מחבר: נון

יום הולדת לאבא. קניתי לו במתנה את הספר “חולות נודדים: תל אביב של שנות השלושים בצילומי זאב אלכסנדרוביץ'”. זה קטלוג של צילומים מתערוכה שהתקיימה במוזיאון היהודי של גליציה, בקרקוב, פולין. אבא נולד בשנת 1937 בתל אביב. הוא הגיע לאוניברסיטה בירושלים כסטודנט למתמטיקה ופיזיקה ב-1962, עם אמא ואיתי, כשהייתי בת חצי שנה. אני עוד נולדתי בתל אביב, ועד היום אני יכולה לדקלם בעיניים עצומות באמצע הלילה את סיפורי הפולקלור המשפחתי: איך אבא הכיר את אמא בבית החלוצות בתל אביב, איך הם גרו ברחוב עין גדי, ואיך הם עברו לירושלים בפתחו של החורף, בחודש אוקטובר, לדירת חדר וחצי ברחוב גורדון בקרית יובל. לפעמים אני שואלת את אבא אם הוא מתחרט על זה שהוא עבר לירושלים ומעולם לא חזר לתל אביב. הוא עונה לי במשיכת כתפיים שאפשר לפרש לפחות בשלושה אופנים שונים. אז אני לא שואלת יותר מזה. אני רק זוכרת שכילדה היינו נוסעים לבקר את סבתא אנה בתל אביב. היינו נוסעים במכונית הפורד אסקורט הלבנה מודל 71′ דרך הכביש המתפתל לתל אביב, שעבר אז דרך הרחוב הראשי של רמלה. שנה לפני האסקורט אבא הביא יום אחד הביתה בהפתעה טלוויזיה. זו היתה מתנת יום הולדת לאמא. לא היתה אז יותר מחצי שעה של סרטים מצויירים לילדים בטלוויזיה, ואולי בגלל זה נחרץ גורלי להיות תולעת ספרים. או שאולי, כמו שהבנתי שנים אחר כך, גם את החיבה לספרים ירשתי מאבא. למרות שהוא נולד בתל אביב, אבא גדל בבית דתי, אם כי דתי אירופאי מתון. סבתא אנה הגיעה לפלסטינה יחד עם שתיים מאחיותיה ב-1933, כשהיא בת 29. סבתא אנה באה מקניגסברג, שעד היום אבא ואני אוהבים להתבדח שהיא עירו של קאנט, הפילוסוף. סבא יהושע נפטר כשהייתי ממש קטנה, אז אין לי ממנו שום זיכרונות. סבתא אנה גרה בקצה רחוב סוקולוב, קרוב לקולנוע פאר והירקון והסוף של רחוב ירמיהו עם מסעדת אלהמברה, המכולת והקצב שהיא תמיד לקחה אותי אליהם יחד איתה לסיבוב. בדרך חזרה הביתה היא קנתה לי תמיד גלידה. כשהיינו באים לבקר את סבתא אנה אבא תמיד היה לוקח אותי ואת אחי, שצעיר ממני בחמש שנים, לטייל על גדות הירקון. הוא סיפר לנו תמיד על הילדות שלו בתל אביב ועל הצופים ועל תיכון שבח, וכשהיינו הולכים לים, הוא סיפר לנו על שיירות הגמלים שהיו עוברות על החוף. אני חושבת שבתור ילדים אחי ואני תמיד התייחסנו לסיפורים האלה כאל סיפורי מעשיות. זה בטח נשמע לנו כמו אגדות אורבניות. אבל בספר הצילומים של אלכסנדרוביץ’ – צילומי שחור-לבן נהדרים שמנציחים את תל אביב של שנות השלושים – באמת יש כמה וכמה תמונות של שיירות גמלים על החוף. יש גם צילום די מדהים של הים, כשבאופק שלו יש חמש או שש אוניות שמתקרבות לנמל יפו. מי ראה לאחרונה אוניה בים של תל אביב? ובכלל, תל אביב בתמונות האלה נראית עיר באמת נחמדה. כמו שאני זוכרת אותה כשהתבגרתי קצת, וסירבתי ללכת עוד עם אבא לשיטוטים שלו על גדות הירקון. העדפתי במקום זה ללכת להסתובב לבד בדיזנגוף של שנות השבעים. אני חושבת שמשהו מתל אביב טבוע בי עד היום, ובטח ובטח שהרבה מאוד מאבא. האהבה לספרים. החיבה לפילוסופיה, האופי הרגוע יותר. אחי דומה הרבה יותר לאמא שלי, הוא ירש ממנה את האמביציות, ההישגיות, הדחף להצליח ויחד איתם את העצבנות (והעצבות) התמידית. אני ירשתי מאבא אופי כמעט נטול כל דחף קרייריסטי והישגי, ואיזו גישה בסיסית אופטימית לחיים. אולי בגלל הדימיון והקירבה שלי לאבא קל לי יותר איתו מאשר עם אמא. אולי זה בגלל שהקשר של בנות ואמהות תמיד הרבה יותר מסובך וקשה. את האהבה של אבא אליי תמיד היה – ועדיין – קל מאוד להרגיש. עם אמא זה יותר קשה. היא לא מבטאת או מראה רגשות בקלות. אולי זה בגלל שאבא נולד בארץ, ואמא היא עד היום מהגרת שהגיעה לתל אביב ב-1959 מחיים של הרס, עוני ומנוסה. אני מתבוננת בצילומים של אלכסנדרוביץ’, במיוחד בתמונות של יוצאי אירופה שמסתובבים על חולות חוף הים התל אביבי במיטב מחלצותיהם, כשברקע פוסעות שיירות גמלים. היא בטח באמת נראתה להם אז כמו אגדה אורבנית, תל אביב.

