מחבר: נון

 

1.

אהבתי מאוד את “המאהבת של ברכט” של ז’אק-פייר אמט (תירגמה מצרפתית: תהילה מישור). קצת כמו הסרט “חיים של אחרים”, הספר הזה מספר על מחזאי – ברטולד ברכט – שנתון למעקב הדוק מצד השירות החשאי המזרח-גרמני. שתי הצלעות האחרות של המשולש הן מריה אייך, שחקנית צעירה ויפה, שמושתלת באנסמבל הברלינאי של ברכט (ואשתו הלנה וייגל) כדי לפתות אותו וכדי לרגל אחריו; והנס טרוב, המפעיל של מריה. אני אוהבת את הכתיבה המינורית והחסכונית מאוד של אמט. בניגוד לספרים אחרים היא לא נועדה דווקא להעצים את הרגשות של הגיבורים, אלא לשקף את המינוריות, האפרוריות, הדלות והעגמומיות של החיים בגוש המזרחי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. ובניגוד לכל הציפיות דווקא ברכט, המחזאי הדגול והמהולל, מתגלה כאדם לא נעים, גס רוח, קמצן, נצלן וחמדן. ברכט הוא זה שמנצל את מריה, ודווקא הנס טרוב, הסוכן שמפעיל אותה, מתברר כאיש הגון, אנושי וישר. למרות הרגשות שמתפתחים בינו לבין מריה הוא מעדיף שלא לממש אותם כדי להעניק לה בסופו של דבר את המתנה הגדולה והיקרה ביותר: את חירותה. הוא מאפשר לה לעבור לצד המערבי של מסך הברזל, להתאחד עם בתה, ולפתוח בחיים חדשים. 

 

2.

אחרי ההצלחה של Exit Wounds של רותו מודן בחו”ל, הוציאה הוצאת Drawn and Quarterly את Jamilti – קובץ של עבודות מוקדמות של מודן, שחלקן כבר ראו אור בעבר באוספים שונים של קבוצת אקטוס. עדיין, תמיד כיף גדול לקרוא ולהתבונן באיורים של מודן. מתוך שבע הנובלות הגרפיות בספר אפשר ללמוד על ההתפתחות של מודן כיוצרת, מהקו הבוסרי והגס יותר שאיפיין אותה בתחילת דרכה ועד הקו העדין, המורכב והמתוחכם שמאפיין אותה היום. מעניין גם לקרוא את “ג’מילתי”, הסיפור שעל-שמו נקרא הקובץ כולו, כגרעין הסיפורי שממנו צמח לימים “פצע יציאה” (אני מעדיפה להתעלם מהשם הסתמי וחסר המעוף שניתן לו בתרגום לעברית, “קרוב רחוק”). גם כאן עומד במרכז הסיפור פיגוע התאבדות. וזו ההזדמנות להזכיר גם את “הספר הפנטסטי של נורית זרחי” – לכאורה אוסף סיפורים לילדים של זרחי, אבל מי שמכיר אותה יודע שהסאב-טקסט שלהם תמיד מיועד למבוגרים – שמתאים לרותו מודן כמו כפפה ליד. ממש כשם שהאיורים שלה מתאימים למוזרות וליופי ולקריצות העדינות של נורית זרחי כמו סיר ומכסה.

 

3.

לא הצלחתי בשום אופן לקרוא את “טירוף” של לאורה רסטרפו. ניסיתי פעמיים-שלוש, ובכל פעם לא הצלחתי לצלוח יותר מעמוד-שניים ראשונים. הבעיה שלי איתו היא שכל שניים-שלושה משפטים, באמצע הפיסקה, רסטרפו מחליפה דובר וקול מספר. זה יוצר שבירה מתמדת של רצף הקריאה, שאני מניחה שאמורה לשקף את השבירה של התודעה הקוהרנטית הרציפה, ובכך לייצג מצב של טירוף. הבעיה היא שכמו טירוף, זה הופך גם לבלתי נגיש לקורא (או לפחות לי), ונשאר סגור וחתום הרמטית בפניו.

 

4.

אני חייבת לציין שבכל פעם שאני קוראת על ארקדי גאידמק, והחידתיות והמסתורין שאופפים אותו, אני לא יכולה שלא להיזכר בגטסבי הגדול של פיצג’רלד.

 

 

יום שלישי. קבעתי להיפגש עם קרן בגן החשמל בשעה ארבע אחר-הצהריים כשהיא תסיים לעבוד, אבל מכיוון שלי יש יום חופש, אני מגיעה לתל אביב כבר בצהריים. צהריים גשומים. האפור הגשום הזה הולם אותה מאוד, את תל אביב. הוא הופך אותה לרכה יותר, נעימה יותר, פגיעה יותר, אנושית יותר. העננים האפורים עוטפים אותה כמו צעיף ישן מחורר שדרכו חודר אור מסונן שמרכך את הפינות הלא נעימות שלה. ויש לה הרבה מאוד פינות לא נעימות. נולדתי בתל אביב ובגיל חצי שנה הביאו אותי לירושלים ומאז אני חיה כאן. יש לי משפחה וחברים בתל אביב, אבל כבר כמה שנים שאני ממעטת לבקר בה. ככל ירושלמי ותיק מספיק, גם לי יש פרק בביוגרפיה שבו החיים בעיר שחוברה לה הגיעו לי עד כאן ותיכננתי את המעבר לתל אביב. במקרה שלי תאריך היעד היה גיל 18 של עומר, אבל כבר שנה-שנתיים לפני תאריך התפוגה גיליתי שאו שאני השתניתי או שהעיר השתנתה – שתי הערים – או שכל התשובות נכונות, אבל פתאום ירושלים התאימה לי ואני התאמתי לה, וגיליתי שבאמת, החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות, ואני צריכה להיות מטורפת בשביל לעבור לתל אביב דווקא כשהיא הפכה להיות כל כך לא נעימה, וירושלים הפכה להיות כל כך הרבה יותר טובה. לי.

 

קו הרקיע שמקדם את פני הדוהרים אל תל אביב בנתיבי איילון הוא קו רקיע של כסף וכוח. מי שאין לו כסף וכוח ייכנס אל העיר דרך שער האשפות שלה, התחנה המרכזית. החדשה והישנה. זו החצר האחורית של תל אביב: הנרקומנים, הזונות, הקבצנים, חסרי הבית. סוגרים עליה ומיתמרים מעליה מגדלי הזכוכית והפלדה. לא יכול להיות ניגוד חד וחריף יותר בין אלה שיש להם הכל ואלה שאין להם כלום. כי בתל אביב מרוכז הכסף הגדול, אבל גם העוני בה מגיע לשפל המדרגה. כמו שני הצדדים של אותה מטבע, ההיבריס ועונשו. ירושלים היא עיר של קשי-יום ומעוטי הכנסה, אבל אין בה את הפער הענקי הזה, מסמא העיניים, בין עושר לעוני. אין בה עושר גדול, אבל גם העוני שלה שומר עדיין על צביון אנושי. את הכניסה לירושלים דרך הר המנוחות אפשר להצדיק בעקרון הפילוסופי והמוסרי של ממנטו מורי, זכור את היותך בן תמותה, שתקף לכולם במידה שווה; אבל איך אפשר להצדיק, פילוסופית ומוסרית, את מגדלי הכוח האלה של ברזל ופלדה, כסף ושררה, פירסום ומיתוג, שמשדרים לך 24/7 – מושג אמריקאי שאומץ בחום בעיר בלי הפסקה – שכאן אתה נמדד לפי ההכנסה שלך, הקריירה שלך, הבגדים שלך, המותגים שלך, המראה החיצוני שלך, השווי המיני שלך בשוק הבשר?

 

לא תמיד זה היה ככה. תל אביב בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים היתה נחמדה יותר. היא הפכה להיות הדוניסטית, נרקיסיסטית, צינית, קרה, חמדנית ומושחתת בד בבד ובמקביל לתהליכי ההפרטה המואצים שעברו על החברה הישראלית מאמצע וסוף שנות התשעים ועד הפירות הבאושים של היום. זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות לא היה לי שום חשק לבקר בה. אבל אולי זה המיתון ההולך ומעמיק, אולי זה ההנגאובר שאחרי הבחירות המקומיות, אולי זה שכל החידושים והריגושים והטרנדים והסצינה והסלבריטאים והניכור והסקס והעיר הגדולה והכוסיות והמגה-ברים והקוקאין פשוט כבר מיצו את עצמם ונמאסו, ואולי המסיבה פשוט נגמרה והסמים כבר לא עובדים –  העובדה היא שלראשונה מזה הרבה מאוד זמן היה לי סתם נעים בתל אביב. לראשונה מזה זמן רב היתה לי הרגשה שהעיר בלי הפסקה יצאה להפסקה. והאמת, זה עשה לה רק טוב. רק מעט אנשים הסתובבו ברחובות ובחנויות ובבתי הקפה, ומי שראיתי היה לבוש בבגדים הכי אפורים והכי סתמיים שאפשר לדמיין, ואפשר היה להסתובב ברחובות בגשם ולגחך על זה שבמושגים ירושלמיים החורף ה(תל)אביבי הוא בדיחה.

