תרנגול הודו קר

אני חי על טיפות עיניים / וסוכר חום (יאפים עם ג’יפים)

אני חיה שבועיים על אנטיביוטיקה ומשאפים. כלומר, אם אפשר בכלל לקרוא לשבועיים האחרונים “חיה”. אלה שבועיים דלים מאוד בחיים. מה שהתחיל בהצטננות פשוטה המשיך בדלקת ונגמר בחסימה של דרכי הנשימה. אני בקושי נושמת, אני בקושי חיה. אלה שבועיים גרועים. אבל בסוף האנטיביוטיקה והסטרואידים עושים את שלהם והחום עוזב אותי וקל לי יותר לנשום ולאט לאט הכוחות שלי מתחילים לחזור. אני חוזרת לשיעורי יוגה אחרי שנים-עשר יום שלא תירגלתי. זה כמו לחזור הביתה.

פרשן המחלות אומר שיש לי כשל אוטואימוני של הכבד, אבל שנדע בוודאות רק אחרי ביופסיה. אנחנו יושבים במרפאת הכבד בהדסה והוא עובר על הרשימות הארוכות עם כל התוצאות של בדיקות הדם שהוא שלח אותי לעשות בשבועות האחרונים. הוא קורא לזה PBC, ואני קולטת מתוך זה רק את ה-C

Cirrhosis. כמו כל כך הרבה מהסופרים החביבים עליי. אבל אני כבר לא אמות צעירה כמו קרואק, אני חושבת לעצמי, כי הוא מת מסיבוכים של מחלת כבד בגיל 46, ואני מתקרבת כבר ל-48. אני מחייכת, כי האירוניה של זה לא נעלמת מעיניי. אני צלולה ופיכחת כמו תרנגול הודו קר. מעולם לא נגעתי באלכוהול. מתאמת הביופסיה שלנו תתקשר אלייך בימים הקרובים, אומר פרשן המחלות וקורע אותי מתוך הרהורי הסטרייט אדג’ שלי. הוא חמוד, אני חושבת לעצמי. יש לו עיניים כחולות ושמץ של מבטא רחוק, עמוק, רוסי, והרבה סבלנות לענות על כל השאלות שלי. חוץ משאלה אחת שאין לו עליה שום תשובה.

“הכבד: קשור לצ’אקרה השלישית: השמש. שליטה בתשוקה, כוח, שאפתנות. והחוש שהצ’אקרה השלישית קשורה בו: ראייה”, כותב לי יוסף כבר לפני הרבה שבועות. אבל אני לא מאמינה בצ’אקרות. אני לא בטוחה גם שאני מאמינה כל כך גדולה ברפואה המערבית. נראה איזה מרפא היא תנסה להמציא לי. בטח תרופה זוועתית שתופעות הלוואי שלה גרועות בהרבה ממה שהיא אמורה לתקן. ובכלל, מה יש פה לתקן? אני לא מרגישה שיש לי מחלה בכבד. אלמלא בדיקות דם שעלו על זה באקראי בכלל לא הייתי יודעת על זה. אני אחיה עם זה כמה שאני אחיה, ואחר כך לא. כל אחד צריך למות ממשהו מתישהו. מה זה באמת משנה? מה שמשנה זה איך אנחנו חיים, לא ממה אנחנו מתים.

“בכל מקרה, צריך לזכור שהמילה הכי חשובה ברפואה היא סבלנות,” אומר הרופא הצעיר.

“והשלמה,” הוסיף הרופא המבוגר, “מילה שלמרבה הצער שכחו אותה בתרבות המערבית.”

“אני יודעת שזו שאלה שקשה לענות עליה,” אני אומרת, “אבל מה הסיכויים, פחות או יותר?”

“אני באמת לא יכול לענות על השאלה הזאת,” אומר הרופא הצעיר. “אי אפשר לענות עליה אף פעם. הדברים משתנים כל הזמן. באים הנה חולים עם בעיה פשוטה מאוד, שבמבט ראשון היא לא סופנית, ובן-לילה הסיפור מסתבך והם נפטרים. וחולים אחרים, שאף אחד לא מאמין שייצאו מזה, דווקא ממשיכים לחיות. אנחנו מאוד רגילים לראות כאן ניסים.”

“החיים עצמם הם נס,” מוסיף הרופא הזקן. “סוג של איזון מופלא.”

(לוסיה אצ’ווריה, “איזון מופלא”. תרגמה מספרדית יערית בן-יעקב)

בערב השנה האזרחית החדשה אני נכנסת למיטה בעשר-וחצי. בחצות אני שומעת את פעמוני הכנסייה של עמק המצלבה מצלצלים בחגיגיות. אני מחייכת לעצמי חצי מתוך שינה ומתהפכת לצד השני. ביום שישי בבוקר אני קמה וחושבת שאני בטח אחד האנשים הבודדים בעולם שאין להם הנגאובר עכשיו. אני נועלת את מגפי המטרופוליטן שלי ולוקחת את סל הפלסטיק והולכת לשוק. השוק מלא עד אפס מקום כמעט. השפה המדוברת בו עכשיו היא אמריקאית שוטפת. שכחתי שכל הסטודנטים האמריקאים נמצאים עכשיו בחופשה והם הגיעו לכאן במסגרת תוכניות Birthright/תגלית/מסע. אני חותכת לניסים בכר והולכת לטרומפלדור. יותר מדי שבועות וחודשים לא הייתי בטרומפלדור. אחר כך אני עולה שוב לשוק ומוצאת מקום פנוי אחרון באמיל עם תצפית מעולה על נחילי האנשים שעוברים בשתיים בצהריים בשוק. אני מזמינה קפה. אני מתבוננת ומהרהרת. שלווה גדולה. אני יודעת שבדרך הביתה אני עוד אקנה תפוחי אדמה, כי אין מזון מנחם יותר מפירה. וזר כלניות, כי אין כמו פרחי חורף. וספר שירה.