קטגוריה: יחסים

זה היה הסופשבוע הלוהט הראשון של אוגוסט, ובליל שישי הלכתי אליו לדירה החדשה עם שקית נייר חומה שהיו בה כיכר לחם וזיתים ועגבניות מיובשות ושוקולד וזר חמניות. כביש ישר אחד מחבר עכשיו בינינו – עולה בטשרניחובסקי, מתפתל בש”י עגנון, יורד עם בני בתירא ואלעזר הגדול ליוסי בן יועזר, והנה אני בתוך הקטמונים. אני חושבת על זה שהוא חזר לשכונת הילדות שלו, לשכונה שבה הוא נולד וגדל. הדירה החדשה שלו עדיין חשופה וריקה ומלאה בארגזים, אבל היא מסוידת ונקייה ומזמינה, ויכול להיות שעם הזמן היא תהיה לו בית.

אנחנו שוכבים אחרי הרבה שבועות – כבר חודשים – שלא עשינו את זה. הוא רוכן מעליי ומלקק לי פטמה אחת לאורך זמן אינסופי עד שהעור שלי כולו סומר מרוב תשוקה – שלו, שלי, אליי, אליו. אחר כך הוא יורד עוד למטה וממשיך לעשות לי אותו דבר. זה כמו לחזור הביתה. אני מתחת לעור החם שלו, מתחת לזיפי הזקן שלו, מתחת לחום השפתיים שלו. אני נפתחת אליו. הוא מחזיק אותי קרוב אליו מתחתיו כשהוא גוהר מאחוריי, כף היד הבטוחה שלו מתמקמת לי בין הרגליים בנקודה המדויקת של מי שיודע אותי הרבה זמן.

אחר כך אנחנו הולכים לשבת על המרפסת. הוא מכין לי קפה שחור ומוציא לעצמו בקבוק בירה. אני מביאה מים וכוסות מתוך ארגז שנפרק למחצה במטבח. הוא מעשן סיגריה ומציע לי שאיפה. זה היה תמיד הטקס הרגיל שלנו, עכשיו הוא עבר מקום. אנחנו מדברים. על הגירושים שלו עכשיו, על הגירושים שלי לפני כל כך הרבה שנים. על הילדים שלנו. על הילדוּת שלו בשכונה הזאת. על ספרים. אנחנו מדברים בשביל כל השנים שבהן לא דיברנו הרבה ורק נתנו לגופים שלנו להיות כל כך קרובים.

יש כל כך הרבה דברים שאף פעם לא ידעתי עליך בעצם, אני אומרת לו. הדברים הכי טריוויאלים. מה הטעם של הגלידה שאתה הכי אוהב. עם איזה תוספות אתה מזמין את הפיצה שלך.

יש דברים שאני לא רוצה לשנות בינינו, הוא אומר. התאהבתי בך בגלל שהפרטיות שלך היא מקדש. אני לא הולך לחלל לך אותה.

ואז אנחנו שותקים.

הכל שברירי עכשיו ושום דבר לא ברור. הכל השתנה, וזה עדיין משתנה. אולי נמצא דרך למתוח את הזמן הזה שבו היינו נאהבים. אולי אני רק אעזור לו לעבור את התקופה הזאת. זוכרת איך זה היה כשאת התגרשת? כל מה שרצית זה שמישהו יחבק אותך וינחם אותך ויגיד לך שהכל יהיה בסדר בסוף. וזה תמיד בסדר בסוף.

את עדיין פוחדת, הוא שואל. אני מנידה בראש לשלילה. ושוב אנחנו קצת שותקים.

כבר שתיים בלילה והעיניים שלי מצטמצמות מעייפות ומהחום. מעל נפרשים שמיים עכורים בגוון כתום זרחני של חמסין. הזיקוקים שהיו קודם בבית צפפה והאירו את השמיים במיליון כוכבים צבעוניים כבר מזמן נגמרו. ברחוב למטה עוברת ניידת משטרה, האור הכחול שלה מהבהב ברחוב. אחר כך עוברת מכונית עם מוזיקה בקולי קולות, ואז שוב שקט. הרוח חמימה אבל מביאה איתה הקלה. לרגע חולף אחד יכולתי לדמיין שלווה גדולה שיש בה מקום גם לגבר.

בדיוק כשנכנסתי הביתה משיעור יוגה ביום שישי בצהריים שמעתי את הקול המתכתי של הטלפון הנייד מחדר השינה, מודיע שממתינה הודעה קולית חדשה. על המסך נרשמו שתי מילים בלבד
אוהב אותך

לפני שבועיים או שלושה עברתי אצלו במקום העבודה. כמה ימים לפני כן הוא התקשר ואמר שדברים לא טובים קורים אצלו בבית. הוא לא פירט. במהלך כל שנות הרומן שלנו אף פעם לא התקשרתי אליו. אולי פעמיים-שלוש, במקרים חריגים. זה תמיד היה הוא שהתקשר, אחת לכמה שבועות, והיינו משלימים דברים בטלפון ואם זה היה מסתדר לשנינו היינו מתראים. ושוכבים. ומדברים. ככה זה נמשך שש שנים, בקצב ותדירות מאוד מאוד נמוכים. זה מה שאיפשר לזה להימשך כל כך הרבה זמן. אז הלכתי אליו לעבודה, ושם, על המרפסת בחוץ, הוא סיפר לי שהם מתגרשים. ולא היה בינינו שום דבר חוץ מצער עמוק ושקט, כי לא כך דמיינו אף פעם את פני הדברים. כל אחד מסיבותיו שלו.

שעה אחרי שהלכתי משם הוא התקשר ואמר שעכשיו לא נתראה תקופה מסוימת. שהוא צריך לעבור את זה לבד. אני לא יכולה להגיד שזה הכאיב לי. בכל פרידה מקרית יש משהו פרוזאי, ושום דבר לא נמשך לנצח. בטח שלא קשר כזה שתלוי על זמן שאול. אם יש משהו שהרגשתי זו דווקא הכרת תודה. הכרת תודה על זה שהוא לא מצפה שאני אחכה לו עכשיו עם בית חלופי וזוגיות חדשה וכל הדברים שהוא ואני יודעים שאני לא מסוגלת להם.

לפני חודשיים או שלושה הוא ישב על קצה המיטה שלי, מעשן באפלולית את הסיגריה שאחרי, וגם בלי לראות את העיניים שלו ידעתי שיש בהן דמעות, והוא דיבר בשקט וכאב על זה שהוא אף פעם לא יהיה מסוגל לעזוב את הבית ואת אשתו, ושהוא כל כך מצטער, ושהוא אוהב אותי כמו שהוא לא אהב אף אחת אף פעם, ושהוא חולם עליי בלילות ושיש לו כל כך הרבה רגשות אשמה. וניסיתי להגיד לו מה שאמרתי לו תמיד כשזה עלה בינינו אחת לתקופת-מה: שאני לא רוצה שהוא יתגרש, שאני לא רוצה ולא צריכה ממנו שום דבר אחר חוץ מאשר את האהבה שלו, שזה מספק אותי ככה, שהאהבה שלו כשלעצמה היא מתנה נפלאה ואי אפשר לדרוש יותר בלי להיות סתם חמדניים. שמה שהופך את הסיפור הזה לאפשרי הוא בדיוק מה שהוא בלתי אפשרי. שאני לא רוצה ולא צריכה השם שלו, את חשבון הבנק שלו, את קורת הגג שלו, את החסות הכלכלית והחברתית שלו, את הטבעת שלו או ילדים ממנו.

ובגלל זה חשבתי שהוא אף פעם לא יתגרש. בגלל זה חשבתי שאולי רק גבר שעבר את גיל 50, ורק גבר נשוי, מסוגל לאהוב ככה. ובגלל זה הרגשתי כל כך בטוחה באהבה הזאת. האהבה הזאת נתנה לי תחושת ביטחון וחופש גם יחד, שזה דבר נדיר. הידיעה שהיא שם איפשרה לי להמשיך להיות חופשייה ולבד, ואלה שני דברים שאני לא מסוגלת לוותר עליהם.

מצחיק איך כשזווית אחת נפרדת כל המשולש מתפרק. כשחושבים על זה, זה אירוני.

