מחבר: נון

קמתי ביום שישי בבוקר והכרזתי סופית על השבוע שחלף כעל איזור אסון. הלכתי לשיעור יוגה, לא רק בגלל שהרגשתי כמו בפוסט-טראומה והייתי זקוקה לשיקום, אלא מפני שאם יש משהו שיוגה (ופאנק, וכתיבה) לימדה אותי זה לא להיתקע עם מה שמפריע, אלא להמשיך הלאה עם מה שעוזר. זה שיעור חשוב לחיים. בגלל זה אני אוהבת יוגה (ופאנק, וכתיבה) – מפני שכל כך הרבה פעמים הם נותנים לך מה שאת צריכה, עוד הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה.

עשיתי בסוף השבוע את כל מה שמחזיר אותי הביתה. ידעתי שרק לבד, בתוך שקט מחודש, אני אצליח לראות שוב ברור מה אני צריכה ורוצה (ואיך אין הבדל בין השניים). שמעתי שלוש פעמים ברצף את האלבום החדש של פרל ג’ם ונתתי לאגרסיות שלו לפגוש את האגרסיות שלי. ניקיתי וסידרתי את הבית כמו שלא ניקיתי וסידרתי אותו הרבה זמן. זרקתי דברים. ובסוף ידעתי, בהיר וברור, שאני עוזבת. שאני לא יכולה להמשיך את זה. שזה כבר עושה, ויעשה לי עוד יותר אם אני אמשיך, דברים רעים. שלאורך זמן המחיר שאני אשלם על זה יילך ויצטבר למחיר גבוה מאוד. שום עבודה לא שווה את זה. אלוהים יודע שזה קשה לעזוב מקום עבודה, במיוחד כשאת צריכה להתפרנס ועדיין יש לך ילד לתמוך בו. זה מפחיד ומייאש להתחיל שוב את החיפוש מהתחלה. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר במקום הזה.

וכל הזמן התנגן לי בראש השיר הזה של איימי מאן מתוך “מגנוליה”. זה לא מה שחשבת / כשרק התחלת עם זה / קיבלת מה שרצית / עכשיו את בקושי יכולה לסבול את זה / עכשיו את יודעת ש / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / עד שתחכימי.
תכיני רשימה / של כל מה שאת צריכה / לפני שאת סוגרת וחותמת עיסקה / כי זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שפשוט תוותרי על זה.

על ציד אני לא יודעת כלום. חוץ, אולי, ממה שכתבה קארסון מקאלרס: צייד בודד הוא הלב. אם את רוצה לצוד, אל תנועי בחבורות. וגם, מי שצדה צריכה לדעת שהיא עשויה לגלות לפעמים שהשלל שלה אינו טוב למאכל. מי שחיה על ציד צריכה להיות מוכנה לתקופות ארוכות של מחסור ורעב.

לקט הוא ענין אחר. בשביל ללקט צריך רק לשוטט הרבה ברגל ולשמור על ראש פתוח ולב פתוח. העונה הזאת של השנה, שבה עוד רגע מתחילה שנת הלימודים האקדמאית וסטודנטים באים ועוזבים את העיר, היא העונה הטובה ביותר למצוא מציאות ברחוב. בכל בוקר ובכל ערב, על כל גדר וליד כל פח, ממתינים אוצרות שלא ייאמנו. הזבל של האחד הוא האוצר של השני. השבוע אספתי מקצה הרחוב שלושה כסאות עץ ישנים, אמנם קצת חבוטים ושרוטים, אבל עדיין חזקים ויציבים במפתיע – כבר לא עושים היום רהיטים עמידים כמו פעם – וכאלה שכל בית קפה רטרו-אופנתי ישלם כסף מלא תמורתם. במקומם הוצאתי החוצה את הכסאות הישנים של שולחן האוכל שלי, ואולי גם הם כבר מצאו להם בית חלופי. יום אחר כך מצאתי ליד החניה כוננית מדפים עוצרת נשימה, מעץ מלא, בעבודת יד של נגר שהשקיע בה הרבה אהבה ותשומת לב. אני לא מאמינה שאנשים נפטרים מאוצרות כאלה. היא נושאת עליה את סימני הזמן בצורת חבורות ושריטות (גם אני, בעצם), אבל זה רק נותן לה אופי שלא יהיה לעולם לשום כוננית איקאה. מה שמזכיר לי באמת שכף רגלי מעולם לא דרכה באיקאה. גם מסיבות אידיאולוגיות – הציטוט ההוא מ”מועדון קרב” וכל זה; וגם מסיבות מעשיות – מי ייסע עד נתניה בשביל סכו”ם? אם הייתי בחור הייתי אוספת גם את כל הטי-שרטים – עם שרוול ארוך וקצר – שמונחות כל יום על הגדרות בחוץ, והן היו מספיקות לי לשנה-שנתיים לפחות. ליד בית אחד אפשר לדעת שגר סטודנט בבצלאל, מפני שליד הפח מונחים דיקטים מעץ ועליהם ציורים – או אימונים בציור – בצבע שמן. חלקם לא רעים בכלל, אבל אני לא תולה תמונות על הקירות. את הקירות שלי אני אוהבת לבנים ועירומים. חוץ מזה מסתובבים פה עכשיו ברחובות כלים, מראות, מסגרות, ספרים, חוברות וכל ג’אנק אחר שעולה על הדעת. לא צריך להוציא אפילו גרוש.

כן, הסטודנטים באים. אפשר לדעת את זה רק לפי כמות מסיבות מכירת הבגדים יד-שנייה שמתרחשת תחת כל עץ רענן, בעיקר בימי שישי האחרונים בצהריים. אתמול היתה אחת ב”חדר וחצי”, ואני הלכתי למכירה ברחוב אילת בנחלאות. בדרך נתקלתי במכירה מאולתרת של בגדים יד-שנייה מחוץ ל”נוקטורנו”, ועל קירות הסמטאות בנחלאות אפשר היה עוד לראות פליירים ממסיבת “שמחת דירה” שהיתה כאן לילה קודם ברחוב אבן ספיר. עוד רגע הולכות להיות כאן מסיבות שכר דירה, שוטטויות ולילות לבנים. בינתיים אני עוצרת בטרומפלדור ומוצאת שתי שמלות סבתא שחורות, נזיריות, לעונה הזאת של הסתיו. עדיין זול כאן. בדירה ברחוב אילת לא מצאתי כלום (למרות שהיו סיכות נחמדות ועוגיות ואוכל ביתי), אבל עליתי למרפסת הפתוחה בקומת הגלריה, ומשם נשקף נוף מרהיב של כל גגות הרעפים האדומים של נחלאות. באופק התמתח גשר המיתרים, חזית הזכוכית הכחולה של התחנה המרכזית עם השעון, ולא פחות מ-12 מנופים. לא פלא שאירוע האמנות שפותח את עונת הגלריות בעיר נקרא “מנופים”. בכל מקום בעיר, בכל רגע נתון, אפשר להרים את המבט אל קו הרקיע ולספור מנופים.

אחר כך אני עוצרת בסלואו משה. שנים שלא הייתי בסלואו משה. הייתי שמחה לכתוב ששתיתי סלואו ג’ין בסלואו משה, אבל האמת היותר פרוזאית, והרבה פחות פואטית, היא שאני עדיין מתנזרת מאלכוהול, כך ששתיתי רק קפה. בסלואו משה ביום שישי בצהריים מנגנים מוזיקה חיה, ובסמטאות מסתובבים אנשים צעירים, שנראים קצת מבולבלים ונרגשים, גוררים אחריהם הורים שסוחבים מראות, תמונות וארגזים. כן, הסטודנטים באים. אני עולה למדרחוב בצלאל, שם יש יריד של חפצי אמנות ואומנות של סטודנטים מבצלאל. פה ושם אפשר לראות הברקות עיצוביות מעניינות, אבל את תשומת הלב שלי מושכים שני דברים. הראשון הוא צמד שמורכב מסקסופוניסט ובחור שמנגן על קסילופון/ויברפון שמורכב מצינורות פלסטיק 4 צול, שעליהם הוא מנגן עם מטקות. לא להאמין איזה מוזיקה אפשר לעשות מסקסופון, מרזבי פלסטיק ומטקות. לא להאמין שאני מזהה את הבחור שמכה בצינורות, כי ראיתי אותו כחלק מ-3א בפסטיבל No Coast לפני שבועיים ליד הקסטה. אני חושבת אפילו שהוא מכנה את עצמו די.ג’יי אפרסמון. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה זה אומר עליי שאני מכירה כבר את כל הנגנים והדיג’ייאים של העיר הזאת בשמות. מזל שעוד רגע חורף ואני לא אצא מהבית יותר.

הדבר השני שממקד את המבט שלי הוא קיר הפליירים והפוסטרים המאולתר שליד קפה בצלאל. מודבק עליו מיני-פוסטר של ערב מטאל בסירה, עם ציור שחור-לבן שמזכיר לי את פרצוף הגולגולת המוכר של ה-Misfits, ומעורר בי געגוע למם. אני מקלפת אותו בזהירות ומגלגלת ושמה אותו בסל הרשת מפלסטיק כתום משוק מחניודה שלי. בעוד כמה שנים אני אוציא כמה פליירים ופוסטרים נבחרים מהאוסף שלי, שבינתיים יקבלו ערך נוסטלגי והיסטורי, ואמסגר אותם. בעוד עוד כמה שנים, כשאני אמות, עומר בטח יזרוק את כל האוסף הזה לרחוב, ואולי יעברו שם סטודנט או סטודנטית שימצאו בו עניין ויאספו אותו. מיחזור, זה כל הסיפור.

תמו החגים והמועדים והחופשים והתיירים. לא יעצרו אותי יותר שלוש פעמים בשבוע בעודי הולכת שקועה במחשבות ברחוב עזה וישאלו אותי מתוך מכונית, בעברית, באנגלית או במבטא צרפתי, איך מגיעים לכותל (התשובה הרגילה שלי היא ישר. אני באמת לא מכירה שום דרך אחרת להגיע אל הכותל). לא יהיו עוד תורים על המדרכה באגריפס מחוץ למורדוך באמצע היום (תורים! למרק קובה! במורדוך!). גדודי התיירים עוזבים את העיר ואפשר סופסוף לנשום. ברחוב עזה, על הפינה של מטודלה, נפתח בית קפה קטן וחמוד בשם קרוסלה. ביום שישי שעבר בצהריים היתה מכירת בגדים יד-שנייה ומוזיקה ואלכוהול במרפסת הפתוחה של הבאסס. קניתי שתי שמלות של סופקיץ ותיק בד ממוחזר כדי לעטוף אותן. על התיק הודפסו שלוש שורות נפלאות משיר של יואב עזרא:

החיוך שלה נופל ברוח השמיים הנפלאה
היא לוגמת את הקפה. בשערותיה
קרני השמש נאחזות ליופי

1.
אני שוב קוראת הרבה וזה גורם לי שמחה. אני מתקרבת לסוף של “הכל משנה” של רון קורי, ואני לא מאמינה כמה שהוא כתוב מעולה (גם בקטעים הקצת ביזאריים שלו). בגלל שיש בו שני אחים שצריכים לדאוג אחד לשני, הוא מזכיר לי את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” של דייב אגרס, ומכיוון שמדובר בסיפור התבגרות אי אפשר שלא לחוש ברוחו של ג’יי.די. סאלינג’ר. האח הגדול התחיל להשתמש בקוקאין בגיל 9, בגיל 12 הוא כבר אושפז לטיפול גמילה, אבל זה היה קצת מאוחר מדי: מהמוח שלו לא נשאר הרבה. האח הצעיר, לעומת זאת, הוא גאון. שניהם גם יחד דור שלישי למשפחה לא מתפקדת, נצר לשושלת ארוכה של התעללות, אלימות ואלכוהול. הרבה אלכוהול. לצד האימה והזעזוע יש בספר הזה גם הרבה מאוד חסד והומור ואהבה. ואמונה – לא במובן הדתי, אלא אמונה נרכשת, בדרך קשה ומלאת מהמורות וחתחתים, בערך של החיים, גם כשנדמה שאין להם שום ערך, שום תכלית ושום תוחלת. אני כידוע מחבבת מאוד משפחות לא מתפקדות. אפשר ללמוד מהן כל מה שצריך על החיים באמת: על הסבל והכאב וההרס והאימה, אבל גם על היופי והצחוק והכוח והעמידה והמאבק והאמונה. מה בדיוק אפשר ללמוד ממשפחות נורמליות? כלום.

2.
כמו במקרה של “כוכב רחוק” של רוברטו בולניו, גם “חמניות עיוורות” של אלברטו מנדס הוא ספר צנום ומאופק שעוסק בשנים האיומות של משטר אפל ורצחני – במקרה הזה, בסוף מלחמת האזרחים בספרד, בתבוסת כוחות הרפובליקה ובעלייתו של הגנרל פרנקו לשלטון ב-1939. וכמו במקרה של “כוכב רחוק”, כוחו המטלטל של הספר הוא דווקא בכתיבה המאופקת והלקונית שלו. יש כאן ארבעה סיפורים קצרים שכולם עוסקים בתבוסה ובמוות. כל אחד מהסיפורים עומד כסיפור עצמאי בזכות עצמו, אבל כמה מדמויות המשנה קושרות כמה מהסיפורים אלה עם אלה. אין כאן שום מעשי גבורה ושום מוות הירואי. המוות, כמו הרוע, הוא בנאלי ואפרורי ושרירותי. וליתר דיוק: הבחירה במוות, בכל אחד מארבעת הסיפורים, היא בחירה לא הרואית, כמעט סתמית. אבל דווקא ממנה עולה צעקת המחאה, ובמיוחד בסיפור הרביעי והאחרון. הסיפור הזה, הנושא את שם הספר כולו, מראה מה היה מקומם ותפקידם של אנשי הדת בסיוע למשטר האימים. יתרה מזאת, הוא מראה שיותר מכל תכונה אחרת, אין כמו הצדקנות כדי להמיט את האסון הגדול ביותר. אני אוהבת את המטאפורה של חמניות עיוורות, שמרמזת על תקופה של ליקוי חמה, זמנים של חושך ועלטה.