ביום שאחרי הטבח במועדון הנוער הלהט”בי בתל אביב אני יוצאת מהעבודה בחמש וחצי וחוצה ברגל את גן העצמאות, כיכר החתולות ומדרחוב סלומון, עד שאני יוצאת בכיכר ציון ישר אל תוך עצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה הגאה, שעכשיו היא כואבת וחבולה. זה האקט הבסיסי, הפשוט והישיר ביותר של הבעת סולידריות. מעגלים בתוך מעגלים, עד המעגל הפנימי ביותר שמקיף נרות שיוצרים ביחד צורת לב, אנשים באים להביע זעם, כאב, נחמה, חברה. ההתכנסות וההתארגנות הזאת היא ספונטנית. אין כאן ראש ואין מרכז, אין מארגנים, אין נאומים ואין דוברים. העצרת הזאת, למרות שהיא בולטת מאוד בשטח – בדגלי הקהילה הצבעוניים, בכרזות הנחרצות, בהתגודדות של אנשים שנשארים קרובים אחד לשני – נטמעת גם בתוך הזרם הבלתי פוסק של עוברים ושבים בכיכר ציון. וזה בסדר, ככה ראוי לה. בלי מחסומים ובלי גדרות. היא חלק בלתי נפרד מהמרקם הכללי, מהזמן והמקום האלה. אני מזהה לא מעט פרצופים מההפגנות האחרונות בכיכר ספרא וממסיבות הרחוב במרכז העיר. אם קיץ 2009 ייחרט לי בראש בגלל משהו, זה בגלל הסמיכות הזאת, הבלתי ניתנת להתרה, הבלתי אפשרית כמעט, של ריקודים ברחובות – קרחנות ובככנליות – לצד הפגנות פוליטיות סוערות. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

