שנות האפס

שנות האפס התחילו דווקא בנימה אופטימית. בשנת 2000 הייתי בת 38 ולמדתי צילום במוסררה. הייתי מבוגרת בעשר שנים לפחות מרוב הצעירים שלמדו איתי, אבל הם קיבלו אותי מאוד יפה. הם פתחו בפני את העולם שלהם והיו נדיבים כלפיי. הם לקחו אותי למסיבות באומן 17. הם השמיעו לי בחדרים השכורים שלהם בנחלאות מוזיקה אלקטרונית וצ’יל-אאוט ודאבּ והיפ-הופ וטריפ-הופ. הם סיפרו לי על הטיולים שלהם בהודו ובדרום אמריקה. הם דיברו איתי על האהבות והזיונים וההשתכרות והעישון והסנפת הקוקאין שלהם. דרך הצילומים שלהם למדתי על החלומות והפחדים שלהם. אלה היו שנתיים אינטנסיביות וטובות מאוד. אהבתי לצלם, באלאנס עוד פעלה במרכז העיר ויורם אליקים הקים את פאקט. בצוללת ובזירה הבינתחומית, שפעלה אז ברחוב יד חרוצים 4, באותו מבנה תעשייתי וקומה מעל סם שפיגל, אפשר היה לראות הופעות של כל הלהקות של פאקט. באינטרנט פעלה אז מערכת הפורומים של IOL – יואל, כפי שנקראה אז בחיבה, ואני עשיתי את צעדיי הראשונים בכתיבה אינטרנטית, בפורומים של מוזיקה ושל קולנוע. הייתי מאוהבת ביורם, המורה הראשון שלי לצילום, שלימד אותי כל מה שאני יודעת עד היום על צילום ושבמידה רבה בזכותו הגעתי למוסררה. אבל הוא לא רצה אותי באופן רומנטי או אירוטי. כך שהיחסים בינינו היו חבריים לגמרי. היה גבר אחר שאיתו שכבתי והיו לי איתו יחסים פורנוגרפיים. יום אחד זה נפסק ועד היום אני לא יודעת מה שמו האמיתי, גילו, מאין הוא בא ומה הוא עושה. אבל חיבבתי אותו. גם דרך מגע גופני בלבד צומחת לאורך זמן אינטימיות.

כשעזבתי את מוסררה בסוף 2001 התחלתי לעבוד במקום של ספרים. אהבתי לקרוא ואהבתי את העבודה עם הספרים, על אף שזו היתה גם עבודה קשה. בתחילת 2003 פגשתי את גדי ב והתחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט. זו היתה תקופה של חזרה לרוק בסיסי וגולמי, גאראג’-רוק ופּאנק. מגל הרטרו הזה הכי אהבתי את הווייט סטרייפס ואת Black Rebel Motorcycle Club. לא סבלתי את הסטרוקס. דרך ביקורות המוזיקה נכנסו לחיי כמה מהאנשים הנפלאים ביותר שזכיתי להכיר אי פעם. מ”ם, ערן, רותם, ליאור ורוני, הללי, תמי, אסף, עמרי ונינו. היה לי רומן קצר עם מישהו בשם דויד פ’ ומשהו כמו שנה אחר כך עם ערן. היתה לי מערכת יחסים ארוכה הרבה יותר ומוגדרת הרבה פחות עם מ”ם, שהתחילה באמצע העשור. היתה אינתיפאדה ואוטובוסים התפוצצו, וכמו כל ירושלמי שחי אז בעיר גם לי יש לפחות שלושה סיפורים על איך לפחות שלושה פיגועים פיספסו אותי בדיוק בשלוש דקות. אנחנו חולקים סיפורי קרבות. אבל סיפור המלחמה האמיתי – את זה אני יודעת רק היום – היה עוד לפניי.

ב-2004 עומר היה בן 15, בכיתה ט’ ובסוף חטיבת הביניים, ואבא שלו יצא לשליחות של ארבע שנים בחו”ל. עומר תמיד היה קשור מאוד לאבא שלו, אבל הוא לא רצה להצטרף אליו בארצות הברית. הוא רצה להישאר כאן. פעם שאלתי אותו למה והוא הסתכל עליי בתערובת של קוצר-רוח ורחמים, כמו שמסתכלים על אנשים שמתעקשים לשאול שאלות מפגרות. בגלל שאני קשור אלייך, לחברים שלי, לעיר הזאת ולקבוצת כדורגל שלי. אני די בטוחה שזה היה סדר הדברים בתשובה שלו, אבל זה לא ממש עקרוני. ההכללה של קבוצת הכדורגל שלו, לעומת זאת, היתה עקרונית ועוד איך. מה שעוד היה עקרוני זו העובדה שבית הספר שעומר למד בו החליט שלא לאפשר לו להמשיך בלימודיו שם בתיכון. הציונים שלו היו גרועים והיו לו בעיות משמעת. לא עזרו כל ההסברים שהוא נמצא בתקופה קשה בגלל הפרידה מאבא שלו. לא עזרו ההפצרות שיחכו עם זה שנה והדברים ישתפרו, לא עזרו התחינות שדווקא בנקודת הזמן הזו עומר זקוק יותר מכל למסגרת קבועה ומוכרת, לחברים שלו שהוא נמצא איתם כבר שנים, שהציונים זה לא העיקר ובעיות המשמעת ייפתרו – הכל נפל על לב אטום ואזניים ערלות. עומר הועף מבית הספר בסוף חטיבת הביניים ונאלץ למצוא בית ספר אחר.

