מחבר: נון

מאז בלומה לנון לא נהניתי כל כך מספר שעניינו הדיבוק ששמו ספרים, כמו “החקיין” של דייויד בלבין. גם כאן, מדובר בספר מצחיק מאוד שנסוב סביב הדרך שבה הספרים הורסים לביבליופילים (שלא לומר ביבליומאניאקים) את החיים. מרצון, בטח שמרצון. וגם כאן הסיום הוא על גבול האימה – סטיבן קינג היה מעריך את זה, ואני מזהה כאן גם נימה פול אוסטרית. אין שום דבר שחביב יותר על ביבליופילים מאשר קריאת ספרים שעוסקים באובססיה האהובה עליהם. זו קריאה מהנה ומוצלחת מאוד.

אהבתי גם את “המטייל” של אדריאן פן דיס. גם בגלל הכתיבה החסכונית וגם בגלל הכתיבה הצבעונית על פריז – היא צבעונית מפני שהיא מתארת את השוליים, התחתיות, הפרברים. זו פריז שמלאה במהגרים חוקיים ובעיקר לא חוקיים – פליטים, מהגרי עבודה, בני כל הצבעים, הלאומים והדתות. המספר הוא גבר אירופאי לבן ואמיד שלמעשה גם הוא מהגר – הוא עקר מהולנד לצרפת שנים רבות קודם לכן, בעקבות אהבה נכזבת – אבל כמובן שהוא נהנה מכל זכויות היתר שמעמדו כגבר אירופאי לבן ואמיד מקנה לו. אלא שלגבר המסוים הזה יש גם רגשות אשמה, מצפון מייסר ושאלות מוסריות שנוגעות למה הדבר הראוי/הטוב/הנכון לעשות לנוכח סבלם של אחרים – אלה שלו זכו לאותם יתרונות שהוקנו לו מלידה. אין לזה תשובה פשוטה, אבל הדבר הראשון והבסיסי ביותר שהאיש הזה לומד, בעקבות כלב שנכנס לחייו ולא ברור מי מהשניים מאמץ את מי – הוא מה לא לעשות: לא להפנות את המבט, לא להדיר רגליים, לא לאטום אוזניים ולא לסגור את הלב.

“היא משתמשת בספרים, במחזות ובספרים שלה כדי להביט בחייה דרך כמה שיותר מראות. היא מזהה את עצמה עם עבודתה עד כדי כך שאין היא יודעת עוד מהן העובדות האמיתיות של חייה ומהו פרי הדימיון הספרותי”.

(ז’אן ז’אק אנו על מרגריט דיראס)

העניין הזה שיש דברים – כמו החיים שלך, למשל – שאי אפשר לתפוס באופן בלתי אמצעי אלא צריך גורם מתווך לשם כך – כל מה שמתפקד כמראה – מזכיר לי בעקיפין גם מה שוירג’יניה וולף (אני חושבת שזו היתה וירג’יניה וולף) אמרה (בערך) על מטאפורות: שמטאפורות הן לעיתים קרובות אמיתיות יותר מהדבר שאותו הן באות לתאר, מפני שיש דברים שאי אפשר להגיד עליהם כלום – כלומר לתפוס אותם – שלא באמצעות מטאפורות.

(והכותרת מתייחסת ליומן המצולם בשם הזה של נאן גולדין)

