מחבר: נון

ביום ההולדת שלי – אני עכשיו רשמית בת 47 ושבוע – אני הולכת לשיעור יוגה ועושה ח”י ברכות שמש. אומרים שהשמש שלנו חוזרת פעם ב-28 שנה למקומה בעת בריאת העולם, וכולם מתכוננים לברכת החמה. כשאני חוזרת מהשיעור מחכות לי בתא הקולי ארבע הודעות יום הולדת שמח: ממוסה, אלדד, אורי ואליס. אני מרגישה שפע ואסירוּת תודה. לא צריך יותר מידיד קרוב, אח, אהוב וחברה טובה כדי לעבור את החיים. בהמשך השבוע אני מקבלת ממוסה במתנה את “מהו המה”, כי הוא יודע כמה אני אוהבת את דייב אגרס. מאחי אני מקבלת את ההוצאה המחודשת של Ten של פּרל ג’אם, כולל הופעת האנפלאגד שלהם בדי.וי.די. אבל בשבוע האחרון אני שומעת דווקא את האנפלאגד של נירוונה, כי 15 שנה בלי קורט זה עדיין מעציב כאילו לא עבר רגע מאז ה-5 באפריל 1994. כאילו לא התרגשו עליי ב-15 השנים שעברו מאז די שמחות עצומות ופורענויות איומות שמספיקות לפחות לשני מחזורי חיים. אבל אני חוזרת ל-5 באפריל 1994 מפני שמתברר לי בחיים שלפעמים, אנשים שלא הכרתי באופן אישי השפיעו על חיי הרבה יותר מאנשים שאני באה איתם במגע יומיומי. כדי להשלים את אגודת המשוררים המתים אני קונה לעצמי את ספרי השירה החדשים של חזי לסקלי ודוד אבידן, וגם שלוש חמניות צהובות. פרחי חמה וספרי שירה ליום ההולדת זה כל מה שצריך. כמעט.

אני הולכת למקום העבודה של אורי עם קופסת שוקולד. שנינו חוגגים ימי הולדת בהפרש של שבוע אחד מהשני. פעם בהרבה חודשים אני באה במפתיע למקום העבודה שלו, כי אני צריכה לראות את הפנים שלו, את המבט בעיניים שלו, כשהוא רואה אותי. אני זקוקה לאהבה שלו, במיוחד ביום ההולדת שלי. שלי ושלו. האור והשמחה על פניו, בעיניו, כשאני נכנסת. היא באה השמש. Here comes the sun, little darling. לפני שאני הולכת, אחרי שאנחנו מכינים קפה ופותחים את השוקולד, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בחוזקה על השפתיים ולוחש לי באוזן אני אוהב אותך.

Did you know that true love asks for nothing / her acceptance is the way we pay

היא באה השמש. הפעמונים במנזר שבעמק המצלבה חזרו לצלצל לרגל הפסחא וחג האביב. מכיוון שהם לא כפופים לשום שעון קיץ הם מצלצלים שעה אחת פחות. הכי כיף לשמוע אותם עם שחר, כשאני עוד לא ממש ערה. חופש. ימים לבנים, ארוכים, נמתחים בעצלתיים כשלא צריך ללכת לעבודה. אפשר לקום מאוחר בבוקר ולצאת להסתובב בעיר שנראית פתאום מופקעת וקצת זרה. אפשר ללכת לקנות ספרים בתלושים שהגיעו לחג. אני חוזרת הביתה עם שלושה ספרים חדשים. בגלריה שברח’ בצלאל 3 – הבית ההיסטורי של בוריס ש”ץ והבניין הישן-מחודש של בצלאל שמאכסן היום את המחלקה לארכיטקטורה – יש עבודות של גרי גולדשטיין שאני מאוד אוהבת. הוא מושפע מתרבות פופ של קומיקס ומגזינים, כך שלא מפתיע שלי הוא מזכיר גם את הפליירים של ריימונד פטיבון ואת הפוסטרים של פרנק קוזיק. אני מקווה שמתישהו תהיה לו תצוגה נרחבת יותר במקום גדול הרבה יותר. בינתיים זה נחמד גם ככה, אני מחבבת את החור בקיר הזה שמציג עבודות מתחלפות כל כמה שבועות. טוב שנוקטורנו וקפה בצלאל פתוחים כרגיל כך שיש איפה לשבת לשתות ולקרוא ספר ולהתחמם בשמש. גשר המיתרים נמתח באופק כמו מפרש גדול, כמו רשת דייגים, כמו בקיץ קרני החמה. חלונות פתוחים לרווחה, זה מה שאני מרגישה.

פסח, צהרי יום שישי, העיר התרוקנה מיושביה הקבועים והתמלאה בנחילים של עולי רגל ותיירים. אני מפלסת לי דרך במורד המדרחוב, חותכת דרך ההמון הסואן ברחוב יפו ופונה ברחוב החבצלת הרחק מהמון מתהולל. כאן כבר שקט ודומם. באוגנדה שומם. רק שני אנשים מארחים לפטר לחברה ואני מתיישבת בקצה הבר. ברקע מתנגנות מעליות הקומה ה-13 ואחר-כך 3ח’. כבר שכחתי כמעט איך נשמעת מוזיקה חיה, איך זה לראות ולשמוע להקה מנגנת. רציתי לראות לפני שבועיים את אכזבות ולבנון באוגנדה, אבל נאמנים לשמם, אכזבות איכזבו וביטלו ברגע האחרון את ההופעה. אני מקווה עוד לתפוס אותם מתישהו חיים, לבדוק מקרוב אם המוזיקה שלהם אינטליגנטית יותר מהשם האידיוטי שהם בחרו לעצמם. אחר-כך היה איזה מוצאי שבת בבאסס עם הופעות של TV Buddhas וערופי שפתיים, אבל אני לא הולכת לשום הופעה במוצ”ש שמתחילה אחרי 23:00 כשלמחרת אני צריכה להתחיל שבוע עבודה ב-8:00.