הוא לא מצא את עצמו בבית הספר החדש. הוא לא הצליח להשתלב לא מבחינה חברתית ולא בהשלמת חומר הלימודים. המורים והמחנכת והמנהלת שם לא הפסיקו לרדת עליו, לצעוק עליו, להעליב אותו. הם היו אטומים ואיומים לא פחות מבית הספר הקודם שהנשיר אותו. במחצית השנה כבר חיפשנו בית ספר חדש. מצאנו בית ספר שהסכים לקבל אותו גם באמצע השנה, וטכנית עומר כבר נרשם אליו והיה צריך להתחיל, אבל בשלב הזה הוא כבר היה כל כך פגוע ומותש, חסר ביטחון וחדור תחושת כישלון, שהוא לא היה מסוגל יותר ללכת לבית ספר. למעשה, עומר מעולם לא למד את כיתה י’. אי אפשר היה להעיר אותו בבקרים, לא עזרו כל הצעקות והאיומים, התחינות וההבטחות – הוא פשוט לא היה מסוגל לעשות את זה. הוא בילה את כיתה י’ בבית. ליתר דיוק, הוא היה ישן בימים בבית, ובלילות הוא היה מסתובב בחוץ. אני לא חושבת שאני אצליח אי פעם לתאר את התחושה הזאת שמתיישבת לך בבטן כמו משקולת שמשהו מסביבך הולך ומתעוות, שמשהו באופן בסיסי ויסודי נעשה לא בסדר ויוצא מתחום הנורמה והשגרה. לעומת זאת, אני לא חושבת שאני אי פעם אשכח את הפעם הראשונה שבה עומר יצא מהבית ביום שישי בצהריים ולא חזר בערב הביתה. כל הלילה ניסיתי להשיג אותו בנייד שלו והוא לא ענה, וכל הלילה ההוא לא ידעתי איפה הוא ומה קרה לו וטיפסתי על הקירות והתקרה. את הלילה ההוא והדממה והבדידות והזמן שחולף באיטיות כבדה מנשוא, אני לא אשכח לעולם. הוא התקשר רק בשבת מוקדם בבוקר ואמר שהוא היה עצור. שהמשטרה עצרה אותו ועוד כמה אוהדים של בית”ר, שהם היו בכלל ברמת גן, ולא, הוא לא יודע מתי הוא חוזר הביתה, הוא לא רוצה שהמשטרה תשיג אותו.

אני חושבת שמכאן כבר יש לי בליל אחד גדול של אירועים בראש, אני כבר לא זוכרת מה קרה קודם ומה אחר כך. אני לא זוכרת אם המעצרים הלכו ותכפו באותה שנה או בשנה שלאחריה. לילות שהייתי מקבלת טלפונים מתחנת המשטרה במוריה, ובקרים שהייתי מתייצבת במגרש הרוסים, וטפסי ערבות שהייתי חותמת עליהם בפני שופט שהיה משחרר את עומר למעצר בית של שבוע. עד ששופט אחד קיבל שכל והרחיק אותו מכל משחקי הליגה עד סוף העונה, אני כבר לא זוכרת באיזו עונה. אחרי זה – או לפני זה? – היה המעצר בארצות הברית, בקיץ אחד שבו עומר נסע לבקר את אביו. זה היה המעצר שבו התברר שהוא משתמש בסמים. אני זוכרת את הלפיתה הקרה של הפחד בפנים. אני אפילו לא יודעת מה הפחיד אותי יותר – הסמים או המעצר בכלא אמריקאי. אני זוכרת שנסעתי להורים שלי, זו היתה שבת בבוקר, וסיפרתי להם הכל. הם היו המומים ואמרתי להם שאני אצטרך את התמיכה שלהם כי אני לא אצליח להמשיך עם זה לבד. ההורים הטובים שלי. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם סגרו שורות מאחוריי. לא הייתי יכולה לעבור את זה בלעדיהם. אני זוכרת שהיו ימים רבים אחר כך ששנאתי את הגילוי הזה שעומר משתמש בסמים. רציתי להמשיך לא לדעת, כי לא ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתמודד עם זה. מצד שני, היתה הקלה בידיעה שלאותו משהו שהיה עד אותו זמן לא בסדר באופן בסיסי ויסודי, משהו שהיה מעוות ועקום – למשהו הזה יש עכשיו שם וזהות. אז הלכתי ומצאתי לעצמי קבוצת תמיכה של הורים לילדים שמשתמשים בסמים.

יש קטע אחד ב”שר הטבעות” – הסרט, לא קראתי את הספר אבל את הסרט אהבתי מאוד – שבו פרודו וחבריו מגיעים למוריה, ובחיפוש אחר דרך קיצור נסגרת מאחוריהם הדלת והם מוצאים את עצמם בעלטה בתוך מעבה ההר. ואז גנדולף אומר – בערך, מזיכרון – אין לנו ברירה עכשיו אלא לעשות את המסע הארוך והאפל דרך מוריה. כל מה שאני יכולה להגיד זה שכשאתה מתחיל ללכת בגיא צלמוות אין לך ברירה אלא לעשות את כל המסע הארוך והמפרך הזה מתחילתו עד סופו, כשאף אחד לא יכול להבטיח לך מה יהיה בסופו. היו רגעים שחשבתי שהסוף יהיה הרע ביותר האפשרי, כשאני יכולה רק לבחור מה נראה לי יותר רע – שעומר יסיים את חייו ברחוב או בכלא, או שהוא פשוט יסיים את חייו, נקודה. היתה החלטה בסיסית שקיבלתי שהבית תמיד יהיה הבית של עומר – שתמיד תהיה לו קורת גג, מזון, אמבטיה, בגדים, תרופות, וכשהוא יחליט יום אחד שהוא רוצה לחזור ללמוד יהיו לו גם לימודים. אבל יותר מכל דבר אחר זו היתה הכרעה מוסרית. כי באותה תקופה, ואין דרך יפה לומר את זה אבל זו האמת ואין יפה ממנה – באותה תקופה שנאתי את עומר. אתה לא יכול ממש לאהוב מישהו שמסב לך כאב וחרדה בעוצמות כאלה. שנאתי אותו על הבלגנים והבאנגים והצעקות והמריבות והחקירות בנוער חשיפה והחרדות והפאניקה המוחלטת שלי כשהוא היה נוסע לאבא שלו לחו”ל – אחרי שהייתי צריכה לקבל אישור יציאה מהארץ בשבילו ממחלק הנוער – שיעצרו אותו שלטונות ההגירה והמשטרה האמריקאיים והוא יבלה את שארית חייו בכלא שם. והיה לילה אחד שקיבלתי טלפון מחדר מיון שעומר שוכב מחוסר הכרה כי הוא שתה עד אובדן חושים והתמוטט, ונפל על משהו שכמעט הוציא לו עין. הוא היה אז בן 16 וחצי בלבד.