ביום שאחרי מסיבת הרחוב הגדולה בשושן – יומיים אחרי, בעצם – אני חוזרת לזירת הפשע. אני כמו בלש עירוני, מנסה למצוא עקבות, אותות, סימנים מטושטשים של משהו שהתרחש פה פעם, אחרי שכל הנפשות הפועלות פינו את הזירה. בשש וחצי בערב רחוב שושן שומם ונטוש לגמרי. רק שניים מדיירי ההוסטל יושבים על ספסל מחוץ לדלת הכניסה, חתול אפור מתמתח בתוך פיסת שמש אחרונה, ומחוץ למשרד רואי החשבון המעוצב שפתחו כאן עכשיו עומד רואה חשבון ומעשן סיגריה אחרונה. התמונה הזאת בעצמה היא כמו מחווה לציור של אדוארד הופר. היום כבר נוטה להעריב, ובתוך הדממה אפשר סופסוף להנות מהמוצגים והעבודות שברחוב. הכל נשאר דומם וקפוא אחרי שההמון עזב. יריעות הבד הצבעוניות, הענקיות, עדיין מסוככות על הרחוב, מתבדרות ברוח הקלה. רהיטים מבצבצים מכמה חלונות בכוונה. הכלאה של אופנוע עם אופניים ניצבת על קצה אחד הגגות. על ענפי אחד העצים תלויה טלוויזיה שמציגה עבודת וידיאו. על כל דלתות הברזל של כל המחסנים ובתי המלאכה צויירו ציורי קיר גדולים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, אבל הסך הכל – הקצוות האורבניים – יוצרים מארג שלם מעניין מאוד. חלק מהעבודות מנהלות דו-שיח מודע ומכוון זו עם זו.

אני גונבת עוד דקת דומיה פרטית על הספסל מחוץ ל”קצה”. זה הבית השני של הקהילה, אחרי הבית הפתוח. לפני הקצה היה כאן השושן, והוא הותיר אחריו מורשת גאה. אחר כך אני קמה ומתחילה לחזור לכיוון כיכר ציון. בשבע ורבע כבר לא נשאר במקום כמעט אף אחד מההפגנה. ירח כמעט מלא מטפס מעל האריה של בנין ג’נרלי. אירוני שזה רק כמה ימים לפני ט”ו באב, ואיזה מזל שאני לא מאמינה בתאריכים רשמיים לאהבה. הנרות כבו והותכו לצורת לב מטושטשת ועמומה באבני המרצפת. שני מטרים ליד עומד עכשיו סקסופוניסט צעיר, שלא נראה בן יותר משש-עשרה עם תספורת הג’ל-קוצים שלו, ומנגן בלוז סקסופון עצוב. העיר מייצרת את האמנות שלה, את טקסי הזיכרון שלה, את הגאות והשפל שלה, לבד.

(קטעים ממייל)

אני לא מכירה אף אדם כותב – כותב באמת, ברצינות, גם אם זה רק לעצמו – שהכתיבה באה לו בקלות. רק לעיתים רחוקות ונדירות ביותר טקסט שנקרא בקלות גם נכתב ככזה. רוב הזמן כתיבה היא לא דבר שבא בקלות, היא כרוכה בעבודה קשה ומאמצים, והסיבה שבגללה אני חוזרת אליה שוב ושוב ושוב זה פשוט כי אני לא יכולה אחרת. כרגע אני כותבת רק את הבלוג הזה, אבל הוא לא הבלוג הראשון שלי. לפניו כבר כתבתי בלוג אחד, ולפני כן כתבתי ביקורות באתר אינטרנט, ומגיל 14 בערך אני מתעדת את החיים שלי ביומנים. פרטיים, במחברות והכל. אם כי כמובן לא ברציפות לכל אורך הדרך, היו לי הפסקות של כמה שנים פה ושם.