אז צהרי יום שישי ודוקטלון באוגנדה נשמעים לי בסדר גמור. דוקטלון וסנסנה הם פרוייקטים של צפריר צורי, שהוא גיטריסט מוכשר מאוד, מוזיקלי מאוד, ויוצא דופן מאוד. יצא לי לראות אותו פעמיים, גם לבד וגם עם להקה. אני מחבבת ומעריכה את הדברים שהוא עושה. אני מחבבת ומעריכה כל אחד שעושה משהו שהוא בניגוד לכל הסיכויים. אנשים כאלה הם מקור ההשראה הגדול ביותר שלי. הפעם הוא בהרכב של גיטרה-בס-תופים. הם פורקים ציוד מפיאט אונו ישנה שחונה בסימטה הקטנה וחוסמת את כל הפתח. בינתיים מגיע עוד קומץ אנשים, אבל גם כשהם מתחילים לנגן אין בחדרון הקטן של אוגנדה יותר מ-7-8 אנשים. בנים. רק אני ובחורה צעירה, החברה של קוון הבסיסט, נמצאות שם בחברת גברים. בניגוד לפעמיים הקודמות שראיתי את דוקטלון/סנסנה בהופעה, המוזיקה הפעם כבדה וקשה הרבה יותר. ריפים מטאליים. קצת קשה לי עם זה. אני יודעת שלא תמיד יופי הוא התכונה היחידה או החשובה ביותר במוזיקה. לפעמים יש ערך למוזיקה קשה, אגרסיבית, מכוערת, כדי לשקף קושי, אגרסיביות וכיעור בחיים, או אצל המאזין. לפעמים אני מסוגלת להתמודד עם זה, אבל הפעם זה בעיקר מחורר לי את האוזניים ומכניס אותי לחוסר שקט, מתח ועצבנות. אחרי שלושה-ארבעה קטעים אני יוצאת החוצה. ודווקא שם, כשאני יושבת על אחת הספות בחוץ, נשענת על הקיר של חדר ההופעות, אני מסוגלת להקשיב למוזיקה הזאת יותר בקלות. פתאום זה לא בליל חסר-פשר של רעש מסיבי וסמיך, אלא צלילים וכלים שונים ומובחנים.

איתמר יוצא לשבת בחוץ עם כוס בירה. עוד כמה אנשים יושבים או מסתובבים בחוץ. נעים. שמש ועננים, אור וצל, רוח וטמפרטורות משחקים תופסת ומחבואים בסמטה. מדי פעם עוברת מכונית וכולם נדבקים לקיר. שני נערים צעירים חוצים את הסמטה, הם נראים בני לא יותר משש-עשרה. הם רזים, אחד מהם גבוה והשני נמוך יותר. כשהם מתקרבים ועוברים לידי אני רואה שלנער הנמוך יש צלקת עבה ובולטת שחותכת לו את כל הצוואר כאילו מישהו שיסף לו את הגרון. מתחת לאוזן, מטפסת במעלה הסנטר, מגיעה כמעט עד לזווית הפה. הוא רק ילד. מי חתך אותך ילד? מי עשה לך את זה? העולם הזה מלא רוע וכיעור. מי מיקם את אוגנדה בסמטה שנפתחת אל גדרות התיל של בית המעצר במגרש הרוסים. מי קבע מולה דלת פלדה כבדה וחתומה עם השלט נוער חשיפה שעושה לי רע כל פעם מחדש. מי כתב לידה כתובת נאצה כמעט בלתי מורגשת בגנות המשטרה. כמה זמן לא נתקלתי בכתובת הזאת. היא היתה משורבטת על הקיר בחדר של עומר. האם היא היתה שם כשבאו השוטרים? אני כבר לא זוכרת. אני צריכה לשאול את עומר. העולם הזה מלא רוע וכיעור וזכרונות רעים, נעשה לי דחוס מדי ומעיק מדי ואני רוצה לקום וללכת. ההופעה הזאת היא לא טובה. אבל אז, מהעבר השני של הקיר, קוון מתחיל לנגן בס מלודי מאוד שממסמר אותי למקום והוא מושך את זה עוד ועוד עם הגיטרה והתופים שמצטרפים ושכחתי כבר איזה בסיסט נהדר הוא ופתאום זה יפה ואני נזכרת איך זה כשמוזיקה חיה מצליחה לעטוף אותך ולהפנט אותך וזה כמו מדיטציה כי היא מנתקת אותך מהזרם הבלתי פוסק של המחשבות והטרדות שלך וכל מה שיש זה המוזיקה הזאת עכשיו והלהקה הזאת שמנגנת כאן והבס המלודי הזה שנמשך לאורך 17 דקות מתוקות לאין קץ ורק כשזה נגמר אני קמה והולכת.

הדבר הראשון שעולה לי בראש בקשר ל“אלנבי“ של גדי טאוב זה שהוא כתוב ברזולוציה גבוהה. על גב העטיפה שלו מצויין שהספר נכתב ב”עין ריאליסטית”, אבל בגלל הרזולוציה הגבוהה שלו מדויק יותר בעיניי להגדיר את הספר כהיפר-ריאליסטי. זה לא לגמרי אותו דבר. “דופק” של יניב איצקוביץ, שבקטעים מסויימים “אלנבי” הזכיר לי אותו, הוא ריאליסטי, אבל בגלל ש”אלנבי” מתמקד אך ורק במקטע מצומצם מאוד, הוא היפר-ריאליסטי (אני גם חושבת ש”דופק” הוא ספר טוב יותר מ”אלנבי”, אבל פה זה לא ספורט תחרותי).

ברור לי לגמרי שהגודש והעומס של הספר הוא מכוון לגמרי. הגודש של תיאורי החשפנות והסקס, הגודש של הסמים והאלימות, הגודש של צלצולי הטלפונים הסלולריים, אפילו העובדה השולית-לכאורה שבכל פעם שמישהו בספר אוכל הוא לא אוכל אלא “טורף”, בניסוח של טאוב – כולם אכן מצליחים להעביר את האפקט של חיים בנתיב המהיר: חיים של עודפוּת, ראוותנות, חזירוּת. זה מיקרוקוסמוס של חברת ראווה, תרבות צריכה, תרבות מהירה, סקס כמטבע עובר לסוחר, חמדנות ואלימות. אבל למרות שברור לי שהגודש והעודפוּת הללו הם מכוונים, עדיין הייתי מקצצת בכמה מהדמויות ובכמה ממערכות היחסים בספר. הדמות של עידו ומערכת היחסים שלו עם סטפני מיותרים ולא מוסיפים שום דבר מעבר לסיפורי מערכות היחסים בין אריק ומיקה ובין ערן ונוקי. על הדמות של סטפני הייתי דווקא שומרת, אבל אפשר בקלות לאחד אותה עם חשפנית אחרת בסיפור, ניקול למשל. זה נשמע טכני, וזה אולי באמת ככה, אבל זה היה הופך את הספר לטוב יותר בעיניי ואולי מאפשר לדמויות הראשיות לקבל גם קצת יותר נפח. הן קצת פלקטיות ושטוחות, גם אם נעשה ניסיון לתת להן היסטוריה וביוגרפיה. לי אישית גם מפריע שככל שהסיפור מתקדם לקראת סופו הוא הופך ליותר ויותר ספר מתח ואקשן, כי לא נראה לי שטוב לסיפור כזה שהוא הופך להיות מותחן.

אבל בסופו של דבר כל זה לא לגמרי משנה. ממילא אני חושבת שהדמות הראשית בסיפור היא מדינת ישראל, או ליתר דיוק החברה הישראלית, בתחילת שנות האלפיים. דמותה כפי שהיא משורטטת בספר וכפי שהיא עולה ממנו היא של זונה. פרוצה. החברה הישראלית היא פרוצה תרתי משמע: היא גם פרוצה במובן המילולי, של חברה נעדרת גבולות, חברה שכל הגבולות והמחסומים בה נפרצו וטושטשו; והיא גם פרוצה במובן המוסרי. זונה מפושקת רגליים, מסוממת, מטורפת, בלי הכרה, סוגדת ומתמסרת בקלות לכל מי שיש לו כסף. הרבה כסף.

אחד הדברים המעניינים שקרו לי לאורך הקריאה באלנבי ככל שהוא התקדם לקראת סופו, זה שלאט-לאט דווקא תיאורי הזיונים – הארדקור כולם – הפכו להיות בעיניי מזוקקים יותר ויותר, נקיים יותר ויותר, טהורים יותר ויותר. דווקא על רקע כל הטינופת והסחי שמסביב – הניצול, ההשפלה, האלימות, החמדנות, האונס, גילוי עריות – הגרעין הקשה של הזיונים הפך להיות לגמרי צלול. ופתאום הבנתי שלפעמים, בניגוד גמור למה שאנחנו אוהבים לחשוב, דווקא הגוף שלנו, על כל הצרכים שלו, כולל כל ההפרשות והנוזלים שלו, כל הדחפים והתשוקות והרצונות שלו, כל העונג וההנאה והכאב והסבל שלו – הוא לגמרי טהור. הוא מה שהוא. זו דווקא הנשמה שלנו שהיא לעיתים קרובות חתיכת בתזונה מטונפת. מטונפת, מניפולטיבית, מסוכסכת, מניאקית. אבל הגוף שלנו (והמיניות שלנו) – זה שלעיתים קרובות הוא מבוזה, מוכחש, מבויש ומודחק – דווקא הוא הכי נקי והכי טהור.

לפני מיליון וחצי שנה ראיתי סרט של אלן רודולף שנקרא בתרגום לעברית “אהבה במעקב” (Love at Large, במקור). אחד הדברים שנחקקו לי ממנו בזיכרון זה משהו שמישהו שם אומר למישהי, על זה שסימן ההיכר של האוהב זה שהוא מחכה. תמיד מחכה. יש יותר מדמות אחת שמחכה בספר “זה שמחכה“ של יותם טולוב, והן מחכות לדברים שונים, באופנים שונים, בגלל אהבות שונות, ולא תמיד הציפייה מסתיימת בטוב.

אבל זה לא (רק) ספר עצוב. הוא גם מצחיק, ורגיש מאוד, וחכם מאוד, ובעיקר מחובר מאוד לשפה העברית ולזהות הישראלית. הוא מחבר ביחד שני נושאים שכל אחד מהם כשלעצמו הוא כבד משקל וראוי לסיפור בפני עצמו: הנושא של התבגרות והנושא של הגירה. כל אחד מהמעברים האלה לבדו הוא לא פשוט, בלשון המעטה. ביחד הם יוצרים פלונטר לא קטן, ובדיוק בצומת הזאת, שמעלה שאלות של זהות, הזדהות, שפה, משפחה, יחסים, תפיסות שונות של העולם – נטוע הסיפור של טולוב. או, למעשה, הסיפור של זיזי (כינוי חיבה לרז) בן העשר, שמגיע יחד עם הוריו ל”שליחות” בבוסטון באמצע-סוף שנות השמונים. מבחינת המורכבות של הסיפור – גם ברובד העלילתי, גם מבחינת עיצוב הדמויות, ומעל לכל במעשים המגוונים שטולוב מבצע בשפה – כמעט קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים. יש משהו מרגש ממש בספר הזה של טולוב ובהישג הזה שלו. הוא יפה מאוד וראוי מאוד, כולל הכניסה לנעליים הגדולות של דויד גרוסמן ומומיק שלו מ”עיין ערך: אהבה”.

זה לא הספר הראשון בשנה-שנתיים האחרונות שנכתב מנקודת מבט של ילד שנמצא עם הוריו בשהות בחו”ל. יצא לי לקרוא בשנה וחצי האחרונות את “על אודות יונתן” של איתי בן-אליעזר ואת “אצלנו עכשיו בוקר” של דאה הדר. ברור שלמרות הנושא הדומה לכל אחד מהם יש סיפור אחר וקול אחר. אבל ביחד הם מרכיבים תמונה מרתקת, שאומרת לא מעט דברים דווקא על הדבר הזה שנקרא “ישראליות”, או זהות ישראלית, על כל הקונפליקטים שהיא מגלמת בתוכה, וגם, מה זה “ילדוּת ישראלית”, איך זה להיות ילד ואיך זה לגדול במקום המטורף הזה. בכלל, מנקודת המבט הפרטית שלי כחובבת קריאה, אני חושבת שהמקום הקטן והעצבני והרותח הזה שנקרא ישראל, שמהרבה בחינות הוא לחלוטין מטורף בבעיות שלו, במצוקות שלו, בשסעים שלו, בשיגעונות שלו – מניב בשנים האחרונות יבול ספרותי מעורר השתאות בהיקף היצירתי שלו, בפרץ האנרגיות שלו, בריבוי הקולות והגוונים שלו. ואני מדברת כרגע רק על הדור החדש והצעיר של סופרים ישראלים, בלי להתייחס בכלל לקאנון הספרותי הישן והוותיק. זה די מדהים מה שקורה כאן לאחרונה מבחינה ספרותית, באמת.

(אני נמצאת עכשיו עמוק בתוך הקריאה של “אלנבי” של גדי טאוב, והוא לגמרי מחזק את התחושות האלה שלי)

* * *

רציתי, באמת שרציתי, לאהוב את הספר של יובל אלבשן “תמיד פלורה“ בלי שום סייג ובלי “אבל”. מפני שהלב של אלבשן נמצא לגמרי במקום הנכון. אבל – הנה ה”אבל” – הבעיה של יצירות ספרותיות שמשלבות גם אג’נדה חברתית היא שהצרכים של השתיים לא רק שלא תמיד חופפים, אלא שלעיתים קרובות אף מתנגשים ומוציאים זה את זה. מפני שאג’נדה חברתית היא דבר ברור וחד-משמעי, נחרץ ונוקט עמדה, בעוד שספרות טובה היא לעיתים קרובות ההיפך הגמור: היא רב-משמעית, רבת-רבדים, פתוחה לקריאות ופרשנויות שונות, ולא תמיד נוקטת שיפוט מוסרי. וכשידה של האג’נדה החברתית על העליונה, היצירה הספרותית נפגמת. אהבתי את הדמות של פלורה, אחותו האהובה של האב – את היותה אם חד-הורית, את הרגישויות החברתיות, הפוליטיות, האינטלקטואליות והפמיניסטיות שלה – אבל לפעמים זה לא מספיק. בכל זאת, אם לבחור פרק אחד מהספר שיכול לעמוד כמסה שלמה ומרגשת בפני עצמה, גם מבחינה ספרותית וגם מבחינה חברתית, הרי שזה הסיפור השישי ששמו אומר הכל: “פועלי הצדק של אברג’יל”. ומי שזקוק לתזכורת מיהו אברג’יל, הנה: כאן וכאן.

האמת היא ש”תמיד פלורה” הזכיר לי גם את “פנים צרובי חמה“ של שמעון אדף, שקראתי לפני כחצי שנה. באופן מפתיע בשני הספרים שמה המקורי של הגיבורה המזרחית הוא פלורה, רק שאצל אדף היא משנה אותו לאורי, ואצל אלבשן היא משנה אותו לאלה. באופן עוד יותר מפתיע, שתיהן מתחתנות עם גבר אשכנזי ששמו ברק. אין לי מושג מה זה אומר והאם זה מקרי או לא. כך או כך, הבעיה בספר של אדף, שמורכב למעשה משני סיפורים שיכולים להיקרא גם כל אחד בנפרד, היא שבעוד שהסיפור הראשון, 12, המספר על ילדותה והתבגרותה של אורי בנתיבות של שנות השמונים, הוא מצוין ומרגש ונוגע מאוד ללב, הסיפור השני, 32, על אורי בת ה-32, שהיא כעת נשואה ואם לבת, חיה בתל אביב ועוסקת בכתיבה, הוא סיפור צפוי מדי, הרבה פחות מעניין, ויש בו משהו קצת מזוייף והרבה פחות אמיתי ונוגע מהסיפור הראשון. וזה חבל. אני הייתי מסתפקת בסיפור הראשון כנובלה שעומדת לגמרי בזכות עצמה.

נקנו: אולסטאר חצאיות בצבע מג’נטה – אני חושבת שככה קוראים לצבע הזה שהוא איפשהו בין ורוד-בזוקה לבורדו. הן מצטרפות לאחיותיהן במגירת האולסטאר בצבעים: אדום, כתום, צהוב-לימון, צהוב-חרדל, ירוק-דשא, בורדו, סגול-שזיף, ורוד בהיר, אפור, ונדמה לי שזהו. להגנתי אני יכולה לציין שכל הזוגות הללו נקנו והתווספו לאורך שנים, החל מתחילת-אמצע שנות ה-90, שזה הרבה לפני שנייקי רכשה את קונברס, היצרנית המקורית של אולסטאר; והרבה לפני שכולם, כולל אחותם הגותית, התחילו להסתובב באולסטאר שחורות. שזה פחות או יותר הצבע היחידי שאין לי, למרות שבארץ הוא פחות או יותר היחידי שאפשר לקנות. כבר שנתיים שאני מחפשת אולסטאר ירוקות או בורדו, במקום הישנות שלי שהתרפטו, וברור לי שעד שאני לא אסע שוב לארצות הברית אני יכולה להמשיך לחפש. אז שיהיה ורוד-מג’נטה בינתיים. מה גם שבתור בונוס יש להן ציור של חתולים שחורים בפנים. ככה זה כשקונים אולסטאר בקסטרו – מקבלים נעלי מעצבים. אוי לבושה. שנים שהתגאיתי בעובדה שכף רגלי מעולם לא חצתה את מפתן קסטרו/זארה/מנגו ודומותיהן, ושום דבר המוני מבית הייצור שלהן לא קילקל את הארון הסלקטיבי והקפדני שלי. בעצם, למעט פריט אחד שקניתי לפני עשר שנים: גופיה אדומה עם הדפס של צ’ה מלפנים, עם תווית של Castro Girl מאחור. השילוב הזה היה כל כך מצחיק – לפחות בשני אופנים שונים – שלא יכולתי לעמוד בפניו.

לכל אחד יש את הסימנים שלו שבא אביב. הלילות והבקרים עדיין קפואים, אבל היום היה היום הראשון מזה חודשים ארוכים שבו הטמפרטורות לא התחילו לצנוח בתלילות מרגע שהשעון הראה ארבע ודקה. אצלי זה הרגע שבו האולסטאר מחליפות את הדוק מרטינס, שהן הנעליים שחוצות איתי כבר שנים – מאז תחילת-אמצע שנות ה-90 – את כל החורפים. מהן יש לי רק כמה זוגות בודדים: ירוקות-כהות (עם שרוכים סגולים), בורדו (עם שרוכים אדומים), נעלי בובה שחורות, שחורות קלאסיות שכבר הרבה שנים שאני לא הולכת איתן – הן יותר מדי מזכירות לי צבא, אבל ללא ספק החביבות עליי ביותר הן הפרחוניות, וללא ספק הן ישרדו גם הרבה אחריי. הן לגמרי עמידות.

(צילום: Black Light Vintage Clothing)

אני בושה ונכלמת להודות שלא הייתי ביפו אולי עשרים שנה. אולי זו הסיבה לכך שבמשך דקות ארוכות אני מחפשת את מגדל השעון בשדרות ירושלים (הוא נמצא לבסוף ברחוב יפת). אני ביום של סיורים ופגישות ביפו מטעם העבודה, ותוך עשר דקות בערך אני מתאהבת לגמרי. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שיפו מוצאת חן בעיניי מפני שהיא כל-כך מזכירה לי את ירושלים. כולל כל הבעיות, המצוקות, ההזנחה רבת השנים, ריבוי השכבות והאוכלוסיות – וגם הסיכויים, הכוחות והמשאבים. בשלב הזה יפו נראית לי כל-כך הרבה יותר מרתקת ומורכבת מהעיר הגדולה שבצלה היא חוסה. לפני שנתיים בערך קראתי את הספר של שרון רוטברד “עיר לבנה, עיר שחורה“, שהוא מאלף בביקורת שלו על האופן שבו תל אביב מחקה את יפו והמורשת שלה, והמציאה את עצמה מחדש תחת המותג “עיר לבנה”. יפו היא העיר השחורה, היא האנטי-תזה והתשליל של תל אביב. הפוזיטיב והנגטיב. תל אביב לא נולדה מהים ולא מקצף גל ועננה, היא נולדה מיפו. ותחת הפיקציה של הבאוהאוס והאדריכלות הבינלאומית מסתתרת הדחייה וההדרה של יפו – הערבית, האוריינטלית, ההיסטורית והאורגנית באמת – שמדשדשת ומשתרכת לה מאחורי המקף שאמור לחבר אותה לתל אביב, אבל בעצם משמש יותר כקו מפריד. מכיוון שהמנצחים הם שכותבים את ההיסטוריה, אולי זה באמת לא מפתיע שבעשרים השנים האחרונות, בכל הביקורים שלי בתל אביב, מעולם לא טרחתי לחצות את קו הגבול של נווה צדק ולהמשיך דרומה, ליפו. ולו אני תושבת יפו היום, הייתי פוצחת בקמפיין לשיחרור יפו מעולה של תל אביב. התנתקות. מפני שעושה רושם שהיחס הממסדי של תל אביב ליפו היה עד היום כאל האח הנחשל והמפגר, מין סרח עודף שלא ברור מה לעשות איתו. לא ברור מה יותר גרוע: ההזנחה לאורך השנים ואי הפניית תקציבים לפיתוח תשתיות, חינוך, רווחה ותרבות מצד עיריית תל אביב, או הגילוי המחודש פתאום של יפו והשיפוצים הנרחבים עכשיו של מקומות כמו הנמל ומדרון יפו השנוי במחלוקת (במקרה הטוב) והג’נטריפיקציה שתבוא בעקבותיהם. כי ממה שכבר ראיתי בנמל תל אביב, ומהשיפוץ והשיחזור של תחנת הרכבת במנשיה שהולך ונשלם בימים אלה, אני יכולה רק להתפלל (לשווא, מן הסתם) שלא יהפכו גם את יפו – שצופה אל ים מרהיב בגווני כחול וטורקיז, שונה לחלוטין מכל החופים המעופשים של תל אביב – לדיסנילנד מפלסטיק, מעוקר, צרכני ונטול נשמה. אם אפשר לבקש שהשיפוץ והשיחזור והשיקום יהיו קצת פחות קום-איל-פו וקצת יותר חיים ונושמים.

בינתיים יש לי זמן פנוי בשעות אחר-הצהריים המוקדמות ואני מסתובבת בשוק הפשפשים. אני עסוקה יותר בלהסתכל על הבתים והמבנים ופחות על ה”עתיקות” שנמכרות בדוכנים השונים. אני מבטיחה לעצמי לחזור בקרוב. אני מתיישבת ב”קפה יפו”, בית קפה נחמד באחת הפאות של השוק, ונזכרת שוב בפנטזיה שלי על דירה נוספת, לא גדולה – חדר אחד יספיק – בתל אביב. רק שברור לי כרגע שאני רוצה שהדירה הזאת תהיה ביפו. ולא, לא באחד ממתחמי העושר הסגורים או במשכנות האדריכלים היאפיים. סתם ביפו הישנה, המתפוררת, האמיתית, החיה והנושמת. אני אוהבת את הפנטזיה הזאת שתאפשר לי לחלק את הזמן בין פה לשם. אולי בגלל שיש לי שורשים בתל אביב, מצד אבא שלי, וחלק משמעותי מהילדות שלי ביליתי שם. קולנוע פאר, הירקון, רחוב ירמיהו של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הרבה לפני שתל אביב הפכה להיות המפלצת שהיא היום. אני אוכל להיות אז קרובה יותר פיזית לאחי שמתגורר כבר 15 שנה בתל אביב, וגיסתי, ואחייניתי המתוקה מכל, שאני מרגישה שאני לא רואה מספיק ומרגישה אשמה וגעגוע.

כמובן שהפנטזיה הזאת היא פנטזיה מעצם העובדה שאין לי אגורה שחוקה אחת כדי להתחיל אפילו לתכנן איך לממש אותה. אז אני קמה מקפה יפו, ועוזבת את יפו היפהפיה, ומצפינה ללב תל אביב כדי לראות את אחייניתי בת השנתיים וקצת. קניתי לה ספר וסט גרביים שמצאתי לא מזמן בבזאר בנחלת שבעה – גרביים ורודים עם גולגלות שחורות, בשביל הגותית הפנימית או ילדת האימו שהיא תגדל להיות. אני מאמינה בזכותו הבסיסית והאוניברסלית של כל ילד לדוד או דודה לא-חינוכיים. אחי מגלגל עיניים ואנחנו מזמינים פיצה.

עברו הרבה חודשים מאז שהתראינו בפעם האחרונה, כמעט שנה וחצי ליתר דיוק. ואני לגמרי בסדר עם זה, אחרי הכל, זה לא שהיה בינינו משהו כל כך עמוק או חזק שהספקנו להיקשר או אפילו להכיר ממש אחד את השני(ה). היתה שם בהתחלה חלופת מיילים שחשפה את הצדדים החכמים, הרגישים והמצחיקים של כל אחד מאיתנו, שתיים-שלוש שיחות טלפון שהמשיכו את אותם מיילים, שתיים-שלוש פגישות שבהן מצאנו חן אחד בעיני השני, וערב נפלא אחד במיטה שאחריו לא ראיתי אותך יותר. להגיד שזה לא סיפור כל-כך יוצא דופן בתולדות היחסים בין גבר ואישה, יהיה לשון ההמעטה של המאה. אני גם לא יכולה להגיד שהייתי ממש מופתעת, כי כל הסימנים המוקדמים היו שם וזיהיתי אותם בקלות. זה לא הפריע לי לשכב איתך מפני שנמשכתי אליך ורציתי בך, ואני תמיד חושבת שאם היקום מחלק לנו פעם בכמה זמן מתנות צבעוניות, נוצצות ומרשרשות, צריך להיות טיפש כדי לוותר עליהן מראש בלי לפתוח אותן וליהנות מהן. כך שלא התחרטתי על זה אפילו לרגע, ועד היום אני זוכרת אותך בחיבה ובשמחה. אבל אני חייבת להודות שבהתחלה היו צפים בי פתאום גלים של געגוע, אליך ואל מה שאולי היה יכול להיות בינינו, אבל גם עם זה היה לי בסדר כי ידעתי שטיבם של גלים להתנפץ ולחלוף. כך שבמשך הזמן זה עבר ונשאר רק זיכרון מתוק של הלילה שבו שכבנו ביחד. איך התנשקנו עמוקות וממושכות כשאנחנו שרועים על השטיח בסלון עם המוזיקה ברקע. איך החלקת יד פנימה וליטפת לי את השד, והפטמה שלי התקשתה לך בין האצבעות. אותן אצבעות שירדו אחר-כך למטה ושיחקו לי בכוס, ולחשת לי כמה אני חמה ורטובה, ואני הסתכלתי על התפיחה בקידמת הג’ינס שלך וליטפתי את הזין העומד שלך מבעד לבד העבה. ליקקתי את האוזן שלך ולחשתי לך שאני רוצה אותו אצלי בפה, והלכנו לחדר השינה והתנשקנו בעמידה ליד המיטה. הדפתי אותך קלות וצנחת על המיטה, ואני כרעתי לפניך והורדתי לך את המגפיים ופתחתי לך את אבזם החגורה ורוכסן המכנסיים, והפשלתי אותם עם התחתונים שלך והזין שלך היה שם מולי, גדול ועבה ויפה. מצצתי לך אבל רק קצת כי ידעתי שיש לנו עוד הרבה זמן. ואחרי שגמרתי להפשיט אותך, הזדקפתי כדי להרים את שולי השמלה שלי ולהוריד את התחתונים, והפעם נשכבתי לידך וירדתי לך כל הדרך למטה, מתעכבת על הפטמות שלך כדי שתדע מה זה עושה לי כשמגרים לי את הפטמות, ואז הפה והלשון והיד שלי נכרכו סביב הזין שלך. כל החום והרטיבות של הפה שלי שנסגר על הזין שלך, ולשון שנכרכת סביב סביב ומעלה מטה, על הזין והאשכים שלך, והחיכוך של היד שלי שנרטבת מכל הסיכה הזאת. וכשעליתי לבסוף אליך למעלה, בשיער פרוע ושפתיים מבריקות, לא היה לך די מכל זה ומשכת לי את השמלה מעל הראש וסופסוף הייתי עירומה לגמרי, והשכבת אותי על הגב והבאת את הזין שלך אל הפה שלי ואחזת לי בעורף וזיינת לי את הפה, קשה ומצווה. הרגשתי את הזין שלך פועם וידעתי שאתה הולך לגמור ולא רציתי שזה יקרה עדיין, אז הוצאתי את הזין שלך מהפה שלי והזזתי את הראש הצידה. זה היה הזמן שלך לרדת לי, ורק כשהייתי רטובה ופתוחה אליך לגמרי עלית חזרה וחדרת אליי, לאט בהתחלה ואחר-כך תקיף ומהיר, כל תנועה של אגן הירכיים שלך מגרה אותי יותר. וכשעצרתי לאט ולחשתי לך שאנחנו צריכים קונדום, גנחת ועצרת ואמרת בסדר, ויצאת ממני והתגלגלת הצידה, אבל כשאני הסתובבתי לקום נצמדת אליי מאחור, וחיבקת אותי בחוזקה והסטת לי את השיער ונשקת לי לעורף, שזה משהו שאני אוהבת ותמיד מגרה אותי, והתחלתי להזיז באיטיות את הישבן שלי מול הזיקפה שלך, והרגשתי אותך נצמד אליי ואז הרגשתי פתאום חום ורטיבות במורד הגב וידעתי שגמרת כי לא יכולת יותר. וזה היה לי בסדר גמור. חיבקת אותי חזק מאחור וליטפת אותי ונישקת אותי וככה שכבנו צמודים ומלוטפים עוד כמה זמן, ואחרי כמה זמן נוסף שאני לא יודעת כמה הזין שלך שוב נעמד, וכשהוא כבר היה קשה מספיק ישבתי עליך וליטפת לי את השדיים ולחשת שהם יפים ועגולים ומושלמים, ואז הורדת אותי ממך והפכת אותי ולקחת אותי מאחור עד הסוף. עד שאני גמרתי, עד העונג הבא. כי ככה אני אוהבת. כל השיער הפרוע שלי כיסה לי את הפנים, ובקושי נשמתי, שנינו היינו מיוזעים ודביקים, ויצאת ממני לאט כדי לא להכאיב והתחבקנו והתנשמנו והתנשקנו, עד שאמרת שאתה צריך ללכת. התלבשנו בשקט, וכשסגרתי את הדלת מאחוריך ידעתי שלא נתראה שוב כי אמרת רק ביי ולא להתראות.

Look I’m standing naked before you/don’t you want more than my sex/I can scream as loud as your last one/but I can’t claim innocent
כתבתי לך יומיים או שלושה אחרי, וכשלא קיבלתי ממך תשובה קיבלתי תשובה ברורה. זו לא אני, זו טורי איימוס. מאז עברו כמעט שמונה-עשר חודשים, ופעם בארבעה-חמישה חודשים אתה מתקשר ובכל פעם זה תופס אותי בהפתעה. כי סיפרת שיש לך חברה, סיפרת שאתם גרים ביחד, וזה אפילו לא מפריע לי כי זה לא בדיוק שלי אין את החיים שלי והאהבות שלי. אני יודעת שאתה תל אביבי מדי ואני ירושלמית מדי, לך יש שתי בנות קטנות ולי יש ילד גדול, ואהבה משותפת למוזיקה היא לא נקודת חיבור גדולה מספיק. וזה בסדר גמור לי. רק שאני לא מתכוונת לשכב איתך שוב. מה שהיה היה. לילה יפה אחד, לבד איתך לבד, וזהו. זה נחמד שאתה מתקשר, כי אני לא מספיק יהירה כדי לטעון שזה לא מחניף לי לאגו. רק שלפעמים עדיין חולפת לי קריסטין הרש בראש.
Love is a needle goes all the way down/I’m always surprised/so shoot me a role of your best paradise/it’s funny and sad and it’s true/I’m aching/aching for you

לא היה לי חשק ללכת הבוקר לעבודה, וגם לא היה שום דבר חשוב שחייב את נוכחותי שם היום. חיכיתי עד שבע וחצי והתקשרתי להודיע שאני לא מרגישה טוב ואני נשארת בבית. נזכרתי בשיר הזה של קארבר:
התעוררתי הבוקר עם / תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום / ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה. // אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון. / ונכנעתי. / הפקדתי את עצמי לחלוטין / בידי הבוקר הגשום הזה. //
(“גשם”, תרגום: עוזי וייל)
חזרתי למיטה וישנתי עד שתים עשרה. קמתי והכנתי קפה וחביתה. שמעתי את Okkervil River, הכנתי כוס תה וישבתי לכתוב. קינאתי בצ’רלס בוקובסקי על זה שג’ון מרטין סיפק לו מלגת קיום חודשית (וייסד בשבילו הוצאת ספרים) רק כדי שהוא יישב ויכתוב. אני לא סופרת ואף אחד לא ישלם לי משכורת חודשית רק בשביל שאני אשב ואכתוב. כותבים כמוני יש אלף בשקל, ואף אחד לא ממש עושה כסף מכתיבה לאינטרנט. הרבה אנשים מחפשים “מודלים עסקיים” ואיך לעשות כסף מכתיבה לאינטרנט, אבל אני בכלל לא בטוחה שצריך לעשות כסף מכתיבה באינטרנט. מצחיק אותי שאנשים לא מעלים בדעתם שאולי אין לאינטרנט מודל רווחי. שאולי יש דברים שלא יכולים ולא צריכים להימכר ולהיקנות בכסף. שיש דברים שצריכים להיות חופשיים. כמו מילים כתובות, למשל. אבל תגידי את זה לאנשים שמחפשים “מודלים עסקיים” לאינטרנט והם יסתכלו עלייך כאילו ירקת על אמא שלהם. ובמובן מסוים זה מה שעשית – חיללת את קודש הקודשים הקפיטליסטי שלהם. אמרת שיש דברים שיכולים וצריכים להיות בחינם. שלא הכל סחיר ומכיר וניתן לתשלום בכסף. Fugazi, להקה אמריקאית שאני מעריצה את היושר המוסרי חסר הפשרות שלה, כבר כתבו פעם:
Never mind what’s been selling / it’s what you’re buying / and receiving undefiled

