קטגוריה: יחסים

יום הולדת לאבא. קניתי לו במתנה את הספר “חולות נודדים: תל אביב של שנות השלושים בצילומי זאב אלכסנדרוביץ'”. זה קטלוג של צילומים מתערוכה שהתקיימה במוזיאון היהודי של גליציה, בקרקוב, פולין. אבא נולד בשנת 1937 בתל אביב. הוא הגיע לאוניברסיטה בירושלים כסטודנט למתמטיקה ופיזיקה ב-1962, עם אמא ואיתי, כשהייתי בת חצי שנה. אני עוד נולדתי בתל אביב, ועד היום אני יכולה לדקלם בעיניים עצומות באמצע הלילה את סיפורי הפולקלור המשפחתי: איך אבא הכיר את אמא בבית החלוצות בתל אביב, איך הם גרו ברחוב עין גדי, ואיך הם עברו לירושלים בפתחו של החורף, בחודש אוקטובר, לדירת חדר וחצי ברחוב גורדון בקרית יובל. לפעמים אני שואלת את אבא אם הוא מתחרט על זה שהוא עבר לירושלים ומעולם לא חזר לתל אביב. הוא עונה לי במשיכת כתפיים שאפשר לפרש לפחות בשלושה אופנים שונים. אז אני לא שואלת יותר מזה. אני רק זוכרת שכילדה היינו נוסעים לבקר את סבתא אנה בתל אביב. היינו נוסעים במכונית הפורד אסקורט הלבנה מודל 71′ דרך הכביש המתפתל לתל אביב, שעבר אז דרך הרחוב הראשי של רמלה. שנה לפני האסקורט אבא הביא יום אחד הביתה בהפתעה טלוויזיה. זו היתה מתנת יום הולדת לאמא. לא היתה אז יותר מחצי שעה של סרטים מצויירים לילדים בטלוויזיה, ואולי בגלל זה נחרץ גורלי להיות תולעת ספרים. או שאולי, כמו שהבנתי שנים אחר כך, גם את החיבה לספרים ירשתי מאבא. למרות שהוא נולד בתל אביב, אבא גדל בבית דתי, אם כי דתי אירופאי מתון. סבתא אנה הגיעה לפלסטינה יחד עם שתיים מאחיותיה ב-1933, כשהיא בת 29. סבתא אנה באה מקניגסברג, שעד היום אבא ואני אוהבים להתבדח שהיא עירו של קאנט, הפילוסוף. סבא יהושע נפטר כשהייתי ממש קטנה, אז אין לי ממנו שום זיכרונות. סבתא אנה גרה בקצה רחוב סוקולוב, קרוב לקולנוע פאר והירקון והסוף של רחוב ירמיהו עם מסעדת אלהמברה, המכולת והקצב שהיא תמיד לקחה אותי אליהם יחד איתה לסיבוב. בדרך חזרה הביתה היא קנתה לי תמיד גלידה. כשהיינו באים לבקר את סבתא אנה אבא תמיד היה לוקח אותי ואת אחי, שצעיר ממני בחמש שנים, לטייל על גדות הירקון. הוא סיפר לנו תמיד על הילדות שלו בתל אביב ועל הצופים ועל תיכון שבח, וכשהיינו הולכים לים, הוא סיפר לנו על שיירות הגמלים שהיו עוברות על החוף. אני חושבת שבתור ילדים אחי ואני תמיד התייחסנו לסיפורים האלה כאל סיפורי מעשיות. זה בטח נשמע לנו כמו אגדות אורבניות. אבל בספר הצילומים של אלכסנדרוביץ’ – צילומי שחור-לבן נהדרים שמנציחים את תל אביב של שנות השלושים – באמת יש כמה וכמה תמונות של שיירות גמלים על החוף. יש גם צילום די מדהים של הים, כשבאופק שלו יש חמש או שש אוניות שמתקרבות לנמל יפו. מי ראה לאחרונה אוניה בים של תל אביב? ובכלל, תל אביב בתמונות האלה נראית עיר באמת נחמדה. כמו שאני זוכרת אותה כשהתבגרתי קצת, וסירבתי ללכת עוד עם אבא לשיטוטים שלו על גדות הירקון. העדפתי במקום זה ללכת להסתובב לבד בדיזנגוף של שנות השבעים. אני חושבת שמשהו מתל אביב טבוע בי עד היום, ובטח ובטח שהרבה מאוד מאבא. האהבה לספרים. החיבה לפילוסופיה, האופי הרגוע יותר. אחי דומה הרבה יותר לאמא שלי, הוא ירש ממנה את האמביציות, ההישגיות, הדחף להצליח ויחד איתם את העצבנות (והעצבות) התמידית. אני ירשתי מאבא אופי כמעט נטול כל דחף קרייריסטי והישגי, ואיזו גישה בסיסית אופטימית לחיים. אולי בגלל הדימיון והקירבה שלי לאבא קל לי יותר איתו מאשר עם אמא. אולי זה בגלל שהקשר של בנות ואמהות תמיד הרבה יותר מסובך וקשה. את האהבה של אבא אליי תמיד היה – ועדיין – קל מאוד להרגיש. עם אמא זה יותר קשה. היא לא מבטאת או מראה רגשות בקלות. אולי זה בגלל שאבא נולד בארץ, ואמא היא עד היום מהגרת שהגיעה לתל אביב ב-1959 מחיים של הרס, עוני ומנוסה. אני מתבוננת בצילומים של אלכסנדרוביץ’, במיוחד בתמונות של יוצאי אירופה שמסתובבים על חולות חוף הים התל אביבי במיטב מחלצותיהם, כשברקע פוסעות שיירות גמלים. היא בטח באמת נראתה להם אז כמו אגדה אורבנית, תל אביב.

