מחבר: נון

דרישות שלום

אחד הבונוסים המקסימים ביותר כשקונים ספרים ישנים מיד שנייה, זה כשמהספר נופלים פתאום דברים, נגיד פתק בכתב יד, או גזיר עיתון ישן, שהם כמו גלויות מארץ רחוקה או דרישת שלום מהאנשים שהספרים האלה ביקרו אצלם קודם. זה קרה לי לאחרונה פעמיים. הפעם הראשונה היתה כשמתוך העטיפה של התקליט Their Satanic Majesties Request של הרולינג סטונז, שקניתי ב-40 ש”ח בגלריה לספרות, יצאו לא רק תקליט הויניל השחור עצמו, אלא גם שלושה דפים מודפסים ומעטפה צבאית עם צו קריאה למילואים. בדפים שהודפסו במדפסת ביתית היו כמה שירים קצרים, וסיפור אחד בוסרי אבל יפה, של איש צעיר שהשתחרר לא מכבר מהצבא ומרגישים עדיין את תחושות הבלבול והניסיון שלו לעבד חוויות קשות מהצבא ולשכוח את זה וללמוד שוב לחיות ולאהוב. צו המילואים נושא חותמת דואר צבאי סגולה מתאריך 26.1.06, ומשאלון הפרטים האישיים שבתוכו אני יכולה ללמוד את שמו של הכותב, שתאריך הלידה שלו הוא 15.1.83, את הכתובת שבה הוא התגורר בירושלים, את העובדה שבמקור הוא ככל הנראה מכפר סבא, ושבתיכון הוא למד במגמה ריאלית-ביולוגית. יש גם מספר טלפון נייד, אבל מי יודע אם הוא עדיין תקף, כי חשבתי להתקשר אליו ולספר לו על האבידה שנמצאה, אבל אז חשבתי שזה יהיה אולי מביך מדי בשבילו. כי זה כמעט אינטימי, ההצצה הבלתי קרואה ובלתי מתוכננת הזאת לתוך פיסת חיים וחתיכת נפש של אדם צעיר לא מוכר.

אולי אני אכניס את הדפים המודפסים והמכתב הצבאי למעטפה גדולה ואשלח אותה לכתובת בכפר סבא, שהיא ככל הנראה הכתובת הקבועה של הוריו. אני אכתוב לו סליחה על המציצנות-בעל-כורחי ותודה.

במקרה השני נשר מתוך הספר The Way of Zen של אלן ווטס (שתורגם לא מכבר לעברית) שקניתי ב-10 ש”ח בחנות החביבה עליי ברחוב עזה, גזיר עיתון מצהיב באנגלית מה”טיים” של ה-4 בפברואר 1957, ובו הקואן המפורסם על איך נשמע צליל מחיאת כף יד אחת. מכיוון שבדיוק כמה שבועות קודם לכן חשבתי על שאלת הזן הזאת, זה היה קצת כמו דרישת שלום מהיקום וחייכתי לעצמי. כשחשבתי על השאלה הזאת, עלה לי פתאום בראש כתשובה אפשרית המשפט שאיתו חתם פילוסוף זניח אחד, ויטגנשטיין שמו, את המאמר הלוגי-פילוסופי שלו (הטראקטט) משנת 1921: מה שאי אפשר לדבר אודותיו, עליו יש לשתוק. איכשהו, האסוציאציה הזאת לא ממש הפתיעה אותי. באורחות חייו, במנהגיו ובכתיבה הפילוסופית שלו, היה בויטגנשטיין תמיד יותר משמץ של נזיר זן.

גותיקה

את בוקר יום רביעי האחרון של חודש מאי אני מנצלת כדי להגיע שוב לבית החולים הנסן, רגע לפני שהוא נסגר שוב בפני מבקרים מהחוץ. זה כבר הביקור השלישי או הרביעי שלי במקום, שמוכר יותר לציבור הרחב בשמו העממי, בית החולים למצורעים. אני חושבת שאפשר כבר להגיד בוודאות שכושפתי על-ידו, וזה לא ממש מפתיע. יש משהו גותי במקום הזה, משהו בנוכחות שאין לטעות בה של רוחות העבר במקום. השם הזה לבדו, בית החולים למצורעים, מספיק כדי להטיל כישוף. ואם לא די בכך, אז הוא נמצא בליבה של חורשת הירח, שממנה אפשר לרדת ברגל לרחוב עמק רפאים, ומשם להמשיך שוב ברגל לגיא בן הינום, שמעליו מתנשא הר העצה הרעה. יופי של עיר, באמת.

אבל בינתיים אני יורדת לאורך חומת האבן העבה והגבוהה, ורואה שכל השערים חתומים וסגורים. צריך לדעת על איזו ידית של איזה שער ללחוץ כדי שהמקום הזה ייפתח, ואז לסגור את השער ולהשאיר מאחור את העולם החיצון. זה מקום אחר, מזמן אחר. כרגע רק עוד שלושה או ארבעה אנשים חוץ ממני מסיירים בין החדרים והתצוגות ששוחזרו במקום: חדר טיפולים, חדר הסבה, חדר חולים, ספרי רישומים, יומנים, תצלומים, ארגזי מסע. איש מבוגר ונער צעיר שנראה בן לא יותר מ-17 או 18, עם תלתלים ארוכים מעבר לכתפיים וג’ינס וסנדלים – הם נראים לי כמו אב ובנו – חולפים על פניי בכל פעם שאני יוצאת ונכנסת מאחד החדרים. אנחנו מחייכים נכלמים, נראה לי שאנחנו מרגישים שאנחנו רוחות הרפאים במקום. אנחנו אלה שלא שייכים לכאן. הדיירים האמיתיים כאן הם החולים שהתגוררו פה בעבר, ולמרות שהם כבר מזמן מתים, הנוכחות שלהם כאן סמיכה וצפופה ומורגשת. אני עולה לקומה השנייה, שהיא מרפסת וקומת גלריה שמחופה בגג רעפים שהובאו לכאן מגרמניה במאה ה-19. המקום דומם ועזוב ומתפורר, ואלה בדיוק הדברים שמקנים לו את האיכות החמקמקה הזאת שעל קו התפר שבין עבר והווה, קיים ולא ממש קיים, רדוף ומכשף ומכושף.

יש לי כבר ספסל בגן הגדול בחוץ שעליו אני אוהבת לשבת. הוא נמצא בפינה הצפונית-מערבית של הגן, הוא מרוחק ונסתר גם מהכניסה לבניין וגם מהעולם שבחוץ, שממנו הוא מופרד באמצעות חומת האבן. ובעיקר, הוא צופה אל בריכה קטנה שחבצלות מים פורחות בה עכשיו ויונה אחת באה בדיוק לשתות ממנה מים. אני חושבת על הבריכה של ביאליק*. הגן הגדול הזה, עם סבך הצמחיה הפראית שלו, נראה כמו סוד הגן הנעלם. על הטרסות הגדולות שלו צומחים עצי אורן ואלון, זית, רימון ודקל, שיחי צבר, צלף קוצני, גרניום ושיחי ורדים. כיאה למשק אוטרקי, ועוד בירושלים של המאה ה-19, יש פה כמה וכמה בורות מים. במורד הגן, המשתרע למרגלות קימור האבן שעליו חקוק בגרמנית “מרפא ישו” (Jesus Hilfe), ישנה סככת עץ שעליה נכתב בכתב ילדותי ונאיבי: “מסתור לצפות על הציפורים”. ציפורים מקננות גם בין הצריחים והזיזים והגמלונות שעל הגג. לגמרי גותי כאן.

ואז אני שומעת מתוך אחד החדרים בבית נגינת פסנתר. יש גבול גם לאמונה שלי ברוחות רפאים. אני נכנסת פנימה וליד הפסנתר הישן באחד החדרים יושב הנער הצעיר ומנגן. זה עם הג’ינס והסנדלים והתלתלים. שערך הארוך, נער. אני עומדת בשקט ליד החלון שצופה אל הגן ומקשיבה. משלושה או ארבעה בחדר תמיד אחד עומד ליד החלון. אפילו אני, הבורה, מסוגלת לזהות שמה שהוא מנגן במשך דקות ארוכות זו יצירה מהתקופה הרומנטית – כל הסערה, הרגשות, הדרמה, ההשתוקקות, הערגה, הכיסופים. כל מה שדחוס במקום הזה.

בשעה אחת-אפס-אפס בצהריים, בדיוק של ייקים, מסתיימים הביקורים במקום. אני לא יודעת אם התערוכה תפורק או תשומר, ואם היא תיפתח שוב לציבור ומתי. בינתיים השער נסגר, והחומה נחתמת והמקום שוב שוקע לתוך עצמו ונעזב. אני באמת צריכה להתנדב לעבוד בגן ובמשתלה הקהילתית שבמקום. אני חייבת לחזור לכאן. אני כמו גיבור ספרו של ש”י עגנון “עד עולם”, החוקר שבעקבות ספר נדיר הגיע לבית המצורעים ומכאן כבר לא היה מסוגל לעזוב עוד לעולם (גם ב”שירה” חוזר עגנון אל בית החולים למצורעים).

במשך חודשים רבים בתחילת העשור בילה בבית החולים הנסן יובל יאירי, והתוצאה היתה סדרת צילומים מהפנטת, שדווקא מהיותה לא ריאליסטית – מדובר בצילום מבוים ומטופל – מצליחה ללכוד את האווירה האמיתית של המקום. קל לי מאוד להבין איך יאירי מצא במקום הזה הד ושיקוף לכמה מהשדים והרוחות הפרטיים שלו. הוא קרא לסדרת הצילומים הזו “עד עולם” (Forevermore), כשם ספרו של עגנון. שני צילומים מהסדרה הזו תלויים עד היום במסדרונות של בית החולים הנסן. הם נושאים הקדשה בכתב ידו, “להנסן, באהבה”. בהתחשב בעובדה שהנסן הוא שמה הרפואי, הקליני, הנקי של הצרעת – המחלה שנושאת איתה כל כך הרבה קונוטציות ואסוציאציות איומות – הוא היה יכול לכתוב באותה מידה “לצרעת, באהבה”. כי ככל ששוהים במקום הזה יותר זמן, וככל שמתבוננים יותר ויותר בצילומים של יאירי, קל מאוד להתאהב בצרעת. לא להאמין (או דווקא כן) איך המחלה המכוערת, הדחויה והמצורעת ביותר בתולדות האנושות (לפחות עד האיידס), מולידה מתוכה כל כך הרבה השראה ויופי.

* ועולם אחר זה כה קרוב הוא, כה קרוב / הרי הוא כאן מלמטה, כאן מלמטה / בלב הבריכה המוצנעת

לילה בעיר

מוסה ואני הודפים את דלת הזכוכית ומסיטים את הוילון הכבד, ונכנסים לתוך התאורה הכתומה-אדומה-עמומה של ה”טיפה”. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהמקום נראה כמו מאורת זוחלים קדמונית. הדבר השני שעולה לי בראש זה “יוווווווּ, מגניב”. ארבעה גברים יושבים על הבר שמעברו השני ניצבת הברמנית. הם מציצים לאחור כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן בפינה. מוסה מזמין וודקה-אשכוליות, אני עם דיאט קולה. אני עדיין לא שותה אלכוהול. ברקע פי.ג’יי הרווי. מוסה אומר שהוא לא היה כאן מאז שהמקום היה עוד הרוזה. גם אני לא. אני מתבוננת סביב וכאמור, מוצא חן לי כאן. יש על הקירות כמה ציורים גדולים, אקספרסיביים, אין לי מושג של מי, אבל הם טובים. המוזיקה מעולה. הברמנית מדברת עם הגברים שלה על הבר, שני טיפוסים לא ברורים מגיחים ויוצאים, הדלת נפתחת וזוג חבוק נכנס פנימה כמו צמד שנמלט על נפשו אל מקום מסתור ומקלט. היא בחורה שחורה מהממת עם תסרוקת אפרו, הוא גבר צעיר מטורזן שנראה כמו אלביס. המקום הזה הוא קצת כמו טווין פיקס. מוסה עצמו לובש עדיין את בגדי יום העבודה התאגידיים שלו, מה שאומר שהוא מאוד אלגנטי הערב: מכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקיקים, חולצה מכופתרת בהירה עם פסים דקים תכולים-אפורים, וחפתים אדומים(!). זה התחכום הניו יורקי שלו.

