אישפוז לילה

בעשר בערב אח הלילה מכבה את רוב האורות במחלקה. כל מטופלי היום כבר מזמן הלכו הביתה. רק שלושה אנשים נשארים ללון בלילה במחלקה הדוממת. האורות מעומעמים עכשיו, כל המכשירים שציפצפו כל היום השתתקו, האינפוזיות נותקו, אפילו המנקים כבר ניקו ופינו והלכו. אח הלילה שואל מה אני קוראת. אני מראה לו את עטיפת הספר. הוא שואל אם זה רומן. כן, אני אומרת לו, אבל בגלל שזה יפני זה רומן מאוד מאופק. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני קוראת רומנים זולים. ערב קודם לכן מ”ם נד לי בראש כשהוא שמע עם איזה שלושה ספרים אני מתכוונת להגיע לאישפוז. את בטוחה שאת לא רוצה לקחת משהו יותר קליל? אבל הספר הזה נהדר לקריאה בזמן בית החולים שכל שעה בו עוברת כמו נצח מלא כאב. בשמונה בבוקר נכנסתי לכאן והנחתי את התרמיל על המיטה שכבר סומנה בשמי. אני פושטת את הסוודר ולובשת חולצת בית חולים ירוקה מעל לגופיה הארוכה שלי. אני בצום עוד מהערב הקודם, ובעיקר מפריע לי שאסור לשתות אפילו מים. רופא צעיר מגיע ושואל ומסביר ומחתים אותי על טפסים, ובזמן שהוא דוקר אותי כדי לקחת ממני דם לספירה ותיפקודי קרישה ומכין לי פתיחה לאינפוזיה, שואל אותי על האולסטאר שלי. אחר כך מגיעה האחות ובודקת לי לחץ דם. בסוף מגיעה הביופסיה עצמה. מתחת לשד הימני וקצת הצידה, תחת סריקת אולטרסאונד קפדנית ואחרי שתי זריקות הרדמה מקומיות. הזריקות האלה מכאיבות כמו אצל רופא שיניים. הזריקה הראשונה מרדימה את הרקמות העליונות, החיצוניות. הזריקה השנייה נועדה לאלחש את הרקמות העמוקות יותר. ורק אחרי שתיהן זו הדקירה של הביופסיה עצמה, ולמרות שתי הזריקות שקדמו לה היא עדיין מכאיבה מאוד. החדירה של המזרק הגדול לכבד והשאיבה של רקמות חיות מתוכו היא באמת נורא נורא מכאיבה. אני לא יכולה ולא רוצה לדמיין איך לפני כמה שנים עוד עשו את הבדיקה הזאת בלי הרדמה מקומית מקדימה ובלי אולטרסאונד. לפעמים ההבדל בין פרוצדורות רפואיות לאיטליז קצבים הוא מאוד מאוד דק. אבל לפחות הכאב הזה הוא מאוד מאוד קצר, אני חושבת שזה לא לקח אפילו שנייה. אולי חצי שנייה. ואז אני מצוּוה לשכב על צד ימין במשך שעתיים ולא לזוז. אז טוב שיש לי ספר, למרות שאחרי כל כך הרבה שעות בצום, כשעדיין אסור לי לשתות אפילו מים, ותחת אורות הניאון האכזריים והחימום המייבש של בית החולים, אני מרגישה שגם מתחיל לי כאב ראש.