עד שעומר לא עשה את כל הדרך עד הקצה שלו, עד שהוא לא נגע במה שהיה מבחינתו התחתית, הוא לא התחיל לעשות את כל המסע בדרך חזרה. בתחילת כיתה י”א הוא החליט לחזור ללמוד, בבית ספר ערב. כמו שיש לי רק דברים רעים להגיד על בית הספר שהנשיר אותו – עד היום מתחשק לי לקחת פח בנזין ולשרוף את בית הספר הזה, ואת ה”מחנכת” שלו מאז אני מקללת בלב עד היום בקללות הכי איומות – ככה אין לי מספיק מילים כדי להגיד מספיק דברים טובים על תיכון ערב ואיך הוא הגבול האחרון שמחזיק ילדים שנמצאים רגע אחד וצעד אחד לפני חיי רחוב ועבריינות. עומר מצא שם מחנך אחד שהאמין בו ופשוט אהב אותו, והדבר הפשוט הזה – אבל נדיר כל-כך במערכת החינוך הרגילה – עשה את כל ההבדל. עדיין, היו לו עוד הרבה דברים להתמודד איתם חוץ מהלימודים. לא היה לו קל, פיזית ונפשית, להפסיק את השימוש היומיומי במריחואנה, חשיש, אדולן ואלכוהול. אבל הוא עשה את זה פעם אחת בתחילת השביעית, ובקיץ שבין השביעית לשמינית הוא שוב נשבר ואז היה צריך להפסיק שוב את השימוש בתחילת השמינית. באמצע השמינית היתה לו תגרה אלימה אחרונה אבל כזאת שעלתה לו הכי ביוקר – עם מעצר שוב וחקירות ושני תיקים שהדיון בהם בפני שופט נוער בא אל סיומו רק לפני חודש. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל לפעמים בצדק. כי בשלוש השנים שעברו מאז התגרה האלימה והאומללה ההיא בחצר הבר של ינקי’ז – אני לא מסוגלת לעבור שם – שהיו מעורבים בה גם כמה כלי משחית, ושלשני הצדדים היה יותר מזל משכל שאף אחד לא גמר עם יותר מכמה שריטות וחבורות – בשנתיים האלה עומר הצליח לסיים את השמינית והוציא תעודת סיום של 12 שנות לימוד, התגייס לאיזו סיירת שהיה ברור שאחרי כל מה שעברנו אין סיכוי שאני לא אחתום לו למרות שהוא בן יחיד (אצלי), עבר את כל המסלולים בהצטיינות, ושבוע אחרי שהוא קיטר לי במטבח שבחיים אף בחורה “נורמלית” לא תרצה אותו אחרי כל המסלול הלא נורמלי שהוא עבר, הוא הכיר את נועם. אז לפני חודש בערך הסתיים גם המשפט שלו, בלי הרשעה ובלי עונש, בגלל כל הדרך שהוא עבר והכוחות שהיו לו לעשות את הדרך הזאת, לקצה התהום ובחזרה. אני עפר לרגליו של עומר על מה שהוא עבר ועל הכוחות והיכולות שלו.

בתוך כל השנים הכאוטיות האלה המשכתי לעבוד ולתפקד כרגיל. כשאת ראש בית-אם של שתי נפשות ונפש אחת מפסיקה לתפקד, את לא יכולה להרשות לעצמך את המותרות שבלהתמוטט גם כן. בגלל זה אני כן מבינה קצת משפחות לא מתפקדות, ובגלל זה אני מחבבת אותן. אני יודעת כמה זה קשה. המשכתי לתפקד פשוט כי לא היתה לי ברירה. מישהו הרי צריך ללכת לעבודה, לפרנס, לשלם חשבונות, לעמוד בהתחייבויות. אני סוגרת את העשור הזה כשמאז החלפתי עוד שני מקומות עבודה. בקיץ 2005 התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי. זה היה בלוג ספרותי. קראתי המון כל השנים הללו, פשוט מפני שגיליתי שספרים הם נחמה כל כך גדולה. כשהכל מתפורר ומחשיך מסביב, ספרים הם אור שלעולם איננו כבה. הכתיבה מצידה ייצרה בשבילי מובלעת אוטונומית של יופי וחסד. כל מה שלא היה לי בחיי היומיום היה שם בקריאה ובכתיבה. ראיתי סרטים. הלכתי פה ושם להופעות. השתדלתי לשמור על קשרים עם חברים, אבל זה לא תמיד היה קל. הייתי שקועה בעצבות ובאומללות, ולדברים האלה יש מחיר. בגלל זה אני כל כך אסירת תודה למוסה, שהיה שם תמיד לשמוע את כל סיפורי האימה והבלהה, ושעד היום מסוגל עוד לסבול את כל הבכיות והקיטורים שלי. אני כזאת בכיינית.

ובתוך כל השנים הכאוטיות האלה נכנס לחיי אורי. אין לי מושג מה הוא ראה ומה הוא מצא בי בשנים שבהן באופן מילולי, נראיתי והרגשתי כמו הצרות שלי. אבל הוא ראה ומצא שם משהו, כי הוא חיכה לי. בסבלנות. לא היה לו הרבה מה להציע לי, כי הוא היה – הוא עדיין – נשוי, אבל אני גם לא נזקקתי להרבה. ממילא לא היו לי זמן ופנאי, פיזי או נפשי, לנהל שום מערכת יחסים, ולא ראיתי שום דבר ואף אחד ממטר. אבל כשהסכמתי לקבל את האהבה שלו זו היתה מתנה נפלאה. אני שמחה שעשיתי את זה.

קצת הפסקתי לעקוב אחרי מוזיקה – לא היו לי בדיוק זמן וחשק לעשות את זה, אבל פה ושם דברים טובים טיפטפו והגיעו אליי. הפריק-פולק של M Ward, דבנדרה בנהארט, סופיאן סטיבנס ובטח עוד כמה שמות ששכחתי, שהציעו לי יופי בתקופה כעורה. האמריקנה של קלקסיקו ו-ווילקו. שלא בזמן אמת גיליתי במהלך העשור הזה את ניוטרל מילק הוטל. עוד מאמצע שנות ה-90 מארק לאנגן מכבה לי סיגריות על הלב ואז שופך עליהן גלון של וויסקי. פליט פוקסז ואוקרביל ריבר ו-Iron and Wine הם אמנים שאני אשמח לשמוע מה הם יעשו ואיך הם יתפתחו במהלך העשור הבא.

אז מה אני יכולה להגיד – נראה לי שהיה עשור די סוער. מלא קושי וייסורים ומפרך ומפרק ומטלטל – אבל גם מלמד ופוקח עיניים ומופלא ונהדר והכי קרוב לחיים שיכול להיות. אני לא רוצה לשכוח ממנו שומדבר אף פעם, ומצער אותי שכבר יש דברים שהולכים ונשמטים לי מהזיכרון. אני מנסה לחשוב איך ייראה העשור הבא. מאז שעומר התגייס, במרץ 2008, אני מרגישה שאני בתחילתו של מסע חדש. מהרבה בחינות אני מרגישה עכשיו שוב כמי שמתחילה מאפס.

אם יש משהו שלמדתי בעשור האחרון זה שאי אפשר לדעת שומדבר על כלום. האשליה האחרונה של שליטה שהיתה לי אי-שם בשנת 2005 התפוגגה כבר מזמן. לא פלא שמזה שנתיים כמעט אני מתרגלת יוגה. מתישהו לקראת סוף הבלוג הקודם שלי כתבתי שמה שאני רוצה ומאחלת לעצמי זה למצוא מעיל ירוק, להתחיל לנגן על בס, שיהיה לי הרבה סקס, ומסע חוצה אמריקה גדול כמו שחלמתי תמיד. על המסע הזה אני עדיין חולמת. הייתי רק פעמיים העשור הזה בארצות הברית. ב-2002 נסעתי לסיאטל כדי להביא למנוחת עולמים את רוח הרפאים של זי, וב-2004 ביקרתי בבוסטון את אחי שהיה שם בשנת לימודים. אבל הצלחתי להגשים את שלושת הדברים האחרים מבין הארבעה, וזה נראה לי הישג לא רע. אחרי העשור הזה, שהולך ונגמר, נראה לי שזה שאני עוד חיה הוא הישג לא רע.

אסיף

ביום שלישי באחת-עשרה וחצי בלילה חצי ממדרחוב ש”ץ הוא רחבת ריקודים. יש כאן להקה מעולה שמנגנת מוזיקה חיה וכולם רוקדים. מישהו לידי רוטן שאין שום שלט עם שם הלהקה, ואני לא רוצה להגיד לו שלרוב ההרכבים והלהקות בעיר הזאת אין שם. כולם כאן מנגנים עם כולם, ואני די מוכנה להישבע שאת הלהקה הזאת שמנגנת כאן עכשיו ראיתי לפחות בשתי מסיבות רחוב בנחלאות, כולל מסיבת פורים האגדתית. אני חושבת שהיא כבר להקת השמחות הרשמית של העיר, ובכל זאת אין לה שם. אני רק יודעת שנגן הקלידים שלה, ישי צרפתי, והבסיסט האימתני שלה, אילן קינן, מנגנים לפעמים גם בטרה רוסה. את טרה רוסה ראיתי במסיבת רחוב בעמק רפאים, ולפעמים הם מופיעים במעבדה ובצוללת. העיר הזאת מתפקעת ממוזיקה וצלילים. לפעמים נראה לי שכולם כאן בעיר מנגנים. כשיורדים או עולים לאורך המדרחוב נתקלים כל שני מטר במוזיקאים: בנגנית נבל, במעגל מתופפים, בשני תיכוניסטים אמריקאיים עם גיטרות חשמליות, במעגל נערים עם טייפ ענקי שמנגן היפ הופ ולצליליו הם רוקדים ברייקדאנס, בסקסופוניסט. בדרך למסיבת הרחוב במדרחוב ש”ץ עברתי במעלה המדרחוב בדרך חזרה מקניית דיסק בתו השמיני, ונתקלתי בנגן קונטרבס שניגן צ’רלי מינגוס וג’ימי הנדריקס. כשהשלכתי לתיבה שלידו מטבע של חמישה שקלים הוא קרא אחריי, תבואי ביום שלישי בערב לבארוד, אני מנגן עם חברים. כולם כאן מנגנים. בצוללת ובמעבדה, בבארוד ובאברם, באוגנדה ובבאסס, ורגע לפני סוף השנה מצאתי סופסוף מורה לבס, ובשבוע הבא אנחנו מתחילים.

ביום שלישי בעשר וחצי בלילה יש במדרחוב ש”ץ מסיבת מרפסות שחותמת את הקיץ, ולא הרבה אנשים באים ובכל זאת כיף גדול. על מרפסת מקושטת בגלגלי הצלה ושמשיית חופים עומד מציל עם מגאפון ומעודד את הרוקדים. באמצע הרחוב רוקדים שלושה תלמידי מחול, בטח מהאקדמיה, שגם אותם אני כבר מכירה מאירועים קודמים. הם רוקדים בהמשך גם על אחת המרפסות, מין תיאטרון מחול של תמונות קיציות, שמשיות, של נערה בבגדים קצרים חובטת במחבט טניס, איש צעיר קורא בספר בעצלתיים, ועוד מישהי מתמתחת בכיסא נוח. הקיץ תם. זו העונה שאני אוהבת עכשיו, של מעבר מחום לקור, שבה כולם מסתובבים עדיין עם מכנסיים קצרים וכפכפים, חושפים שוקיים שריריות ושזופות, אבל מתעטפים גם בסוודר או צעיף גדול כי הערבים כבר קרירים. עכשיו, באמצע המדרחוב, כולם בועטים את הכפכפים לכל הרוחות ורוקדים יחפים. הנה בא פפה אללו, וכולם מחליפים איתו טפיחות וחיוכים. הוא הפטרון של כל הצעירים כאן. נראה לי שהם יכולים להיכנס אליו ללשכה בלי להודיע ובלי שמישהו יעצור אותם, לשמוט את התרמיל מהכתף ולהגיד לו ישר ולעניין מה הם רוצים. כולם מדברים איתו, והוא מחזיר להם מבט אוהב. והנה באים גם הפאנקיסטים. אני מחבבת אותם, למרות שהם קוץ בתחת לפעמים. בגלל שהם קוץ בתחת לפעמים. אני אוהבת את הדרך שבה הם הולכים זקופים, מתריסים, נושאים בגאווה את סמלי השבט שלהם. הם זונחים את בקבוקי הבירה ומצטרפים לרוקדים. הם רוקדים עם הסטודנטיות שנראות הכי ילדות-טובות-ירושלים. ראסטה גירל יחפה רוקדת עם צעיר דתי בחולצת פטרול שלוש סוף קו רמאללה.

ביום שישי בצהריים עומר ואני שותים קפה בעמידה במטבח. בלילה הוא ונועם הסתובבו במרכז העיר וישבו בגולדי. בחיים, הוא אומר, אבל בחיים, לא ראיתי את העיר כל כך מפוצצת ומלאה. אני אומרת לו שזה היה ככה כל הקיץ. זה הזמן של העיר, הוא אומר, והבעת הפנים שלו נראית מופתעת וקצת לא מאמינה. עומר מכיר את כל הרחובות האלה בלילה גם מהצד הלא נעים שלהם. מהצד של הסמים והאלכוהול והנערים הנושרים והמנותקים והמשטרה והמעצרים.

ואז הוא אומר שהוא לא יגיע לסופשבוע הבא וליום כיפור, ואומר, את יודעת מה הכי יחסר לי, ומיד מוסיף, המרק עוף שלך לפני ואחרי הצום, וזה שאת תמיד מוצאת לי ספר לקרוא.

נועם משאירה לי פתק מצחיק על המקרר והם נוסעים לדרכם. אני חושבת שנועם מחבבת אותי.

ביום שישי בעשר בבוקר, רגע לפני החג, אני הולכת לשיעור יוגה שחותם את השנה. אנחנו עושים תרגיל אחד בזוגות, וזה די נדיר. תרגילי זוגות הם נדירים לפחות באסכולה שאני מתרגלת. יוגה היא תירגול אישי ופרטי, גם כאשר מתרגלים במסגרת של כמה אנשים. בתרגיל הזה אנחנו מסתכלים אחד לתוך עיני השני, זה הכל. כמה פשוט זה נשמע, כמה לא פשוט זה יכול להיות. אני מתבוננת לתוך זוג העיניים הכחולות של שירי. הידיים שלנו ניצבות זו מול זו, ואנחנו מתבוננות. צריך לזנוח כל כך הרבה חומות של ציניות ומגננות פשוט כדי לעשות את זה. להתבונן לאדם אחר לתוך העיניים, לתת לו להתבונן לתוך העיניים שלך. ואז, משום מקום ומכל מקום אפשרי, אנחנו מתחילות לבכות. ואני יודעת, זה היופי, הפגיעוּת, השבריריות, האינסופיות והסופיות שגורמים לי לבכות. כמו בשיר ההוא של החיפושיות.

יונתן השכן שלי נסע צפונה לכמה ימים, ואני מאכילה את החתול שלו. יונתן ואני כבר ידידים. אנחנו מדברים על ספרים וסרטים ומוזיקה שאנחנו אוהבים, והוא לקח ממני את “אלנבי”, כי יונתן עובד באחד הברים בעיר. אני מטפסת לדירה שלו וממלאת את צלחות האוכל והמים של החתול הג’ינג’י שלו. אני משקה את העציצים במרפסת שלו, שממנה אני יכולה לראות את המרפסת שלי, ולדמיין איך הוא רואה אותי משם. אני מסתכלת סביב בדירה שלו. גרביים זרוקים על הרצפה וטי-שרטים על הספה, הקסדה והתרמיל על הכורסא, ועל השולחן במטבח נותרה צלחת עם כמה פרוסות מלפפון, זיתים וחרצנים, וחצי ספל קפה וכמה כפיות בכיור. אני מסתכלת על כמה ציורים שלו שתלויים על הקירות. הם טובים. אני תוהה אם יונתן יהיה אמן מצליח. אני מקווה בשבילו שכן, נראה לי שהוא יכול להיות טוב מאוד. ואני יודעת שאני רוצה שנמשיך להיות ידידים, ואני יודעת שאני לא רוצה לממש איתו שום דבר גופני. יש הרבה כוח בהימנעות, ויש הרבה יופי ביחסים לא ממומשים. יש הרבה יופי ביחסים אפלטוניים שיש בהם משיכה ארוטית לא ממומשת.

יש גבר אחד שקורא לי אהובתי וחמדת לבי. כשהוא קורא לי כך הלב שלי מחסיר פעימה. חמדת לבי. איך אני יכולה שלא לאהוב גבר שאוהב אותי ככה? ויחד עם זה, באותו הזמן, יש לפחות עוד שלושה-ארבעה גברים שאני מוכנה לשכב איתם, להתאהב בהם, לצאת איתם, לדבר ולצחוק ולשמוע איתם מוזיקה עמוק לתןך הלילה. לפעמים אני חושבת ששום דבר לא השתנה אצלי מאז שהייתי בת 17. זה אולי נראה כאילו אני לא נאמנה, אבל אני יודעת שבדרך שלי אני הכי נאמנה שיש. אני נאמנה לחופש שלי ולאהבה שלי לחיות לבד. אני יכולה להחליט אם לשכב או לא ועם מי. אני לא צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה בהם. זה החופש שלי.

אני אוספת את כל הגחמות המשוגעות של הלב שלי. בראש מתנגן לי שיר ישן של REM, עם השורה שאומרת Live your life with joy and thunder. חמש-עשרה שנה בערך לא שמעתי את Automatic for the People במלואו, מההתחלה עד הסוף. אז היום אני עושה את זה שוב. אני שמה אותו ומקשיבה לו. זה היה אחד התקליטים שליוו אותי הכי הרבה בזמן הגירושין. זה ו-Ten של פרל ג’ם והאנפלאגד של נירוונה. חמש-עשרה שנה אחרי, לא יכולתי אז לדעת שהחיים שלי יהיו מלאים כל כך בשמחה וסופות רעמים. חמדת ימים. חמדת לבי. זו המתיקות שאחרי. אני עדיין אותה נערה בת 17 שהייתי פעם.

כל הדרך הביתה

אני קובעת להיפגש עם עומר בצומת לטרון. הוא יצא הביתה לסופשבוע אבל הוא יישאר במרכז, אצל נועם, החברה שלו. אני מתגעגעת אליו, וחוץ מזה הוא צריך דברים: מאוורר, מכונת גילוח, תחתונים, גרביים. אז אנחנו קובעים בחמש וחצי בצומת לטרון. לעומר אין רישיון נהיגה, אז הוא יבוא עם נועם במכונית שלה. אני מגיעה בזמן, ועומר מתקשר שהוא יאחר. הוא מתנצל, הוא נרדם. זה בסדר, אני אומרת לו, אני אקנה קפה ועיתון בינתיים, רק תסעו בזהירות. הם מגיעים אחרי עשרים וחמש דקות, אבל לא רוצים בכלל לצאת מהמכונית. אני מביאה להם את הדברים, ורק אז עומר יוצא מהמכונית, יחף, ונופל על צווארי. הוא מחבק אותי כל כך חזק. אני כל כך מצטער שאיחרתי, אני יודע שאת שונאת את זה, אני ממש מצטער. אמא. אני קצת מופתעת, זה בסדר, אני אומרת לו, לא קרה כלום, אני אוהבת אותך, אני שמחה לראות אותך, ותשתדל להתקשר כשתוכל, התגעגעתי אליך. נועם לא יוצאת מהמכונית, אני שואלת אותה מה שלומה ואיך עבר עליה השבוע בצבא. היא מנידה ראש מאחורי משקפי השמש וממלמלת משהו, כמעט לא מדברת. עומר נכנס למכונית והם נוסעים. אני יושבת עוד במכונית ובוהה אל האופק. אני יודעת שכנראה לא ממש בא לה לבלות חצאי סופי שבוע בירושלים ואני חושבת שזה בסדר. אבל אני תוהה אם זה אולי בגלל שהיא לא מחבבת אותי. ופתאום אני חושבת שהחיבוק העז והבעת הצער של עומר בכלל לא היו על האיחור. שאולי מה שהוא ניסה להגיד זה אני מצטער אמא שאני צריך להתנתק ממך. ואני חושבת לעצמי, זה בסדר, זה בסדר גמור, אבל אני מתחילה לבכות. וככה אני יושבת שם במכונית בצומת לטרון ובוכה, ואני יודעת שאני לא אוכל לנהוג ככה כל הדרך הביתה, למרות שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, אז אני מוחה דמעות ומושכת באף, שאלה שני דברים שאני מצטיינת בהם תמיד, ומכניסה להילוך ונוסעת. ומכאיב לי ומלא געגוע, לא ראיתי ממש את עומר אני לא יודעת כבר כמה זמן ולא יוצא לנו לדבר ממש. ולא שאני אגיד לו משהו מכל הדברים האלה שנוגעים לנועם. אני יודעת שאני צריכה לשחרר, ואני יודעת שזה קשה גם לו, אבל אין שום דרך אחרת ואני לא מכירה אף אחד שאני יכולה לשאול אותו איך עושים את זה.

שחררי
שחררי
שחררי

תני
קבלי
בקשי

התנועה מאטה באמצע העלייה לשורש בגלל עומס ואני מתחילה לבכות שוב. במהירות של 60 קמ”ש זה בסדר. אני שוב מפסיקה לקראת סיבוב מוצא. זה לא רעיון טוב לקחת את הסיבוב הזה כשאת לא רואה ממטר בעיניים. כשאני מגיעה הביתה אני מתקשרת להורים שלי. ככל שעומר ואני מתרחקים, אני מתקרבת שוב להורים שלי. אני צריכה את התמיכה והנחמה שלהם, בשנים המעטות שעוד נותרו לנו יחד. הוריי בני השבעים. הם מזדקנים וגם אני כבר מזדקנת. גמרתי כבר להתבגר ואין שום דרך אחרת להגיד את זה יפה. יש לי צלקות ושריטות ושערות מלבינות וקמטים לצד הנמשים והעיניים הירוקות שלי נעשות עכורות והראייה שלי הולכת ומידרדרת. אני לא יודעת מה לעשות בשארית חיי ולאן ואיך אני הולכת מכאן. אני רק יודעת שאני מתגעגעת לעומר ושאני מרגישה צער וכאב.