המוזיקה מתחלפת לטריפ-הופ, משהו מנגזרות מאסיב אטאק/טריקי/מרטינה טופלי-בירד. מוזיקה אורבנית לשעת לילה מאוחרת. כשהעיניים שלי הופכות לשני חרכים צרים אנחנו יוצאים אל הרחובות הקפואים, הריקים, השוממים של מחנה יהודה בלילה. בסטייקיית חצות ובסימה האורות עוד דולקים וכמה אנשים עם כיפות לבנות גדולות וזקנים לבנים גדולים עוד יותר יושבים בפנים ואוכלים ומדברים. אולי על ביאת המשיח. הערב של מוסה ושלי בשוק התחיל מוקדם יותר בערב, בסמטה של מזרחי, עם הרכב רבטיקו שניגן מוזיקת נשמה יוונית וכל הסמטה רקדה ושתתה ואכלה כאילו היתה חמארה אחת גדולה. היו שם הרבה אנשים – חציים מבוגרים וחציים צעירים מאוד, חלקם תיירים אמריקאיים ומרביתם מקומיים, כמה חובשי כיפות, כמה הומואים שרקדו כמובן הכי יפה, ושני כלבים. ההרכב נקרא “פרח אדום”, והוא כלל קונטרבס, גיטרה אקוסטית, בוזוקי, כינור, וזמרת נדיבת חמוקיים ונדיבה עוד יותר בקול שלה. היא מנגנת גם על כלי הקשה, בעיקר קסטנייטות. ההרכב הזה הוא של תומר כץ, והוא זה שמנגן על הבוזוקי וגם שר.

במכונית של מוסה, שמשייטת בשקט בתוך חשכת הליל כמו ספינת חלל, אנחנו מדברים על התקליטים של יהודה פוליקר. על “עיניים שלי” ושאר האלבומים היווניים שלו, על בנזין, על “אפר ואבק”, על המלחמה ההיא ועל הצילום ההוא, ואיזה גילוי מהמם זה היה להבין פתאום שאתה דור שני. שפתאום יש לזה שם ואפשר לדבר על זה.

* * *

שישי בערב, מוצאי חג השבועות וערב שבת, סופשבוע ארוך, העיר נטושה ועומדת מלכת. ברחוב יפו החרב מהלכות רק קבוצות של דתיים וחרדים בדרך לתפילה. באוגנדה מופיעים מריה אוצ’ר ורייסקינדר, ואין יותר משישה אנשים במקום. כולל שניהם וכולל איתמר, הבעלים. ואני. למריה אוצ’ר יש חצאית מיני מג’ינס, טייץ שחורים עבים, משקפיים גדולים ונעלי עקב משנות החמישים או השישים, שיער ארוך ופוני שגזור רע במתכוון, וציפורניים שצבועות לק צהוב. מריה אוצ’ר שרה באנגלית, מדברת בעברית וחיה בברלין. היא מנגנת על גיטרה אקוסטית בצבע בורדו, ובחדר הקטן עם כל כך מעט אנשים היא לא זקוקה אפילו למיקרופון. המוזיקה והשירה שלה נשמעים לי איפשהו בין פי.ג’יי הרווי וקריסטין הרש. אפשר לקרוא לזה פריק פולק, או קוויר פולק, או מה שזה לא יהיה, אבל בגלל האומץ והנחישות להופיע גם כשאין ממש קהל, ועם מיצב למרגלותיה שכולל דילדו בצבע ירוק זרחני – מריה אוצ’ר היא בעיניי פאנקיסטית. ברלינאית.

נזכרתי שכבר שמעתי בעבר את רייסקינדר, אבל איכשהו נעלם מעיניי שהוא הסולן של אשכרה מתים. הפעם, שלא עם להקת גיטרה-בס-תופים, זה רק הוא והטייפ ואיזה מכשיר דיגיטלי, שעל רקע מוזיקת הצעצועים האלקטרונית שהם מפיקים הוא שר את הטקסטים הסרקסטיים-אפוקליפטיים שלו. השילוב הזה גורם למוזיקה שלו להיות מצחיקה ומדכאת בו זמנית ובמידות שוות. בשיאו של הסט החדר מתמלא במספר שיא של 17(!) צופים. זה בגלל שהגיעו תל אביבים. אפשר לראות עליהם שהם תל אביבים ממרחק 60 ק”מ. אני שומעת אותם מדברים על מקומות אופנתיים כמו הפרוזדור ועל ה”סצינה”. זו הסצינה התל אביבית שאני שונאת. תמיד גרסתי שאחד הההבדלים בין ירושלים לתל אביב הוא שבירושלים יש קהילה ובתל אביב יש סצינה*. לידי נדחקת כוסית תל אביבית ומתחילה להתפתל בעוויתות עם המוזיקה. אני מרסנת דחף להכניס לה מרפק בצלעות. אוגנדה תחת כיבוש תל אביבי זה לא כיף. אני נזכרת בחברים הסיאטליים שלי שדיברו תמיד בתסכול על הפלישה התיירותית מקליפורניה, שמחללת את כל המקומות הקדושים, האותנטיים, האמיתיים, המקומיים “שלהם”. אני יכולה להבין את זה. Oh well, whatever, nevermind.

* ולא רק במוזיקה.

נרקיס

חזרתי לבית האמנים כדי לראות תמונה אחת בלבד שריתקה אותי בפעם הראשונה שראיתי אותה לפני שבועיים: את “עירום מול המראה” של יצחק ליבנה, במסגרת התערוכה “עירומות”, שבה אישה עירומה גוהרת בפישוק מעל מראה שמונחת על הרצפה. אני חושבת שמה שמרתק אותי בציור הזה הוא לא רק העניין שאישה לא יכולה לראות את העירום המלא שלה עצמה – הערווה שלה – בלי ראי; אלא שיש כאן גם משהו מדויק מאוד על טיבה הרפלקסיבי של התשוקה הנשית. לפחות כמו שאני מכירה אותה, מעצמי. ולפחות כמו שנתקלתי לא מזמן באיזה מאמר על התשוקה הנשית, שאומר, בקיצור, שהתשוקה הנשית מכוונת לעצמה (ואני לא זוכרת איפה זה היה, ואין לי שום קישור, אבל כשקראתי את זה הרגשתי שסופסוף מישהי – החוקרת – הבינה את הגרעין המהותי ביותר של התשוקה הנשית).

יש משהו מאוד נרקיסיסטי בסקס שלי. אני חושבת על זה בהקשר שלי עם אורי, מפני שהיחסים שלנו כל כך קרובים ואינטימיים כבר כמה שנים, כלומר, איתו אני מרגישה הכי בנוח והכי בטוח והכי משוחררת להזדיין כמו שאני רוצה ואיך שאני אוהבת. והדבר הבולט הראשון, והעיקרי, זה שאני מתה על זה שהוא מת על הגוף שלי. מדליק אותי לראות את הגוף שלי דרך העיניים שלו. מרגש אותי להרגיש נחשקת, מסעיר אותי ומגרה אותי ומחרמן אותי לשמוע – לראות – לדעת – שהוא מת על השדיים שלי, על הכוס שלי, על התחת שלי. לראות את המבט שלו מרוכז בפנים שלי. לשמוע אותו נוקב בשמי, אומר אני אוהב אותך, וגם, את הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים, בתזונה. כשאני שוכבת איתו אני לגמרי מרוכזת בי ובעצמי. התשוקה שלי היא לא אליו אלא להערצה שלו אליי. הוא רק המראה שלי. זה אוטו-אירוטי. זה כמו לאונן, באמצעותו. זה כאילו שנינו נמצאים שם כדי לענג אותי. התשוקה שלו מכוונת אליי, והתשוקה שלי מכוונת אליי. התשוקה של שנינו מכוונת אליי.

אם זה נשמע למישהו נצלני, אגואיסטי, אינסטרומנטלי, מחפצן – נרקיסיסטי, בקיצור – כל מה שאני יכולה להגיד, בצער, זה שהוא לא מכיר כנראה את “אתה בוודאי זוכר” של דליה רביקוביץ’:
“נרקיס אהב כל כך את עצמו / טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל”

(והנה עוד משהו שאני יודעת על עצמי: תמונות עירום של גברים – במגזינים או סרטוני פורנו – לא עושות לי כלום. אבל תמונות נשים – כן, ועוד איך. וזה לא בגלל שאני לסבית מודחקת או דו-מינית. אני הכי הטרוסקסואלית שאפשר, לצערי או לשמחתי. תמונות פורנו של נשים מעוררות אותי מפני שבהרבה מובנים זה כמו לראות את עצמך. את עצמך ואיך את נראית כשעושים לך מה שעושים לך. ובגלל – שוב – ההשתקפות הזאת, והתשוקה העצמית הזאת, אני חושבת שלנשים קל הרבה יותר מאשר לגברים לנוע על כל הטווח שבין הטרוסקסואליות לדו-מיניות ללסביות)

דו”ח קריאה

לא מצליחה לסיים: את “מהו המה” של דייב אגרס. נתקעתי בעמוד 132, מה שאומר שהבעיה היא אצלי ולא אצל אגרס. אני כנראה לא פנויה רגשית כרגע להתמודד עם זוועות מלחמת האזרחים בסודן. זה קצת מצער אותי, מפני שאגרס עדיין כותב נהדר. אהבתי גם את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” וגם את “עוד תדעו את מהירותנו”. הראשון היה מצחיק מאוד, ומטלטל מאוד, בגלל הפער הבלתי נתפס בין הנושא שלו – ועוד העובדה שהוא אוטוביוגרפי – ובין העובדה שהוא היה פשוט מצחיק. דווקא “עוד תדעו” הוא הקודר והמדכא יותר מבין השניים. גם בו יש התמודדות עם מוות, של חבר קרוב במקרה הזה, אבל הוא כתוב קלסטרופובי והרמטי, קודר ומייאש, סמיך ודחוס וטובעני – בדיוק, כנראה, כפי שדיכאון מרגיש. הקטע של אנשי הציפורים בסוף הוא שובר לב. כמה סבל, כאב ועצב נושא כל אדם על כתפיו במהלך חייו. אני מקווה לחזור ל”מהו המה” מתישהו. בקרוב.

יפה מאוד: משק 54 של גלית וגלעד סליקטר. אח ואחות, הוא מאייר והיא כותבת, שלושה סיפורים קצרים שבשלושתם כרוך הגילוי המסעיר של המין בגיל ההתבגרות עם צילו המאיים של המוות. ארוס ותנטוס. “מציל מחליף” הוא הסיפור הטוב ביותר מבין השלושה.

טוב מאוד: “מוזיאון הכניעה ללא תנאי” של דוברבקה אוגרשיץ’ הקרואטית. דווקא לתחושות התלישות, הפליטות, העקירה והעמידה על קרקע בלתי יציבה אני יכולה להתחבר בקלות רבה עכשיו. מה גם שהספר כתוב לירי, מהורהר ומאופק מאוד, ושזורים בו הדים רחוקים מ”מלאכים בשמי ברלין” של ונדרס. הוא בנוי מפרגמנטים וקטעי טקסטים, שמדגימים יפה את תחושות התלישוּת והעקירוּת. מטבע הדברים יש בו לא מעט עיסוק בשאלות של צילום וזיכרון – כפי שאומר דובר אחד בספר, יש שני סוגים של פליטים או גולים: אלה שנשארו להם צילומים, ואלה שלא. הזכיר לי גם את “מהגרים” של זבאלד

חביב, אבל לא יותר: “אלגנטיות של קיפוד” של מוריאל ברברי. הסאטירה החברתית טובה, וכך גם הפרודיה על הפילוסופיה האקדמית הטכנית והיבשה (הפנומנולוגיה של הוסרל!), אבל סיפור העלילה הוא קצת יותר מדי מתוק ופנטסטי (מלשון פנטזיה). זה כולל גם את פלומה בת ה-13, שהזכירה לי את איניד מ”העולם שבפנים”, בשל היותה חכמה-יותר-מדי-לגילה-ולטובתה-שלה. אבל איניד היתה מקסימה הרבה יותר.

קוראת עכשיו: את “פעם בחיים” של מירי רוזובסקי. אהבתי את קובץ סיפורי הביכורים שלה “כל הדרך הביתה”, ואת הרומן הקודם שלה, “אותה האהבה, כמעט”. דווקא בגלל זה התחלתי את החדש שלה בחשש. אני פוחדת להתאכזב. כרגע, לקראת אמצע הספר, אני יכולה רק להגיד שהוא מאוד גרוסמני. אני חושבת שיש כאן מחווה מאוד מודעת לספרים ולכתיבה של גרוסמן.

מציץ כבר מעבר לו: “מובי דיק” של הרמן מלוויל, בתרגום מוער חדש של גרשון גירון. זה בהנחה שאחרי קרוב ל-500 העמודים של “פעם בחיים” יהיה לי עוד כוח לצלול לרומן האמריקאי הגדול בן 700 העמודים. מזל שאני קוראת למרחקים ארוכים.

אני יודעת שעוד רגע שבוע הספר: רק לפי כמויות הספרים החדשים שרואים אור בשבועות האחרונים. זה מה שסימנתי לעצמי: “טבעות שבתאי” של זבאלד (כי אהבתי מאוד את “מהגרים”); “כך הפכתי לנזירה” של ססר איירה (ולו רק בגלל השם והעטיפה); “מגי קסידי” של קרואק (כי זה קרואק); “חנות הטבק” של פסואה (כי זה פסואה); “עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש” של נרודה (כי זה נרודה. ובתרגום של טל ניצן); “המפץ הקטן” של בני ברבש (כי “מיי פירסט סוני” שבר לי את הלב לפני הרבה שנים. אבל חייבים להגיד פעם אחת ולתמיד שהעטיפות של הספריה החדשה הן בין הדברים המכוערים ביותר שקיימים בעולם); “ספר הפרידות” של שושי בריינר (כי אהבתי את קובץ הסיפורים הקודם שלה); “פרספוליס 2” של מרג’אן סטראפי (קראתי כמעט את כל הספרים שלה – נובלות גרפיות – באנגלית, ואף ראיתי את הסרט – באנימציה – בסינמטק, אבל זה ממש לא ימנע ממני לקנות את זה). אני מקצצת בכל מיני הוצאות וסעיפים תקציביים, אבל בשום פנים ואופן אני לא מסוגלת להפסיק לקנות ספרים.

השבוע: יומן אירועים

עמרי הגיע בתחילת השבוע לביקור מולדת מארצות הקור. תחת שמש מזרח תיכונית קופחת אנחנו הולכים לנגב חומוס בעכרמאווי. האיזור הזה שליד שער שכם שוקק חיים, בשולחן שלידנו יושבים שלושה אנשים שאני מכירה עוד מבית הספר במוסררה, ואנחנו מחליפים שלומות וברכות. ואניה מסדנת ההדפס מגיע גם כן, ומנצל את ההזדמנות כדי להזמין אותנו לתערוכת הדפסים של כמה אמנים מניו יורק שנפתחת בסדנה. אחרי החומוס אנחנו עוברים שם, אם כי אני אצטרך לחזור לשם שוב כדי לצפות בתערוכה מקרוב. המון זמן לא הייתי בסדנת ההדפס. מעבר לעובדה שזה מקום מרתק, הוא צופה גם אל נוף נהדר: מצד אחד העיר העתיקה והר הזיתים, ומהצד השני, ממש מעבר לכביש, בית החולים האיטלקי. הו, מוסררה אהובתי. אולי באמת אני אלך לשם השבוע כשאני אהיה בשכונה לרגל אירועי מוסררה-מיקס.

יום שלישי לפנות ערב, רחוב עמק רפאים, יריד רחוב. אני דווקא שמחה שהפעם לא סגרו את תנועת כלי הרכב והרחוב המשיך להתנהל כרגיל. בגלל שלא סגרו את הכביש לא היו כמעט דוכני מזון, מה שאיפשר להופעות השונות להוות את לב העניין. בקרן רחוב אחת מנגן אנסמבל טרה רוסה, שיש לו הרכב כלים מעניין: גיטרה, בס, תופים, עוּד, חליל צד, אורגן וסמפלר/מיקסר. כשההופעה שלהם מתמשכת אני מתנתקת מהם והולכת לבדוק גם את הופעת הדראג של הצמד דני ליפסטיק (מצחיקים מאוד) והופעה של קוסמים/פנטומימאים במבטא צרפתי. זו הופעה שמיועדת יותר לילדים, אבל אני נהנית ממנה. אני חוזרת אחריה לטרה רוסה, ועכשיו כבר הצטרף אליהם רבל סאן, ומרגע זה והלאה זה כבר משהו אחר לגמרי. רבל סאן הוא ראפר עם טונות של כשרון. הוא שחור כמו הלילה ויפה כמוהו. הוא זורם עם המוזיקה ומה שהוא עושה איתה דומה יותר לספוקן וורד על רקע של גרוב עמוק מאוד. זה יפהפה. יותר מחצי שעה נמשך היופי הזה, ומצידי הוא היה יכול להימשך חצי לילה.

הנה מה שהרגיז אותי בהופעה של האחים רמירז ב”קצה”: אל תכתבו – ואני מתכוונת גם לקצה וגם לאחים רמירז – שההופעה מתחילה בתשע-וחצי אם אתם מתכוונים להתחיל רק באחת-עשרה-וחצי. אני מגיעה בעשר, בהנחה שההופעה תתחיל בעשר-וחצי פלוס/מינוס, מה שיאפשר לי לתפוס חצי שעה של תיקלוט של מארקי פאנק. מארקי פאנק הוא יוצר מאוד מוכשר ויצא לי לשמוע סטים מאוד יפים שלו, אבל הפעם הבחירה שלו היא במוזיקה Fאנקית מהסבנטיז – כל מיני דיסקו, סול, גרוב וחצוצרות וסינטיסייזרים, שאני יודעת שנבחרו בקפידה כדי להתאים להופעה של האחים רמירז. העניין הוא שאני הייתי בסבנטיז, ואני יודעת שהם הציעו כל מיני זוועות לעולם כמו המכנסיים המתרחבים, הפלטפורמות, תסרוקות האפרו והמוזיקה הזאת. כך שמבחינתי שבעים או שמונים דקות(!) של סט כזה היו הרבה מעל ומעבר למה שהייתי יכולה לסבול.

כשהאחים רמירז הואילו להתחיל את ההופעה בשעה 23:20 כבר הייתי כל כך עצבנית ומבואסת, שלא היה שום סיכוי שהמוזיקה שלהם תמצא חן בעיניי, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם. אבל נשארתי כדי לבדוק מי הם ואיזו מוזיקה הם מנגנים. מה שאני יכולה להגיד זה שהאחים רמירז מושפעים מהאחים דובי, האחים אולמן והאחים ג’רי גרסיה. במילים אחרות, מוזיקת סבנטיז דרומית מטוגנת היטב בשמש, של היפים מקליפורניה מצד אחד, ונהגי משאיות אדומי צוואר מצד שני. זו מוזיקה שבנויה על הרבה ג’אמים, וזה פחות או יותר מה שהאחים רמירז – שלישיה של גיטרה, תופים וחצוצרה – עושים. אחרי בערך שישה קטעים וארבעים דקות הלכתי, כי כאמור, הייתי פשוט מבואסת ועצבנית מדי. לא נראה לי שאני אקשיב לאחים רמירז או אחזור ל”קצה” עוד הרבה זמן.

החמצתי השבוע: בנדיקט ויום שני האחרון של אוקטובר במקום-שאין-להזכיר-את-שמו; קוביאשי פורצלן בקסטה; אינדי יום שני בבאס עם טרנטינה ו-3D Radicals; לילה לבן של מיצגי אמנות ברחוב בן-שטח במסגרת ליל הסטודנט; יום הולדת ארבע לאוגנדה עם מוג’הדין, ספארק-או ובני המה. מי יכול להספיק את כל זה? צריך לחיות כמה חיים במקביל כדי לראות הכל. שבוע חדש, הופעות חדשות.

שירה השוואתית: פואטיקה להמונים

שירה / חזי לסקלי

שירה חייבת לעמוד ולדבר.
לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר
בשפתו של הגרב שגרם
לקלקול.
שירה חייבת לעמוד על אדן החלון ולדבר
בשפתם של העומדים על אדן החלון.
שירה חייבת לרקוד,
ולצייץ בשפתו של העכבר המתגורר
מתחת לבמה ונחרד
מעדינותו המופרזת של המחול.
שירה חייבת לדפוק בדלת
חרש או בפראות.
לא לגעת בפעמון.
שירה חייבת לבקר בברצלונה ולדבר שם
א נ ג ל י ת.
שירה חייבת לנוח, בעיקר לנוח.
שירה אינה חייבת להיות שירה.
היא יכולה להיות מזון מדבר.
שירה יכולה להיות קונפיטורה
כלומר פרי מת וטעים.
שירה יכולה להיות סוכרזית
כלומר ממתיק מלאכותי ומסרטן.
שירה יכולה לבנות
בית מגורים
בית חולים
בית ספר
בית סוהר
בית כנסת

אך היא מעדיפה
לגלות
באר חלב באמצע עיר.
שירה חייבת לישון, לישון ולחלום על שירה.
שירה חייבת לשכב, לשכב ולדבר מתוך
שינה.
שירה חייבת להיות קבורה
באדמה
ולדבר בשפתם של המתים.
שירה חייבת לטפל בחולים.
שירה חייבת להכשיל את עצמה,
לבטל את עצמה,
לבגוד בעצמה,
לנטוש ולהינטש.
שירה חייבת לחיות.

(מתוך “באר חלב באמצע עיר”: כל השירים 1968-1992, הוצאת עם עובד)

שיר זה עיר / צ’רלס בוקובסקי

שיר זה עיר מלאה רחובות וביבים
מלאה קדושים, גיבורים, קבצנים, משוגעים
מלאה סתמיות והתמסטלות,
מלאה גשם ורעמים ותקופות
בצורת, שיר זה עיר במלחמה,
שיר זה עיר ששואלת מה השעה,
שיר זה עיר בוערת,
שיר זה עיר חמושה באקדחים
עם מספרות מלאות שיכורים ציניים,
שיר זה עיר שאלוהים רוכב בה עירום
כמו ליידי גודייבה,
שכלבים נובחים בה בלילה ומגרשים את
הדגל, שיר זה עיר של משוררים,
רובם די דומים,
אכולי קנאה ומרירות.

שיר זה העיר הזאת עכשיו,
חמישים מייל משומקום,
9:09 בבוקר,
טעם של אלכוהול וסיגריות,
בלי משטרה, בלי אוהבים, שיטוט ברחובות,
השיר הזה, העיר הזאת, סוגרת את שעריה,
מוקפת מתרסים, ריקה כמעט,
אבלה ללא דמעות, מזדקנת ללא רחמים,
ההרים קשי הסלע,
הים כלהבה סגלגלה,
ירח משולל גדולה,
מוזיקה קטנה מחלונות שבורים.

(תרגום: אדם הורביץ ואיתמר בן כנען, מתוך “כשאתה מחכה לשחר שיזחל דרך הוילון לקחת לך את החיים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

גיבוי

אנחנו נוסעים יחד במכונית: אני, ר’, רלי, עמית ועינב. ר’ הוא אבא של עומר. רלי היא אשתו השנייה. עמית ועינב הם הילדים שלהם, בני 11 ו-9, כלומר האחים הקטנים של עומר מצד אביו. אנחנו נוסעים לטקס סיום של עומר. אנחנו משפחה מורחבת מודרנית, ובדרכנו שלנו אנחנו משפחה אחת מאושרת. ואני אומרת את זה לא בציניות ולא בפרפראזה הפוכה על טולסטוי: אנחנו באמת מחבבים אחד את השני. הגירושין שלי ושל ר’ היו תמיד טובים. לא שלא היו ויש לנו חילוקי דעות או אי הסכמות, אבל מהרגע הראשון תמיד היה ברור לנו שעומר הוא מעל לכל, וכך התנהלנו תמיד. ר’ ואני הכרנו עוד בתיכון, ופעם שמעתי את עומר אומר בטלפון לידידה שלו, אבא ואמא שלי היו היי-סקול סוויטהארטס. זה היה באמת מתוק. רלי אפתה לעומר לטקס את העוגיות שהוא הכי אוהב. הוא רצה את עוגת הגבינה שלה שהוא הכי אוהב, אבל היא אמרה לו שהיא לא תחזיק מעמד בדרך, וחוץ מזה ממילא תיכף שבועות, אז היא תכין לו אותה אז. אני שמחה שהיא אופה לו עוגות ועוגיות. לי אין שום מושג באפייה, והדברים שאני יכולה להביא ולתת לעומר הם אחרים. אני שמחה שרלי ועומר אוהבים אחד את השני. רלי הכירה את אבא של עומר ונכנסה לחייהם בערך שנתיים אחרי הפרידה שלנו, כלומר כשעומר היה בערך בן 6. מההתחלה היא אהבה אותו והוא אהב אותה, והאמת שגם אני. היא מקסימה. והכי מצא חן בעיניי שכבר מההתחלה עומר לא הרגיש שיש משהו לא בסדר בזה שהוא אוהב את אשתו החדשה של אבא. הוא לא הרגיש שזה מתחרה באהבה ובקשר שלנו, והוא לא הרגיש שאני מרגישה מאויימת מזה. כי זה מעולם לא איים עליי. אני זוכרת שבגיל 6 או 7 הוא ביקש ממני לעזור לו להכין לרלי כרטיס ברכה ליום ההולדת שלה, וזה נראה לו טבעי לגמרי. הוא לא חשב שהוא צריך להסתיר את זה ממני או להגן עליי. וככה זה נמשך עד היום. אני שמחה שיש לעומר כמה אנשים שאוהבים אותו בכל מיני אופנים וצורות, וכל אחד יכול להציע לו משהו אחר. מכל אחד מאיתנו הוא יכול לקחת ולקבל משהו אחר, אבל כולנו אוהבים אותו מאוד. וזה מרגיע אותי, כי אני יודעת שמה שלא יקרה לי – יכול להיות שאני אהפוך יום אחד לנכה או נתמכת סעד או סתם מתה – עומר לא יישאר לבד בעולם. תמיד יהיו לו אבא שלו ורלי ושני אחים קטנים שמעריצים אותו והוא רודה בהם. ובשבילי, זו מערכת הגיבוי שלי. בגלל זה כשהם היו בשליחות של ארבע שנים בארצות הברית, התחושה הכי קשה שלי היתה שאין לי מערכת גיבוי, שאני מתפקדת בתור אם חד-הורית בלי מערכת גיבוי. במיוחד שזה היה גם בתקופה של כל הבלגנים של עומר. אז מרגע שהם חזרו לארץ בקיץ שעבר אני שמחה שחזרה לפעול גם מערכת הגיבוי שלי. ואני שמחה גם בגלל שנראה לי שהם משפחה ממש טובה ואוהבת. קל לי לפרגן להם מפני שמרגע שאני ור’ נפרדנו זה לא מה שרציתי לעצמי – לא רציתי להתחתן שוב ולא רציתי ילדים נוספים. את החיים שלי רציתי בכיוונים ואפיקים אחרים. כך שאני שמחה בשביל ר’ שהוא מאושר עם רלי ויש לו משפחה חדשה ושני ילדים נוספים, ואני אוהבת את רלי בתור בנאדם, ואני אוהבת את שני הילדים המקסימים והמצחיקים שלהם, ואני חושבת שגם הם מחבבים אותי. אנחנו משפחה מורחבת מודרנית, ובדרכנו שלנו אנחנו משפחה מאושרת.

עמק המצלבה

יכול להיות שהייתי נמהרת מדי או נלהבת מדי כשכתבתי על רגאיי בעמק המצלבה. מפני שאתמול, עד השעה שש-וחצי בערב, כבר רציתי לרצוח את מי שאירגן רייב בעמק המצלבה. וזה לא רק בגלל שאני שונאת מוזיקת טראנס וחושבת שאין מוזיקה נחותה ממנה בעולם. אני לא דתייה, אבל ביום שישי אחר הצהריים כל מה שאני רוצה לשמוע זה את צלילי השקט. לא רגאיי, לא טראנס, לא רוק או פאנק, לא פולק או פסיכדליה. כלום. רק שקט. מהבחינה הזאת אני שומרת שבת אדוקה לא פחות מאחרון הדתיים. אני בעד החזרת המרחב הציבורי לציבור, אבל רייב בעמק המצלבה? לא פלא שמי שאירגן את הזוועה הזאת מסתתר מאחורי מספר טלפון שמתחיל בקידומת 03. קחו את הרייבים שלכם לחורשות וחופים מרוחקים ממקומות ישוב, ותזכרו שגם מי שתומך בהחזרת המרחבים הציבוריים לציבור צריך לגלות קודם כל אחריות ומחויבות שלא לפגוע בכל מיני חלקים מהציבור. טראנסים בפול ווליום ביום שישי לאורך כל שעות אחר הצהריים, בתוככי העיר, הם זיהום לא פחות מכל זיהום סביבתי אחר. בשש-וחצי נמאס לי סופית וחייגתי למוקד 106. הם אמרו שהם יודעים, שכבר הגיעו תלונות מכל השכונות שמסביב לעמק המצלבה, ושהם מבקשים שאני אתקשר גם למשטרה. בזמן שהיססתי אם להתקשר או לא, המוזיקה סופסוף פסקה. אולי הגיעה המשטרה. בשבע צילצלו פעמוני הכנסייה בעמק המצלבה שש פעמים, ואפשר היה סופסוף לנשום לרווחה.

כך שיכול להיות שאני לוקחת את הדברים שלי בחזרה. אולי צריך להחזיר את עמק המצלבה לעמק המצלבה: להשאיר אותו כמקום פסטורלי רגוע באמצע העיר, ולכבד את קדושת המנזר והכנסייה במקום. האמת היא שרק עד לפני שנתיים-שלוש המנזר הזה היה דומם ונטוש כמעט לחלוטין. רק לפני משהו כמו שלוש שנים הוא נפתח לביקורים והפעמונים בו החלו מצלצלים. מאחר שהוא כל כך קרוב לבית שלי, זו די בושה שרק לפני כמה שבועות ביקרתי בו בפעם הראשונה. ומרגע שביקרתי בו פעם אחת, אני חושבת שאני אחזור לפקוד אותו בכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה לאי של שקט ושלווה בתוך כל השאון והסאון שמסביב.

הדבר הראשון כמעט שמתגלה למבקר בחצר הכנסייה הוא כשני תריסרי תוכים, בכל מיני גדלים וצבעים, וחלקה מגודרת לא גדולה ובה שלושה טווסים – שני זכרים יפי זנב ונקבה אחת – וצב זקן. יש כאן עץ שסק ועץ לימון, יש שיחי ורדים וגרניומים, ויש משהו מאוד פשוט וארצי בבזיליקה הביזנטית הזאת, בוודאי בהשוואה לקתדרלות גותיות אירופאיות, למשל. יש איזה תואם מופלא בינה לבין הסביבה הפיזית שבה היא נטועה – העמק ומטע עצי הזיתים העתיקים. כל כך ים תיכוני. יש משהו צנוע גם במבנה החיצוני של הכנסייה וגם בקישוט הפנימי שלה: ציורי הקיר, הפסיפסים, האיקונות והכתובות באולם התפילה. באחד המעברים יש תצוגה של שש גלימות כהונה יפהפיות – אני מרותקת כמובן לבדים, לרקמות, לבגדים עצמם. יש כאן הרבה גומחות, כוכים וחדרים נסתרים, חלקם אפלוליים, שמזכירים לי את “שם הוורד”. מבחוץ קשה לראות כמה המבנה הזה גדול ומכיל הרבה אגפים וקומות. אפשר להיכנס לאחד האגפים הנטושים שמכיל את המטבח הישן – יש כאן שולחן אבן ארוך שמזכיר אולם אבירים, כיור-שוקת חצוב באבן, ותנורי אבן שמתוכם מבצבצים עדיין מחתי ברזל. הקירות עבים מאוד, מה שמסביר את הקרירות השוררת במקום גם כשבחוץ כבר מתחיל חום הקיץ, ומתוך גומחות עמוקות נפתחים החלונות אל נוף עצי הזיתים.

חוץ מזה יש גם חדר הנושא את השלט Coffee Rest ובו מרבץ הסבה עם כריות רקומות. בכניסה לכנסייה מוצגים צילומי שחור-לבן ישנים של מחזורי נזירים מאמצע ותחילת המאה שעברה. יש חנות מזכרות עם גלויות ואיקונות וקופסאות עץ, וראיתי שם מחרוזת צבעונית יפה, שבמקור משמשת כנראה לתפילה, רק שבעייני היא מוצאת חן ככה. אני לא קונה כלום, כי עכשיו קיצוצים. וכמובן, מעל לכל חולש מגדל הפעמונים, שמנעים, כידוע, את ימיי ואת לילותיי בבית שעל שפת עמק המצלבה.

מחתרת הסטנסיל

אמנות רחוב I: העיר ממשיכה להעתיר את התענוגות שלה בחינם, והתערוכה של גארי גולדשטיין במדרחוב בצלאל ננעלת וזו סיבה מספיק טובה למסיבת רחוב. זה גם שיתוף הפעולה השני, לפי דעתי, בין גארי ובין GodSaveJerusalem (יש לי יסוד סביר להניח שהם גם קרובי משפחה). הם נדיבים מאוד במה שהם מעניקים: להקת New Orleans Function, מעצם שמה, מנגנת ג’אז ישן ורגטיים של בתי מרזח מתחילת המאה שעברה. הם שישיה שכוללת טרומבון, חצוצרה, קלרינט, קונטרבס, בנג’ו ותופים. עוד ועוד אנשים מתאספים, שעת בין ערביים, השמיים משנים ומעמיקים לאט את צבעם מתכלת לטורקיז לכחול כהה. לאט לאט נסגרות החנויות ברחוב, הפנסים נדלקים, אנשים יוצאים למרפסות. יש דוכן שמוכרים בו מרק ויין ולימונענע, ועוד דוכן למכירת חולצות “מאה שנה לרכבת הקלה”. יש מופע פנטומימה/צלמניה, ויש ג’אגלינג. אחרי ניו אורלינס פאנקשן, די.ג’יי באלקאדן מתחיל לתקלט מוזיקה צוענית ומקסיקנית וערבית ויהודית – שכחתי כמה מעולים נשמעים הביסטי בויז בתור להקת חתונות יהודית (וכמה מעולים הם בכלל). כבר יש המון אנשים וכולם רוקדים. אפילו הסטודנטים מהמחלקה לארכיטקטורה, שכבר טוחנים שעות לקראת ההגשות של סוף השנה, עוזבים הכל ומטפסים על חומת הבניין הישן. לאיציק מהקומה השלישית נמאס באמצע והוא מנתק את הזרם וזורק למטה את החוט-מאריך עם התקע של הדי.ג’יי. קפה בצלאל נדיבים מספיק כדי לספק את המשך החשמל, והריקודים מתחדשים במלוא העוז. על קיר הבניין הפינתי ברחוב ש”ץ, מתחת לשלט הגדול “אמנות בש”ץ”, מוקרנים על מסך גדול דימויים מתחלפים מהעבודות של גולדשטיין. זה מצוין, כי עבודות הפופ שלו לגמרי מתאימות לסוג כזה של הקרנת וידיאו. לקח לי חצי ערב להיזכר מאיפה אני מכירה חצי מהפרצופים מסביב, עד שאני נזכרת שראיתי אותם במסיבת רחוב הפורימית בנחלאות. אבל טוב, אז הם היו כולם מחופשים. אנחנו מתראים בשמחות.

אמנות רחוב II: בבית האמנים מוצגת תערוכה של ליאורה חשין תחת הכותרת Befriend Your Demon. חשין צילמה שורה ארוכה של כתובות גרפיטי ברחובות המחוספסים של דרום תל אביב, שברובן הגדול הן של אמנים שהסגנון שלהם כבר מוכר ומזוהה: Klone, Know Hope, Foma, C215. חייבים להגיד קודם כל שכל הצילומים עשויים לעילא: המיקוד חד כתער, החיתוך מדויק, וההדפסות מאפשרות להבחין בכל נקבובית, כל סדק וכל צלקת בקירות המתפוררים, המתקלפים והשבורים שעליהם צויירו הכתובות. התהייה או השאלה היחידה שעולה מסדרת הצילומים, ואני לא זוקפת אותה לחובתה של חשין מפני שזו בעיה אינהרנטית לסוג כזה של צילום ולא בעיה פרטית של חשין, זה שהאמנות הזאת – הגרפיטי – היא בעצמה כל כך חזקה וכל כך טעונה ומלאת עוצמה, שלצלם עצמו כמעט אין שום מקום להוסיף על זה משהו משלו. למעשה, הוא נמצא שם בעיקר כדי לשמר ולתעד, וזה לא עניין שולי או זניח: מי יודע מתי יהרסו את הקיר שעליו רוסס הגרפיטי או מתי יבוא פרחח אחר, מוכשר יותר או פחות, ויוסיף או יכסה לגמרי את הכתובת הקודמת. כך או כך, זו תערוכה טובה ומסקרנת, ואני די בטוחה שאני אחזור לראות אותה שוב. לצד החיבה שלי לאמנות רחוב, צילום רחוב – תת-קטגוריה בפני עצמה בתוך הקטגוריה הרחבה עד מאוד של צילום תיעודי ישיר – הוא הקרוב ביותר ללבי. אני יודעת עד כמה הוא קשה, אבל לאסתטיקה ולפואטיקה שלו אין מתחרים בעיניי.

(וכמובן, גם בלי לקרוא מילה אחת מ”יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני” של ולטר בנימין, קל לראות שלסטנסיל ולצילום – לפחות בגילגול הקודם שלו בפילם – יש משהו יסודי ובסיסי מאוד במשותף: העובדה שזו אמנות שנוצרת בהדפסה משבלונה. כך שאני חושבת שההיקסמות של הרבה צלמים, מקצועיים וחובבנים, מגרפיטי בכלל וגרפיטי של סטנסילים ושבלונות בפרט, נובעת מאיזו תחושה של שותפות של בעלי מקצוע שהאומנות שלהם קרובה מאוד)

אמנות רחוב III: הטי-מרקט במעבדה בסוף השבוע שחלף היה נחמד כרגיל. אני כבר מזמן לא לובשת חולצות-טי (חוץ מאלה שאני ישנה איתן), וממילא אני חושבת שרוב החולצות האלה נראות טוב יותר על גוף גברי מאשר נשי – האנטומיה של החזה הגברי הישר והשטוח משמשת טוב יותר כלוח מודעות לכל הכרזות הפוליטיות/קונספטואליות/אמנותיות מאשר הגוף הנשי המקומר. אבל גם ככה תמיד נחמד לחזות בפרץ היצירתיות של מעצבי הכתובות והחולצות, ואווירה של שוק עירוני זה כיף. קניתי חולצה אחת לעומר, שכתוב עליה World Leader Pretend, עם הדפס זואולוגי עדין של (בעל) זבוב. אמרתי לעומר ש-World Leader Pretend הוא שיר של REM שאני מאוד אוהבת. למען האמת, זה אחד השירים שלהם שהזלתי עליו הכי הרבה דמעות.