הפעם הראשונה שפגשתי את גדי ב היתה בסוף קיץ 2002, ביום שישי בערב, בהקרנה של הסרט “העולם שבפנים” (Ghost World) בסינמטק. ישבתי לבד ודפדפתי בגיליון של Spin – אני זוכרת אפילו שבּק היה על השער. אני זוכרת אפילו מה לבשתי ואיך נראיתי. בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי, והבחור הצעיר שהתיישב שני מושבים לידי נראה מתעניין במגזין המוזיקה שלי. אז הצעתי לו לדפדף בו והתחלנו לדבר – על הטעמים המוזיקליים שלנו ומה אנחנו אוהבים לשמוע וכו’. אחרי הסרט הוא נתן לי כרטיס ובו כתובת האתר שלו. ביקרתי בו, וקראתי עוד קצת על האהבות המוזיקליות שלו והאהבות הספרותיות והנסיעה שלו לטיבט והחיפוש הרוחני.

הפעם השנייה שפגשתי את ברינקס היתה כמה שבועות אחרי כן, בערב הופעות של Fact בצוללת. דיברנו שוב על מוזיקה והופעות והוא סיפר לי על אתר בשם השרת העיוור שבו הוא כותב ביקורות מוזיקה, ולמה שגם אני לא אכתוב שם.

הפעם השלישית שפגשתי את ברינקר היתה ליד באלאנס, במעלה רחוב ש”ץ, כשכבר היה סתיו. הוא סיפר לי שהוא עורך עכשיו את השרת העיוור, וכמה זה מרגש ומשמח אותו, ובכלל, למה שאני לא אשלח לו ביקורות. חסרים לו אנשים עם אהבות מוזיקליות כמו שלי, ושנראה שיודעים גם להתבטא ולכתוב. אז למה לא.

למה לא, באמת.

בינואר 2003 כתבתי את הביקורת הראשונה שלי בשרת. במשך השנה שאחריה כתבתי ביקורות בתדירות של אחת לחודש בערך. הוא תמיד עודד אותי לכתוב עוד. זו היתה הפעם הראשונה שבה כתבתי לקהל של קוראים, והקורא הראשון שלעיניו תמיד כתבתי היה הוא. כי הוא היה העורך שלי. ולמרות שהוא מעולם לא שינה לי אפילו פסיק, הביקורת שלו ולא של אף אחד אחר היתה חשובה בעיניי יותר מכל. הוא גרם לי לרצות להצטיין. הוא האמין בכתיבה שלי הרבה לפני שאני האמנתי בה.

והיתה תכתובת המיילים בינינו. כתבנו אחד לשני על ספרים שקראנו, על הלימודים שלנו, על תרבות המערב מול הבודהיזם הטיבטי. אנחנו אנשים שונים, הוא כתב לי באחד המיילים, אבל אם יש משהו שמאחד בינינו זה ששנינו מונעים על-ידי חיפוש רוחני. גם אם אצל כל אחד מאיתנו הוא בא לידי ביטוי באופן שונה לחלוטין.

הוא נתן לי לקרוא את הספר שהוא כתב והוציא לאור בעצמו. The Vanished, הוא נקרא. היתה תקופה, לפני כמה שנים, שאפשר היה להשיג אותו בנוקטורנו. הוא נמצא אצלי בספריה על המדף של ספרי הזן בודהיזם. בדרך כלל אני משתדלת שלא לקרוא ספרים שכתבו אנשים שאני מכירה ושהם מבקשים את חוות דעתי. זה תמיד לא נעים ושומדבר טוב לא צומח מזה. אבל במקרה שלו רציתי לקרוא את זה. היה לי ברור שלמרות שהספר הזה הוא פיקטיבי הוא גם אוטוביוגרפי. ולמרות שהוא היה כמובן בוסרי מאוד, הוא היה כתוב נהדר. הוא תמיד ידע לכתוב, גדי ב.

והיה ערב אחד שהוא היה כאן והכנו ארוחת ערב ביחד. הוא הביא לי את הדיסק של Woven Hand. את 16 כוחות-סוס כבר הכרתי תקופה ארוכה, אבל זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את ההרכב הזה של דייויד יוג’ין אדוארדס. עד היום הדיסק הזה הוא אחד האהובים עליי בתקליטייה שלי. בערב ההוא היינו קרובים והוא סיפר לי על הנסיעה לטיבט ועל החיפוש הרוחני ועל הסמים ועל ההתמוטטות הנפשית וההתקפות הפסיכוטיות וכל מה שבא אחריהן. וכמעט שכבנו אבל לא, ודיברנו על האפשרות הזאת ועל זה שאולי יום אחד נממש אותה אבל היא מעולם לא מומשה. כמו שטר חוב שאף אחד מאיתנו לא פרע. ואולי מוטב כך.

אחר כך, מטבע הדברים, התחלנו להתרחק. הוא עבר תקופה קשה ורב עם כל העולם. לא יכולתי להגן עליו ולא יכולתי גם להגיד עליו מילה אחת רעה. היה לי חוב כל כך גדול כלפיו. אם אני כותבת לקהל קוראים עד עצם היום הזה, שבע שנים אחרי, יש לו חלק כל כך עצום ומכריע בזה. הוא נתן לי במה, הוא נתן לי דחיפה ועידוד ותמיכה. אהבתי אותו.

הוא היה קוץ בתחת, גדי ב, אבל קוץ בתחת מבריק ועקשני ובלתי מתפשר ובלתי אפשרי.

כשאני מרימה את העיניים מהמחשב אני רואה על הקיר שמולי את הכרזה הממוסגרת של “העולם שבפנים”. אני אוהבת את הסרט הזה בלי קשר אליו, אבל עכשיו הוא מזכיר לי אותו. כן, בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי. לצידי על השולחן מונחים עכשיו הדיסק של Woven Hand שהוא צרב לי, גיליון אחד של “קוף מכונף” מ-1997 (שמי שהביא לי אותו הוא בכלל מ”ם), ו-The Vanished, עם הצילום של העיניים שלו, שיש בהן זיק מלא חיים, כמעט שובבי, שונה כל כך מהאינטנסיביות הרצינית כל כך שהיתה בו תמיד. זה מה שנשאר לי ממנו.

גדי, תגיד לי אתה, מה עושים עם זיכרון היותך. מה עושים עם מותך. מה עושה מי שחייך נגעו בחייה, שזוכרת שהיית קיים פעם והיתה לזה משמעות עצומה בשבילה. שזוכרת שנפגשנו בקיץ 2006 בהופעה של גרג דולי ומארק לאנגן בבארבי בתל אביב וליטפת לי את הכתף בחיבה ואמרת, את אוהבת אותו כבר הרבה זמן. ובגלל זה חשבתי עליך בדיוק בשבוע שעבר לפני ההופעה הזאת של מארק לאנגן ותהיתי ביני לבין עצמי אם תהיה שם. ועכשיו אני לא מסוגלת לחשוב על זה שכשאני הייתי בהופעה הזאת אתה שמת קץ לחייך. שזוכרת שנפגשנו שוב בנסיבות דומות מאוד לפעם הראשונה שלנו, שוב בסינמטק, אבל הפעם בסרט על איאן קרטיס. שחושבת מה לעשות עם העובדה שכתובת המייל שלך היתה תמיד alwaysfade.

אנחנו זן של מספרי סיפורים, במיוחד כשאנחנו מנסים באופן נואש למצוא משמעות. גם, ובעיקר, כשאנחנו יודעים שאין שום משמעות. לנצח נגזר עלינו לספר אותו סיפור שוב ושוב ושוב.