ביום ההולדת שלי – אני עכשיו רשמית בת 47 ושבוע – אני הולכת לשיעור יוגה ועושה ח”י ברכות שמש. אומרים שהשמש שלנו חוזרת פעם ב-28 שנה למקומה בעת בריאת העולם, וכולם מתכוננים לברכת החמה. כשאני חוזרת מהשיעור מחכות לי בתא הקולי ארבע הודעות יום הולדת שמח: ממוסה, אלדד, אורי ואליס. אני מרגישה שפע ואסירוּת תודה. לא צריך יותר מידיד קרוב, אח, אהוב וחברה טובה כדי לעבור את החיים. בהמשך השבוע אני מקבלת ממוסה במתנה את “מהו המה”, כי הוא יודע כמה אני אוהבת את דייב אגרס. מאחי אני מקבלת את ההוצאה המחודשת של Ten של פּרל ג’אם, כולל הופעת האנפלאגד שלהם בדי.וי.די. אבל בשבוע האחרון אני שומעת דווקא את האנפלאגד של נירוונה, כי 15 שנה בלי קורט זה עדיין מעציב כאילו לא עבר רגע מאז ה-5 באפריל 1994. כאילו לא התרגשו עליי ב-15 השנים שעברו מאז די שמחות עצומות ופורענויות איומות שמספיקות לפחות לשני מחזורי חיים. אבל אני חוזרת ל-5 באפריל 1994 מפני שמתברר לי בחיים שלפעמים, אנשים שלא הכרתי באופן אישי השפיעו על חיי הרבה יותר מאנשים שאני באה איתם במגע יומיומי. כדי להשלים את אגודת המשוררים המתים אני קונה לעצמי את ספרי השירה החדשים של חזי לסקלי ודוד אבידן, וגם שלוש חמניות צהובות. פרחי חמה וספרי שירה ליום ההולדת זה כל מה שצריך. כמעט.