בלתי נראה – פול אוסטר. כרגיל אצל אוסטר יש כאן סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, וממנו/מהם מתפצלים עוד איזה סיפור או שניים. כל סיפור כתוב בגוף אחר (ראשון, שני, שלישי), בזמן אחר, יש רצח לא ברור וגילוי עריות שהיה-או-לא-היה, והדמויות יוצאות ונכנסות בין הסיפורים השונים. אם זה נשמע מבלבל, זה בגלל שזה באמת כך. ייאמר לזכותו של אוסטר שכמו אשף להטוטים מצטיין הוא מצליח להחזיק את כל הכדורים האלה – הסיפורים האלה – באוויר. בשלב הזה מעניין באמת לקרוא את אוסטר פשוט כרב-אומן של כתיבה, בלי קשר לתוכן או לעלילה שהיא כבר באמת פחות מעניינת. מה שמעניין את אוסטר, כרגיל, הוא שאלת האמת והבדיה – היה או לא היה, למי להאמין, מי מהדוברים הוא מספר אמין, אם בכלל? מה שמעלה גם את השאלה מי או מה הוא הבלתי נראה? הסופר? מלאכת הכתיבה/מלאכת הסיפור? האפשרויות האלה נראות לי קצת בנאליות, מה גם שבמקרה של אוסטר הן לגמרי לא נכונות: אוסטר הסופר נוכח ומורגש לגמרי בסיפור, וכך גם מלאכת הכתיבה והסיפור שלו.

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון. עוד מישהו שנראה לי שנמצא בדרך להפוך לרב-אומן של כתיבה אבל בלי הרבה תוכן מאחורי זה הוא מייקל שייבון. זה מה שהרגשתי ב”איגוד השוטרים היידיים” – שמדובר במפגן פירוטכני מרהיב של כתיבה ופעלולי לשון, אבל לא הרבה מעבר לזה. דווקא בגלל זה היה מענג כל כך לקרוא את מסתרי פיטסבורג. זה הספר הראשון של שייבון, הוא כתב אותו בשנת 1988, בגיל 25, כתרגיל מסיים לתואר שלו בכתיבה יוצרת. אפשר בהחלט לקרוא את הספר הזה בתור דיוקנו של הסופר כאיש צעיר, כי הסופר הזה קרוב מאוד לדמויות הצעירות שהוא מתאר. הדמויות האלה מסתובבות רוב הזמן המומות ומבולבלות, ולא רק כשהן תחת השפעת אלכוהול וסמים. כולן נמצאות בנקודה קריטית בזמן חייהן: רגע לפני ההתבגרות, ה-Graduation המיתולוגי, אותה נקודה בזמן – האחרונה אולי – שבה עוד ניתן לחקור ולזגזג על קווי התפר והגבולות שבין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, בין עבריינות להליכה בתלם, בין היחסים עם ההורים, כלומר המשפחה הביולוגית, לבין היחסים עם החברים, כלומר המשפחה החלופית. זו הנקודה בזמן שבה הכל נראה אפשרי, רחב ופתוח, רגע לפני שכל האפשרויות הולכות ומצטמצמות באופן מבהיל משנה לשנה.

מה שמעניין בספר הזה הוא שניתן לזהות בו בדיעבד את כל הזרעים לספריו העתידיים של שייבון: את ילדי הפלא, את קאווליר וקליי, את השוטרים היידיים. מה שעוד מעניין הוא שבגלל שהוא נכתב על-ידי סופר צעיר בשנת 1988, אפשר לזהות בו הדים של הנציגים הבולטים של הספרות האמריקאית בשנות ה-80 – ג’יי מקינרני וברט איסטון אליס בעיקר. אבל בגלל שכתב אותו גם סופר מוכשר מאוד, אפשר לשמוע בו הדים הרבה יותר עמוקים והרבה יותר ארוכים – של סקוט פיצג’רלד ו”גטסבי הגדול” שלו, למשל. כמו בגטסבי, מגיע הרגע שבו המסיבה נגמרת, ולא רק שהיא נגמרת אלא שצריך לשלם את המחיר שלה, והמחיר הזה הוא טרגי. זה הרגע שבו אתה מתבגר.

שפה שסועה – בוריס זיידמן. אהבתי מאוד את “המינגוויי וגשם הציפורים הנופלות”, אבל מה שהיה מדויק מאוד בספר ההוא – הזהות הכפולה, המולדת הכפולה ובעיקר השפה הכפולה, דהיינו, העברית הרוסיאתית של זיידמן – הפך כאן לקצת יותר מדי. חבל, כי יש כאן כמה סיפורים/פרקים יפים מאוד, וחבל שאי אפשר היה להסתפק בזה, כלומר בקובץ של מעט סיפורים אבל טובים, במקום להתפזר על הרבה סיפורים אבל פחות טובים.