חלמתי עליו בלילה, על זה שאנחנו נפגשים במסיבת רחוב ואנחנו כל כך שמחים להתראות שוב שאנחנו מתחבקים בחוזקה – חיבוק ממושך וקרוב. יכולתי להרגיש את השיער הפרוע שלו מלטף לי את הלחי ואת שקע הכתף. אבל קמתי וכל מה שהיה ממשי זה החלל שנפער לי עמוק בלב כבר שלושה שבועות. הדרך שבה הוא עקר פתאום בבת אחת מחיי ועקר איתו חתיכה מהלב שלי. שוב לעבור את כל השלבים של פרידה. וזה אירוני, כי לא היה בינינו כלום לכאורה, לא מערכת יחסים, לא קשר רומנטי, לא שכבנו. אבל היה ברור לשנינו שכן יש שם משהו עמוק בפנים. יום אחד היינו קרובים והיה לנו טוב ביחד, ויומיים אחרי הוא כבר היה זר ומרוחק ומנוכר. אני מבינה את הפחד שלו, וזה לא שגם לי נורא קל עם זה. אין שום דרך בעולם לגשר או לטשטש את המרחק העצום בין הגילים שלנו, בין המקום האחר לגמרי שכל אחד מאיתנו מצוי בו בשלב הזה של חייו. ובכל זאת. דברים קורים. הפחד שלו, הכאב שלי, אלה שני כוחות מניעים גרועים מאוד. הנזק נעשה. גם אם הוא יחזור, גם אם אני לא אצטרך להתחיל לחפש עוד רגע מורה חדש לבס, זה כבר לא יהיה כמו שזה היה. הריחוק הושלם, הקסם תם. חבל שהמקצוע שלו מלמד אותו למתוח מרחקים וגבולות. לשרטט חללים.

בשלב הזה את כבר מנגנת יותר טוב מסיד וישס, סטאס אומר. אני מנסה להחליט אם זה משמח אותי או מבאס אותי. אל תתחילי עם זה אפילו, הוא אומר. הוא כבר קורא את המחשבות שלי. את כן רוצה להיות טובה. למה לעשות משהו אם לא רוצים להיות בו טובים? וחוץ מזה, הוא מוסיף בשקט לעצמו, אני רוצה לתת לך כל מה שיש לי. ואני חושבת לעצמי המממ.

אני מנגנת כבר את הראמונז והג’רמז והקרמפס. אני מביאה לשיעורים את מה שאני רוצה לנגן. סטאס מרוצה מזה שאני מוצאת לגמרי לבד את מהלכי הבאסים של השירים שאני רוצה לנגן. הוא עדיין לא מרוצה מהדרך שבה אני מניעה את האצבעות על הבס: לא מספיק מהיר ולא מספיק רציף. זו האחריות שלך בתור בסיסטית לשמור כל הזמן על הגרוּב, הוא מתרה בי בחוּמרה. אם את מפספסת תו או מזייפת מדי פעם זה ממש לא נורא, אבל את חייבת כל הזמן לשמור על קצב. ואם תמשיכי להתאמן, ואם תהיי טובה בזה, את לא מתארת לעצמך כמה כיף זה יהיה. אין כיף יותר גדול מלנגן עם להקה.

סטאס ואני נפגשים פעם בשבועיים לשיעור. אנחנו עדיין מורחים כל שיעור על פני שלוש שעות, כי אנחנו עדיין מבזבזים חצי מהזמן על לשבת לאכול ולשתות ולדבר על כל מה שעבר עלינו בשבועיים האחרונים. הלימודים שלו והחיים שלי. בימים שמפרידים בין השיעורים אנחנו מוצאים תירוצים למכביר להתקשר אחד אל השני. הוא צריך עזרה בביבליוגרפיה של העבודה שהוא כותב ושואל אם יוכל לקפוץ לקחת ספר שיש לי. אני נתקעת עם סולמות שאני מתקשה לפענח ולעקוב אחריהם. הוא רוצה לשמוע מה דעתי על רעיונות לפרוייקטים שיש לו. אני מתלוננת באוזניו שכבר אין לי תחושה בכריות האצבעות. זה טוב, אני יכולה לשמוע אותו מגחך מהצד השני של הקו, זה סימן שאת מתאמנת. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל. ואת רוצה אולי לקבוע עוד שיעור? אני לא בטוחה שאני כל כך מוכנה, אני מהססת. אבל אם לא אכפת לך לשמוע את כל הפדיחות שאני מנגנת, אז כן. אני אשמח, הוא אומר.

אז הוא בא ואנחנו מנגנים ביחד את הבלוּז. ג’ון לי הוּקר וסקיפ ג’יימס. סטאס מנגן על הגיטרה האקוסטית הישנה שלי ואני מנגנת על הבס. יש לו סבלנות של קדושים לכל הטעויות והזוועות שאני מבצעת בבס. הוא משתדל לא להתעלף, להתגלגל מצחוק או לגלגל עיניים יותר מדי. בסוף השיעור אנחנו עומדים בדלת ומנסים להיפרד. לוקח לנו רבע שעה בערך להגיד שלום. כל רגע מישהו נזכר במשהו ממש ממש דחוף שיש לו להגיד. אנחנו מותחים ככה את הזמן עד שבאמת אין לנו ברירה אלא להתנתק. יש קו דק שמפריד בינינו ששנינו משתדלים לא לחצות. לכן אנחנו מותחים אותו עוד ועוד, את הזמן הזה שבו סטאס הוא המורה שלי ואני התלמידה שלו ומיליוני שנים מפרידות בינינו. היתה רק פעם אחת, אחרי הופעה של הלהקה שלו, שהרבה אחרי שהיא נגמרה וכשהוא כבר עמד סופסוף לבד בסמטה החשוכה והצית לעצמו סיגריה שהאירה את המוהוק הפרוע שלו ואת העיניים החומות המלוכסנות שלו ואת חתימת השפם והזקן שהוא מגדל בניסיון נואש להיראות פחות צעיר, שניגשתי אליו, והתרוממתי על קצות האצבעות, ונתתי לו נשיקה על הלחי, ואמרתי לו, הייתם ממש ממש טובים. אתה ממש ממש טוב.

הוא מתוק ומתסכל כמו שרק מישהו בן 27 יכול להיות מתוק ומתסכל לאישה בת 47. אנחנו במיטה ואני יושבת עליו. הוא עדיין עם הבוקסרים עליו, אני בקומבינזון שחור וכלום מתחת. הזיקפה שלו מבעד לבד התחתונים מתחת לכוּס שלי. אנחנו מנסים לנהל שיחה תרבותית על סרטים שאהבנו בעשור האחרון. אני מזכירה סרטים בהשראת קומיקס – העולם שבפנים, אמריקן ספלנדור, ג’ונו. הוא נוקב בשמות של אפוסים שוברי קופות מצד אחד וסרטים אזוטריים שבחיים לא שמעתי עליהם מצד שני. ככה זה אנשים שלמדו קולנוע. אנחנו מהרהרים בקול אם לג’ים ג’רמוש ולאנג לי היו סרטים ממש טובים בעשור החולף. בסוף נמאס לנו מכל סיכומי העשור ואנחנו נותנים דרור לתשוקה ומניחים לה להזדקף בינינו. אני עושה לאט את דרכי למטה. הזין שלו ממלא לי את הפה. אני מעניקה לו עונג אוראלי בדרכים שהוא לא חווה עדיין. אני שומעת אותו נאנק. היד שלו ספק מחזיקה ספק מלטפת לי את הפנים. מוצא חן בעיניי שהוא עירום לגמרי חוץ משעון היד השחור הגברי שהוא עדיין עונד. זמן עומד בינינו. הפה שלי מתמלא בזרע שלו. אני סוגרת שפתיים סביב הזין שלו ובולעת הכל.