אני הולכת למקום העבודה של אורי עם קופסת שוקולד. שנינו חוגגים ימי הולדת בהפרש של שבוע אחד מהשני. פעם בהרבה חודשים אני באה במפתיע למקום העבודה שלו, כי אני צריכה לראות את הפנים שלו, את המבט בעיניים שלו, כשהוא רואה אותי. אני זקוקה לאהבה שלו, במיוחד ביום ההולדת שלי. שלי ושלו. האור והשמחה על פניו, בעיניו, כשאני נכנסת. היא באה השמש. Here comes the sun, little darling. לפני שאני הולכת, אחרי שאנחנו מכינים קפה ופותחים את השוקולד, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בחוזקה על השפתיים ולוחש לי באוזן אני אוהב אותך.

Did you know that true love asks for nothing / her acceptance is the way we pay

היא באה השמש. הפעמונים במנזר שבעמק המצלבה חזרו לצלצל לרגל הפסחא וחג האביב. מכיוון שהם לא כפופים לשום שעון קיץ הם מצלצלים שעה אחת פחות. הכי כיף לשמוע אותם עם שחר, כשאני עוד לא ממש ערה. חופש. ימים לבנים, ארוכים, נמתחים בעצלתיים כשלא צריך ללכת לעבודה. אפשר לקום מאוחר בבוקר ולצאת להסתובב בעיר שנראית פתאום מופקעת וקצת זרה. אפשר ללכת לקנות ספרים בתלושים שהגיעו לחג. אני חוזרת הביתה עם שלושה ספרים חדשים. בגלריה שברח’ בצלאל 3 – הבית ההיסטורי של בוריס ש”ץ והבניין הישן-מחודש של בצלאל שמאכסן היום את המחלקה לארכיטקטורה – יש עבודות של גרי גולדשטיין שאני מאוד אוהבת. הוא מושפע מתרבות פופ של קומיקס ומגזינים, כך שלא מפתיע שלי הוא מזכיר גם את הפליירים של ריימונד פטיבון ואת הפוסטרים של פרנק קוזיק. אני מקווה שמתישהו תהיה לו תצוגה נרחבת יותר במקום גדול הרבה יותר. בינתיים זה נחמד גם ככה, אני מחבבת את החור בקיר הזה שמציג עבודות מתחלפות כל כמה שבועות. טוב שנוקטורנו וקפה בצלאל פתוחים כרגיל כך שיש איפה לשבת לשתות ולקרוא ספר ולהתחמם בשמש. גשר המיתרים נמתח באופק כמו מפרש גדול, כמו רשת דייגים, כמו בקיץ קרני החמה. חלונות פתוחים לרווחה, זה מה שאני מרגישה.

