קטגוריה: גוף

בעשר בערב אח הלילה מכבה את רוב האורות במחלקה. כל מטופלי היום כבר מזמן הלכו הביתה. רק שלושה אנשים נשארים ללון בלילה במחלקה הדוממת. האורות מעומעמים עכשיו, כל המכשירים שציפצפו כל היום השתתקו, האינפוזיות נותקו, אפילו המנקים כבר ניקו ופינו והלכו. אח הלילה שואל מה אני קוראת. אני מראה לו את עטיפת הספר. הוא שואל אם זה רומן. כן, אני אומרת לו, אבל בגלל שזה יפני זה רומן מאוד מאופק. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני קוראת רומנים זולים. ערב קודם לכן מ”ם נד לי בראש כשהוא שמע עם איזה שלושה ספרים אני מתכוונת להגיע לאישפוז. את בטוחה שאת לא רוצה לקחת משהו יותר קליל? אבל הספר הזה נהדר לקריאה בזמן בית החולים שכל שעה בו עוברת כמו נצח מלא כאב. בשמונה בבוקר נכנסתי לכאן והנחתי את התרמיל על המיטה שכבר סומנה בשמי. אני פושטת את הסוודר ולובשת חולצת בית חולים ירוקה מעל לגופיה הארוכה שלי. אני בצום עוד מהערב הקודם, ובעיקר מפריע לי שאסור לשתות אפילו מים. רופא צעיר מגיע ושואל ומסביר ומחתים אותי על טפסים, ובזמן שהוא דוקר אותי כדי לקחת ממני דם לספירה ותיפקודי קרישה ומכין לי פתיחה לאינפוזיה, שואל אותי על האולסטאר שלי. אחר כך מגיעה האחות ובודקת לי לחץ דם. בסוף מגיעה הביופסיה עצמה. מתחת לשד הימני וקצת הצידה, תחת סריקת אולטרסאונד קפדנית ואחרי שתי זריקות הרדמה מקומיות. הזריקות האלה מכאיבות כמו אצל רופא שיניים. הזריקה הראשונה מרדימה את הרקמות העליונות, החיצוניות. הזריקה השנייה נועדה לאלחש את הרקמות העמוקות יותר. ורק אחרי שתיהן זו הדקירה של הביופסיה עצמה, ולמרות שתי הזריקות שקדמו לה היא עדיין מכאיבה מאוד. החדירה של המזרק הגדול לכבד והשאיבה של רקמות חיות מתוכו היא באמת נורא נורא מכאיבה. אני לא יכולה ולא רוצה לדמיין איך לפני כמה שנים עוד עשו את הבדיקה הזאת בלי הרדמה מקומית מקדימה ובלי אולטרסאונד. לפעמים ההבדל בין פרוצדורות רפואיות לאיטליז קצבים הוא מאוד מאוד דק. אבל לפחות הכאב הזה הוא מאוד מאוד קצר, אני חושבת שזה לא לקח אפילו שנייה. אולי חצי שנייה. ואז אני מצוּוה לשכב על צד ימין במשך שעתיים ולא לזוז. אז טוב שיש לי ספר, למרות שאחרי כל כך הרבה שעות בצום, כשעדיין אסור לי לשתות אפילו מים, ותחת אורות הניאון האכזריים והחימום המייבש של בית החולים, אני מרגישה שגם מתחיל לי כאב ראש.

בסוף, כשכבר מותר לי להתחיל להסתובב ולשתות ולאכול, אני בקושי יכולה להסתכל על האוכל שמגיע. זה כל כך מזכיר לי אוכל צבאי. אני מדלגת על המרק ולא רוצה להסתכל אפילו על הבשר, אבל אפילו בגירסת בית חולים אורז לבן פשוט ואפונה ירוקה זה משהו שאפשר תמיד לאכול. אני רוצה לאכול רק כדי שאני אוכל לקחת שני כדורים נגד כאב ראש. חוץ מזה לא כואב לי כלום. אני מסמסת לעומר שהכל בסדר ומקבלת ממנו שתי שיחות טלפון מתרפקות וממיסות. בערב אבא שלו מתקשר לשאול איך אני. אני יודעת שהוא דואג לי לפי זה שהוא אומר שבסוף אני עוד אקבור את כולם. בחמש יש ארוחת ערב של שתי פרוסות לחם אחיד עם גבינה לבנה וגיל ומלפפון ועגבניה ולקינוח עוגת ספוג עם ריבה וקוקוס. העוגת ריבה הזאת היא כל כך בה”ד 12. גם ארוחת ערב בשעה חמש זה כל כך בה”ד 12. והמיטה, והסדינים, והמגבת. זה כמו בטירונות שוב, גם אם עברו מאז מיליון שנה. כל שעתיים באה האחות למדוד לי לחץ דם והיא מרוצה שהוא תקין ויציב כל הזמן. בערב מחליף אותה אח הלילה ועכשיו הוא בא לכבות את האורות. מחר בשבע בבוקר מכתבי השיחרור יהיו מוכנים, הוא אומר, ונוכל ללכת הביתה.