 

אז עד השעה ארבע הלכתי לשוטט בנווה צדק. הלכתי ברחוב לילינבלום והסתכלתי על כל הבתים הישנים, הנטושים, המתפוררים. הם מדהימים. מעל יהושע התלמי מטפס אל השמיים מגדל בטון חדש, ובפינת רחוב התלמוד יש חנות של בגדי וינטג’ מתוקה. מכיוון שהתחיל בדיוק לרדת מבול, אני חומקת לתוך בית הקפה מארי. אני מזמינה קפה ומתבוננת החוצה אל קולנוע עדן הישן. ברקע לאונרד כהן שר על זה שלא היינו אז נאהבים, וחוץ מזה גם אם היינו זה עדיין בסדר גמור. הו, אחיות הרחמים. בחוץ הגשם מכה ללא רחמים ונער צעיר עם שיער בהיר ותווי פנים סלביים דוחף עגלת סופרמרקט ובה כמה פחיות ובקבוקי זכוכית. אוי תל אביב. ראיתי את הדגל שלך על שער הניצחון. האהבה אינה מצעד מנצחים. היא שיר הלל שבור וקר. אבל אני לא רוצה לריב איתה היום. אני מפוייסת יותר, היא מפוייסת יותר, אולי הגיע הזמן להשלים.

 

אחרי הגשם כל הרחובות הקטנים והצרים של נווה צדק מוצפים. יש הרבה קסם ויופי (וגם הרבה משרדי תיווך) בסמטאות הצרות האלה, והאמת שלא ברור לי למה לא סגרו אותן למעבר כלי רכב והותירו אותן למעבר הולכי רגל בלבד. אני חוצה את רחוב שלוש, עולה בשבזי ונכנסת ל”סיפור פשוט” ויוצאת עם ספר ומדבקות אקס ליבריס לקרן שאני יודעת שהיא תאהב, ומתחילה ללכת ממגדל שלום לכיוון גן החשמל. אני הולכת דרך רחוב הרצל ודרך יפו – כף רגלי לא דרכה כאן מעולם ואולי דווקא בגלל זה הם נראים לי כמו שילוב של קהיר ושכונת מהגרים בפריז. בית פנסק ומסילת הברזל הטורקית ושלט שמודיע על הופעת מחווה לאלבום האנפלאגד של אליס אין צ’יינז. אני יודעת ששנות ה-90 בדרך לעשות קאמבק מטורף מפני שכל כך הרבה גברים צעירים מתחילים לגדל שוב שיער ארוך. אבל הנה כבר אלנבי ורחוב לבונטין, ואני ממשיכה לגן החשמל ושוב אני מוצאת יופי רב דווקא בבתים הישנים, המוזנחים, המתפוררים. לא באוהאוס, לא אדריכלות בינלאומית, לא עיר לבנה, לא קצף גל ועננה, דווקא העיר האוריינטלית, האקלקטית, האפורה, המתפוררת, החשופה והפגיעה, זו שאני יכולה להסתכל לה סופסוף בעיניים, בגובה העיניים, היא העיר שמדברת אליי סופסוף, שנכנסת לי ללב. אני יוצאת אל רחוב הרכבת, ומול בית המכס הישן והנטוש יש שורת חנויות מרהיבה שכל אחת מהן בשבילי היא כמו מוזיאון לעיצוב. על בית המכס הישן יש ציור גרפיטי שלKlone  ובחזית החנויות יש עלי שלכת ושרשראות נורות קטנות מנצנצות בחלונות הראווה כי כבר מחשיך. רק באחת מהן אני יכולה להרשות לעצמי לקנות צעיף, ואני קונה צעיף אפור רך מאוד, בסריגת יד גסה ומחוררת, ואני יודעת שאני אוהבת אותו מפני שהוא יזכיר לי תמיד יום אפור אחד בתל אביב אפורה וגשומה ופרומה, יום שבו היה לי שוב סיכוי לאהוב אותה. מרחוק. קרן מגיעה ואנחנו מתחבקות. שוב מתחיל לרדת גשם, אנחנו הולכות מתחת למטריות שלנו לשתות קפה.

