להסיר את בגדיה של אמילי דיקינסון / בילי קולינס

 

קודם כל, השכמייה שלה העשויה מלמלה,

מוסרת בקלות מכתפיה ומונחת

על מסעד כסא העץ.

 

והשביס שלה,

הסרט מותר במשיכה קלה קדימה.

 

אחר כך השמלה הלבנה הארוכה, עניין

מורכב יותר עם כפתורים של אם-הפנינה

לאורך הגב,

כל כך זעירים ורבים שלוקח הרבה זמן

עד שידי מצליחות להפריד את הבד,

כמו ידי שחיין חוצות מים,

ולהחליק פנימה.

 

תרצו לדעת

שהיא ניצבה

ליד חלון פתוח בחדר שינה בקומה העליונה,

ללא נוע, עיניה פקוחות בפליאה,

מסתכלת למטה אל המטע,

השמלה הלבנה משתכשכת לרגליה

על הלוחות הרחבים של רצפת העץ.

 

מן המורכבות של הבגדים התחתונים של הנשים

באמריקה של המאה התשע-עשרה

אי אפשר להתעלם,

ואני התקדמתי כמו חוקר קוטב

דרך סיכות, אבזמים וקישורים,

פריפות, רצועות ופסים מעצם-לוויתן,

מפליג אל עבר הקרחון של מערומיה.

 

מאוחר יותר, כתבתי במחברת

זה היה כמו לרכב על ברבור אל תוך הלילה,

אך, כמובן, אני לא יכול לספר לכם הכל –

איך היא עצמה עיניה אל המטע,

איך שערה התפזר מסיכותיו,

איך היו קווים מפרידים פתאומיים

בכל פעם שדיברנו.

 

מה שאני כן יכול לומר לכם הוא

שהיה נורא שקט באמהרסט

באותה שבת אחר הצהריים,

מאומה פרט לכרכרה שחלפה ליד הבית,

זבוב מזמזם בשמשת החלון.

 

כך שיכולתי בבירור לשמוע אותה נושמת

כשהתרתי את הוו הכי עליון

מלולאת המחוך שלה

 

ויכולתי לשמוע אותה נאנחת כשלבסוף הוא השתחרר,

כשם שכמה קוראים נאנחים כשהם מבינים

שלתקווה יש נוצות,

שההגיון הוא קורה,

שהחיים הם אקדח טעון

המסתכל ישר אליך בעין צהובה.

 

 

(תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי)