מחבר: נון

נשים מובטלות קונות יותר בגדים

יום אחרי שפוטרתי – לא שום דבר אישי, בסך הכל קיצצו אצלנו שמונה משרות וסגרו את המחלקה – ואחרי שהתאוששתי מהתדהמה וחוסר האמון הראשוני – למרות שזה כבר סבב הפיטורים השלישי אצלנו והכתובת היתה כל כך ענקית על הקיר שרק עיוור לא היה רואה אותה, בכל זאת התגובה הראשונית היא תמיד של אתם מפטרים אותי? אתם מוותרים עליי? – כבר נכנסתי להילוך מעשי והוספתי עוד מקום עבודה לקורות החיים שלי, שיפצתי וערכתי אותם, תרגמתי אותם לאנגלית, ואז שלחתי אותם לשלוש חברות השמה ושני מקומות עבודה. מישהו עוד יחשוב בטעות שאני יעילה ומסודרת ואחראית. הפיטורים התנהלו פחות או יותר כמו סרט נע: דניאלה, העוזרת האישית של המנכ”לית שלנו, שהיא בחורה צעירה ומתוקה בת עשרים וקצת, נאלצה להתקשר לכל אחד מאיתנו בקו הפנימי ולבקש ממנו לרדת ללשכה; אחרי שעה ומשהו שהיא הצעידה את כולם בסך אל הגרדום והיתה צריכה להיות עדה לכל המעמד האומלל הזה, ביקשו ממנה להיכנס פנימה בתור האחרונה בתור. אני לא מסוגלת אפילו להעלות על הדעת שמדובר בזדוניות או ברוע או בהתעללות לשמה, כך שאני חייבת להסיק שמדובר באטימות ובגסות רוח מהמעלה הראשונה. יומיים אחר-כך שלחה המנכ”לית שלנו מייל נלהב לכולם, כולל כל המפוטרים שעדיין מועסקים ועובדים באירגון, ואחרי דברי הצער המקובלים, כתבה שכעת, כשהספינה קלה יותר, היא מקווה שהניווט במים הסוערים יהיה פשוט יותר. וחשבתי לעצמי, באמת חבל שהיא לא ספרותית יותר, כי אז אולי בחירת המטאפורות שלה היתה קצת פחות אומללה. זה מה שאנחנו צריכים להרגיש – מטען עודף שהושלך ללב ים?

וכך הגענו לסוף.

אז כמובן שהלכתי לקנות בגדים. אני הרי לא יכולה להופיע לראיונות עבודה במיטב בגדי היד-שנייה ואופנת הסבתות והדודות החביבה עליי. מצאתי שתי חולצות תאגידיות מכופתרות של מעצבות, אבל מכיוון שהן היו זולות יחסית, ומכיוון שהייתי חייבת להרגיש שאני נשארת עצמי, קניתי עוד שתי שמלות מעצבים באותו מקום, שחורות ונקיות לגמרי, עם כתפיות דקיקות, בסגנון הקומבינזונים החביבים עליי. ואז נזכרתי שאני צריכה גם נעליים, אז הסתובבתי במרכז העיר עד שמצאתי זוג נעלי בובה שחורות בסגנון קצת יפני, עם רצועות מוצלבות, ונוחות וקלות כמו נעלי בלט. הלכתי לטרומפלדור ומצאתי עוד שמלה ועוד תיק ערב. מי שיראה את אוסף תיקי הערב (והקומבינזונים) שלי יחשוב שאני אישה עובדת במקצוע מאוד מסויים. אבל אני חושבת שכל נערה עובדת זקוקה לקצת זוהר בחיים, במיוחד אם רוב הזמן ורוב החיים היא עובדת כמו חמור. בתוך כל זה נזכרתי שבלי שום קשר לפיטורים ולקיצוצים ולצמצומים, תכננתי ללכת לקנות החודש משקפיים חדשים. אין ספק שאני חייבת למצוא עבודה דחוף. זה עולה לי יותר להיות מובטלת. אין שום דבר יותר זול מלעבוד – את שותה קפה על חשבון המעביד, מתחממת בחורף ומתמזגנת בקיץ על חשבונו, ובעיקר, אין לך זמן לצאת לקניות פרועות, וממילא גם אין לך צורך בהן. כי אחרי שכבר מכירים אותך, את יכולה לבוא לעבודה במיטב בגדי הדקונסטרוקציה האורבנית הפוסט-פאנקיסטית שלך ונעלי האולסטאר.

תנאים של בליסה

“אוכל בעמידה” של אסף גברון הוא בעיניי המשך ישיר לשני פרוייקטים שנעשו כאן לאחרונה, של שיחזור ותיעוד היסטורי מקומי (ושניהם בעצמם קשורים קשר הדוק זה לזה): תערוכת הצילומים שהוצגה באוגנדה לפני שישה חודשים, של להקות השוליים הירושלמיות שפעלו בפרגוד בסוף שנות השמונים; ואתר הביקורות של יורם בר ז”ל שכתב פחות או יותר על אותן להקות, באותו הזמן, בעיתון “כל העיר”. זה לא מקרי בעיניי שהצורך לתעד ולשמר עולה דווקא עכשיו, על רקע התסיסה והפריחה התרבותית שמתרחשות עכשיו בעיר. קודם כל, יש איזה עניין ליצור המשכיות ורצף – זו תפיסה היסטוריציסטית שמבינה שדברים לא צומחים פתאום יש מאין, אלא שתמיד יש המשכיות ורצף, תמיד היו וקרו פה דברים, גם אם במחתרת וגם אם מתחת לפני השטח. שנית, אחרי שנים של תחושת ואקום יש צורך למלא, כנראה, ולו גם ברטרוספקטיבה, את הפערים החסרים. ובעיקר, יש פה איזה צורך, בעיניי, לנכס מחדש את גיבורי התרבות המקומיים שצמחו בעיר, ופעלו ויצרו כאן לפני שעזבו ועקרו לתל אביב. אחרי שנים רבות שתל אביב ניזונה, למעשה, מהרבה כוחות יוצרים שפעלו בירושלים – נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, הכתיבה המקומונית, ולעזאזל, אפילו את שינקין המציאו ירושלמים – יש בעיניי איזה ניסיון חשוב לנכס בחזרה את הפעילות היצירתית שהתרחשה כאן, לנסח ולמפות אותה, ולטעון להכרה שתמיד היתה כל כך חסרה.

(כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי תמיד את “המבנה של מהפכות מדעיות” של תומס קון ומושג הפרדיגמות שלו: לא רק ששתי פרדיגמות אינן יכולות לנהל דיאלוג ביניהן מפני שתפיסת העולם והטרמינולוגיה שלהן אחרות לגמרי, אלא שבדיוק מהסיבה הזאת הן אינן מתיישבות ביחד, אינן יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, וחשוב מכל: הן מנהלות ביניהן, בגלוי או בסמוי, מאבק על הגמוניה. ככה גם ירושלים ותל אביב. אבל תל אביב לא היתה מתקיימת בלי ירושלים – בעיקר בלי ההגירה הירושלמית של אותם כוחות יצירתיים אליה; לעומת זאת ירושלים ממשיכה להתקיים בלי תל אביב. היא מצמיחה ומייצרת יוצרים חדשים, ואז מייצאת אותם. אבל כל זה במאמר מוסגר)

“אוכל בעמידה” הוא אוסף טורי ביקורות המזון המהיר שכתב אסף גברון במקומון “כל העיר” (ז”ל) בשנתיים שבין אפריל 1995 ומרץ 1997. הדבר הראשון שעשיתי, ואני חושבת שכל מי שחי כאן בעיר בשנות התשעים יעשה, זה לעבור קודם על הספר ברפרוף מהיר, ולעשות “וי” בראש ליד כל מקום שגברון אכל בו וכתב עליו: זה נסגר, זה נשאר, זה – מי שמע עליו בכלל, וזה כבר אתר מיתולוגי שיישאר בעיר לנצח נצחים. דוגמאות: פיצה עמי ז”ל (היתה ברח’ ההסתדרות), החגיגה של באבט בעמק רפאים (עברה מאז לפחות שלוש פעמים, כולל המעבר האחרון מערבה מכאן), ההתרגשות סביב פתיחת מקדונלדס וארומה, רחמו, פינתי, הפלאפל התימני ברח’ הנביאים, פלאפל קדוש, פלאפל מושיקו, סטייקיית חצות, המזנון במשרד הרישוי, מזנון אסתר, מזנון מוסא ועוד ועוד.

הספר הזה הוא הפחד ותיעוב של השווארמיות הירושלמיות, מסע ללב המאפליה של הפלאפליות, הסחי והטינופת של מזללות הבורגרים והבורקס, הבאגטים והתאילנדי המוקפץ (מי זוכר) ושאר כוכי העמבה והטחינה. מגובה בסייד-קיק בדמות “הכתב לענייני תהליך השלום שקרס” (הלל כהן), גברון מנפק טור אחרי טור שהוא חומצי, מצחיק, מושחז ופוקח עיניים. ההקדמה שלו, וההקדמה של איתמר ויינר מאוגנדה להקדמה שלו, הן לא פחות ממעולות. מסתבר שהרבה לפני שמורגן ספרלוק אכל בגדול במקדונלדס, והרבה לפני שאריק שלוסר התחקה על שורשי אומת המזון המהיר, גברון חירף את נפשו ואת קיבתו כדי לשרוד את הצרבת (וגרוע מזה) ולכתוב על כל המקומות האפרוריים (במקרה הטוב) והמגעילים (במקרה השכיח) שמציעים אוכל בעמידה (זה נשמע מגונה לא במקרה). אלא שבניגוד למקומות עצמם, ולאוכל שהם מציעים, הטורים כתובים נהדר.

שורה תחתונה: צרבת. של נוסטלגיה.

בוּגי סמוראי

תצויה נקטאני (Tatsuya Nakatani) באוגנדה, מופע סולו של תיפוף וכלי הקשה. זה לא דומה לשום דבר שעולה בראש כשחושבים על תיפוף ועל מתופפים. הוא מותח את גבולות הכלי והאומנות – והמיומנות – שלו למחוזות אחרים. זו לא מוזיקה קלה, אני מתארת לעצמי ש”אקספרימנטלית” היא מילת תואר שמתארת את זה הכי קרוב שאפשר. מדהים כמה הרבה אפשר להפיק מכל כך מעט – סט התופים שלו מורכב מארבעה תופים בסך הכל: גונג, תוף דוּד, תוף רגל (שקוף ומינימליסטי כמו כל הסט) ועוד תוף קטן. זה הכל. הוא גם כמעט לא מנגן על התופים עם מקלות בכלל. כשהוא מנגן על התופים עם קשת של צ’לו, התוף הופך לכלי מיתר. כשהוא מנגן על התוף עם הפה(!) באמצעות מצילה, התוף הופך לכלי נשיפה. אחר-כך כשהוא מנגן דואו עם אסיף צחר (סקסופון) מסתבר שהסקסופון יכול להיות כלי הקשה, והתוף כלי נשיפה. גם עם אסיף צחר המוזיקה לא הופכת להיות קונבנציונלית יותר – יצא לי לראות את אסיף בהופעה לפני שנה ב”דילה”* והוא מנגן ג’אז חופשי, מאולתר, ו-טוב, אקספרימנטלי. לא היו יותר מ-15 אנשים בחדר ההופעות של אוגנדה, אבל היתה אווירה אינטימית, קשובה ופתוחה מאוד.

לפני ההופעה ישבתי כרגיל בקצה הבר, הזמנתי הפוך וקראתי; הוצאתי את העיניים בתאורה העמומה, ליתר דיוק. אבל לא יכולתי להתאפק מפני שבהוצאה עצמית של אוגנדה יצא אוסף הטורים של אסף גברון “אוכל בעמידה”. אני אצטרך לקרוא את זה מעטיפה לעטיפה ביסודיות כדי שאוכל לכתוב על זה יותר. אבל עצם הוצאת הספר הזה לאור, עצם העובדה שאוגנדה מוציאים לאור – שני אלה שימחו אותי מאוד. שימח אותי מאוד גם שעד שההופעה התחילה התנגנו ברקע “אשכרה מתים”. אני חושבת שאני אשכרה מתה עליהם. הם בעיניי אחת מלהקות הפאנק המוצלחות ביותר שפועלות כרגע בסביבה. מכיוון שתוחלת החיים הממוצעת של להקת פאנק היא לרוב כשל פרפר – תמצמץ והיא איננה – אני חייבת לתפוס אותם שוב בהופעה בהזדמנות הקרובה ביותר, רגע לפני שהם מתפרקים על רקע “חילוקי דעות אמנותיים”.

אתמול בצהריים “דג מלוח” בגן העצמאות. אני נמרחת על פיסת צל מתחת לעצים הגבוהים, להקה מנגנת גרוב עצל, שמשי ונמרח גם כן. מושלם. הרבה אנשים, כולם נינוחים ומחייכים. כמה כלבים לא יודעים את נפשם מרוב שמחה ומתרוצצים בחבורות. כמה אנשים משחקים כדורעף מדשאות. כיף גדול. מחר חזרה לעוד שבוע עבודה שנוא. אם יש משהו שמנחם אותי זו המחשבה על כך שמאי התחיל והקיץ מעבר לפינה. למרות שחורף הוא ללא ספק העונה החביבה עליי, הקיץ מביא איתו באמתחתו אינספור אירועים, הופעות, פסטיבלים וכו’. אני מרגישה שזה עומד להתחיל.

*ז”ל. ממש מצער אותי שהמקום הזה נסגר. השילוב של אינפו-שופּ אלטרנטיבי, יחד עם חלל הופעות ותצוגות, יחד עם בית קפה ומטבח טבעוני, הוא משהו נחוץ מאוד בכל נוף אורבני.

ארבעה מיתרים וירח חרמשי

מם היה כאן בתחילת השבוע. הוא הביא איתו את עצמו, את הבס – פנדר ג’אז-בס מקסיקנית, ואת המגבר – פיבי (Peavey) מיקרו-בס שחור וקומפקטי. מם אומר שהבס הזאת היא 75% מקצוענית. אני אומרת לו שאני 100% חובבנית. הבס הזאת תישאר אצלי למשמורת שנה, כי מם מנגן עכשיו בגיטרה והוא רוצה קצת הפסקה מהבס. הוא יודע שכבר הרבה זמן אני חולמת להתחיל לנגן על בס, רק שלקנות גיטרה כזאת חדשה זה כל כך יקר. כשאני חושבת על הלב הרחב, הנדיב, הענקי של מם, אני רוצה להתחיל לבכות. הבס הזאת היא יפהפיה. היא בצבע טורקיז בהיר, מין תכול-ירקרק, ואני כמעט רוצה להתכרבל איתה במיטה וללכת לישון איתה מרוב שהיא יפה. מרוב שהיא של מם. האצבעות שלו פרטו עליה וליטפו אותה כל כך הרבה. מם צייר עליה את ארבעת הפסים המאונכים של Black Flag. אני חושבת שבפעם הראשונה שמם ואני התחלנו להתכתב במייל זה היה בגלל Black Flag. זה בטח היה ב-2003. מאז אנחנו נעים כל הזמן בין ידידים לנאהבים. We went from lovers to friends, we’ll go from friends to lovers שר פעם אברלאסט. אני חושבת שדווקא פער הגילים בינינו, ההבדלים במצבנו האישי והמרחק הגיאוגרפי, הם שמאפשרים לנו לנוע בלי לחשוב הרבה בין ומעבר לכל ההגדרות.

מם נותן לי את השיעור הראשון והבסיסי ביותר על הבס – איך להחזיק אותה ואיפה להניח את האצבעות. אצבעותיי דרוכות לגעת במיתר. ובו. אנחנו מתחבקים. אני שמחה כל כך שהוא בא שוב. לא רק פעם אחת בירח כחול. הפעם הירח חרמשי ורק קצה זנבו תלוי בשמיים כשאנחנו הולכים לשבת ב”קצה”. אנחנו אוכלים, ומדברים וצוחקים. אנחנו חוזרים הביתה ומתעלסים. הרגליים שלי כרוכות סביב מותניו, מונחות על כתפיו, הוא גוהר מעליי. הזין שלו הוא גן עדן. אנחנו פרועים ומפותלים אחד בשני. לפני שאנחנו נרדמים אני נזכרת בגברת רובינסון, שישו אוהב אותה יותר מכפי שהיא יודעת, ובמיסיז ג’ונס, ווי הב א ת’ינג גואינג און. לפני שאנחנו שוקעים לתוך שינה אני חושבת, מחר אני צריכה להתחיל לחפש מורה לבס.

bassamp2

(צילום: מם, אצלו בבית)

דאונטאון ג’יי סיטי

מוסה צוחק עליי כל הזמן שאני אוהבת את רחוב כורש. אני מתארת לעצמי שלמתבונן מהצד זה באמת נראה מוזר, כי רחוב כורש הוא לכאורה רחוב אפרורי, סתמי ומרופט. אבל בשבילי כל האיזור הזה – כורש, שושן, ינאי, שלומציון, הסורג וכל המדרגות והסמטאות והמעברים שמחברים ביניהם – הוא דאונטאון אמיתי. הרבה יותר מהמשולש בן יהודה, קינג ג’ורג’ ויפו, הרבה יותר מהלל ושמאי. יש באיזור הזה משהו אותנטי הרבה יותר, איזה אופי שקשה להגדיר אבל הוא לגמרי שם, דווקא בגלל שהוא קצת צדדי וזנוח וסמוי מעין, ומוכר בעיקר למקומיים והרבה פחות לתיירי חוץ.

אני אוהבת את האיזור הזה מפני שהוא שזור בכמה זיכרונות ילדות מוקדמים אבל חרוטים עמוק מאוד שלי. בשנים שבין גיל שש לעשר בערך, כלומר בסביבות השנים 1968 – 1972, אמא שלי עבדה כמהנדסת קווי טלפון במה שהיה אז משרד התקשורת, ולפני כן משרד הדואר (והרבה אחר-כך בזק). בשנים האלה המשרד שלה שכן בהתחלה בבניין ג’נרלי, אחר-כך בסניף הדואר המרכזי אבל בכניסה האחורית שלו מרחוב כורש, אחר-כך בבניין ברחוב שושן 2, ואחר-כך בבניין מצפה שברחוב הסורג. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי נוסעת באוטובוס לפעמים אחרי בית הספר לעבודה של אמא, אני זוכרת את ההתרגשות שהיתה כרוכה בנסיעה באוטובוס למה שהיה אז מרכז – המרכז – של העיר. המקום שבו המבוגרים עובדים, וגם עורכים קניות בכל מיני חנויות, ויושבים בבתי קפה, ועוסקים בענייניהם הגדולים. בעיניים של ילדה הרחובות האלה תמיד הילכו עליי קסם. אני זוכרת את החנויות ברחוב שלומציון המלכה – את ספורט היגיינה שאמא ואני היינו הולכות לשם בסוף כל חופש גדול לקנות לי בגדי התעמלות לכיתה החדשה, את החנות עם החולצות הרומניות הרקומות וכל מיני עבודות יד ופיצ’פקס, את חנות האהילים המצויירים, אני אפילו זוכרת שאמא ואני היינו הולכות לשבת מדי פעם בקפה קדוש, הרבה לפני הגלגול והשיפוץ הנוכחיים (והמקסימים) שלו.

אבל בעיקר אני זוכרת שהיה משהו ברחובות האלה, בעיניים של ילדה, שנראה לי מסתורי. אולי זה בגלל שבאמת זו היתה הממלכה של ה”גדולים”, המבוגרים, ואולי זה בגלל שכבר אז קראתי יותר מדי ספרים – כל ספרי הרביעיות, החמישיות, השביעיות ושאר החבורות עם הכלב של אניד בלייטון; אני זוכרת בבירור שרק עצם השם “רחוב הסורג” היה מצית לי מיד את הדימיון באופן מענג ופרוע: איזה סורג? של מי, מה ולמה? תמיד הייתי מדמיינת מרתף חבוי מתחת לרחוב עם חלון בגובה הרחוב שיש עליו סורג גדול ועבה ומאחוריו מסתתר מישהו. תעלומה, מתח ומיסתורין ברחוב הסורג. וברחובות כורש ושושן וינאי ושלומציון.

ממסע הקסם המסתורי הזה נשארו רק כמה שרידים אחרונים, לא הרבה, שמעידים על זוהר העבר: חנות הפסנתרים המפורסמת שהיתה ברחוב כורש כבר איננה, אבל הנה חנות ארכאית לחפצי אומנות בשם הארכאי לא פחות שרלוט. הנה השלט הישן והדהוי של החנות למכשירי כתיבה ושל קלאסיק בּוּקס שכבר מזמן אינן, אבל נשארו עוד כמה משרדים ומחסנים ובתי דפוס קטנים ועסקים זעירים באיזור. בבתים הישנים והדהויים מתגוררים בעיקר עולים, סטודנטים ושאר תפרנים. אני מקווה שאני לא נשמעת יותר מדי נוסטלגית – אני משתדלת להישאר נטועה בהווה ואני מאוד אוהבת את העיר גם בגלגול הנוכחי שלה, ולבטח מה שקורה בה בשנתיים האחרונות הוא מקסים ונהדר. אבל בכל פעם שאני עוברת באיזור הזה משהו מהקסם הישן, המסתורי, הילדותי עוד פועל עליי.

היום אני אוהבת את הרחובות האלה גם מסיבות עכשוויות לגמרי. המגה-ברים של שלומציון המלכה לא מדברים אליי, אבל האירועים ברחוב שושן, החנויות היפות ברחוב הסורג והבלוק בסוף רחוב כורש שמשמש חממה ליוזמות קהילתיות ואמנותיות בהחלט כן. כשהייתי באירוע האמנות האחרון שנערך בו לפני כחצי שנה, בחודש נובמבר, קלטתי רק אז, בעיניים של מבוגר, כמה קרוב האיזור הזה לקו התפר – עוד משהו שודאי תרם לאווירת המסתורין שלו בעיניי – ואיך זה בטח הרגיש אז, בשנות השישים, לחיות ממש על הגבול. ונזכרתי ב”שיר ליל שבת” של יהודה עמיחי, שהשורה “והבית נסגר בערב, על הטוב והרע שבו” היא בעיניי השורה הירושלמית ביותר שנכתבה אי פעם בשפה העברית.

* * *

אירועי השבוע שחלף: קונטרבסיסטים למען השלום ביום שלישי בערב בצוללת (הופעת חינם); שוטטות לאור נרות ברחוב שושן לרגל יום כדור הארץ בחמישי בלילה (חינם); אקובלדי במרקיה ויריד יד שנייה ב-ינקיז בצהרי יום שישי (נקנה דיסק משומש של ג’ים וויייט ב-10 ש”ח. לשים בין קלקסיקו וניל האלסטד/מוהאבי 3). הדברים הטובים ביותר בעיר הזאת הם בחינם או ממש ממש בזול.

לטינית

אחרי רצף של פרוזה ישראלית – יצא לי עוד לקרוא גם את “לימסול“ של ישי שריד שהוא לא רע – מצאתי את עצמי חוזרת יום אחד הביתה עם שלושה ספרים לטינו-אמריקאיים: עם “זמר הטנגו” של טומאס אלוי מרטינס הארגנטינאי, עם “אדיוס, המינגוויי” של ליאונרדו פדורה הקובני, ועם “אלף ואחת מיתות” של סרחיו רמירס הניקרגואני. את זה האחרון עוד לא קראתי, אבל את שני הראשונים חיבבתי מאוד. לא קשה לנחש שספרים שעוסקים בספרות ימצאו אצלי אוזן קשבת. מעניין גם ששני הספרים האלה כרוכים לא רק באהבה לסופר מסוים, אלא גם באהבה למקום מסוים. במקרה של “זמר הטנגו“ מדובר במחווה לבורחס ובאהבה גדולה לבואנוס איירס, ובמקרה של “אדיוס, המינגוויי“ – טוב, ברור שמדובר בהמינגוויי ובקובה. מעניין גם שבשניהם העלילה היא כמו-בלשית, רק שב”אדיוס, המינגוויי” מדובר בעלילה בלשית סטנדרטית, כמעט אגבית ובסופו של דבר שולית, ואילו ב”זמר הטנגו” מדובר בעלילה בלשית שהיא אינטלקטואלית: הניסיון לפענח ולמפות את ההיסטוריה הסודית של בואנוס איירס בשנים האפלות של הדיקטטורה הצבאית. מהבחינה הזאת הזכיר לי “זמר הטנגו” את “כוכב רחוק” של רוברטו בולניו שקראתי לא מזמן; ומבחינה אחרת, זו של הביבליופיליה – שלא להגיד ביבלויומניה – הוא הזכיר לי את “בית הנייר“ של קרלוס מריה דומינגס הארגנטינאי/אורוגוואיני.

“אדיוס, המינגווי” הוא ספר קליל ומשעשע יותר, שהחידה האמיתית שהוא מנסה לפתור היא דמותו המורכבת של הסופר האמריקאי הגדול. זה לא סוד היום שהמינגוויי אכן היה סופר גדול, אבל כאדם הוא היה קשה מאוד, בלשון המעטה. במיוחד לקרובים אליו ביותר – נשותיו, ילדיו, חבריו ועמיתיו הסופרים. אבל לקובנים שמורה עד היום פינה חמה בלב להמינגוויי. במיוחד לדייגים ולאיכרים שבקרבם חי בין השנים 1939 – 1959. המינגוויי הניח לראשונה את רגלו על אדמת קובה כבר ב-1928, אבל רק לאחר התפוררות נישואיו השניים ב-1939 הוא עבר להשתקע סופית באי שטוף השמש והרום. בעשרים השנים שהוא חי בחווה/אחוזה כפרית שלו בפאתי הוואנה, המינגוויי העסיק עובדים קובנים לא מעטים – גננים, טבחים, מנהלי משק בית, דייגים וכו’. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על המינגוויי הבעל והאב והחבר, אבל מסתבר שכמעביד הוא היה נדיב מאוד – הוא שילם ברוחב לב וביד נדיבה, והוא היה הוגן מאוד, אנושי מאוד וקשוב לכל המקומיים שעבדו אצלו. מהבחינה הזו עשרים השנים שהמינגוויי עשה בקובה לא היו סתם ניצול ועושק של סופר אמריקאי לבן קולוניאליסטי, ומסתבר שהקובנים מכירים לו תודה על כך עד היום. גם כשבשאר העולם המערבי הלבן נעשה אופנתי מאוד לעקם כלפיו את האף.

המינגוויי עזב את קובה ב-1958 כשהזיקנה כבר איכלה בו בכל פה ובריאותו הלכה והתרופפה – בריאותו הגופנית, כתוצאה משנים ארוכות של חיים אינטנסיביים ושתייה אינטנסיבית לא פחות, אבל בעיקר בריאותו הנפשית. הדיכאון שלקה בו גרם לו לבושה גדולה. לא בטוח שהעזיבה של קובה – ועוד לטובת איידהו(!) – לא העמיקה דווקא את הדיכאון שלו והאיצה את סופו מידי עצמו ב-1961. אבל מי יכול לדעת.

עברית

לפני כמה שבועות מצאתי בגלריה לספרות שני ספרים ישנים של דן בן אמוץ – את “לזכור ולשכוח” ואת “יופי של מלחמה”. היו לי פעם את שניהם, כשהייתי בת 16 או 17. כמו כל מתבגרת בשנות השבעים מדף הספרים שלי איכלס את הרמן הסה, פנחס שדה, יעקב בוצ’ן, קרלוס קסטנדה, אריקה ג’ונג ודן בן אמוץ. היה כיף גדול להתבגר בשנות השבעים הצבעוניות, העליזות והחופשיות. כמובן שברגע שחשבתי שתמו נעוריי – בערך בגיל 20 ודקה – מיהרתי להיפטר מכל הספרים האלה. כמובן גם שעד היום אני עסוקה בלמצוא מחדש ולשחזר את הספרייה הראשונה והמעצבת ההיא.

אני זוכרת בבירור לא רק את העלילה של שני הספרים האלה של דן בן אמוץ, אלא ממש קטעים שלמים מתוכם. אני זוכרת גם עד כמה דברים מסויימים השפיעו עליי ונחקקו לי בראש כשקראתי אותם אז, בגיל 16 או 17. כמו למשל העובדה שכמו כל הבחורות בספרים שלו נורא רציתי להיות סטודנטית לפילוסופיה שמתגוררת בחדר שכור בדירה ירושלמית ישנה גבוהת תקרה, שיושבת ולומדת על המיטה בג’ינס וסוודר שחור, עם הרבה ספרים ותקליטים מסביב. זה התגשם לגמרי, אגב. כולל הג’ינס והסוודר השחור. אם כי למען האמת ההיסטורית אני חייבת לציין שמה שהוביל אותי בסופו של דבר לחוג לפילוסופיה בין השנים 1983–1987 היה דווקא הספר “זן ואמנות אחזקת האופנוע”, שאותו קראתי אינספור פעמים במהלך השירות הצבאי.

גם בקריאה עכשווית, ממרחק כל השנים הללו, אני עדיין חושבת ש”לזכור ולשכוח” הוא הספר הטוב ביותר והשלם ביותר של דן בן אמוץ. אני חושבת גם שברגע שאני אמצא שוב את “לא שם זין” אני אשלים את מה שבעיניי הוא הטרילוגיה המסכמת והממצה של כל כתביו. אם משהו הפתיע אותי עכשיו בקריאה החוזרת, המאוחרת, זה שגם ממרחק השנים – “לזכור ולשכוח” נכתב ב-1968 והוא עוסק בסוגיית הזיכרון הטרי (אז) של השואה והאפשרות לבנות גשר בין ישראל הצעירה וגרמניה ה”חדשה”, ו”יופי של מלחמה” נכתב ב-1974, מיד אחרי מלחמת יום כיפור והטראומות והפצעים שלה – העברית שלו נשארה כל-כך חיה ובועטת, מעודכנת ורלוונטית. אולי מפני שדן בן אמוץ כתב תמיד בעברית מדוברת – לאו דווקא סלנג שמתיישן מהר מצד אחד, אבל גם לא עברית ספרותית שמתאבנת ומאבדת את כל החיוניות שלה מצד שני.

יש קטע אחד שזכרתי מ”יופי של מלחמה” שנשאר, מסתבר, אקטואלי ורלוונטי גם היום, וזה הקטע שבו בן אמוץ, בדמותו של גיבור הסיפור, מהרהר בסיבות מדוע כן או לא להגר מהארץ. הוא מונה כמה גורמים שכובלים אותו לכאן – משפחה, חברים, נופים, שפה, זהות יהודית – ופוסל אותם בזה אחר זה. בסופו של דבר הוא מסכם בכנות שאין לו שום סיבה טובה להישאר כאן, אבל הוא נשאר כנראה מכוח ההרגל ומפני שלהגר זו בכל זאת משימה לא כל כך קלה או פשוטה.

הקטע שתפס אותי מחדש הוא מה שהוא כותב ביחס לשפה:

“שפה? אני כותב וקורא אנגלית ומסתדר פחות-או-יותר בצרפתית. אני יכול ללמוד שפה אחרת. אני בן עשרים ושבע בסך-הכל. אנשים מבוגרים ממני הגיעו הנה מאירופה בלי לדעת מילה עברית והיום הם עיתונאים וסופרים, עורכי דין ופקידי ממשלה.”

כשקראתי את זה בגיל 16 או 17 לא היתה לי שום בעיה עם זה. זה נשמע לי נכון. אבל בקריאה מחודשת היום, אני לא כל כך בטוחה. אם יש משהו שאני מרגישה שקושר אותי לכאן יותר מכל דבר אחר, זו השפה. וכשאני אומרת יותר מכל דבר אחר, אני מתכוונת גם למשפחה, ובכלל זה אפילו לעומר. אני יכולה לדמיין אותי ואת עומר חיים בשתי מדינות אחרות על פני כדור הארץ ומתראים רק כמה פעמים בשנה, ואני לא אומרת שזה יהיה קל או שאני לא אתגעגע, אבל זה אפשרי. אותו דבר עם ההורים שלי ובני משפחתי והחברים שלי. אני יכולה לדמיין לעצמי חיים בעיר אחרת שהיא לא ירושלים, על אף העובדה שאני חיה כאן קרוב ליובל שנים. אני יכולה לדמיין את עצמי חיה בקרב לאום אחר, דת ומנהגים וחגים אחרים, נופים אחרים ומזג אוויר אחר, והכל נראה לי בר ביצוע. אבל אם יש דבר אחד שנראה לי כמעט בלתי אפשרי זה לחיות בשפה אחרת. ואני לא מתכוונת לחיים ברובד היומיומי שבשבילו שפה בסיסית – בכל שפה – היא מספיקה, ושעם הזמן, כמו שבן אמוץ מציין, היא מתפתחת, ואוצר המילים גדל, והשליטה בדקדוק ובאיות ובתחביר גדלה, והמבטא מתעדן וכו’. אני מתכוונת לשפה במובן העמוק והרחב ביותר שלה – במובן של כל ההקשרים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים שהיא נושאת עמה. אני מתכוונת לזה שבעברית אני יכולה לזהות מיד מתי ביטוי לשוני מסוים הוא ציטוט מהתנ”ך או משיר של משורר מסוים, האם הוא פרודיה על השפה של כתבי הספורט או לקוח ממערכון של הגשש, מתי מדובר במשחק מילים מבריק ומתי סתם בשיבוש לשוני עילג. זה משהו שלא יהיה לי בשום שפה אחרת, בטח שלא בדרגה שיש לי את זה בעברית.

כמובן שזה קשור גם לזה שאני בחורה ספרותית מחורבנת, אחרת זה אולי היה מפריע לי פחות. אבל זה המרחב שבו אני נעה – המרחב של השפה והתרבות והספרות והשירה העבריים. הם הנכס היחידי כמעט שיש לי. הם ההון הסימבולי היחידי שלי. הם הסטטוס החשוב ביותר שלי. אני לא חושבת שהייתי רוצה או יכולה לוותר על הנכס, ההון והסטטוס הזה, רק כדי להפוך למישהי הרבה פחות רהוטה בשפה אחרת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי קוראת או מצטטת, נגיד, את טי.אס. אליוט או סילביה פלאת באנגלית, עם כל השליטה שיש לי באנגלית, באותה חופשיות שבה אני נעה, למשל, בשירים של לאה גולדברג או נתן אלתרמן. אוי, נתן אלתרמן. איפה עוד יהיה לי אליפלט שיחנוק אותי בכל יום זיכרון מחדש?

וככה, דרך זה מתברר לי שהמרכיב המכונן והחשוב ביותר של הזהות שלי כאן זו השפה העברית. ואם אני חושבת על מעגל הזהויות שמגדיר אותי הכי טוב, אז כנראה היותי עברית – אישה עבריה – בא קודם כל, אחר-כך ירושלמית, אחר-כך ישראלית, ואחר-כך יהודיה.

בקרוב

אני כותבת את זה בעיקר כדי לתעד, כדי להיזכר בדפדוף לאחור שראיתי אתמול את “פרידות” היפני, אבל האמת היא שאין לי שום דבר משמעותי לכתוב עליו מבלי ליפול לכל הבורות והמהמורות של הקלישאות הצפויות: חיים ומוות, מזרח ומערב, הורים וילדים וכו’. וזה לא שהוא לא סרט יפה ונעים (אם כי לא הרבה מעבר לזה, בעיניי), אבל כל מה שאני יכולה להגיד זה שאם מישהו צריך צפייה של שעתיים בסרט זוכה אוסקר לסרט הזר כדי להבין שכל מה שיש לנו בחיים זה כאן ועכשיו, ושאנחנו צריכים לאהוב את הקרובים אלינו ולהתפייס (או לפחות להשלים באיזשהו אופן) עם ההורים שלנו בעודם בחיים, אחרת נצטער על זה עד מוות (עד המוות שלנו) – אז סימן שהחיים שלו במצב לא כל-כך טוב.

אבל גם זה לא מה שרציתי להגיד. מה שרציתי בעצם להגיד זה שלפני הסרט הוקרן הבקרוב של הסרט החדש של ג’ים ג’רמוש שנקרא, אם קלטתי נכון, “גבולות השליטה” (The Limits of Control), וכל מה שרציתי לעשות באותו רגע זה לקפוץ בכיסא ולצעוק יש סרט חדש של ג’ים ג’רמוש! יש סרט חדש של ג’ים ג’רמוש!! יש למה לחכות.

רוק אין דה קסבה

בערך: רגאיי אין עמק המצלבה, ליתר דיוק. ביום שישי באחת וחצי בצהריים חודרים אל תוך הדירה צלילים של בס עמום ומקצבים שבורים של רגאיי, ואני נזכרת שראיתי באמת איפשהו שאמור להיות אחר-צהריים של רגאיי בעמק המצלבה. בשביל להגיע לעמק המצלבה אני לא צריכה יותר מלרדת במדרגות הבניין, ללכת במורד השביל שמוביל אל הפּילבוקס בצומת הרצוג-טשרניחובסקי, לחצות את המעבר התת-קרקעי, ואני שם. אני הולכת – כרגיל – בעקבות הבסים. הם מתערבבים עם צלילי הפעמונים של המנזר, אחרי הכל זה יום שישי של האש של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. אני חוצה את העמק ומבינה שהצלילים מגיעים יותר מהכיוון של שיפולי מוזיאון ישראל. שום גנן ושום גינון לא יכולים להתחרות בשדה בר פורח בעונה הזאת של השנה. מרבדי פרא ירוקים-צהובים של שיבולים, פרגים, שיחי חרדל, דרדר סגול, חיננית הבתה וחרציות. מימין מגדלי וולפסון, משמאל הכנסת, ביניהם נעים נמוך ענני צמר גפן. אני מגיעה ורואה משהו שנראה כמו מחנה נודד של הצופים, רק עם אנשים שחצו את גיל 20. על הפטיפון מנצח איזה כובען מטורף – מסיבות רגאיי תמיד נראות כמו מסיבות התה של הכובען המטורף – יש פינה של בירות וצ’אי, יש כבר מדורה קטנה אחת, יש לונג עם בוב מארלי, יש הרבה אנשים עם ראסטות וכלבים, ובאופן כללי זה נראה כמו דג מלוח בסגנון עדות הריינבו והראסטות. אנשים רוקדים יחפים בעשב, וכל אחד יכול להכניס כאן את הבדיחה החבוטה שלו בנוגע לעשב (לי יש פטור. פעמיים בחיים ניסיתי לעשן מריחואנה, בגיל 18 ובגיל 22, ובשתי הפעמים זה לא עשה לי כלום).

הייתי יכולה לבלות את שארית אחר-הצהריים באווירת השאנטי הזאת, עם המוזיקה והאנשים והפיקניק הידידותי הזה, אבל הבטחתי לאחי שאני אבוא לבקר אותם אחר-הצהריים. אני עוזבת בצער אחרי זמן קצר מדי לטעמי, ובדרך לתל אביב זה פתאום מכה בי: הגעתי למצב מעניין אם אני מצטערת לעזוב התרחשות בירושלים, ועוד בצהרי יום שישי, ועוד לטובת נסיעה לתל אביב. ביני לבין עצמי אני מנידה את הראש בהשתאות וחוסר אמון. אבל הנה, זו עובדה.

טוב שאחי גר במרחק יריקה מהאוזן השלישית, אז בשביל לנחם את עצמי על מה שהפסדתי אני הולכת לשם דבר ראשון לפני הכל. אני מחפשת את האלבום החדש של M Ward אבל מוצאת דווקא את האלבום הראשון שלו, הנידח והזנוח משנת 2000, שנקרא “דואט לגיטרות מס’ 2”. אני אוהבת מאוד את מ וורד, ובינתיים כבר הקשבתי לאלבום הזה פעמיים והוא יפה מאוד. בהאזנה לאחור, יש בו את כל הזרעים והניצנים של Transfiguration of Vincent, האלבום הטוב ביותר שלו באוזניי. חוץ מזה אני אוספת מלוא חופניים פלאיירים וגלויות, כמה מהם ממש יפהפיים. אפשר לראות שעיצבו אותם מאיירים ומעצבים מקצועיים, בניגוד לפוסטרים ולפלאיירים הירושלמיים, שעיקר חינם דווקא בחובבנות וחוסר המהוקצעות שלהם. באוזן מתחילים להזיז את הסטנדים של הדיסקים ולהקה מתחילה לפרוש ולחבר את הציוד שלה. הייתי נשארת לבדוק מי הם בדיוק, אבל כבר מחכים לי וגם כאן אני עוזבת בצער. אני מצטערת גם על זה שמאז הניסיון של האוזן באמצע-סוף שנות ה-90 למכור גם דיסקים בחנות שלה ברח’ עמק רפאים, הם לא עושים את זה יותר. מוזר לי שיש להם חנויות בחיפה וברעננה, אבל דווקא בירושלים, שיש בה קהילה מוזיקלית לא קטנה, ושאיבדה לאורך השנים יותר חנויות תקליטים מכפי שאני רוצה לזכור מבלי לפרוץ בבכי, האוזן לא מנסה שוב למכור גם דיסקים.

ביום שישי בשש וחצי בערב, באיזור אתר הבנייה שהיה ויהיה פעם שוב הבימה, בצומת הרחובות תרס”ט ושדרות בן ציון, לב תל אביב שקטה ושוממת כמו…ירושלים. בבית הקפה נחמה, מוסד תל אביב ידוע, מעלים את הכיסאות על השולחנות ומתחילים לשטוף. אנחנו סוגרים, הם אומרים, נפתח שוב מחר בבוקר, כאילו הם קפה ארומה ברח’ עמק רפאים בירושלים. אני מסתכלת על אחי עם שני סימני שאלה גדולים על הפרצוף, אבל הוא רק מושך בכתפיו. כן, בטח, עיר בלי הפסקה. בטח, רק ירושלים נסגרת ביום שישי בשעה שש בערב. מצחיק מאוד. אנחנו הולכים לכיוון שדרות רוטשילד ומתיישבים בבית קפה נחמד בשם ניקו. האוכל טעים, האווירה נעימה, יש רק מעט אנשים חוץ מאיתנו. ציורי הפופ על הקירות – יפים מאוד – גורמים לי לתהות אם הבחירה בשם ניקו היא מחווה לאנדי וורהול. כשאנחנו יוצאים מבית הקפה שעה אחר-כך כבר חשוך בחוץ, אבל עדיין שקט מאוד ורק מעט אנשים – שתיים-שלוש בחורות, זה הכל – מסתובבים בחוץ. כשאנחנו חוצים את מעבר החצייה אני נזכרת פתאום במשהו ומסתובבת לאחור: זה באמת שם. הבניין שבו שוכנת ניקו הוא הבניין שמתחתיו נבחו הכלבים המצויירים בסצינת הפתיחה של “ואלס עם באשיר”.

לתאר

רוצה הייתי לתאר / זביגנייב הרברט

רוצה הייתי לתאר את הפשוט בריגושים
שמחה או עצב
אך לא כדרכם של אחרים
הנזקקים לקרני השמש או הגשם

רוצה הייתי לתאר את האור
הנולד בקרבי
אבל אני יודע שהוא לא דומה
לשום כוכב
מפני שאינו בהיר כמוהו
טהור כמוהו
והוא לא יציב

רוצה הייתי לתאר אומץ
בלי לגרור אחריי אריה מאובק
וגם אי-רוגע
בלי לטלטל כוס מלאה מים

לשון אחרת
אתן את הדימויים כולם
בעבור ביטוי אחד
שהוצא מן החזה כמו צלע
בעבור מילה אחת
האצורה
בגבולות עורי

וכדי להגיד – אני אוהב
הריני מתרוצץ כמטורף
קוטף מלוא החופן ציפורים
וריגשתי
שאחרי ככלות הכל אינה עשויה מים
מבקשת פנים מן המים

והכעס
השונה מן האש
שואל ממנו
את לשון הלהג

כך מעורב
כך מעורב בקרבי
הדבר שאדונים כסופי שיער
הפרידו אחת ולתמיד
בקובעם
זה סובייקט
וזה אובייקט

אנו נרדמים
יד אחת מתחת לראש והשנייה בתילים של
כוכבי לכת

וכפות רגלינו נוטשות אותנו
וטועמות אדמה
עם שורשיהם הקטנים
אשר בבוקר
נתלוש בכאב

(תירגם מפולנית: דוד וינפלד. מתוך “הרמס, כלב וכוכב”, 1957)