עברו הרבה חודשים מאז שהתראינו בפעם האחרונה, כמעט שנה וחצי ליתר דיוק. ואני לגמרי בסדר עם זה, אחרי הכל, זה לא שהיה בינינו משהו כל כך עמוק או חזק שהספקנו להיקשר או אפילו להכיר ממש אחד את השני(ה). היתה שם בהתחלה חלופת מיילים שחשפה את הצדדים החכמים, הרגישים והמצחיקים של כל אחד מאיתנו, שתיים-שלוש שיחות טלפון שהמשיכו את אותם מיילים, שתיים-שלוש פגישות שבהן מצאנו חן אחד בעיני השני, וערב נפלא אחד במיטה שאחריו לא ראיתי אותך יותר. להגיד שזה לא סיפור כל-כך יוצא דופן בתולדות היחסים בין גבר ואישה, יהיה לשון ההמעטה של המאה. אני גם לא יכולה להגיד שהייתי ממש מופתעת, כי כל הסימנים המוקדמים היו שם וזיהיתי אותם בקלות. זה לא הפריע לי לשכב איתך מפני שנמשכתי אליך ורציתי בך, ואני תמיד חושבת שאם היקום מחלק לנו פעם בכמה זמן מתנות צבעוניות, נוצצות ומרשרשות, צריך להיות טיפש כדי לוותר עליהן מראש בלי לפתוח אותן וליהנות מהן. כך שלא התחרטתי על זה אפילו לרגע, ועד היום אני זוכרת אותך בחיבה ובשמחה. אבל אני חייבת להודות שבהתחלה היו צפים בי פתאום גלים של געגוע, אליך ואל מה שאולי היה יכול להיות בינינו, אבל גם עם זה היה לי בסדר כי ידעתי שטיבם של גלים להתנפץ ולחלוף. כך שבמשך הזמן זה עבר ונשאר רק זיכרון מתוק של הלילה שבו שכבנו ביחד. איך התנשקנו עמוקות וממושכות כשאנחנו שרועים על השטיח בסלון עם המוזיקה ברקע. איך החלקת יד פנימה וליטפת לי את השד, והפטמה שלי התקשתה לך בין האצבעות. אותן אצבעות שירדו אחר-כך למטה ושיחקו לי בכוס, ולחשת לי כמה אני חמה ורטובה, ואני הסתכלתי על התפיחה בקידמת הג’ינס שלך וליטפתי את הזין העומד שלך מבעד לבד העבה. ליקקתי את האוזן שלך ולחשתי לך שאני רוצה אותו אצלי בפה, והלכנו לחדר השינה והתנשקנו בעמידה ליד המיטה. הדפתי אותך קלות וצנחת על המיטה, ואני כרעתי לפניך והורדתי לך את המגפיים ופתחתי לך את אבזם החגורה ורוכסן המכנסיים, והפשלתי אותם עם התחתונים שלך והזין שלך היה שם מולי, גדול ועבה ויפה. מצצתי לך אבל רק קצת כי ידעתי שיש לנו עוד הרבה זמן. ואחרי שגמרתי להפשיט אותך, הזדקפתי כדי להרים את שולי השמלה שלי ולהוריד את התחתונים, והפעם נשכבתי לידך וירדתי לך כל הדרך למטה, מתעכבת על הפטמות שלך כדי שתדע מה זה עושה לי כשמגרים לי את הפטמות, ואז הפה והלשון והיד שלי נכרכו סביב הזין שלך. כל החום והרטיבות של הפה שלי שנסגר על הזין שלך, ולשון שנכרכת סביב סביב ומעלה מטה, על הזין והאשכים שלך, והחיכוך של היד שלי שנרטבת מכל הסיכה הזאת. וכשעליתי לבסוף אליך למעלה, בשיער פרוע ושפתיים מבריקות, לא היה לך די מכל זה ומשכת לי את השמלה מעל הראש וסופסוף הייתי עירומה לגמרי, והשכבת אותי על הגב והבאת את הזין שלך אל הפה שלי ואחזת לי בעורף וזיינת לי את הפה, קשה ומצווה. הרגשתי את הזין שלך פועם וידעתי שאתה הולך לגמור ולא רציתי שזה יקרה עדיין, אז הוצאתי את הזין שלך מהפה שלי והזזתי את הראש הצידה. זה היה הזמן שלך לרדת לי, ורק כשהייתי רטובה ופתוחה אליך לגמרי עלית חזרה וחדרת אליי, לאט בהתחלה ואחר-כך תקיף ומהיר, כל תנועה של אגן הירכיים שלך מגרה אותי יותר. וכשעצרתי לאט ולחשתי לך שאנחנו צריכים קונדום, גנחת ועצרת ואמרת בסדר, ויצאת ממני והתגלגלת הצידה, אבל כשאני הסתובבתי לקום נצמדת אליי מאחור, וחיבקת אותי בחוזקה והסטת לי את השיער ונשקת לי לעורף, שזה משהו שאני אוהבת ותמיד מגרה אותי, והתחלתי להזיז באיטיות את הישבן שלי מול הזיקפה שלך, והרגשתי אותך נצמד אליי ואז הרגשתי פתאום חום ורטיבות במורד הגב וידעתי שגמרת כי לא יכולת יותר. וזה היה לי בסדר גמור. חיבקת אותי חזק מאחור וליטפת אותי ונישקת אותי וככה שכבנו צמודים ומלוטפים עוד כמה זמן, ואחרי כמה זמן נוסף שאני לא יודעת כמה הזין שלך שוב נעמד, וכשהוא כבר היה קשה מספיק ישבתי עליך וליטפת לי את השדיים ולחשת שהם יפים ועגולים ומושלמים, ואז הורדת אותי ממך והפכת אותי ולקחת אותי מאחור עד הסוף. עד שאני גמרתי, עד העונג הבא. כי ככה אני אוהבת. כל השיער הפרוע שלי כיסה לי את הפנים, ובקושי נשמתי, שנינו היינו מיוזעים ודביקים, ויצאת ממני לאט כדי לא להכאיב והתחבקנו והתנשמנו והתנשקנו, עד שאמרת שאתה צריך ללכת. התלבשנו בשקט, וכשסגרתי את הדלת מאחוריך ידעתי שלא נתראה שוב כי אמרת רק ביי ולא להתראות.