ספירת העומר

היום שבו עומר התגייס לפני שנה היה יום זוהר ממש – שמיים בצבע תכלת עמוק, אוויר מלא ריחות פריחה, שמש מלטפת וחמימה, כל העצים והשיחים במיליון גוונים של ירוק, מרצדים ובוהקים באור. אביב. זה היה יום לפני פורים, אז אחרי שליוויתי אותו לנקודת המפגש ואחרי שסיימתי לעבוד, הלכתי וקניתי סלסלה גדולה והמון אוזני המן, ולקחתי את המשלוח מנות הזה לבית הספר שלו – בית הספר שבו הוא למד בשביעית ובשמינית, ושבמידה רבה הציל אותו (ואותי). הם נורא התרגשו, וגם אני. וכשהלכתי משם ברגל הביתה, ברחוב אבן עזרא, נשמתי עמוק את כל היופי המנחם הזה והתחלתי לבכות. עד היום כשאני עוברת ברחוב אבן עזרא אני נזכרת בזה ומתחילה לחייך. הבכי הזה היה בכי של המון רגשות שצפו ועלו, פקעת של רגשות מתנגשים וסותרים, אבל בעיקר זה היה בכי של שמחה. ארבע השנים האחרונות שעברו עלינו ביחד עברו לי בראש, עם כל הקושי העצום שלהם, עם כל הכאב וגם הנחמה, עם הקירבה שלהן ללב הפועם, הפגיע, החשוף, של החיים. ולרגע זוהר ובוהק אחד הרגשתי שכל היקום עבר דרכי ושאני עברתי דרך היקום, ולרגע זוהר ובוהק אחד אני והיקום היינו אחד. זה היה רגע של אושר. בגלל זה התחלתי לבכות. לא בגלל שעומר התגייס. עברנו מסע כל כך מפרך והגענו לנקודת הסיום שלו. היו רגעים בדרך שלא חשבתי שכך זה יסתיים. ברגעים שבהם שיחררתי אותו מחדרי מעצר ומחדרי מיון – יותר פעמים ממה שאני רוצה או יכולה לספור או לזכור – חשבתי שזה ייגמר לגמרי אחרת. לא יכולתי להרשות לעצמי אז להתפרק או להפסיק לתפקד, אז פשוט המשכתי ללכת. וכשעומר נתן לי נשאתי אותו איתי, וכשהוא לא נתן לי לא היתה לי ברירה אלא לראות אותו עושה את המסע שלו לבד. לפני כמה זמן הוא אמר לי שטיפלתי בו כל כך טוב, כמו אמא זאבה. זה גרם לי לחוש גאווה גדולה. הרבה יותר מלהיות אמא אווזה. זה לא היה בגלל שהגנתי עליו כמו זאבה, כי עומר בארבע השנים האלה לא היה מישהו שאפשר היה להגן עליו – הוא נשך ונבח והתפרע כמו גור זאבים פצוע או כמו אווז בר זועם. אפשר היה רק לתת לו לעבור את זה ולנסות לצמצם את כל הנזקים והפגיעות – זה היה יותר העניין של דאגה שקטה ועקבית ומתמשכת מתוך אחריות ואהבה ומסירות. קצת כמו הסיפור המיתולוגי על הזאבה שהזינה את רמוס ורומולוס שייסדו את רומא. וטוב, גם העניין הזה שאני זאבה בודדה. וזה בסדר. בסופן של תשע-עשרה שנים שגדלנו ביחד ואהבנו ושנאנו והפכנו קצת לשני אלופי עולם בתלות יתר, בא הצבא והפריד אותנו בבת אחת, כמו שתולשים פלסטר מעל העור. וגם זה בסדר. אנחנו צרופים באש, עומר ואני. בעיניי הוא יכול ללכת על מים, ולפני כמה שבועות הוא תפס אותי בבית ואמר, אני אוהב אותך פשוט בתור בנאדם.

דממה

כמעט ארבעה שבועות בלי לראות את עומר וכמעט שבועיים בלי לשמוע אף מילה, משהו בתוכי כבר מתוח ועומד לפקוע. אבל לאן בדיוק אני יכולה או אמורה להוליך את התיסכול? כשאנשים מהצד האחד מתים ואנשים מהצד השני חיים חיים שאינם חיים, למי בדיוק אני יכולה ללחוש שזה כמעט לא אנושי לא לשמוע אות חיים? למי אני יכולה להגיד שאני הולכת ומתקרבת לקצה גבול היכולת? על כתפי מי בדיוק אני אמורה לבכות – על כתפי מש”קית ת”ש בת 18 או 19 שהתקשרה – והיא לגמרי מתוקה, ואני בטוחה שגם לה קשה – ביום שישי האחרון בצהריים להגיד שהכל בסדר, והיא עושה סבב טלפונים בין כל ההורים? והנה הדואר הצבאי ואפשר לשלוח מכתב אבל לא חבילות, כי יש להם הכל וכל הזמן דוחפים להם אוכל ובגדים? ורק אני חושבת לפעמים אם לא קר לו, ואם יש לו בכלל מספיק תחתונים, כי הוא לא היה בבית ארבעה שבועות ולא נראה לי שיש לו כל כך הרבה זוגות תחתונים. כן, זה עד כדי כך טפשי, אז למי בדיוק אני יכולה להגיד את הדברים האלה?

איזה מין בנאדם הוא יהיה כשהוא ייצא משם? מה זה יעשה לו? הוא בטוח לא יהיה אותו דבר כמו שהוא היה לפני.

וכשהלכתי לדואר ביום ראשון עם פתיחה בשעה שמונה-אפס-אפס כדי לשלוח לו מכתב לצבא, נזכרתי שלפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה, בשנת 1982, שלחתי מכתבים לאבא שלו, שנכנס עם הטנקים שלו ללבנון. שנינו היינו אז בני עשרים. עומר יהיה בעוד כמה חודשים בן עשרים, והוא צנחן. ביום שני בלילה “ואלס עם באשיר” זכה בפרס, ואני חושבת לעצמי, זה לא ייגמר אף פעם, העניין הזה שכל דור ודור חייב למצוא את עצמו יושב בארץ אויב זרה, קרה, כבושה?

לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ
לילה שקט עבר על כוחותינו בלבנון
לילה שקט עבר על כוחותינו בעזה

דממת אלחוט.