אני מניחה את הספר. אני כבר לקראת סופו, אבל עכשיו כבר שורפות לי העיניים ואני עייפה מכל היום הזה. אני שמחה שכאב הראש עבר ולא כואב לי שום דבר אחר. עכשיו כשהחדר חשוך אני יכולה לראות מבעד לחלון הגדול את כל העולם בחוץ מנצנץ בחושך – האורות של בית זית, מוצא ומבשרת. מדי פעם מונית מתקרבת בכביש שיורד לבית החולים, אורות הפנסים שלה משתקפים בכביש הרטוב. בחוץ היה כל היום סוער וקר, ירד ברד והיה גשום כמעט כל הזמן, אבל שום דבר מכל זה לא הגיע ולא נגע לכל מה שהתרחש ומתרחש בתוך הבועה הסגורה של בית החולים. אני מתכופפת לתרמיל ומוציאה ממנו את הדיסקמן ושמה את הדיסק של הסולסייברז, ולאט לאט עוצמת את העיניים עם המוזיקה.

בשש-ארבעים-ושבע בבוקר אח הלילה מדליק את כל האורות ומניח את מכתב השיחרור על הארונית ליד המיטה. הגב שלי מכווץ משנת לילה על מזרון בית חולים לא נוח, אבל אני יודעת שזה שומדבר שכמה מתיחות של יוגה לא יוכלו לשחרר מיד. חוץ מזה אני הולכת הביתה וזה כל מה שאכפת לי. אני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים, ופושטת את הכותונת הירוקה ולובשת את הסוודר, ושורכת את האולסטאר ומכניסה את הספרים והדיסקמן לתרמיל. בשבע ועשרה אני בחוץ, נושמת עמוק את האוויר הגשום. אני עוצרת מונית. מחלקת אישפוז לילה נמצאת במכון שרת, שמאכלס את המחלקה האונקולוגית של בית החולים. משש וחצי בבוקר מתחילים להגיע אנשים לטיפולים כימותרפיים, לכן קל למצוא כאן מונית. לילה אחד במכון שרת מספיק כדי להבין איפה באמת נמצאים הסבל והכאב והצרות האמיתיות ואיך כל שאר הטרדות היומיומיות הן סתם שטויות.

בשבע וחצי אני בבית. אני מדליקה את הרדיאטור ואת הדוד ואת הקומקום. אני פותחת את הדלתות של המרפסת ונושמת עמוק. זה בוקר חורפי קר ואפור ורטוב, אבל הריח של האדמה הבוצית והאוויר אחרי הגשם והעצים אחרי הסערה הם נחמה גדולה. הרוח ניערה את עלי הכותרת הלבנים של השקדיות והם נשרו כמו קמצוץ של אבק פיות. אני צריכה את כל היופי הזה אחרי כל הכיעור. את החריפות של החורף, הגשמיות של הגשם. אני מכינה לעצמי קפה. תיכף יהיו מים חמים לאמבטיה.

אני חי על טיפות עיניים / וסוכר חום (יאפים עם ג’יפים)

אני חיה שבועיים על אנטיביוטיקה ומשאפים. כלומר, אם אפשר בכלל לקרוא לשבועיים האחרונים “חיה”. אלה שבועיים דלים מאוד בחיים. מה שהתחיל בהצטננות פשוטה המשיך בדלקת ונגמר בחסימה של דרכי הנשימה. אני בקושי נושמת, אני בקושי חיה. אלה שבועיים גרועים. אבל בסוף האנטיביוטיקה והסטרואידים עושים את שלהם והחום עוזב אותי וקל לי יותר לנשום ולאט לאט הכוחות שלי מתחילים לחזור. אני חוזרת לשיעורי יוגה אחרי שנים-עשר יום שלא תירגלתי. זה כמו לחזור הביתה.