Look I’m standing naked before you/don’t you want more than my sex/I can scream as loud as your last one/but I can’t claim innocent
כתבתי לך יומיים או שלושה אחרי, וכשלא קיבלתי ממך תשובה קיבלתי תשובה ברורה. זו לא אני, זו טורי איימוס. מאז עברו כמעט שמונה-עשר חודשים, ופעם בארבעה-חמישה חודשים אתה מתקשר ובכל פעם זה תופס אותי בהפתעה. כי סיפרת שיש לך חברה, סיפרת שאתם גרים ביחד, וזה אפילו לא מפריע לי כי זה לא בדיוק שלי אין את החיים שלי והאהבות שלי. אני יודעת שאתה תל אביבי מדי ואני ירושלמית מדי, לך יש שתי בנות קטנות ולי יש ילד גדול, ואהבה משותפת למוזיקה היא לא נקודת חיבור גדולה מספיק. וזה בסדר גמור לי. רק שאני לא מתכוונת לשכב איתך שוב. מה שהיה היה. לילה יפה אחד, לבד איתך לבד, וזהו. זה נחמד שאתה מתקשר, כי אני לא מספיק יהירה כדי לטעון שזה לא מחניף לי לאגו. רק שלפעמים עדיין חולפת לי קריסטין הרש בראש.
Love is a needle goes all the way down/I’m always surprised/so shoot me a role of your best paradise/it’s funny and sad and it’s true/I’m aching/aching for you

מ”ם היה כאן כמעט שלושה ימים. שלושה ימים וגבר. כל-כך הרבה זמן הוא לא היה כאן, אני לא מעזה אפילו לכתוב כמה. בערב כשיצאנו להסתובב עלה ונתלה מעל העיר ירח מלא. השמיים היו בהירים ונקיים, וסביב הירח היתה הילה כחולה ענקית כמו שלא ראיתי אף פעם. אני אומרת למ”ם שאנחנו מתראים פעם בירח כחול. לא רק השנים מפרידות בינינו, אלא גם הקילומטרים. כשהוא כאן ואני לא הולכת לעבודה אנחנו שוכבים ביחד, ישנים ביחד, קמים ביחד, אוכלים, שומעים מוזיקה ומדברים. שוב אני לוקחת אותו להראות לו כל מיני מקומות בעיר. אני לא חושבת שמישהו יכול להכיר אותי באמת, בשלמוּת, אם הוא לא מכיר אותי בתוך העיר. בתוך המרקם והמקצב והאופי והיופי והקושי שלה. ומהצד השני, בשבילי, להראות חלקים מהעיר למישהו שבא מבחוץ, כמו לחו”ל, זה קצת כמו לראות אותה מחדש, דרך העיניים שלו.