גמרתי לקרוא את “חבורת העינב“ של ג’ון פאנטה. אני לגמרי מבינה מה בוקובסקי מצא אצלו ולמה הוא הושפע ממנו כל כך. הסיפור של נער שגדל בצילו של אב פשוט, קשה-יום, אלכוהוליסט ואלים, ונמלט מגורל דומה מפני שהוא מוצא את ייעודו בכתיבה – בהתחלה בכתיבת ספרים ואחר-כך בכתיבת תסריטים – ובמקביל מוצא גם נחמה בטיפה המרה (כי לברוח לגמרי מהגורל אי אפשר) וגאולה דווקא בביבים ובחצרות האחוריות של לוס אנג’לס – יש הרבה קווים מקבילים בין הביוגרפיה של פאנטה לביוגרפיה של בוקובסקי. אני אישית חושבת שהתלמיד עולה על רבו, ובוקובסקי יותר מעניין ויותר מורכב ומגוון מפאנטה. כמעט כל הספרים של פאנטה הם וריאציות על אותו נושא, וברובם מככב האלטר-אגו שלו, ארתורו בנדיני. גם בגלל זה אני חושבת שמבין שני הרומנים המרכיבים את הספר הזה שיצא סופסוף בעברית – קדם לו אמנם “שאל את האבק” בהוצאת אסטרולוג, אבל זו הוצאה מחורבנת, הם הדביקו לו עטיפה מזעזעת, ובכל מקרה כמעט לא ניתן להשיג אותו היום בשום חנות ספרים – “חבורת העינב” טוב יותר מ”חלומות בבאנקר היל”. בעיקר בגלל שב”חבורת העינב” פאנטה נוגע בלב ליבה של הדרמה והטרגדיה האישית של חייו: היחסים עם אביו, ההתמכרות לטיפה המרה והחורבן שהיא מביאה עמה, מוות, פרידה, השלמה.

השם “חבורת העינב” מרמז כמובן לטיפה המרה. כתבתי כבר פעם על זה שמדהים שהחבורה האלכוהולית שמהווה את עמוד השדרה של הספרות האמריקאית (והעולמית) במאה ה-20 כתבה את הפרוזה הפיכחת והיבשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שזה מקרי. הו, חבורת העינב: סקוט פיצג’רלד, ארנסט המינגוויי, ג’ק לונדון, ג’ון סטיינבק, וויליאם פוקנר, ג’ון צ’יבר, ג’ון פאנטה, ג’ק קרואק, טרומן קפוטה, צ’רלס בוקובסקי, ריימונד צ’נדלר, ריימונד קארבר. מעניין איך הם חוליות בשרשרת שבה כל אחד מהם השפיע על השני, הבא בתורו. המינגוויי השפיע על פאנטה, פאנטה השפיע על בוקובסקי, בוקובסקי השפיע על קארבר, ואחרי קארבר נראה לי שכבר אי אפשר היה לקחת את צורת הכתיבה הזאת הלאה בלי להפוך אותה למניירה או פרודיה. בגלל זה אחרי קארבר אפשר לראות שהספרות האמריקאית משנה סגנון, והקולות הבולטים בה היום הם של סופרים כמו פול אוסטר, מייקל שייבון, תומס פינצ’ון, דייב אגרס.*

כתבתי גם פעם כמה מעט מוכר היום ג’ון צ’יבר לקורא בשפה העברית. אם צ’יבר לא מספיק ידוע, הרי ששמו של פאנטה היה שמור בכלל ליודעי ח”ן. מזמן כבר הגיע הזמן לתרגם אותו לעברית (ועכשיו צריך רק לשחרר את הזכויות ל”שאל את האבק” מידיה של הוצאת אסטרולוג). ומי בכלל יודע שיהלי סובול תירגם לעברית לפני כמה שנים את ספרו של דן פאנטה, בנו של ג’ון פאנטה, שנקרא “כסף קטן“? הנה עוד ספר בדיוני שמבוסס לחלוטין על אוטוביוגרפיה אישית, שעיקרה החיים בצלו של אב אלכוהוליסט והניסיון לברוח מגורל דומה באמצעות הכתיבה. אי אפשר להימלט מהגורל. ואם מישהו רוצה לחפש את הסופר האמריקאי הבא שעדיין לא מוכר לציבור הרחב בארץ, שינסה למצוא את שרווד אנדרסון ואת “ווינסבורג, אוהיו” שלו, שתירגם את זה יפה אהרון אמיר ב-1959(!) בהוצאת עם עובד.

אני מתחילה לקרוא עכשיו את “הדרך” של קורמאק מקארתי. כבר העמוד הראשון בפרוזה הקשוחה שלו פועל עליי כמו אגרוף בפרצוף. זה כל כך מרוכז שבכלל לא בטוח שזו פרוזה. זה נשמע לי יותר כמו פואמה. אבל אני אצטרך לקרוא את זה עוד.

* הפוסט הזה נשמע לי כמו ניימדרופינג וטור רכילות. זה בסדר, כנראה. טרומן קפוטה כתב פעם שכל הספרות היא רכילות. אני חושבת שכל מה שאני מנסה לומר שהוא שלמרות שלא עמדתי אף פעם על גדת הנהר באיידהו שלידו המינגוויי פוצץ את הראש, לספרות האמריקאית היתה השפעה גדולה על דרכי החשיבה והכתיבה שלי.