דו”ח קריאה

ואז בלילה כשאורי היה כאן ושכבנו והוא אסף אותי אליו וחיבק אותי חזק ושאל, אבל את לא בודדה, כל הערבים האלה לבד? אין לך אפילו טלוויזיה! ואני חייכתי וידעתי שהוא יכול לשמוע אותי מחייכת גם בלי לראות את הפנים שלי כי הן היו דבוקות לו לחזה, ואמרתי, אבל יש לי ספרים! ובאמת, ספרים מציעים לך כזאת חברה נפלאה. כשהם טובים הם יותר טובים אפילו מבני אדם. הם כזאת נחמה ובבואה ומבט וחלון וראי. בדיוק ככה הרגשתי כשסיימתי לקרוא את “בנים חוזרים” של יריב דומני. הספר הזה הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה, לבטח בקטגוריית הספרים הישראליים. דומני כותב על חברת הילדים שאיתה גדל מגיל אפס בקיבוץ ועל הקורות אותם בבגרותם, אבל בעצם זה ספר על חלומות ושברם – כמו החלום הקיבוצי כולו – והוא כל כך אנושי ואוניברסלי דווקא משום כך. והוא כתוב נהדר. לא להאמין שזה ספר ביכורים. הוא כל כך מדויק ורגיש ומרגש. יש בו כל כך הרבה רגישות לדמויות, כך שקשה שלא להיקשר אליהן, לטוב ולרע: לאהוב את דביר, ואת אן, ואת דנה ואת דורה. לרצות להכניס סטירה לארז. לשנוא את אור. ולמרות הדיסקליימר הרגיל של “כל דימיון… בלה-בלה-בלה… הוא מקרי בהחלט”, כל כך ברור שהספר הזה הוא אוטוביוגרפי. רק כשכותבים על מה שהוא כל כך אישי ומוכר וקרוב אפשר להגיע לרמה כזאת של רגישות. ואם כבר דיסקליימר, בעיניי הספר הזה צריך לבוא עם הקדשה כמו זו שבפתיחה של “500 ימים עם סאמר”: “מוקדש לאור כך-וכך. כלבה”. פשוט מעולה הספר הזה.

“רקמת סתיו” הוא הספר שקראתי בבית החולים. להגיד שהוא מזכיר את הרוקי מורקאמי יהיה אנכרוניסטי, בגלל הפער שבין זמן כתיבת הספרים לתרגומם לעברית: “יער נורווגי” נכתב ב-1987 ותורגם לעברית כבר לפני עשר שנים. “רקמת סתיו” של טרו מיאמוטו נכתב ב-1982, אבל תורגם לעברית רק עכשיו. בכל מקרה, יהיה מדויק להגיד שכל מי שקרא ואהב את מורקאמי ירגיש בנוח בטריטוריה של “רקמת סתיו”: גבר. אישה. אישה נוספת. מוות. אובדן. היאחזות מחודשת בחיים, בהתחלה בהיסוס ואחר כך באופן נחרץ.

את “ארץ פרומה” של כריסטיאן קראכט קראתי פחות כסיפור של צעיר גרמני שמשא העבר של גרמניה, מולדתו, מכביד על כתפיו, ויותר כסיפורו של בן הדור הנוכחי שגדל בחברת שפע, והאופן שבו השפע הזה רק משאיר אותו יותר ויותר חלול ומרוקן. הטון המנוכר של המספר-הגיבור חסר השם וחסר העבר של קראכט מזכיר מאוד את הטון המנוכר של “התפסן” של סאלינג’ר ז”ל.

מה שאני יכולה להגיד על “הסיפור של מיכאל” של עידו אנג’ל הוא שמרגישים מיד שכתב אותו תסריטאי/איש קולנוע. ולא סתם תסריטאי ואיש קולנוע, אלא מישהו שכנראה מאוד מאוד אוהב את צ’רלי קאופמן ומישל גונדרי (ביחד ולחוד). אם זו מחמאה או גינוי, תלוי כנראה במי קורא את זה. לי הוא הזכיר קצת גם את הספר “זוּם” של המאייר אישטוון בניאי. ואמנם, האיור על גבי העטיפה של רות גווילי המעולה אכן מזכיר קומיקס.

אני לא הייתי הולכת שולל כל כך בקלות אחרי הכותרת “למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים” של מתי שמואלוף. ברור, שמואלוף תמיד העמיד את האג’נדה החברתית שלו מעל לאמנות והוא מעולם לא הסתיר את זה או התבייש בזה. כל הכבוד לו. אני ראיתי אותו באירוע האחרון של “עט לשינוי” בגלריה ברבור – נדמה לי שזה היה אי אז בחודש ספטמבר – והוא עמד על במה מאולתרת מפלטה של עץ שהורכבה על כמה ארגזי תנובה, וקרא משיריו כשמאחור ברקע – בסמטת “עיניים למשפט”, כמה סמלי – נמצאים בית כנסת חב”ד וישיבת נתיבים לחוזרים בתשובה “מדרש וישיבה ללימוד תורה וערכי היהדות – ירושלים ת”ו”. האמנתי לו אז ואני מחבבת את הלהט שלו גם היום. אבל זה בדיוק העניין: שמואלוף אולי לא כותב שירי אהבה רומנטיים, אבל מי אמר שאהבה רומנטית היא האהבה היחידה בעולם? אהבה באה בעוד הרבה אופנים וצורות. כל השירים שלו הם שירים שבאים מאהבה, גם אם היא (כרגיל) כרוכה בכאב: החל מאהבה להורים, למסורת, למשפחה, דרך אהבה לאחיו החלכאים והנדכאים והנאנקים, וכלה באהבות מוזיקליות כגון הקלאש, ג’ון לי הוקר, אביב גדג’. הספר הזה הוא כולו אקט של אהבה. זה לא עושה את המחאה שלו פחות אפקטיבית, אגב.