קטגוריה: ירושלים

אנדרגראונד זירו

תחת כנפי המקום ההוא ששמו מתחיל ב-א’, שמנהלים אותו א’ ו-א’, שנמצא בסמטת א’, נפתחה הגלריה לסאונד, שאני חושבת שאפילו שם רשמי וקבוע עוד אין לה. כמובן שפתחו אותה יוצאי מוסררה. ואלה קיצור תולדות המאפיה-של-מוסררה-ואיך-היא-השתלטה-על-העיר: איתמר ואורי הקימו את אוגנדה, ליאור ותומר הפכו את דיוואן לסירה, איתמר וליאור פתחו את הבאסס והורישו אותו לרוקי בי, אמיר ב וחברים הקימו את No Coast, והייתי יכולה להמשיך עם טפטוף השמות גם עם מי מנגן ושר באיזו להקה ומי שייך לאיזה קולקטיב של די-ג’יים, אבל אני חושבת שהרעיון ברור. כולם למדו במוסררה. בכל פעם שהייתי אומרת לסטאס שהלכתי למקום זה-וזה ושמעתי את כך-וכך, הוא היה שואל אותי אם גם הוא מהמאפיה של מוסררה, ותמיד היתה לו על הפנים הבעה שהיא תערובת של מורת רוח והערכה. אבל זה רק בגלל שסטאס הוא בצלאלניק.

אז עכשיו יש לנו גלריית סאונד. שתיים, בעצם, אם מחשיבים את העובדה שגם יפו 23 של בצלאל מתפקדת בבסיסה גם כגלריה לסאונד. ההבדל בין שני החללים הללו הוא כל ההבדל שבין בצלאל למוסררה, בין המימסד לבין האנדרגראונד (או האנדרדוג): החלל הענק היפהפה, המוקפד, המשופץ של בצלאל ביפו 23 – חצי מהקומה השלישית בבנין הדואר המרכזי, עם כל ההוד וההדר של הבנייה המנדטורית, לעומת החדרון הקטן, המרושל והמאולתר, חסר כל חן ויופי, של גלריית הסאונד שליד אוגנדה. לגלריית הסאונד הזאת אין עדיין שם רשמי, כאמור, בעוד שיפו 23 מתהדרת בתואר “חלל לאמנות ומחשבה” (רק בבצלאל יכולים להגות שם כזה). בערב הפתיחה לפני שלושה חודשים ניגנו שם אשכרה מתים ולאב גרנייד, אבל הן לא ניגנו כרגיל כלהקות רוק, אלא כמיצבי סאונד. אותו דבר היה בערב הנעילה של הפרויקט/מיזם הפותח, שבו ניגנו קסקס ויברטו והגלגול הנוכחי של NX2. לא הייתי באירועים האלה, על אף שהם נשמעו מעניינים. אני מחבבת כל אחת מהלהקות האלה כלהקות רוק, ואולי דווקא בגלל זה אני מתקשה להבין למה צריך להפוך אותן למיצב/מיצג סאונד. עוד פחות מזה אני גם מבינה מה ההבדל בין מיצב סאונד לסט של די.ג’יי. ואולי באמת אין הבדל ולא צריך להיות הבדל.

כל ההקדמה המפותלת הזאת באה כדי לומר שביום רביעי שעבר בערב הלכתי לראות בגלריית הסאונד שליד אוגנדה את המיצב של אמיר בולצמן ואהבתי אותו מאוד. תחת הכותרת “מפה של נתק” בולצמן בנה מיצב שבו מיטשטשת ההפרדה בין האמן – גם כיוצר המיצב וגם כמבצע שנוכח בעת המיצב עצמו* – לבין הקהל: מי בעצם פועל ומי המופעל? מתי נוצר בין השניים קשר ומה טיבו? מתי ואיפה הוא מתנתק? בהתחשב בעובדה שכל השאלות הללו טובות לכל אינטראקציה בין אנשים, יכול להיות שמיצבי סאונד הם לא עד כדי כך אזוטריים. הם יכולים להיות תקשורתיים. יכול להיות אפילו שאני אצליח להבין אותם יום אחד. בינתיים, אני בעיקר שמחה שיש עוד כמה דברים מעניינים לבדוק שהם לא בהכרח הופעות, בעיקר בעונת היובש הנוכחית.

* בולצמן היה חלק מטריו של שני סקסופונים וחצוצרה שליווה את המיצב בנגינה חיה, וליתר דיוק הגיב בנגינה חיה על בחירת הצופה היכן להציב את הסמן על פני מפת אזורי הנתק שעל צג המחשב.

בית הקהוה בסימן שעון החול

חמישי בחמש הוא הזמן הטוב ביותר של השבוע. לפניי נפרשים המרחבים האינסופיים של סוף השבוע כמו הארץ המובטחת וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם יחד. אמורים להיות לי כבר יותר שכל וניסיון כדי לדעת שהסופשבוע הוא לא אינסופי והאפשרויות הן לא בלתי מוגבלות, אבל ככה זה מרגיש לי וזה כל הקסם. 39 מעלות בחוץ לא מזמינות שיטוט, אז אני לוקחת את עצמי לחלל הממוזג של בית הקהוה, כי הייתי כאן בשבת הקודמת אחר הצהריים וזה היה אחד הדברים הכי נעימים שעשיתי בשבועיים האחרונים.