פרשן המחלות אומר שיש לי כשל אוטואימוני של הכבד, אבל שנדע בוודאות רק אחרי ביופסיה. אנחנו יושבים במרפאת הכבד בהדסה והוא עובר על הרשימות הארוכות עם כל התוצאות של בדיקות הדם שהוא שלח אותי לעשות בשבועות האחרונים. הוא קורא לזה PBC, ואני קולטת מתוך זה רק את ה-C

Cirrhosis. כמו כל כך הרבה מהסופרים החביבים עליי. אבל אני כבר לא אמות צעירה כמו קרואק, אני חושבת לעצמי, כי הוא מת מסיבוכים של מחלת כבד בגיל 46, ואני מתקרבת כבר ל-48. אני מחייכת, כי האירוניה של זה לא נעלמת מעיניי. אני צלולה ופיכחת כמו תרנגול הודו קר. מעולם לא נגעתי באלכוהול. מתאמת הביופסיה שלנו תתקשר אלייך בימים הקרובים, אומר פרשן המחלות וקורע אותי מתוך הרהורי הסטרייט אדג’ שלי. הוא חמוד, אני חושבת לעצמי. יש לו עיניים כחולות ושמץ של מבטא רחוק, עמוק, רוסי, והרבה סבלנות לענות על כל השאלות שלי. חוץ משאלה אחת שאין לו עליה שום תשובה.

“הכבד: קשור לצ’אקרה השלישית: השמש. שליטה בתשוקה, כוח, שאפתנות. והחוש שהצ’אקרה השלישית קשורה בו: ראייה”, כותב לי יוסף כבר לפני הרבה שבועות. אבל אני לא מאמינה בצ’אקרות. אני לא בטוחה גם שאני מאמינה כל כך גדולה ברפואה המערבית. נראה איזה מרפא היא תנסה להמציא לי. בטח תרופה זוועתית שתופעות הלוואי שלה גרועות בהרבה ממה שהיא אמורה לתקן. ובכלל, מה יש פה לתקן? אני לא מרגישה שיש לי מחלה בכבד. אלמלא בדיקות דם שעלו על זה באקראי בכלל לא הייתי יודעת על זה. אני אחיה עם זה כמה שאני אחיה, ואחר כך לא. כל אחד צריך למות ממשהו מתישהו. מה זה באמת משנה? מה שמשנה זה איך אנחנו חיים, לא ממה אנחנו מתים.

“בכל מקרה, צריך לזכור שהמילה הכי חשובה ברפואה היא סבלנות,” אומר הרופא הצעיר.

“והשלמה,” הוסיף הרופא המבוגר, “מילה שלמרבה הצער שכחו אותה בתרבות המערבית.”

“אני יודעת שזו שאלה שקשה לענות עליה,” אני אומרת, “אבל מה הסיכויים, פחות או יותר?”

“אני באמת לא יכול לענות על השאלה הזאת,” אומר הרופא הצעיר. “אי אפשר לענות עליה אף פעם. הדברים משתנים כל הזמן. באים הנה חולים עם בעיה פשוטה מאוד, שבמבט ראשון היא לא סופנית, ובן-לילה הסיפור מסתבך והם נפטרים. וחולים אחרים, שאף אחד לא מאמין שייצאו מזה, דווקא ממשיכים לחיות. אנחנו מאוד רגילים לראות כאן ניסים.”

“החיים עצמם הם נס,” מוסיף הרופא הזקן. “סוג של איזון מופלא.”

(לוסיה אצ’ווריה, “איזון מופלא”. תרגמה מספרדית יערית בן-יעקב)

בערב השנה האזרחית החדשה אני נכנסת למיטה בעשר-וחצי. בחצות אני שומעת את פעמוני הכנסייה של עמק המצלבה מצלצלים בחגיגיות. אני מחייכת לעצמי חצי מתוך שינה ומתהפכת לצד השני. ביום שישי בבוקר אני קמה וחושבת שאני בטח אחד האנשים הבודדים בעולם שאין להם הנגאובר עכשיו. אני נועלת את מגפי המטרופוליטן שלי ולוקחת את סל הפלסטיק והולכת לשוק. השוק מלא עד אפס מקום כמעט. השפה המדוברת בו עכשיו היא אמריקאית שוטפת. שכחתי שכל הסטודנטים האמריקאים נמצאים עכשיו בחופשה והם הגיעו לכאן במסגרת תוכניות Birthright/תגלית/מסע. אני חותכת לניסים בכר והולכת לטרומפלדור. יותר מדי שבועות וחודשים לא הייתי בטרומפלדור. אחר כך אני עולה שוב לשוק ומוצאת מקום פנוי אחרון באמיל עם תצפית מעולה על נחילי האנשים שעוברים בשתיים בצהריים בשוק. אני מזמינה קפה. אני מתבוננת ומהרהרת. שלווה גדולה. אני יודעת שבדרך הביתה אני עוד אקנה תפוחי אדמה, כי אין מזון מנחם יותר מפירה. וזר כלניות, כי אין כמו פרחי חורף. וספר שירה.