אני כותבת מכל הסיבות שאתה בטח מכיר ויודע. אני כותבת כי זה עוזר לרפא מכאובים, חדשים וישנים. אני כותבת כי זה הופך חיים פרוזאיים ורגילים למשהו שהוא יותר מזה. אני כותבת כי זה מכניס סדר בתוך הבלגן. כי זה מזקק משמעות בתוך הכאוס הכללי. כי זה מייצר יופי ממקומות שיש בהם כיעור. כי הכתיבה היא מדיטציה. כי הכתיבה מחדדת את ההתבוננות שלי החוצה. כי חיים של כתיבה הם אחד הדברים המספקים והמשמעותיים והטובים והמנחמים ביותר שיש לחיים האנושיים להציע. אבל יותר מכל, אני חושבת שאני כותבת מפני שזה החופש שלי. מפני שהכתיבה מייצרת בשבילי מקום אוטונומי וחופשי. ושוב, כל הדברים האלה לא אומרים שכתיבה באה לי – או לכל אחד אחר שאני מכירה שכותב – בקלות. להיפך.

אני לא מכירה גם אף כותב שמרגיש כל הזמן שהדברים שלו הם מבריקים, עמוקים ונוגעים. כולנו מרגישים רוב הזמן שהדברים שלנו הם חיוורים, לא עמוקים ולא נוגעים, אוסף של שטויות וגיבובים. הכי גרוע בשבילי זה לקרוא שוב דברים שכתבתי בעבר. בדרך כלל אני רוצה אז או למות או למחוק את כל הבלוג, ולרוב שניהם גם יחד. אז אני פשוט לא עושה את זה. ורוב הזמן אני פשוט כותבת, גם אם יש איזה עורך סוּפּר-פרפקציוניסט שיושב לי על הכתף ולוחש לי כל הזמן שמה שאני כותבת הוא טפשי, סתמי, בינוני במקרה הטוב, נעדר כל ערך ומקוריות, ובאמת על מי אני חושבת שאני עובדת. הדבר היחידי שעוזר לי להשתיק את הקול הזה ולהמשיך לכתוב בכל זאת, זה כשאני אומרת לעצמי או.קיי, תירגעי, זה לא ניתוח מוח. זה רק בלוג. זו רק כתיבה. מותר לזה להיות גם סתם בינוני במקרה הטוב.

למה אני כותבת בלוג? אני חושבת שעד היום עוד לא מצאתי לזה תשובה. לפעמים אני מתחרטת על הרגע שבו התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי, מפני שזה בלתי הפיך. לפחות בשבילי. מרגע שהתחלתי לכתוב בלוג, אני לא מצליחה לחזור לכתוב ליומן פרטי. ניסיתי, וזה לא הלך. ובגלל זה יש אצלי איזה מקום עמוק בפנים שקצת בז לעצמו על הצורך לכתוב בפני קהל. שלא מסוגל להסתפק עוד בדפים של מחברת שרק אני גם קהל הקוראים שלה. היתרון הגדול, אולי היחידי בעיניי, של כתיבת בלוג על פני יומן פרטי, זה שבלוג הוא נתינה. כתיבת בלוג הופכת אותי לאדם נותן, וזה נראה לי חשוב. כמו אן למוט, גם אני חושבת שאין שום משמעות ושום ערך אמיתי בפירסום – בהוצאה לאור, בקבלת הכרה רשמית, בשבחים, בתהילה. אבל יש ערך וחשיבות גדולים בלהיות אדם נותן.

