אינדי-פאדה

אינדי-פאדה, אחר הצהריים של יום העצמאות. על מרפסת הגג של הבאסס, תחת סככה מאולתרת שמגנה מפני שמש אכזרית ושמי שרב עכורים, מלוא החופן להקות בעבור קומץ שקלים. ואלה שמות: זירוקס קנדיבר, אמזונהקוס, Dirty Hands on a Trash Like You, אד טרנר והדנילוף סנטר, רייסקינדר, לבנון, Do You Like My Shoes ונראה לי ששכחתי עוד כמה. כבר מזמן לא הייתי בקרב קהל מקועקע כל כך ומחורר כל כך בכבדות. גם הבנות. או אולי בעצם בעיקר הבנות. מאז שנות ה-90 אני לא זוכרת שראיתי כל כך הרבה עגילי חישוק באף. אולי נרדמתי והזמן עצר מלכת. אבל כנראה שמשהו כן השתנה מאז שנות ה-90, אם לשפוט לפי העובדה שחלק גדול מהלהקות כאן מנגנות פוסט-רוק, פוסט-גראנג’, פוסט-פאנק, פוסט-הארדקור, פוסט-מטאל, פוסט-משהו: נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד זה שכמעט אצל כל הלהקות כאן נעדר מרכיב אחד חיוני מאוד, שהיה דווקא קריטי בשנות ה-90: מלודיה.

אין לי דרך נעימה יותר להגיד את זה, אז אני אגיד את זה ישר ככה: בהעדר כל זכר למלודיה בסביבה, כל ההופעות הפכו לעסק מטרחן ומשעמם מאוד. לא היתה שם שום השראה, שום דמיון, שום דבר שמזכיר שהמילה מוזיקה נגזרת למעשה ממוּזה. בהעדר כל סימן מוכר לרוח חיים או נשמה, מה שהיה שם זה התחרעות בשביל הסבבה של ההתחרעות, מפגן מרשים של יכולת נגינה וירטואוזית, אולי אפילו אמנות קונספטואלית בצורת מוזיקה – אבל לא באמת מוזיקה. כשאני חושבת על מוזיקה כמו בלוז, פולק, רוקנ’רול/רוקבילי, פאנק, גראנג’ – בכולם מלודיה היא מרכיב יסודי, לא משנה כמה מנגנים אותה חזק או חלש, מהר או איטי, מחורע, מלא פידבקים, דיסטורשן וצפצופים – המלודיה תמיד שם והיא זו שמזיזה דברים: היא מזיזה לך משהו בנשמה והיא מניעה מהפכות מוזיקליות. כשאין מלודיה שום דבר לא זז חוץ משרירי הפיהוק. בלעדיה אפשר באמת להסתפק גם בנגינת סולמות בלבד. וזה באמת מצער. כל כך הרבה להקות, כל כך הרבה נגנים, כל כך מעט מוזיקה.

(לפני כמה שבועות, לציון יום השנה לקסטה, הופיעה בצהרי יום שישי בקרן הרחוב השמשית זמרת פולק אוסטרלית בשם איימי מקנייט. אחר-כך ראיתי אותה שוב גם בתקליט, יחד עם אורי אלבוחר. היא ניגנה על גיטרה אקוסטית ולאפּ-סטיל, הוא ליווה אותה בשירה ובנגיעות אלקטרוניות. עם הראסטות הבלונדיניות שלה וגישת ה-DIY היא הזכירה לי את אני דיפרנקו. בקול הצלול והאוורירי שלה, במיוחד על רקע האלקטרוניקה הרכה, היא הזכירה לי את בת’ אורטון. ולפי נעלי הדוק מרטינס המשופשפות והדהויות שלה יכולתי לדעת שהן חצו איתה חצי עולם וחצי חיים)

רק שני יוצרים הצילו קצת את מצב המוזיקה העגום באינדי-פאדה. האחד הוא רייסקינדר, שגם כשהוא לא במיטבו, והוא לא היה במיטבו, הוא מצליח לגעת ולעורר דברים. אני מניחה שזה קשור לזה שכמו הדמות של הליצן העצוב, מאחורי המסכה המצחיקה לכאורה שלו נמתחת הרבה מאוד ביקורת, וכמובן, צריך להיות ממש מסטול כדי לא לקלוט שמאחורי כל הציניות, הסארקזם, הריקנות, השיעמום והשיממון, מסתתר כאב גדול. והכאב הזה התאים לגמרי ליום העצמאות באחת התקופות המחורבנות ביותר בתולדות המדינה.

היוצר השני הוא זה המתקרא Do You Like My Shoes. זה צמד, בעצם, של גיטרה ותופים, וראיתי אותם כבר לפני שבועיים באוגנדה. הם ניגנו אז משהו כמו 20 שירים ב-17 דקות. הפעם הם ניגנו בערך 8 שירים בעשר דקות. זה פאנק פשוט מאוד – מהיר, עצבני, אבל מלודי. כל מה שאני יכולה להגיד זה שהנעליים האלה נועדו להליכה, וזה כנראה בדיוק מה שהן יעשו.

(בצהרי יום שישי ההוא מחוץ לקסטה ניגן הרכב הרוקבילי-רטרו-פיפטיז המצחיק “רוצי בובה”, ואפשר להיות בטוחים שהראשונים שפצחו בריקודי רוקנ’רול סוערים, בשורה הראשונה, היו כל ילדי הדת’-מטאל ארוכי השיער, המקועקעים ומחוררים בכבדות, לובשי השחורים עם קישוטי הפנטגרם והאותיות הגותיות)

ועדיין, אני לא יכולה לחשוב על דרך מוצלחת ומענגת יותר שבה יכולתי להעביר את יום העצמאות מאשר על המרפסת של הבאסס (היי, שלא תדעו עוד משטרה!). בגלל כמה אנשים, בגלל תחושת הקהילה, גם כשהיא שברירית וארעית. No Coast הציגו הפעם דוכן של שף מקומי שמבשל “אוכל אינדי” – מבחינתי הוא יכול להיות הטבח השבדי – שנראה טעים מאוד. המאפין בננות שלו היה מעולה, במיוחד כשהייתי זקוקה למנת סוכר בתוך כל המרורים שהאכילו אותי הלהקות האלה.