בשלב הזה את כבר מנגנת יותר טוב מסיד וישס, סטאס אומר. אני מנסה להחליט אם זה משמח אותי או מבאס אותי. אל תתחילי עם זה אפילו, הוא אומר. הוא כבר קורא את המחשבות שלי. את כן רוצה להיות טובה. למה לעשות משהו אם לא רוצים להיות בו טובים? וחוץ מזה, הוא מוסיף בשקט לעצמו, אני רוצה לתת לך כל מה שיש לי. ואני חושבת לעצמי המממ.
אני מנגנת כבר את הראמונז והג’רמז והקרמפס. אני מביאה לשיעורים את מה שאני רוצה לנגן. סטאס מרוצה מזה שאני מוצאת לגמרי לבד את מהלכי הבאסים של השירים שאני רוצה לנגן. הוא עדיין לא מרוצה מהדרך שבה אני מניעה את האצבעות על הבס: לא מספיק מהיר ולא מספיק רציף. זו האחריות שלך בתור בסיסטית לשמור כל הזמן על הגרוּב, הוא מתרה בי בחוּמרה. אם את מפספסת תו או מזייפת מדי פעם זה ממש לא נורא, אבל את חייבת כל הזמן לשמור על קצב. ואם תמשיכי להתאמן, ואם תהיי טובה בזה, את לא מתארת לעצמך כמה כיף זה יהיה. אין כיף יותר גדול מלנגן עם להקה.
סטאס ואני נפגשים פעם בשבועיים לשיעור. אנחנו עדיין מורחים כל שיעור על פני שלוש שעות, כי אנחנו עדיין מבזבזים חצי מהזמן על לשבת לאכול ולשתות ולדבר על כל מה שעבר עלינו בשבועיים האחרונים. הלימודים שלו והחיים שלי. בימים שמפרידים בין השיעורים אנחנו מוצאים תירוצים למכביר להתקשר אחד אל השני. הוא צריך עזרה בביבליוגרפיה של העבודה שהוא כותב ושואל אם יוכל לקפוץ לקחת ספר שיש לי. אני נתקעת עם סולמות שאני מתקשה לפענח ולעקוב אחריהם. הוא רוצה לשמוע מה דעתי על רעיונות לפרוייקטים שיש לו. אני מתלוננת באוזניו שכבר אין לי תחושה בכריות האצבעות. זה טוב, אני יכולה לשמוע אותו מגחך מהצד השני של הקו, זה סימן שאת מתאמנת. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל. ואת רוצה אולי לקבוע עוד שיעור? אני לא בטוחה שאני כל כך מוכנה, אני מהססת. אבל אם לא אכפת לך לשמוע את כל הפדיחות שאני מנגנת, אז כן. אני אשמח, הוא אומר.
אז הוא בא ואנחנו מנגנים ביחד את הבלוּז. ג’ון לי הוּקר וסקיפ ג’יימס. סטאס מנגן על הגיטרה האקוסטית הישנה שלי ואני מנגנת על הבס. יש לו סבלנות של קדושים לכל הטעויות והזוועות שאני מבצעת בבס. הוא משתדל לא להתעלף, להתגלגל מצחוק או לגלגל עיניים יותר מדי. בסוף השיעור אנחנו עומדים בדלת ומנסים להיפרד. לוקח לנו רבע שעה בערך להגיד שלום. כל רגע מישהו נזכר במשהו ממש ממש דחוף שיש לו להגיד. אנחנו מותחים ככה את הזמן עד שבאמת אין לנו ברירה אלא להתנתק. יש קו דק שמפריד בינינו ששנינו משתדלים לא לחצות. לכן אנחנו מותחים אותו עוד ועוד, את הזמן הזה שבו סטאס הוא המורה שלי ואני התלמידה שלו ומיליוני שנים מפרידות בינינו. היתה רק פעם אחת, אחרי הופעה של הלהקה שלו, שהרבה אחרי שהיא נגמרה וכשהוא כבר עמד סופסוף לבד בסמטה החשוכה והצית לעצמו סיגריה שהאירה את המוהוק הפרוע שלו ואת העיניים החומות המלוכסנות שלו ואת חתימת השפם והזקן שהוא מגדל בניסיון נואש להיראות פחות צעיר, שניגשתי אליו, והתרוממתי על קצות האצבעות, ונתתי לו נשיקה על הלחי, ואמרתי לו, הייתם ממש ממש טובים. אתה ממש ממש טוב.