יום ראשון בערב, בלי הופעה או אירוע מיוחד, אוגנדה היא מקום ביתי כמו סלון בדירת סטודנטים. בלי גינונים ובלי עניינים. מ”ם שותה בירה טייבה, אני שותה תה ויסוצקי, מוזיקה אלקטרונית-אמביינטית ברקע, זה מוצא חן באוזניי. שניים-שלושה אנשים על הבר, עוד שניים-שלושה על הכורסאות והספות, בחדר הפנימי שני בחורים מעשנים ומדברים, ושתי סטודנטיות וסטודנט עם לפטופ יושבים בפינה ולומדים למבחן בתולדות האמנות. אני מתמסרת לתה, לדיבורים של מ”ם ולמוזיקה ברקע. אחר-כך אנחנו ממשיכים לסירה. בסירה לקראת חצות אנשים נכנסים ויוצאים במרץ כאילו אמצע היום. המקום מלא אבל לא דחוס מדי, אפלולי אבל מזמין, ואנשי רדיו הר הצופים מספקים פסקול אורבני לילי של ביטים שבורים, בסים עמומים וכבדים, טריפ-הופ, דאב וכל מה שביניהם. אני צוללת לתוך המוזיקה. זה כמו מדיטציה או היפנוזה עצמית. זה, ולהסתכל על האנשים מסביב. הסירה היא שילוב של חמארה ישנה עם סטודנטים צעירים. בג’ינסים היומיומיים שלהם והתרמילים המרופטים על הגב הם נראים כאילו הם באו מיום לימודים ארוך רק כדי לשתות, לעשן, לפטפט ולצחוק, לספוג מוזיקה ואווירה. אני מזהה את דודו מהרדיו ואת תומר שאני זוכרת עוד מהלימודים במוסררה. הייתי יכולה לשבת ככה ולהמשיך לבהות עם המוזיקה עד אור הבוקר, אבל אחרי זמן לא ידוע מ”ם מעיר אותי מחרגוני ואנחנו תופסים מונית הביתה.

למחרת לקראת צהריים אנחנו מסתובבים בשוק ובאיזור בצלאל-ש”ץ-רחוב הלל. זה חלק אחד של מרכז העיר שאני אוהבת. השני הוא האיזור של רחוב החבצלת-מגרש הרוסים- כורש-שושן-הסורג-בן סירא. באמצע יום חול קל להסתובב בשוק. ליורם אמיר שוב יש שם חדש לגלריה (חומה ומגדל, במקום שודדי י-ם) ודוכן שבו הוא מציג את הצילומים שלו – בתים, אבנים, מנופים, גרפיטי, אנשים וחתולים – וחפצים ישנים. אם היו לי 100 שקלים מיותרים הייתי קונה את מצלמת הפולארויד הישנה ומצרפת אותה לאוסף המצלמות הישנות שלי. זה לא יקר, אבל מיתון עכשיו ואני לא רוצה להוציא כסף על משהו לא הכרחי. אני גם לא רוצה להיכנע תמיד לדחף האספני שלי. גם בשתי חנויות הבגדים-יד-שנייה שבסמטת רבי אריה, ליד גלריה ברבור ורח’ שיריזלי, אני נהנית בעיקר לנבור, גם בלי לקנות הפעם כלום. רק כשזה מגיע לספרים אני נשברת. בזמן שמ”ם מפשפש בין ספרי המוזיקה והתווים, אני מוצאת באחד המדפים הנחבאים ב”ילקוט” את פאלקונר של ג’ון צ’יבר. בעשרה(!) שקלים. מעטים מדי מכירים את צ’יבר. את הכתיבה שלו ואת הכישרון שלו, שלא נופלים מאלה של עמיתיו לפרוזה האמריקאית דוגמת המינגוויי, סטיינבק, לונדון ואחרים. קשה ונדיר למצוא היום את התרגומים הישנים לעברית של צ’יבר, ואף אחד לא טורח לתרגם אותו מחדש. כך שלמצוא את “פאלקונר” – אחד הספרים הנפלאים שלו, במצב מצוין ובמחיר מגוחך – זה משהו שקרוב להתגלות.