הנפשיים – עמיחי שלו. הספר הזה הוא כמו שמיים שרוטים של גלויה. הוא עכור ומדכא ומלא מועקה כמו המציאות שהוא מתאר; כמו המוזיקה של נושאי המגבעת שהיא אחד משני הצירים שסביבם סובב הספר, וכמו טירונות חורף בצפון השומרון של בעלי פרופיל נפשי, שהיא הציר השני שלו. הרבה הרבה יותר מדכא מ”ימי הפופ”, הספר הקודם של עמיחי שלו, שבעצמו לא היה ממש יום שטוף שמש בפארק, ולא פחות טוב.

תמיד צעיר – בוב דילן, תרגום יהונתן גפן. זה אמור להיות ספר ילדים, אז קניתי את זה לעומר, ליום הולדתו ה-21. וכמו בספר ילדים, מבוגרים יקראו בעיקר את האיורים. אני לא דילנולוגית גדולה – הגאונוּת והענקיוּת שלו ברורות לי גם בלי להיות כזאת – אבל האיורים-בסגנון-רטרו של פול רוג’רס הם עונג מזוקק של רפרנסים תרבותיים לרקע שממנו צמח דילן ואינספור התייחסויות לשיריו. כך, למשל, איור תיבת הגיטרה הנושאת את המדבקה This machine kills fascists (וודי גאת’רי!), החיפושית האדומה שנושאת לוחית רישוי SHB 65 (השיר Subterranean Homesick Blues משנת 1965), דוכן ההחתמה בפארק שניצבים לידו אלן גינסברג, ג’ק קרואק ו-וויליאם בורוז, ועוד ועוד ועוד.

עוד נקראו: “שנת הגנן” של קארל צ’אפק (מקסים), “חרדתו של המלך סולומון” של אמיל אז’אר/רומן גארי (ככה-ככה).

מתחילה לקרוא עכשיו: “מנקודת מבטו של העשב”, אנדריי קורקוב.

ממתינים בתור: “מרק עגבניות זוחל אל השמיים” של פאולינה בוקובסקה, “בדידותם של המספרים הראשוניים” של פאולו ג’ורדנו, “המתיקות שאחרי” של ראסל בנקס, “סיפורי ניק אדמס” של המינגווי.

אולי ייקנה וייקרא: “פתאום דפיקה בדלת”, אתגר קרת.

בשום פנים ואופן לא ייקנה ולא ייקרא: הרוקי מורקמי, “לרקוד לרקוד לרקוד”. כי די, נו, באמת. הגיע הזמן לתרגם עוד סופרים (וסופרות!) יפניים לעברית.