3.
לעומת שני הספרים האלה, “משהו לספר לך” של האניף קוריישי היה קצת מאכזב. הוא ארוך מדי ומבולבל מדי ועריכה קפדנית יותר היתה מיטיבה איתו. אחרי שבצעירותו עסק קוריישי בעיקר בנושאים של מרד נעורים ומתחים גזעיים ומעמדיים באנגליה התאצ’ריסטית (“בודהא מהפרברים”, “האלבום השחור”, “המכבסה היפהפיה שלי”, “סמי ורוזי עושים את זה”), בשנים האחרונות מעסיקים אותו נושאים כמו התברגנות, חיי שפע ונוחות וההשפעה המנוונת שלהם, וחוסר המנוחה שבתשוקה – גם בגיל מבוגר, וגם כשזה כרוך בבגידה ובפירוק משפחה (“אינטימיות”, “אמא”). הנושאים האלה מעניינים גם אותי, אבל כאמור, בספר הזה הם קצת הולכים לאיבוד מפני שהוא עמוס מדי וקצת טרחני (הוא הזכיר לי את “שבת” של איאן מקיואן, שגם הוא לא היה ספר מבריק). חוץ מכמה פיסקאות לקראת הסוף.

“כבר איני צעיר, ועדיין איני זקן. הגעתי לגיל שתוהים בו כיצד לחיות וכיצד לנצל את שארית הזמן והתשוקה. לפחות אני יודע שאני צריך לעבוד, שאני רוצה לקרוא ולחשוב ולכתוב, ולאכול ולשוחח עם חברים ועמיתים.

הייתי ער לבדידותי הגדולה, למרחק הגדול שנפער ביני ובין כל שאר האנשים. וחשבתי שאני רוצה להתאהב שוב, עוד פעם, אולי בפעם האחרונה. לחוות אהבה, בגיל הזה, ולגלות עד כמה היא שונה מהאחרות.

לא סיימתי את ענייני עם האהבה, אני בטוח בכך, בין שהיא עדינה ומיטיבה ובין שהיא מסוכסכת ופרועה, והיא לא סיימה את ענייניה איתי.”

4.
ככל הומו-טקסטואל גם אני מחבבת אינטר-טקסטואליות בספרים שלי. היה מפתיע ונעים להיתקל אצל קוריישי באיזכור של הסופר היפני ג’וניצ’ירו טנזיקי, ימים ספורים אחרי שסיימתי בדיוק לקרוא את “יש המעדיפים סרפדים”. אני יכולה להבין איפה קוריישי מצא אצלו הד למחשבות ולתחושות שלו עצמו ביחס לנישואים לאורך זמן, מונוגמיה ונאמנות שהיא כמעט בלתי אפשרית – במיוחד עבור סוג מסוים של בני אדם. אם יש חוט בלתי נראה או זרם סמוי שעובר לכל אורכו של הספר, הרי שזה המתח שבין הישן לחדש: מתח שקיים גם בחיי הנישואין של מיסקו וקנמה שהגיעו לשלב שבו הם אינם מוצאים עוד עניין ותשוקה זה בזה, והם נושאים את עיניהם החוצה; ומתח שקיים גם בשקיעה של התרבות המסורתית והערכים הישנים של יפן וההיפתחות שלה כלפי המערב והחיים המודרניים. יש כאן גם זוג נוסף – אביה המבוגר והאלמן של מיסקו, שמקיים מערכת יחסים עם פילגש/גיישה צעירה, מערכת יחסים שאינה רק גופנית אלא גם רגשית, וככל הנראה, בדרכה שלה, בהחלט מספקת וטובה.

5.
על “איזורי לחות” נראה לי שאני לא רוצה להכביר מילים. בז’אנר הזה של מונולוגים מהווגינה, עשו את זה טוב יותר, חכם יותר ואמפטי יותר גם סוזנה קייסן ב”המצלמה שאמא נתנה לי”, וגם לוסיה אצ’ווריה ב”אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות”.