קרוזנשטרן ופארוחוד חיים

שישי בצהריים בצוללת. לפני כן אני עוד מתלבטת לאן ללכת. יש הופעות של האייפרונז ושל רדיאטור באוגנדה, יש קטעי מחול חדשים שנראים מסקרן ב”הרמת מסך” במעבדה, ויש שישי בצהריים בצוללת עם חמש להקות שמנגנות מוזיקה צוענית/בלקנית/רוסית ודוכני בגדים יד שנייה. זו לא הפעם הראשונה בזמן האחרון שיוצא לי להתחבט בשאלה אנה אני באה. ביום חמישי לפני שבוע-שבועיים אלה היו סרט יפני משנות ה-50 בגלריה ברבור, תערוכת צילום+וידיאו ארט+הופעות מחול (זה מעניין, הגאות הזאת לאחרונה של הופעות מחול מודרני) באנה טיכו, הופעה של קן סטרינגפלו במעבדה, ותיקלוט מבית “פנינים לחזירים” בטיפה.

מה שהכריע את הכף לטובת הצוללת היו קרוזנשטרן ופארוחוד. או.קיי, גם הבגדים יד שנייה. את קרוזנשטרן ופארוחוד ראיתי לפני כמה שנים בהופעה משותפת עם ויאלקה, צמד צרפתי שמנגן פאנק צועני, ואהבתי אותם מאוד. הפעם הם היו ארבעה, שניגנו באקורדיון, בס, קלרינט ותופים, וגם הפעם הם ניגנו את מוזיקת הצעצועים שלהם. כשאני אומרת “מוזיקת צעצועים” אני חושבת בין השאר על סרט האנימציה היפני “פפריקה”, שנדמה לי שלפני כמה שבועות הוקרן באחד מערבי הסרטים של יום ג’ בטעמון (עוד משהו שאני צריכה לבדוק). זה סרט מעולה, אגב, גם לחובבי אנימציה וגם לחובבי לולאות אינסופיות שעושות סלט במוח, דוגמת “שמש נצחית בראש צלול”. בכל אופן, המוזיקה של קרוזנשטרן ופארוחוד היא שילוב של מוזיקה צוענית, חתונה יהודית, ג’אז חופשי, ריפים של הבי מטאל ונהמות של הארדקור פאנק. מאחוריהם על הבמה הוקרנו קטעי וידיאו של סרטים אילמים, סרטים מצויירים ישנים, סרטי אימה סוג ז’ וסרטי חורבן והרס. באמצע ההופעה הם הפסיקו וסירבו להמשיך עד שבקבוק הערק שנלקח על-ידי הלהקה הקודמת יוחזר על-ידה אל הבמה. זו היתה הופעה שמחה ומוצלחת מאוד.

אחר-כך עלו לבמה Mitch & Mitch הפולנים. נדמה לי שהם נקראים כך על-שם שני הגיטריסטים שלהם, ונדמה לי שהם מבקרים בארץ במסגרת שנת פולין בישראל, או איך שלא קוראים לזה. מיץ’ ומיץ’ מורכבים משני גיטריסטים, בסיסט, אורגניסט/קסילופוניסט, מתופף, ושני מחשבים נישאים של אפל. אם קרוזנשטרן ופארוחוד מנגנים מוזיקת צעצועים, מיץ’ ומיץ’ עושים מוזיקת סלפסטיק, ונשמעים כמו להקת חתונות מהגיהינום (אני אומרת את זה בתור מחמאה, כמובן). בקטעים האינסטרומנטליים שלהם הם הזכירו לי את מה שהאסטרוגליידס היו עושים בזמנו: פסקולים עתירי Reverb גיטרות למערבונים לא קיימים. בקטעי השירה בג’יבריש שלהם (אנגלית/צרפתית/איטלקית) הם מחברים את כל מה שמגוחך ברוקנ’רול יחד עם כל מה שנשגב ונפלא בו – לרוב במרחק שבריר שנייה אחד מהשני. שיר אחד שלהם, לדוגמא, נקרא I Can’t Get No Sciencefiction. זו היתה הופעה קצרה אבל מעולה – אנרכיסטית, מצחיקה, משחררת.

אני חושבת שזו בערך היתה גם האווירה הכללית בצוללת. מאוד נינוחה ומשוחררת. המרפסת היתה פתוחה ומלאה אנשים שנהנו פשוט לשבת בשמש ביום שישי בצהריים באמצע דצמבר ולשתות בירה ולשמוע מוזיקה טובה. לא צריך יותר מזה. היה כיף לראות את המושבה הרוסית של העיר ולשמוע הרבה רוסית פתאום מסביב. פיספסתי את האחים רמירז הישראלים ואני מקווה לתפוס אותם בקרוב. אין לי מושג איך המוזיקה שלהם נשמעת, אבל השם שלהם עושה לי אסוציאציות למריאצ’י, בוריטוס, רוברטו רודריגז, B Movies ושאר תרבות ג’אנק.

חוץ מזה, צוות הווי ובידור שמורכב ממוסה וממני הלך לראות את פרסקי בהופעה לפני כשבועיים. זה היה באברם, שהוא מקום שלא כל כך ברור לי עד עכשיו. אולי בגלל שהוא ממוקם במרכז כלל המקולל, אולי בגלל המיקום הביזארי שלו על כיכר הדוידקה, שבלילה קפוא נראית כמו סצינה מסרט מדע בדיוני – רחוב יפו חפור והרוס, מעבר לו שכונת גאולה החרדית, רחוב הנביאים שומם, וכך גם שוק מחנה יהודה מעברו השני. ואולי זה בגלל המוזיקה שמושמעת בו לפני ההופעה – כמו מוזיקה בפאבים בקיבוצים בשנות התשעים. דון מקלין, אריק קלפטון וקווין, זה מה שאני זוכרת. ואני לא חושבת שאני אהיה מוכנה לסבול את זה שוב.

מעט מדי אנשים זוכרים היום את רפי פרסקי, וחבל. לא שאני הכרתי אותו לעומק מעבר לשני הלהיטים הגדולים שהיו לו בזמנו, אבל מוסה כן. הוא היה חלק בלתי נפרד מפסקול ההתבגרות של מוסה, ומוסה הצטער על זה שהוא שכח להביא את התקליט שלו כדי שפרסקי יחתום עליו. מזל גדול שלא קינטרתי אותו על זה, מפני שעד סוף ההופעה – שהיתה טובה מאוד – אני כבר הזלתי ריר כאחרונת הגרופיות על הגיטריסט שלו. קוראים לו יניב דדון, ולהגנתי אני יכולה רק לומר שאל”ף, גיטריסטים תמיד עושים לי את זה, ובי”ת, שהוא נראה כמו אדי ודר המזוקן (אם כי הרבה יותר צנום). חוץ מזה יש לי חולשה לפעמים לגברים לא גבוהים. אני מטר שבעים, ושניים מסיפורי האהבה הגדולים ביותר שלי היו עם שני גברים שהיו נמוכים ממני בסנטימטר-שניים. זה לא הגובה, זה שיעור הקומה.