בקרוב אכיר את כל העיר

יום חמישי, שש בערב, אני יוצאת מהעבודה ונושמת עמוק. כל הטרדות והלחצים של השבוע החולף נושרים ממני. אני חוצה את צומת ממילא הסואנת – אני מחבבת אותה דווקא בגלל הסאון שלה – ומטפסת בשלומציון. בחוץ עדיין אור, שעון קיץ, ונעים. אני נכנסת לקפה קדוש לפני שאני ממשיכה בתוכניות שלי להסתובב בשעת בין הערביים הזאת. בקפה קדוש הביטלס מתנגנים ברקע, Because ו-She’s So Heavy, שהם שניים מתוך ארבעת השירים שלהם שאני הכי אוהבת (שני האחרים הם ג’וליה ויום בחיים). רעש מכונת הקפה ושקשוק הצלחות, פטפוט המלצרים והלקוחות – זה ההמהום השמח של תחילת הסופשבוע. זאת שעה שמחה בלי אף טיפת אלכוהול. רק קפה וברוסקטה ומים ולהתמתח ולהתבונן באור שמתמעט בחוץ וצמרות העצים שמתנועעים ברוח הקלה והרחובות שמעלים אור בפנסים. כשכבר כמעט חושך, אבל השמיים עדיים כחולים כהים ולא לגמרי שחורים, אני קמה והולכת למוסררה.

כל כך הרבה זמן לא עשיתי את המסלול הזה ברגל. כשלמדתי כאן הייתי עושה את זה כמעט כל יום: עולה בהלני המלכה עד מגרש הרוסים ואז יורדת לרחוב שבטי ישראל ועוד למטה לרחוב הע”ח. ממגרש הרוסים אפשר לראות כבר את הצריחים והמגדלים של העיר העתיקה. מצער אותי שגילחו כאן את בתי מונבז, מה גם שבסופו של דבר זה נעשה לשווא. מדהים אותי, במיוחד בשבוע הזה על כל פרשיותיו, איך העיר הזאת מצליחה לספוג כל כך הרבה מעשי כיעור ועדיין להישאר כל כך יפה. אבל זה לא יישאר כך לנצח, אם כסף ונדל”ן וחמדנות ותאוות בצע ימשיכו לאנוס בברוטליות את העיר.

בין התקליט לאוגנדה אני מקלפת מהקירות שלושה פוסטרים. ברחוב הע”ח המקום של עמי עדיין פתוח, הוא רק נקרא עכשיו בית הבז האדום. לנצח פנתר שחור, אפשר לשמוע עוד מרחוק את גיל סקוט הרון עם The Revolution Will Not Be Televised מתנגן מתוך בית הקפה הקטן שלו. כמה הולם. מסביב ומאחורנית אני מוצאת את המקלט שבו מציגים כמה תלמידים ממגמות מוזיקה ומדיה דיגיטלית מיצבי וידיאו וסאונד. בכניסה למקלט, ליד התרמיל של אחד הסטודנטים, מונח “רעש לבן” של דון דלילו. כמה הולם גם כן. אני משתהה זמן ארוך בחברת המיצבים, שניים-שלושה מתוכם ממש טובים ומעניינים, ואז אני יוצאת החוצה ומתיישבת על הספסל בגינה בחברת אמיר ב. אני שמחה לראות אותו, אז אני מחבקת ומנשקת אותו. בזמן האחרון אני מחבקת ומנשקת את כל מי שאני אוהבת, גם אם אנחנו לא ממש מכרים קרובים. לאנשים זה בטח נראה מוזר, הם בטח חושבים שהפכתי סופית לזקנה אקסצנטרית ותמהונית. אבל זקנה אקסצנטרית ותמהונית זה בסדר, נראה לי, וכיף לי לשבת עם אמיר על הספסל בגינה במוסררה. מעלינו דואה וצולל עטלף בין העצים והשמיים כבר חשוכים וריח של מיליון פריחות נישא באוויר. איך אפשר שלא לאהוב את מוסררה עם כל הפנתרים השחורים והבזים האדומים והעטלפים שלה. עם צלצולי הכנסיות וקולות המואזין שמעבר לכביש המהיר שמשרטט את קו התפר בין העיר המערבית החדשה לעיר המזרחית העתיקה, עם חומות האבן ושערי הברזל שמסתירים ישיבות ובתי כנסת, כולל סניף תורה ועבודה שה-מ’ מהכתובת “סניף מורשה” שעל השלט שלו נמחקה, וכך עומד לו “סניף ורשה” באמצע מוסררה. אני חושבת בעצב על זה שאת ממילא השכנה מחקו לחלוטין בשביל לבנות מרכז קניות. כל כך הרבה פשעים בוצעו בעיר הזאת, ועדיין היא כל כך מסעירה.

אמיר ואני מדברים קצת בינינו. הפעם האחרונה שנפגשנו וישבנו ככה היתה לפני כמה שבועות, בגינה שמחוץ לגלריה ברבור, לפני הופעה של הרולד רובין. דיברנו אז על שיעורי הבס שלי ושיעורי החצוצרה שלו. על זה שהוא עזב להקה מקומית אחת רגע לפני הפריצה הגדולה שלה בגלל שהוא רצה להתרכז ולעשות את הדברים שלו. על התוכניות שלו לעשות מסע חוצה אירופה בקיץ, ברכבת, עם כלי הנגינה שלו ועוד חבר סקסופוניסט, לאסוף ככה כסף שיאפשר להם להמשיך לנוע בדרכים. אנשים עם חלומות הם הגיבורים הפרטיים שלי. אני מכירה כבר את החלומות של כל האנשים שמנגנים בעיר הזאת.

אני עושה את דרכי חזרה לרחביה, ובדרך הביתה עוצרת במסיבת-בתים-נטושים בבית הרפאים שברחוב אבן גבירול 7. אני חותמת במקום על ההתנגדויות לתוכנית המתאר ל”שימור” רחביה. נראה אם גורלה יהיה טוב יותר מזה של אנ-הולי-לנד. אנשים מטפטפים פנימה, יש בירות ומוזיקה ופרצופים שאני כבר מכירה מאינספור אירועים בעיר – מסיבות רחוב, מסיבות בתים נטושים, הפגנות, עצרות, הופעות, דג מלוח. כל האירועים האלה הם מספקים מאוד, ובכל זאת, כשאני מגיעה לבסוף הביתה, פותחת את הדלת ומדליקה את האור, אני משחררת אנחת רווחה ונאנחת בהקלה, סופסוף, בית.