הירוק היום ירוק מאוד/והאפור היום אפור מאוד/קצת שחור, ואין לובן בעיר/הנסער היום נסער מאוד/והעבר היום עבר מאוד/קצת עתיד, ואין הווה באוויר // ועוד לא קל לנשום/ועוד לא קל לחשוב מול הרוח/ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב/ומאוד לא פשוט לחכות/הסערה נוגעת בריסים/ומשתבר כל רגע לרסיסים/אך הירוק היום ירוק מאוד
(לאה, אלא מי)

לכתוב כדי לזכור

 

אני מנסה להזכיר לעצמי – ובגלל זה אני כותבת – שגם אם אני חתומה על האישור של עומר להתגייס למסלול קרבי על-אף שהוא בן יחיד, וגם אם יקרה הגרוע מכל – אני לא צריכה להרגיש שזו תהיה אשמתי. אני מנסה להזכיר לעצמי שאלה שרידים ושאריות של חשיבה מאגית, וחשיבה מאגית טבועה בכולנו, אבל זה לא אומר שהיא נכונה או פרודוקטיבית. אני מנסה להזכיר לעצמי שילדים הם לא רכוש של ההורים. בשום גיל, בטח שלא אחרי גיל 18. זה כמו שחליל ג’ובראן כתב: ילדיכם אינם שלכם. הם של החיים. אין ולא היתה לי שום זכות לכפות על עומר או למנוע ממנו את הדרך שלו בחיים. את הבחירות שלו. אין לי גם שום דרך להגן עליו תמיד. אני מנסה להזכיר לעצמי שיכולתי לאבד אותו כבר לפני כמה שנים. זה היה מפחיד לא פחות משירות קרבי. אני מנסה להזכיר לעצמי שיכול להיות שהכל יעבור עכשיו בשלום, אבל אני עדיין יכולה לאבד אותו בעוד כמה שנים, בצד השני של העולם. או מעבר לרחוב. מי יכול לדעת. דברי ימי האנושות הם דברי ימי אובדן, מכאוב ושכול. מה שבטוח הוא שאף פעם לא יכולתי, ואני לא יכולה, לעמוד בדרכו. או להחזיק אותו בכוח.

 

טירוף

 

אחרי קרוב לעשרים שנה של אִמהוּת אפשר היה לחשוב שתהיה לי איזו תובנה-ורבע לגבי אִמהוּת וגידול ילדים, אבל האמת היא שאין לי כלום. כשזה מגיע לזה, אני מרגישה שאני נאלמת דום. כל מה שאני יכולה פחות או יותר לומר הוא שיש את השאלונים האלה שיש בהם את השאלה “מה הדבר המטורף ביותר שעשית בימי חייך”? אז התשובה שלי, בלי למצמץ בכלל ובלי לחשוב לרגע, היא “לגדל ילד”. אין שומדבר שמתחיל אפילו להתקרב לזה מבחינת העוצמה והגודל והמורכבות של העניין. וטוב, אני מניחה שצריך להביא בחשבון את העובדה שאל”ף, הייתי ראש בית-אם יחיד; ובי”ת, שעומר לא היה ממש ילד קל לגידול.

 

האם אני צריכה להגיד שאין שום דבר בעולם שמתקרב בכלל לעוצמת האהבה שלי לעומר? העניין המוזר עם האִמהוּת, לפחות אצלי, זה שהיא בכלל לא קשורה לאהבה. אחד הדברים שיצא לי להגיד לפני כמה שנים לאחי, ועד היום אני חושבת שזו הגדרה מאוד מדויקת של התחושות שלי, זה שאני אוהבת את עומר אהבת נפש, ברמה שאי אפשר לתאר בכלל, אבל אני שונאת להיות אמא. וזה נכון. אני לא ממש אוהבת את התפקיד הזה. אני לא אוהבת את התדמית המטפחת והמזינה (אני שונאת לבשל ולאפות), אני בטח לא סובלת את הפן של הרס”ר משמעת, ואין לי דבר וחצי דבר עם מה שאני קוראת לו ה”אמאפיה” (המאפיה של האמהות, בכל מיני בלוגים ופורומים) – כלומר, האמהות ממשפחת האבא-אמא-שלושה ילדים-בית בפרברים עם גינה וכלב. הייתי צריכה למצוא – ואני עדיין מחפשת – את האִמהוּת שמתאימה לי. בלי לוותר על עצמי ומי שאני, שזה בכלל עניין רצוף מהמורות ותיסכולים שאני בכלל עוד לא רואה לו סוף.  

 

בקשר לזה שזה לא קשור בכלל, או לפחות לא תמיד, לאהבה, אני יכולה רק להגיד שבשנים הכי קשות של עומר ושלי, בגיל ההתבגרות הידוע-לשמצה שלו, אני באמת לא יודעת כמה ממש “אהבתי” אותו – אהבה במובן הכי פשוט ושגור ומקובל שיש. אבל אלה השנים שהיום אני יודעת שבהן עשיתי הכי הרבה שאפשר בשבילו. לעזאזל: הכי הרבה שאדם אחד יכול לעשות בשביל אדם אחר, לא משנה דרגת הקירבה ביניהם. היום אני יודעת שהלכתי את המרחק הארוך ביותר, בדרך הקשה ביותר, ולא ידעתי איך הדרך הזאת תיגמר ומה יהיה שם בסופה, כי אף אחד לא היה יכול להבטיח לי כלום. אבל עשיתי את זה מתוך ידיעה אחת בלבד: הידיעה שזו החובה המוסרית הכי בסיסית והכי גדולה שלי ופשוט אין לי שום ברירה אחרת אם אני רוצה להמשיך לראות בעצמי אדם מוסרי.

 

הדבר היחידי הנוסף שאולי יש לי להגיד על אִמהוּת זה שתמיד הרגיש לי מוזר כשמישהו אמר לי “את אמא נהדרת”. אף פעם לא התחברתי לזה בכלל. לא בגלל שחשבתי שאני אמא גרועה או בגלל שקשה לי לקבל מחמאות, אלא בגלל שאני לא חושבת שאחרים יכולים לדעת איזה הורה אתה (חוץ ממקרים קיצוניים שקשורים למצבי סיכון, וגם עליהם אפשר לנהל דיונים מפה ועד מחרתיים). יש רק אדם אחד שיכול לקבוע אם אני אמא טובה או לא, וזה עומר. במחשבה שנייה, אולי יש שני אנשים שיכולים לדעת אם אני אמא טובה או לא, ואלה אני ועומר. וגם זה עניין שנתון  לשינויים בין תקופות ובין שנינו.