כל כך כיף שחזרת. הפעם ביום שאני נכנס לבלוג שלך, השתלמה. אבל היא תמיד משתלמת. את כותבת (עדיין) נהדר.
היום איזו ידידה הלכה לאוגנדה להופעה של מורה חיילת ודייויד בלאו, וחשבתי לעצמי שאולי את שם 🙂
וזהו. חג שמח ושבוע טוב. אני שמח שחזרת.
יש בי חשד קל שהגיטה האקוסטית שלך מספיק עתיקה להיות של רוברט ג’ונסון בכבודו ובעצמו:)
כל כך משמח אותי שאת מנגנת ונהנית מזה.
איזה כיף לקרא אותך. קצת יותר משוחררת (חג חרות וזה). בינינו, לא קשה לנגן טוב מוישס, אחד הדברים שהוא לא היה זה בסיסט טוב.
תודה, עופר. מצחיק, באמת כמעט הלכתי להופעה הזאת אתמול בערב, אבל בסוף התעצלתי ונשארתי בבית. לא נורא, יש בימים הקרובים כמה וכמה הופעות מסקרנות.
סייברי – אבל החלפתי בה מיתרים!
ואופה – ברור, לכן הוא נר לרגליהם(ן) של אלה מאיתנו שמתנחמים ביתרונות של להיות דילטנטים 🙂
טוב שחזרת.התגעגעתי.
גם אני. גם אני.
יופי שחזרת!!
איזה הופעות מעניינות יש?
ואני עברתי לגור ברחביה ואת צודקת בתיאורייך אותה… זו שכונה מקסימה
אוח… איזה כיף שחזרת. כבר התחלתי לנזוף בעצמי שאני בודקת כמעט בכל יום אם את פה…. :))
התגעגעתי.
שמחה (מאוד) לקרוא אותך מחדש.
גלי – היו שתי הופעות שחשבתי לבדוק השבוע ביום שלישי (הביצים באוגנדה ולפט בקסטה) אבל בסוף שוב לא הלכתי. מחר בכל אופן יש שתי להקות גאראג’-פאנק-רוקבילי באוגנדה, והפעם אני כן מקווה ללכת (ולהפסיק להתעצל).
רחביה מקסימה! אני כל כך שמחה שאני גרה בשוליה וחוצה אותה ברגל פעמיים ביום, כל יום, בדרך אל ומהעבודה הביתה. אני מקווה גם שהיא תישאר כזאת לאורך זמן:
http://www.facebook.com/group.php?gid=204539125201
קרן – תודה. אני רק חוששת שמאז שלמדתי בחודשיים האחרונים ליהנות סתם כך מהחיים בלי לכתוב עליהם כל הזמן, קשה לי לחזור לכתיבה תכופה. אני חוששת שתדירות הכתיבה שלי בעתיד הקרוב לא תהיה מאוד גבוהה…
אני ראיתי את לפט בהופעה (הגיטריסט/זמר למד איתי) והם לא רעים בכלל, הם חיממו את האחים רמירז.
ובקשר לכתיבה, זה כל כך נכון, פתאום כל כך כיף לחיות בלי לכתוב על זה כל כך הרבה.
זה בסדר, אני יותר משמחה לשמוע שאת נהנית מהחיים.
כתיבה תכופה או לא, נכנסת ללב שלי (ואני לא היחידה), כך שאני מקווה שתכתבי, באיזה קצב שלא יהיה.
🙂
תודה, קרן. מעומק לב.
עופר – תודה על ההמלצה. עכשיו אני אדע לא להחמיץ אותם בפעם הבאה שהם יהיו כאן (תגיד לחבר שלך שהם יבואו שוב… די נחמד אצלנו:)
מצטרפת לשמחים