של שני/אחרון/אוקטובר, הכל מתמסך. המוזיקה שלהם ממסכת, ממגנטת, מטאלית, מלודית. אני יכולה להשתמש בעוד מיליון מילים שמתחילות במ”ם אבל כל מה שאני רוצה להגיד זה
תקשיבו –
תשמעו –
אתם לא מאמינים כמה שהם מעולים.

הפאנק שלהם הוא מטאלי באופן נחרץ ולא מתבייש, בגלל שזה מטאל בלי המניירות הבומבסטיות המגוחכות. זה מטאל צנום וקשוח שעבר את ההפשטה של ההארדקור פאנק. זה נשמע כמו הארדקור פאנק אמריקאי מסביבות 1983. רזה וקשוח ומרעיד עצמות. כמו הסולן שלהם, שיש לו טונות של כריזמה והוא יורק את כל הפחד והתיעוב, את כל המשטמה והניכור והבחילה, את כל הזעם שלו נגד המכונה. זה כמעט תעשייתי, אבל עדיין בטריטוריה של הפאנק, ועדיין מלודי ורב שכבתי וחללי. פה ושם הם הזכירו לי את ה-Wipers. כל כך מעט להקות מסוגלות להזכיר בכלל את הווייפרז. מאז סמרטוט כחול לבן לא שמעתי כזאת מוזיקה בעברית. הרבה זמן לא שמעתי להקה כל כך חדה וחותכת ומשוננת ומהודקת ורדיקלית. אף פעם גם לא הרגשתי את הרצפה בצוללת רועדת. והרצפה בצוללת רעדה יותר מפעם אחת.

אני לא מאמינה שלמישהו אשכרה היה אומץ להביא אותם כדי לצלם הופעה שלמה שלהם לערוץ הראשון.

ההופעה הזאת עוררה מחדש את המיגרנה שלי. הם נגעו לי בכל הקצוות החשופים של הנוירונים והסינפסות. בדרך מעוותת – קצת כמו שאני מרגישה בימים האלה – זו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שנתתי ללהקה אי פעם.

אני חושבת שיש להם עוד הופעה לקראת סוף החודש במעבדה. ממש בסוף החודש יש גם הופעה של אשכרה מתים באוגנדה. למרות שכל אחת משתי הלהקות האלה עושה את הפאנק שלה באופן אחר, יש ביניהן גם נקודות דימיון. הביקורת החברתית-פוליטית של שני הסולנים. הסארקזם של “יאמי” של אשכרה מתים ושל “יופי” של שני/אחרון/אוקטובר. העובדה שהן שתי הלהקות הטובות ביותר שפועלות כרגע בעיר. חייבים לראות אותם בועטים.

ואם זה לא מספיק, אז לקראת סוף החודש יש גם הופעה של “בני המה”. אני לא מזכירה אותם סתם בהקשר הזה. אוהד פישוף וישי אדר הם נושאי המגבעת. העיר הזאת מדממת מוזיקה.

אבל מה שחשוב באמת הוא שרק כשיצאתי החוצה מהצוללת, מרגישה שוב את הקור החודר, הבנתי מה בעצם קרה. אף לא פעם אחת במשך השעה וחצי לא חשבתי על הדברים שמטרידים אותי. כל השאלות וההתלבטויות והטרדות חדלו מלהתקיים. למשך 90 דקות הייתי שוב מאושרת רק לראות ולשמוע להקה מנגנת. הכל חזר להיות פשוט. לחזור לנשום, לנענע את הראש, את האגן, לחייך. למשך זמן מה, ולו גם קצר, כל מה שהיה קיים זו רק להקה, מוזיקה, אנרגיה, ומשהו שגדול ממך עצמך. עוד לא קל לנשום מול הרוח ועוד לא נוח ובטח לא נעים, אבל אני יודעת בוודאות שיבואו עוד זמנים טובים.