כשאתה בא אליי אני לובשת קימונו אחרי מקלחת, קימונו בצבע תכלת עם גבעולים ארוכים ופרחים עמוקים, מדממים, ושום דבר מתחת. הציפייה מתמתחת בעונג. בינתיים אני מוציאה בקבוק מים קרים ושתי כוסות זכוכית, קערת הקרמיקה האהובה עליי שהיא המאפרה שלך, נרות וגפרורים. אני מרגישה כמו גיישה, ויש בהרגשה הזאת משהו נעים. כשאתה בא אליי אנחנו כמעט לא מדברים, אנחנו רק מתחבקים ומיד מתנשקים ונוגעים. הזמן שלנו קצוב ובוער. אתה מסוגל להשכיב אותי על השולחן ותוך שניות אנחנו מתפשטים. כלומר אתה, כי לי אין הרבה מה להוריד. התנועה שבה אתה פותח את חגורת המכנסיים ואחר כך את הכפתורים, מצמררת אותי בעונג ובציפייה. ואז אנחנו נודדים למיטה. עם המים והכוסות והמאפרה והנרות, ובלי בגדים וטלפונים ומפתחות. העולם החיצוני נשאר בחוץ.

אנחנו מכירים כל חלק וחלק אחד בגוף של השני. אין שום תנוחה או וריאציה שהיא מחוץ לתחום. כל אחד מאיברי הגוף נועד עכשיו לענג. אנחנו מדברים מילים גסות ומפורשות, אנחנו מתארים אחד לשני מה אנחנו עושים ומה אנחנו רוצים. לרוב כשאני איתך אני אוהבת להיות מעליך. יש לי שליטה טובה יותר בקצב של התנועה, בעוצמה של החיכוך, זה הכי קרוב לאוננות שלי, שלרוב היא על הבטן ולא על הגב. אני יכולה לגמור לפעמים כשאני על הגב, אבל לרוב זה רק כשאני כבר מאוד חרמנית ומיוחמת, וגם אז זה יכול לקחת יותר זמן. כשבא לי לעשות את זה לבד, איטי וארוך ועמוק, אז אני עושה את זה ככה. אבל לרוב כשאני איתך אני אוהבת להיות עליך ולגמור ככה, או לרדת ממך באמצע ולהתהפך. כשאתה לוקח אותי מאחור אתה נושך לי את הכתף ומסמן אותי. אתה מסמן אותי גם כשאתה גומר עליי או גומר לי בתוך הפה. כשאני רוכבת עליך אני אוהבת להזדקף ולתת לך לראות את השדיים שלי וללטף אותם. כשאני מקמרת את הגב ומתכופפת אליך אתה מרים את הראש ומלקק לי את הפטמות. ככה אתה מלקק אותי כשאתה יורד לי. כשהידיים שלך מתחילות ללטף לי את הישבן אני מתקרבת לגמור. כשאני מתחילה לגמור אני מזדקפת שוב כי אני רוצה שתראה את כולי, שתראה את הפנים שלי כשאני גומרת ותשמע את הקולות הכי פרועים שלי. כל העונג הזה, טהור ופראי.

כשזה נגמר אתה מביא את הסיגריות שלך ויושב בקצה המיטה לעשן. אני מחבקת אותך מאחור. אני נצמדת לגב שלך והראש שלי מונח בשקע הכתף שלך. ביד הפנויה שלך אתה מלטף את הזרוע שלי. אתה מציע לי שאיפת סיגריה אחת ואני אומרת שאתה משחית אותי. אתה אומר שאתה אוהב את הגוף שלי ואני אומרת שאני אוהבת את מה שאתה מוציא ממנו. כל אחד מאיתנו לוקח מהשני את מה שהוא רוצה ומה שהוא צריך. אין שום דבר צנוע בתשוקה.

כשאנחנו נפרדים ליד הדלת אנחנו מתנשקים. הנשיקה הזאת היא התשליל של הנשיקה שבכניסה. בחדירה. אין בה את הרעב התובעני, הקשוח, הדחוף וקצר הרוח. היא רכה ומלטפת. אחרי שאתה הולך אני עוד נושמת את ריח הסיגריות שלך, ריח הזיעה של שנינו, הזרע שלך שהתייבש עליי בכל מיני מקומות, הרטיבות שלי. אני אף פעם לא הולכת להתקלח אחרי. אני נשארת ככה, שותה מהמים שנשארו, מרוקנת את המאפרה, פותחת חלונות לאוורר את החדר. בדרך כלל אני מתיישבת לכתוב. עטופה בקימונו, שיילך מחר לכביסה. זה זמן טוב לכתיבה.

כשאני על הברכיים והזין שלך בתוך הפה שלי, כשאתה מיתמר מעליי והפה והיד שלי מסבים לך עונג שעוצר את נשימתך, אתה מלטף את התלתלים שלי בכזאת רכות, בכזה רוך אינסופי, בשתי ידיים, שאני נמסה.