אנחנו שותים תה כשהשמיכות החמות כרוכות סביבנו. אנחנו יושבים עירומים מתחתן ומדברים על יפן ועל מסעות בארצות הברית. אחר כך אנחנו מתחילים שוב. הפעם הראש שלו בין הירכיים שלי. הזיפים הג’ינג’יים שלו אל מול המקום שבו העור שלי הכי עדין. כשהוא עולה אליי אני מנשקת ומלקקת לו את השפתיים והלשון. הוא מתנשק נהדר, אני אוהבת להתנשק איתו. הוא לוחש שהוא רוצה לחדור אליי. אני פשוקה לעומתו. אחר כך אני מעליו. הוא אומר שהוא רוצה לראות אותי נעה עליו. הוא מחדיר לי אצבע לישבן. אני מסוגלת לגמור ככה בקלות אבל אני עוד לא רוצה. אני מציעה לו הצעות נוספות. הוא מהסס. אין לו הרבה ניסיון בזה ויש לו את החששות שלו, אני מתארת לעצמי, הוא עייף וקצת מצונן והוא אומר שנשאיר את זה לאחר כך ואולי נלך לישון קצת. אני אומרת לו בסדר, וחושבת שזו הפעם השנייה שלי איתו והפעם השנייה שלא גמרתי. אבל זה בסדר, אני חושבת. זה קורה, זה חלק מסקס. את לא תמיד יודעת אם תגמרי ואיך ומתי. אבל משהו בקול שלי אומר כנראה אחרת. אל תגידי לי בסדר כשמשהו הוא לא לגמרי בסדר, הוא אומר לי. זו פעם שנייה ואני כבר מכיר אותך קצת, אבל לפעמים אני באמת לא יודע אם זה בסדר או לא. אני יודעת שהוא מתכוון גם ליום שישי לפני הרבה שבועות שהוא הבריז לי. אני מתחילה לבכות. זה תמיד מרגש אותי באופן עמוק כשאני מרגישה שמישהו מסוגל לראות אותי באמת, מעבר למילים ולמחוות החיצוניות. לא תמיד הוא רואה אותי. אבל עכשיו הוא מחבק אותי והחיבוק שלו מנחם אותי והגוף שלו קורן חום ונעים להתכרבל לעומתו וכך אנחנו נרדמים.

בבוקר הדירה קרה ושנינו סתורים ופרועים והפוכים וצריכים להגיע לעבודה, ושלו בכלל בתל אביב. אנחנו יוצאים מכאן ביחד והולכים לתחנת האוטובוס. אני אוחזת בכף היד שלו בקצות אצבעותיי אבל שומטת אותה כמעט מיד כי אני כל כך פוחדת שהוא יירתע ויוציא אותה מכף ידי. אני כל כך לא גיבורה. אני מרגישה חשופה ופגיעה ואני יודעת שיש לי לב דיסלקטי והוא לא תמיד מפענח נכון סימנים ואותיות. אני מזכירה לעצמי שאני בת 47 ולמה שמישהו בן 27 ירצה אותי, במיוחד כשיש לו כל כך הרבה נשים וסקס. אז אני משתדלת להיות קוּלית ואגבית לגבי זה למרות שאני יודעת בבירור שאין שום דבר קוּלי ואגבי בעניין הזה. סקס מטביע בי חותם, הוא משנה דברים, וזה שהוא צעיר ממני בעשרים שנה עושה את זה עוד יותר גרוע. אני לא רוצה להרגיש פאתטית. להרגיש דחויה זה תמיד גרוע, אבל זה גרוע פי מיליון להרגיש דחייה ממישהו שצעיר ממך בעשרים שנה. וזה הכי גרוע בשבילי שמתחת לחזות החיצונית המחוספסת והמוחצנת שלו מסתתר גרעין מתוק מאוד ורך. כי אלה הגברים שנוגעים לי הכי עמוק ובעצב הכי חשוף שלי. זה, והעובדה שהוא נמצא בדיוק ברגע שבין סוף הנערוּת לתחילת הבגרוּת האמיתית, החיים המבוגרים, אלה שאף אחד לא יכול להימלט מהם, אלא אם כן זה במחיר הרבה הרבה יותר גבוה. ואני רוצה להגיד לו שלא יאבד את זה אף פעם, את הגרעין המתוק והרך הזה שלו, אחרת מאחורי החזות החיצונית המחוספסת לא יישאר שום דבר אמיתי.

תשמור על זה, אני רוצה להגיד לו, אפילו שזה הכי מסוכן בשבילי. אני מקווה שתל אביב לא תשחית אותו לגמרי. שתמיד יישאר שם בפנים משהו מהנער החיפאי שהגיע לעיר הנוצצת והמפתה עם חלומות הקולנוע שלו.

אבל שום דבר מכל זה לא נאמר שם בבוקר האפור בתחנת האוטובוס. אני עולה על קו 19, והוא מנשק אותי נשיקה חטופה לשלום ואומר לי מותק. אני מנופפת לו אחר כך מבעד לחלון והוא מחייך. הוא מחכה לקו 32. אני נזכרת ששכחתי להראות לו את השלט שתלוי מעל לשלט תחנת האוטובוס, שמישהו חמד לצון וכתב עליו מיאמי ביץ’.

(דצמבר 2009)