 

 

  

שבתות שבהן עומר מגיע הביתה מהצבא הן שבתות מתסכלות. אני נורא שמחה לראות אותו, אבל אלה שבתות שבין ערימות הכביסה והכלים אני לא ממש נחה ולא מוצאת שום רגע של שקט וזמן לעצמי. לעומת זאת, שבתות שבהן עומר לא מגיע הביתה הן שבתות של מנוחה מופלאה. אני מתגעגעת אליו כשהוא לא כאן, אבל אני כל כך נהנית מהחופש והשיחרור. אז בבוקר יום שישי אני קמה מאוחר ויוצאת לסיבוב שממנו אני חוזרת עם שלושה ספרים חדשים, זר כלניות ולחם טרי. אני אוכלת וקוראת את עיתוני סוף השבוע, אני משאירה את הכלים בכיור, אין הר של מדים שצריך לכבס ולייבש במהירות, אין זעקות שבר של מישהו רעב, אין שובל של מגבות רטובות ושלוליות מים באמבטיה. אני שמה את הכלניות על השולחן, מכינה תה והולכת לכתוב. אחר-כך אני רואה סרט בדי.וי.די במחשב והולכת להכין קפה. מדהים איך כל פעולה קטנה שנעשית בכוונה גדולה ומודעת, מתעצמת ומקבלת משנה תוקף של עונג. אני שמה מוזיקה ונשכבת על הספה ובוהה למרחקים ארוכים. שלווה גדולה, אין שאלות, אין תשובות. אני נכנסת מוקדם למיטה עם הספרים החדשים. דממה. אין שום עונג שמתקרב בכלל לכניסה מוקדמת למיטה עם ספרים. חוץ, אולי, מהעונג שבתחילת קריאתו של ספר חדש, וההכרה כבר בעמוד השני או השלישי שזה ספר שאני הולכת לאהוב.

 

אחר-הצהריים היום הלכתי לראות את “זאק ומירי עושים פורנו”. בפעם האחרונה שראיתי סרט של קווין סמית’ השנה היתה 1997 והסרט היה “להשיג את איימי”. זה היה בסך-הכל הסרט השלישי שלו ואיכשהו לא עקבתי אחריו מאז ואחרי שאר הסרטים שלו, כולל “מוכרים בלבד 2”. ב-1997 אפילו המילה “פורנו” בעצמה נחשבה עדיין למילה מפורשת ובוטה, ונראה לי שאם היו צריכים לתרגם אז את שם הסרט, זה היה “זאק ומירי עושים סרט כחול” או “זאק ומירי עושים סרט ביתי”. הודות לאינטרנט, וכפי שקווין סמית’ מצהיר במהלך הסרט, פורנו היום הוא כבר חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים (ולראיה, הליהוק המודע לעצמו של טרייסי לורדס בתפקיד שחקנית פורנו. טוב, אני מניחה שג’ינה ג’יימסון דורשת בימים אלה סכומי עתק). אבל חוץ מזה זה סרט מצחיק, לא מצחיק באופן שמפיל אותך מהכסא, אבל כזה שמורח לך חיוך אווילי על הפרצוף מתחילתו עד סופו. בגלל הליהוק של סת’ רוגן ומולו חתיכה בלונדינית מהממת, האסוציאציה המתבקשת היא ל”דייט שתקע אותי”. אבל לפי דעתי זה לא נכון: ההשוואה האמיתית היא ל”קדימה, תריץ אחורה” של מישל גונדרי. מפני שכמו “קדימה, תריץ אחורה”, “זאק ומירי” הוא לא סרט על איך סקס כן משנה הכל, ולא על האם גבר ואישה יכולים באמת להיות רק ידידים, ואפילו לא על זה שגיקים הם האנשים הכי רומנטיים בעולם (את זה אני יודעת מזמן) – זה סרט שהוא שיר אהבה ענקי לקולנוע. לעשיית סרטים (ופורנו הוא רק תירוץ). על איך מרגע שמישהו עשה סרט, אפילו הסרט הכי מעפן באמצעים הכי לו-פיי שיש, סרט ש”דל-תקציב” הוא אובר-סטייטמנט בשבילו – מאותו רגע הוא נגוע בחיידק עשיית הסרטים לעולם. הקטע בסרט שבו הם מנסים לעשות סרט פורנו כמחווה פארודית ל”מלחמת הכוכבים” הוא לא רק מחווה לעובדה שקווין סמית’ הוא מעריץ שרוף של מלחמת הכוכבים, אלא גם מזכיר את הסרטים המשובדים מ”קדימה, תריץ אחורה”. ויש קטע שבו כשסת’ רוגן קופץ וצועק אחוז תזזית הוא לגמרי מזכיר את ג’ק בלאק (למרות שזה קשה, כי ג’ק בלק הוא לגמרי מאני). כך גם כשהם מתחילים לגלגל שמות אפשריים לסרט פורנו, זה מאפשר לסמית’ להעלות אינספור ציטוטים קולנועיים. וגם ב”קדימה, תריץ אחורה” וגם ב”זאק ומירי” יש את העניין הזה שעשיית סרט היא עבודת צוות, וגם את האופן שבו קולנוע יוצר סביבו קהילה. כך שחיבבתי מאוד את שני הסרטים.

 

חוץ מזה אני הכי אוהבת ללכת לסרטים בשבת אחר-הצהריים.