כבר שבועיים-שלושה שאני מקשיבה לאלבום החדש של קלקסיקו, Carried to Dust. להגיד שהוא יפה מאוד ולהגיד שהוא מזכיר מאוד את Feast of Wire, זה להגיד בעצם אותו דבר. אפשר לשמוע את זה כבר בתו הראשון ובשורה הראשונה של השיר הראשון, Victor Jara’s Hands:
Wire fences still coiled with flowers of the night
ויקטור חרה היה במאי תיאטרון, פעיל חברתי, משורר ומוזיקאי צ’יליאני שנאסר, עונה ולבסוף נרצח ב-1973. כך שמהשיר הפותח, ועד Contention City שחותם את האלבום – עיר רפאים נטושה בדרום-מזרח אריזונה, שבשנות השמונים של המאה ה-19 היתה עיירת כורים מחוספסת וקשוחה – כל אלה הם טריטוריה קלקסיקנית אופיינית; חמקמקה ומאובקת כמו מדבריות דרום אריזונה וגבול מקסיקו שמשרטטים את תוואי המוזיקה של הלהקה.
אם יש משהו שאני מחבבת במיוחד באלבום הזה, זו האהבה הבלתי מוסתרת שלו, חסרת בושה כמעט, למוזיקה מקסיקנית: חצוצרות, כלי הקשה, מריאצ’י, סנטימנטליות ושימוש תכוף בספרדית. אבל יש לי הרגשה עמומה שלעומת Feast of Wire הסיפור המרכזי כאן הוא לאו דווקא הסיפור המקסיקני, אלא יותר הסיפור של עיירת ספר מדברית אמריקאית (אמריקאית, אבל אני חושבת גם על עיירות דוגמת ירוחם, דימונה וכו’) ואיך זה מרגיש לחיות בהן. ההרגשה שאתה שקוף ובלתי נראה, שכוח ונשכח, מודר מעין ומלב. מצד שני, זה מאפשר לך גם חופש לעשות את הדברים שלך כמו שאתה רוצה. התוצאה תמיד אידיוסינקרטית, מרתקת ומסקרנת הרבה יותר מכל מה שנעשה במרכזי תרבות קונבנציונליים.
Writer’s Minor Holiday מספר על תסריטאי כושל שמחפש השראה בלוס אנג’לס, אבל זו לוס אנג’לס מרופטת, רחוקה מאוד מהתדמית הנוצצת והזוהרת שלה, קרובה הרבה יותר ללוס אנג’לס של “צ’יינטאון” ושל Ask the Dust (אם כבר מדברים על אבק) של ג’ון פאנטה – שתי יצירות שמתארות את העיר כעיירת ספר בשנות השלושים של המאה שעברה.
מצד שני, אם יש משהו שחסר לי קצת באלבום הזה לעומת Feast of Wire והאלבומים הקודמים של קלקסיקו, אלה הקטעים האינסטרומנטליים, האקספרימנטליים, האמביינטיים שלהם: קטעי האלקטרוניקה, הדאב, הג’אז וסתם קטעים מוזרים שייצרו תמיד אווירה מסתורית של אמריקנה תלושה (קצת גם כמו באלבום האחרון של ה-Soulsavers). אבל חוץ מזה זה באמת אלבום יפה והוא הופך להיות חלק בלתי-נפרד מהפסקול הקבוע שלי לאחרונה.
חוץ מזה אני אוהבת את עטיפות האלבומים של קלקסיקו, שכמעט בכולן מופיעות שבלונות גרפיטי. עטיפות אלבומים בכלל, ובפרט כאלה העומדות כיצירות אמנות בזכות עצמן, הן אחת הסיבות שלעולם אני אמשיך לקנות דיסקים ולא אוריד מוזיקה ברשת.
סיימתי לארוז כבר כמעט את כל התקליטים והדיסקים (הסיוד נקבע סופסוף לתחילת השבוע הבא). אבל אלה האלבומים שלא סגרתי בארגזים, ושאני משאירה לידי כי אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהם לא יהיו בהישג יד – ואוזן, ולב – ולו גם לכמה ימים: האלבום הזה של קלקסיקו; Into the Wild של אדי ודר; ניוטרל מילק הוטל, ג’ון קולטריין והאלבום השני של ה-Meat Puppets (בגלל שגם הם מאריזונה. ובגלל שרק עכשיו, אחרי שנים, אני קולטת עד כמה השירים שלהם לגמרי זן-בודהיסטיים. וזה מעניין, כי כשהם כתבו אותם הם היו סתם פרחחים פאנקיסטיים שעשו סמים בלי הכרה. ואולי דווקא הסמים, ודווקא הסביבה המדברית, והבידוד, וכל אלה ביחד, קירבו אותם לאותן תובנות זן בלי שהם ידעו בכלל שהם כאלה).