1.
כמו מושא האבל, השבוע החולף היה לא פשוט ולא יציב. ביום ראשון היתה תדהמה, ביום שני היתה התרגשות גדולה להיתקל באנשים שלא שמעתי מהם שנים, יום שלישי היה הכי קשה – צער ועצב ואשמה ובכיתי הרבה גם בשיעור יוגה ובמדיטציה בערב, ברור. ביום רביעי היתה התייצבות ורגיעה, שביום שישי שוב התהפכה כמו קליפת אגוז בלב ים, ושוב בכיתי בשיעור יוגה ומדיטציה של יום שישי בבוקר. משם הלכתי לדג מלוח בגן העצמאות וישבתי בדשא והמשכתי לבכות. בגלל הקלרינט והסקסופון העצובים. בגלל הזוהר בדשא. בגלל הפריחה הסגולה של הסיגלון. בגלל הגזעים הלבנים של עצי הצפצפה. בגלל שהעולם הוא עגול וכחול. בגלל שקשה להגיד את זה בקול בלי שישלחו לך עובדת סוציאלית או קצין בריאות נפש הביתה, אבל יש הרבה יופי במוות. לא בבליה ובכליה ובסבל שקודמים למוות, אלא במעבר הזה מהסופי לאינסופי. משם ירדתי לאוגנדה ופגשתי את ליאור אש והתחבקנו כמו שני ניצולים מספינה טרופה. ישבנו שם על הספסל בחוץ בסמטה, עם השמש והרוח שהחליפו משמרות ביניהם לסירוגין, ובחצי אוזן ועין עקבנו אחרי איזו הופעת נויז מהשאריות של מוסררה-מיקס. אבישג בדיוק עברה בדרך לשייח’ ג’ראח ואמרה שהמוזיקה הזאת נשמעת כמו אוסף של תאונות דרכים מרחבי העולם ולמה שמישהו ירצה לשמוע את זה. ליאור משך בכתפיו. אני חשבתי על זה שכל השבוע הזה היה תאונת דרכים. לא הגעתי בכלל למוסררה-מיקס השבוע. רציתי ללכת אחרי העבודה ביום חמישי, אבל ענן האבק הצהוב חסם את דרכי. לא הלכתי גם להופעה של ג’פרי לואיס שתיכננתי לראות השבוע, כי מי יילך לראות היפסטר ניו-יורקי באמצע כל רכבת ההרים הרגשית הזאת. לסיכום השבוע הזה קמתי בשבת בחמש בבוקר עם מיגרנה.

2.
אבל בשבת אחר הצהריים הלכתי לראות את “מופע הפלאים של ד”ר פּרנסוס” של טרי גיליאם. אני אוהבת את טרי גיליאם, ו”פישר קינג” הוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. “האימג’ינריום של ד”ר פּרנסוס” הוא אכן חיזיון רב דימיון. כל העיצוב של הסרט הזה – תפאורת המופע הקרקסי, התלבושות, הסט של לונדון סוריאליסטית שמצד שאחד היא בת זמננו ומצד שני היא גם לונדון ויקטוריאנית, דיקנסיאנית וגותית אפלולית, החזיונות של האנשים שחוצים את המראה – הוא מרהיב. למעשה, כל הסרט הזה הוא האימג’ינריום של טרי גיליאם, ואפשר למצוא בקלות הקבלה בין מכונת החזיונות של ד”ר פּרנסוס לבין אמנות הקולנוע של טרי גיליאם. יש עוד כמה רעיונות שמופיעים לא פעם אצל גיליאם, כמו למשל הרעיון של הומלסים כקדושים, הביקורת החברתית על הפערים הבלתי נסבלים שבין עשירים לעניים, תרבות הצריכה וכו’. אבל הרעיון המרכזי הוא המאבק בין טוב לרע – קצת הזכיר לי את “שר הטבעות” – ובעיקר המאבק בין אלוהים לשטן. מסתבר, בניגוד למה שאיינשטיין חשב, שאלוהים כן משחק בקובייה. אלוהים הוא מהמר, וגם שתיין לא קטן. השטן, לעומת זאת, מתברר כברנש חביב ונדיב. מה גם שמשחק אותו טום ווייטס. ההתערבויות בין שני הקשישים הללו חורצות גורלות (לא ממש רעיון חדש למי שפתח אי פעם את ספר איוב), ואחת השאלות המתבקשות היא איפה אם כן נמצא הרצון החופשי שלנו. אני לא חושבת שלגיליאם – או לדוקטור פּרנסוס – יש תשובה פשוטה לזה. הסרט הזה נמשך שעתיים ועשר דקות, הוא הוקרן ברצף בלי שום הפסקה באמצע (נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני נתקלת בזה ברב-חן), אבל הוא עבר לי ביעף כאילו לא עברה יותר משעה. לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לבלות אחר צהריים של שבת.

3.
עכשיו אני בעיקר עייפה.