פראים

אהבתי מאוד את “ארץ יצורי הפרא” של ספייק ג’ונז. אני בכלל לא חושבת שזה סרט לילדים. זה עיבוד למבוגרים של ספר ילדים. רק מבוגרים יקלטו מיד שארץ יצורי הפרא שאליה מגיע מקס היא ממלכת המבוגרים, ולא סתם ממלכת המבוגרים אלא ארץ המבוגרים ביום רע במיוחד. יום שבו כולם מתלוננים, מייבבים, מרירים, ציניים, תחרותיים, מניפולטיביים ופאסיבים-אגרסיביים. מה שמלבב במיוחד לגלות הוא שגם למפלצות (כלומר למבוגרים) יש מפלצות משל עצמן: למשל, עצב, צער ובדידות. והם מוכנים להמליך עליהם את מקס למלך אם רק יבטיח לעשות אותם מאושרים ולגאול אותם מהבדידות, העצב והצער שלהם. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני חושבת שהסרט הזה הוא חתיכת סרט רדיקלי. אני מכירה לא מעט מבוגרים שיעדיפו לשתות חלב עקרבים לפני שהם יודו שהם הביאו ילדים לעולם – והמליכו אותם למלכי עולמם – בגלל הפחד מכאב ומבדידות. בגלל שהם חושבים שילדים יהפכו אותם למאושרים. כמה הרבה אנחנו מניחים לפעמים על כתפיהם הצרות של הילדים. אז מי פה בדיוק המבוגר האחראי ומי הילד?

אנחנו אולי מציבים לילדינו גבולות, אבל ילדינו מציבים בפנינו מראות, והן מדויקות מאוד ולא פעם גם אכזריות. במידה רבה זה גם מה שהסרט הזה עושה.

כשמקס אומר בנקודה מסויימת ליצורי הפרא שחבל שאין להם אמא, זה משפט שאין לו שום זכר בסיפור המקורי של מוריס סנדק, אבל זה משפט שיש לו זכר ועוד איך ב”פיטר פן” של ג’יימס ברי וארץ הילדים האבודים שלו. גם פיטר פן – וגם אליס בארץ הפלאות, אם כבר נמצאים בסביבה – הם במובהק ספרים שמשום מה נחשבים לספרים לילדים, אבל רק מבוגרים מסוגלים להבין באמת ולהתמודד עם התוכן שלהם (שגם הוא לא ממש נעים).

חוץ מזה העיצוב והצילום של הסרט מרהיבים. הם מדגישים את האיכות המלנכולית, המוזרה והאפלולית שלו. גם הפסקול מקסים, אבל זה לא ממש מפתיע כשמדובר בספייק ג’ונז. אבל אני בעיקר חושבת על התפקיד המכריע שהיה לדייב אגרס, שלקח ספר ילדים קלאסי שיש בו לא יותר מ-18 משפטים קצרים ותמציתיים, והפך אותו לכזה סרט יוצא דופן.