בסוף, כשכבר מותר לי להתחיל להסתובב ולשתות ולאכול, אני בקושי יכולה להסתכל על האוכל שמגיע. זה כל כך מזכיר לי אוכל צבאי. אני מדלגת על המרק ולא רוצה להסתכל אפילו על הבשר, אבל אפילו בגירסת בית חולים אורז לבן פשוט ואפונה ירוקה זה משהו שאפשר תמיד לאכול. אני רוצה לאכול רק כדי שאני אוכל לקחת שני כדורים נגד כאב ראש. חוץ מזה לא כואב לי כלום. אני מסמסת לעומר שהכל בסדר ומקבלת ממנו שתי שיחות טלפון מתרפקות וממיסות. בערב אבא שלו מתקשר לשאול איך אני. אני יודעת שהוא דואג לי לפי זה שהוא אומר שבסוף אני עוד אקבור את כולם. בחמש יש ארוחת ערב של שתי פרוסות לחם אחיד עם גבינה לבנה וגיל ומלפפון ועגבניה ולקינוח עוגת ספוג עם ריבה וקוקוס. העוגת ריבה הזאת היא כל כך בה”ד 12. גם ארוחת ערב בשעה חמש זה כל כך בה”ד 12. והמיטה, והסדינים, והמגבת. זה כמו בטירונות שוב, גם אם עברו מאז מיליון שנה. כל שעתיים באה האחות למדוד לי לחץ דם והיא מרוצה שהוא תקין ויציב כל הזמן. בערב מחליף אותה אח הלילה ועכשיו הוא בא לכבות את האורות. מחר בשבע בבוקר מכתבי השיחרור יהיו מוכנים, הוא אומר, ונוכל ללכת הביתה.

אני מניחה את הספר. אני כבר לקראת סופו, אבל עכשיו כבר שורפות לי העיניים ואני עייפה מכל היום הזה. אני שמחה שכאב הראש עבר ולא כואב לי שום דבר אחר. עכשיו כשהחדר חשוך אני יכולה לראות מבעד לחלון הגדול את כל העולם בחוץ מנצנץ בחושך – האורות של בית זית, מוצא ומבשרת. מדי פעם מונית מתקרבת בכביש שיורד לבית החולים, אורות הפנסים שלה משתקפים בכביש הרטוב. בחוץ היה כל היום סוער וקר, ירד ברד והיה גשום כמעט כל הזמן, אבל שום דבר מכל זה לא הגיע ולא נגע לכל מה שהתרחש ומתרחש בתוך הבועה הסגורה של בית החולים. אני מתכופפת לתרמיל ומוציאה ממנו את הדיסקמן ושמה את הדיסק של הסולסייברז, ולאט לאט עוצמת את העיניים עם המוזיקה.

בשש-ארבעים-ושבע בבוקר אח הלילה מדליק את כל האורות ומניח את מכתב השיחרור על הארונית ליד המיטה. הגב שלי מכווץ משנת לילה על מזרון בית חולים לא נוח, אבל אני יודעת שזה שומדבר שכמה מתיחות של יוגה לא יוכלו לשחרר מיד. חוץ מזה אני הולכת הביתה וזה כל מה שאכפת לי. אני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים, ופושטת את הכותונת הירוקה ולובשת את הסוודר, ושורכת את האולסטאר ומכניסה את הספרים והדיסקמן לתרמיל. בשבע ועשרה אני בחוץ, נושמת עמוק את האוויר הגשום. אני עוצרת מונית. מחלקת אישפוז לילה נמצאת במכון שרת, שמאכלס את המחלקה האונקולוגית של בית החולים. משש וחצי בבוקר מתחילים להגיע אנשים לטיפולים כימותרפיים, לכן קל למצוא כאן מונית. לילה אחד במכון שרת מספיק כדי להבין איפה באמת נמצאים הסבל והכאב והצרות האמיתיות ואיך כל שאר הטרדות היומיומיות הן סתם שטויות.

בשבע וחצי אני בבית. אני מדליקה את הרדיאטור ואת הדוד ואת הקומקום. אני פותחת את הדלתות של המרפסת ונושמת עמוק. זה בוקר חורפי קר ואפור ורטוב, אבל הריח של האדמה הבוצית והאוויר אחרי הגשם והעצים אחרי הסערה הם נחמה גדולה. הרוח ניערה את עלי הכותרת הלבנים של השקדיות והם נשרו כמו קמצוץ של אבק פיות. אני צריכה את כל היופי הזה אחרי כל הכיעור. את החריפות של החורף, הגשמיות של הגשם. אני מכינה לעצמי קפה. תיכף יהיו מים חמים לאמבטיה.