ארבע עונות ביום אחד

שבת חורפית ואני יושבת על השטיח באמצע הסלון ועוברת על הארגז עם כל הספרים והדיסקים של מ”ם. ספרים של דאגלאס קופלנד, סטיינבק וקתרין האריסון, דיסקים של וויליאם בורוז ואל סטיוארט. אל סטיוארט ליווה את נעוריי המתבגרים אי-אז בשנות השבעים והוא מתאים עכשיו למצב הרוח בחוץ ובפנים. אחר-כך ניק דרייק. אני חושבת גם על איאן האנטר, ומצחיק שעכשיו הוא חלק מהפסקול של מ”ם דווקא. זה היה שבוע קצת מטלטל בתהפוכות הרגשיות שלו. כמו ארבע עונות ביום אחד (וזה כבר שיר של Crowded House). זר לא יבין זאת, אבל הפרידה ממ”ם, למרות שמזמן כבר התבצעה בפועל, למרות שמזמן כבר שנינו היינו של אחרים, העציבה אותי. מ”ם הוא הרבה יותר חכם ממני. אני הייתי ממשיכה לחיות ככה עד אין קץ, אבל הוא הבין שצריך לדעת גם להיפרד. ובאופן פרדוקסלי, דווקא ההכרה בכך שהיתה בינינו פרידה, היא הכרה בכך שהיתה בינינו גם אהבה. הרבה זמן חיכינו לה, היא עברה בינינו ביעף, ועוד הרבה זמן חיכינו שנשוב וניפגש. אבל החיים וכל קסמם הרע השאירו כל אחד מאיתנו טרוד בענייניו במקום שבו הוא נמצא. אז ביום שלישי אני בוכה מהבוקר. אני שמה כביסה במכונה וגוש חונק אותי בגרון. אני בוכה עם הקפה. אני מזילה דמעות חמות באוויר הבוקר הקר במקלחת. אני מגהצת את המכנסיים החביבים עליי – כי אם יש משהו שלמדתי בחיים המחורבנים האלה זה שביום שבו את מרגישה הכי זיפת מזופת שיכול להיות, תלבשי את הבגדים שאת הכי אוהבת – וזה נס שאני לא שורפת אותם, כי אני לא רואה כלום מרוב דמעות. אני נוסעת לבדיקה רפואית בהדסה ובוכה בקו 19 מול כל הסטודנטים והזקנים. ואני חושבת לעצמי אם אין נקודת זמן כלשהי שלדברים האלה יש תאריך תפוגה: שבגיל רבע לארבעים ושבע כבר לא מזילים דמעה על גבר. בטח לא על גבר בן שלושים ושתיים. ואני בוכה ויודעת שהצורך לשחרר היה חלק מזה מההתחלה, כי מגיע למ”ם שיהיו לו נערות צעירות שהוא יאהב והן יאהבו חזרה והוא יתחתן איתן ויביא ילדים לעולם. כל תיאטרון הבובות הזה שאני כבר עברתי והתפטרתי ממנו מזמן. אבל כנראה שליכולת לבכות על גבר אין תאריך פקיעה, ואני רק חושבת שזה המחיר של לנהל רומן עם מישהו צעיר ממך בחמש עשרה שנה. שכשתיפרדו סופית זה יגרום לך להרגיש כל כך זקנה. זה מאפיר אותי, זה גורם לי להרגיש דהויה ודחויה. אבל בשבת בצהריים, בתוך הארגז עם הדברים של מ”ם, אני מוצאת נחמה והשלמה. זה היה צריך להגיע, אני שמחה על כל מה שקרה, אני יודעת שנישאר תמיד ידידים וקשורים. אנחנו צומחים ומתבגרים ומבינים תוך כדי כך שמושגים כמו אהבה, נאמנות ובגידה הם מורכבים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו בהתחלה. זה בסדר לאהוב, וזה בסדר גם לשחרר ולהרפות. החיים גדולים מאיתנו, הם ממשיכים לזרום, וכל זה.

 

כששכבת איתי אמרת כמה אתה אוהב את הגוף שלי ואת כל מה שאני עושה לך. וכשהייתי מעליך וקרובה לגמור הסתכלת עליי בריכוז גדול ואמרת אני אוהב אותך. וגמרתי כשאני מעליך ואחר כך אתה גמרת כשאתה מאחוריי ואז שכבנו חבוקים ומתנשמים והייתי עטופה בגוף שלך. ואחרי שעישנת את הסיגריה הקבועה שלך אמרת מי היה מאמין שזה התחיל בתור בדיחה. ושתקתי, כי לא רציתי להגיד לך שזו לא היתה בדיחה אף פעם, שזה היה רציני כל הזמן מההתחלה, שאף אחד מאיתנו לא היה טורח להתחיל את זה אלמלא זה היה רציני. הנסיבות שבהן זה נולד היו רציניות. שנינו מבוגרים מדי, והחיים כבר נתנו בנו את אותותיהם יותר מדי, והעובדה שלעולם לא נחיה ביחד לא עושה את זה פחות רציני. אז אני לא אומרת כלום ורק מחייכת לעצמי בשקט, כמו שחייכתי לעצמי לפני כמה חודשים, כשבאותה מיטה, ובאותה תנוחה, כשאתה עוטף אותי מאחור, הזכרת לי שכבר עברו ארבע שנים. וגם אז לא יכולתי להגיד לך שהאהבה שלך היא פלא ענקי בעיניי. שמישהו יכול בכלל להתאהב ככה במישהי כל כך מבודדת ומסוגרת. האהבה שלך היא מתנה נדירה, יקרה, יפהפייה. אני מתייחסת אליה כאל משהו קדוש. אני לא מקלה בה ראש לרגע. זה לא יכול להיות יותר רציני.

 

 

מצחיק, אבל אלדד התקשר חצי שעה לפני שיצאתי ל”לאהוב אותך מאז”. הוא אמר שכבר שכח שיש סרטים בשבת בצהריים, שהוא מרגיש הוא חי בכלא, בכלא שהוא הביא על עצמו במו ידיו. אחי צעיר ממני רק בחמש שנים, אבל אמה, בתו הקטנה, קטנה מעומר ב-17 שנה, מה שהופך כיום את הפער בינינו לגדול. אני כבר עברתי את כל זה, לכן אני מבינה מה הוא אומר גם כשאני יכולה להציע לו רק מעט מאוד ניחומים. לכן אני גם קצת מופתעת וגם קצת לא כשהוא אומר שהוא רוצה שנדבר לעיתים יותר קרובות. לא תמיד אני ואחי קרובים – לא גיאוגרפית ולא מנטלית – אבל אני חושבת שתמיד אהבנו אחד את השני ותמיד היינו שם אחד בשביל השני. אז אני מבטיחה לו שאני אדבר איתו לעיתים יותר קרובות. אחר-כך אני הולכת לסרט, והוא לא רע, אם כי גם לא מצוין. אני יכולה להבין מצד אחד למה הורה מסוגל להגיע למצב שבו הוא רוצה לרצוח את הילד שלו, וגם להבין מצד שני למה מות ילד, כמו שאומרת הגיבורה, הוא ממילא הכלא הנוראי ביותר בעולם. זה כלא שלא משתחררים ממנו אף פעם. ואני גם מבינה את היחסים בסרט בין שתי האחיות – את קשר הדם שקשה מאוד לנתק, את הקירבה והריחוק בו זמנית, את הכעסים והאכזבות אבל גם את האהבה.