אנחנו עושים הפסקת קפה וסנדוויץ’ בקפה בצלאל, ועוברים דרך חנות בגדי הווינטג’ של מומי, חלון הראווה של חנות המסגרות של נאווה, פיזיקל גרפיטי גאלור של נוקטורנו, חנות הטי-שרטים שיש בה אהיל שהייתי רוצה אחד כמוהו – עשוי מחוטי תיל גסים ונורות קטנות – וטלוויזיה ישנה מפורקת מאחור כך שאפשר לראות את כל השפופרות שלה. מעניין למה תהפוך החנות שהיתה פעם באלאנס. כרגע אסור להדביק פליירים על השמשות שלה וזה תמיד מקומם אותי, העניין הזה. כמו ב”בית הלל”, חנות הספרים שנסגרה כבר מזמן ועדיין עטופה בנייר חום ואסור להדביק עליה פליירים. זה כל כך טיפשי. פליירים זה יצירתי. פליירים זה כיף. פליירים זה חשוב. ובאופן אגואיסטי, פליירים זה משהו שאני מקלפת מהקירות ואוספת.

“ספיר” היא פחות או יותר התחנה האחרונה שלנו. מ”ם קונה חבילת מיתרים של ארני בול לגיטרה שלו וחליל מעץ לידידה שלו. אני מחפשת מחט חדשה לפטיפון שלי ונשלחת למישהו במרתף שברחוב המלך ג’ורג’ 4. אנחנו מתחילים לחזור ברגל הביתה. כבר כמה שבועות שברחבה שלפני חצר רחביה יש תמיד ספרים ישנים שכל מי שרוצה יכול לקחת. לרוב אלה ספרים ברוסית, אבל כבר יצא לי למצוא שם לפני כמה זמן ספר ישן של חנוך ברטוב, והפעם אני מוצאת את The Tenant of Wildfell Hall של אן ברונטה. היא הפחות ידועה מבין האחיות המופלאות והמהוללות שלה, שמביניהן את אמילי אני אוהבת במיוחד. כדי להיות נדיבה בחזרה, כל כמה חודשים כשאני מדללת את מלאי הספרים שלי אני מניחה אותם על ספסל ברחוב שבו אני גרה, ומי שרוצה עובר ולוקח.

מ”ם ואני חותכים דרך רטיסבון וכל הרחובות הקטנים של רחביה. הוא אומר שאין סיכוי שהוא היה מוצא את כל הרחובות האלה לבד. אנחנו מהרהרים בקול שכל כך הרבה דברים עוד לא הספקנו לעשות הפעם. לא היו סרטים מעניינים בסינמטק או בסמדר, לא הגענו לרחוב עמק רפאים, לא נסענו לתלפיות למעבדה ולצוללת, לא ירדנו לעין כרם לבדוק אם המחסן של באלאנס פתוח, לא הכרתי לו עדיין את באסס והטיפה והקצה. יש עוד הרבה בתי קפה לשבת בהם והוא יהיה חייב לבוא שוב. עוד פעם בירח כחול. אנחנו חוזרים הביתה ושוכבים. אחר כך אני פוקחת עיניים ורואה על שולחן הלילה שליד המיטה את שני זוגות המשקפיים שלנו זה לצד זה. לשנינו יש משקפי גיקים, עם מסגרת שחורה עבה. הוא גיק של מחשבים ואני גיקית של ספרים. תמיד יהיו בינינו זגוגיות. וספרים. וסרטים. ומוזיקה. הטעמים שלנו דומים, מה שאומר שאנחנו רואים את העולם דרך זגוגיות דומות. אחר-כך הוא נוסע חזרה הביתה צפונה.