כשאת יפהפיה דרומית (שם נרדף לדקדנטיות וריקבון מוסרי) שמרגע הולדתך גידלו אותך להיות רק יפה וטיפשה כדי להתחתן עם גבר עשיר ובעל מעמד, בלי שום התייחסות לכישורים או לכישרונות שלך, הרצונות והתשוקות והשאיפות שלך – מה כבר את יכולה להיות בבגרותך? “שיר אלבמה” של ז’יל לרואה לוכד יפה מאוד את הפן הטרגי בחייה ואישיותה של זלדה סאייר פיצג’רלד, את התסכול והזעם של אישה שהיו לה כישרונות ושאיפות ואישיות משל עצמה, אבל שום כלים לממש אותם. חוסר אונים מוליד תסכול ותסכול מוליד זעם ואלה הולידו (כנראה) את הדיכאונות וההתפוררות הנפשית של זלדה. תמיד חיבבתי את הקירבה המילולית – גם בעברית וגם באנגלית – בין דיכוי לדיכאון, בין repression ל-depression. היא היתה אשתו הזוהרת של סופר מבריק, והרומן הגדול שלהם היה כבר מההתחלה שונאים: סיפור אהבה. הוא שדד קטעים שלמים מיומניה, מחייה, מסיגנונה, אבל היא עצמה לא לגמרי הצליחה לממש את האמביציות העצמאיות שלה – במחול, בציור, בכתיבה. לא פלא ששנים אחרי מותה הפכה זלדה לאיקון פמיניסטי. את רוב חייה הבוגרים היא בילתה בבתי חולים למשוגעים, שקועה בהזיות ודימדומים, מסוממת מתרופות וטיפולים חשמליים. היא מתה בשריפה שכילתה את בית החולים האחרון ששהתה בו, ב-10 במרץ 1948, והיא בת 48. נשרפת כמו דמות המכשפה או המשוגעת בעליית הגג כמו בכל הרומנים הגותיים.

* * *

אם יש ספר אחד שאליו אני חוזרת שוב ושוב, אם יש ספר אחד ויחידי שאני צריכה לבחור כאהוב עליי ביותר, זה לבטח “גטסבי הגדול” של סקוט פיצג’רלד. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי בת 16 או 17. אני לא יכולה לספור כמה פעמים חזרתי אליו מאז. העותק שיש לי הוא המהדורה הראשונה של התרגום לעברית, שראתה אור בשנת 1974, שכריכתה לבנה. הדפים כבר נפרדו ונתלשו זה מזה, אבל אני מסרבת לקנות לי עותק חדש. הספר הזה, שאין בו יותר מ-130 עמודים – לא הרבה יותר מנובלה מורחבת – מגלם כל מה שאני מאמינה בו בספרות גדולה. הכתיבה הבהירה, הישירה, השקופה, בלי שום פירוטכניקה ולהטוטים לשוניים. הסגנון המדויק והחף מכל שמץ של סנטימנטליות, אבל מסתיר מתחתיו מערבולות גועשות של רגש. השאלות המוסריות העמוקות ביותר, והטרגיות ביותר, של טוב ורע. ההבנה העמוקה ביותר של העובדה שאיננו יכולים אף פעם לברוח מן העבר שלנו, אבל לנצח אנחנו נושאים עיניים בתקווה, בכיסופים, בערגה, אל העתיד. “גטסבי” בשבילי הוא הרומן הגדול ביותר שנכתב אי פעם.

* * *

רוב החברים של סקוט תיעבו את זלדה, ובראשם ארנסט המינגוויי. זה היה הדדי: היא תיעבה אותו בחזרה וחשבה שהוא מתחזה יומרני נפוח וחסר כל כישרון. היא חשבה שסקוט עולה עליו בהרבה, ובעניין הזה היא כנראה לא טעתה בהרבה. המינגוויי תיעד את חייהם של סקוט וזלדה בפריז בספרו “חגיגה נודדת”, המוקדש לאותה חבורה של גולים אמריקאיים שישבו בעיר האורות בשנות ה-20 של המאה שעברה. Moveable Feast נקרא הספר במקור, ו”חגיגה נודדת” הוא בהחלט תרגום הולם, רק שמישהו בוויקיפדיה בעברית, תחת הערך סקוט פיצג’רלד, החליט לתרגם את Moveable Feast כ”אגרוף המתניע”. מילא הבורות בספרות אמריקאית ובפיצג’רלד והמינגוויי, אבל מישהו לא יודע אנגלית בסיסית ואת ההבדל שבין Feast (חגיגה) ו-Fist (אגרוף). וויקיפדיה, במיוחד בעברית, היא כזאת אנציקלופדיה דילטנטית. למי שסומך עליה מגיע אגרוף מתניע (מה זה בכלל?) באמת.