הפעם הג’אז של קולטריין מתנגן ברקע ורק אני ובעלת המקום כאן. היא גם הטבחית והיא מעלעלת בספר בישול. אני לוקחת ירחון לביקורת אמנות לדפדף בו. בשבת היו כאן עוד כמה אנשים ודי.ג’יי ניגן פסקול אקלקטי שנע ממאסיב אטאק לרולינג סטונז לקלאסית מודרנית למשהו משנות ה-80. אני חושבת שגם הדי.ג’יי הזה הוא מהמאפיה של מוסררה, שיום אחד אני אצטרך לכתוב על איך היא השתלטה על העיר (וטוב שכך). בית הקפה הקטן הזה הוא מקום עם לב גדול לאנשים, לאוכל ולמוזיקה. קל לפספס אותו כי הוא נחבא מאחורי צפרדע זבל ירוקה וגדולה באמצע החיספוס וההזנחה של רחוב ינאי. הרקע הזה הופך אותו למקסים עוד יותר. הוא כמו סלון ורשה על רקע קירות אחוריים אפורים ומתפוררים של בניינים ישנים, עם הצנרת החיצונית והשילוט של עסקים קטנים כמו מרפדיה, בית דפוס, מעבדה לתיקון מחשבים וחנות למימכר צרכי אבטחה. אבל הנה פתחו כאן ממול הוליווד בורגר, שנראית כמו המבורגריה של חרדים אמריקאים שיושבים בה עכשיו כמה ברסלבים. אפשר להרגיש שרחוב ינאי הולך להיות הרחוב החם הבא, אחרי אחיו הסמוכים כורש ושושן. יש כאן כבר לפחות מרפסת אחת שיש בה הרבה עציצי גרניום ווילונות בד בהירים מתנפנפים בכמה חלונות. נעים לצפות בזה מתוך חלל בית הקפה. איש תמהוני אחד מבצע דמפסטר דייבינג מרהיב לתוך הצפרדע וחוזר ממנה עם ז’קט ג’ינס ומכנסי ברמודה בצבע חאקי (או שאולי הם קיבלו את הצבע הזה בפח). חתול אפור שיושב על גדות הצפרדע מסתכל בו בתימהון. בשבת נימנם כאן חתול שחור בגומחת החלון. המקום הזה קטן מאוד ומכיל רק שלושה שולחנות. זה כמו לשבת במטבח של חברה טובה שמכינה לך קיש כרישה וגבינת עיזים וסלט של ירקות ירוקים כי ויטמינים זה בריא בשבילך וקפה בספל גדול וכוס מים ויש גם עוגת גזר. אבל מה שיש פה הכי הרבה ואותו אני הכי אוהבת זו חיבה גדולה למילה הכתובה. החל מהשם העגנוני של בית הקהוה ועד לשירים שתלויים על הקירות ומונחים מתחת לזגוגיות שמכסות את השולחנות.

אני יושב על מפתן גן העדן
אני רוצה לאכול מעט מלח

מה אתה רוצה לאכול, אלוהים?
מאיזה ארץ אתה
זקן שמי תכלת
אולי תיתן איזה מופע אקרובטי
אני כתבתי שירים
אני אשם
לכן אני יושב כאן
שב גם אתה, אל תחוס על מכנסיך
למטה יש עולם של אנשים
בוא לראות, יש גדרות של ברזל
האביב החולף על פני הדרכים
מוביל שובל חרציות זעירות
והנה מתחיל לרדת גשם
העצים העלו ריקבון
יש פה פטריות ויש גם נזירות.

(- גו צ’נג)

עיר בלי חוף

עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ובצהרי שישי חמים כמו התנור של השטן אני הולכת לחגיגות השנה של No Coast בעמק המצלבה. מתחת למוזיאון ישראל, מתחת לצפלין הלבן שתלוי לו בחוט מעל המוזיאון המשופץ, שכתוב עליו OPEN. עכשיו הוא פתוח, מוזיאון ישראל המחודש – אני תוהה אם זו רק אני שזה נשמע לה כמו המשביר לצרכן החדש, אם זו רק אני הסנובית, מעקמת האף, מחריבת השמחות, שעל כל אירוע ששפכה עליו מיליונים של דולרים איזו קרן פילנתרופית, מעדיפה פי מאה מונים אירועי DIY, לו-פיי, נו-פיי. אני עפר לרגלי כל מי שמתח בין עצי הזית יריעות שמסוככות מפני השמש, שפרש מחצלות על האדמה ומזרונים שיהיה נעים לשכב ולשבת, שסחב גנרטורים ומגברים, שאירגן את כל ההרכבים, שהביא את מטבח האינדי ובר הבירות, כל מי שעבד קשה וטרח והזיע כדי להפוך את אחר-הצהריים הזה לאירוע מוזיקלי כל כך נינוח ועצל ונעים. שהפך את זה למיני-פסטיבל.

אני חושבת שברגעי השיא היו שם משהו כמו 120 – 150 אנשים. זה לא מעט וזה לא הרבה. זה לא מעט לאירוע מסוג כזה, וזה לא הרבה מדי מהסוג שהופך אירועים כאלה להמוניים. היו שם הפנים המוכרים, כמה הורים עם ילדים קטנים, והיו גם כלבים חברותיים שהיו מאושרים להתרוצץ ולאסוף על הפרווה שלהם את כל החרולים והקוצים והדבלולים של עמק המצלבה. הבאתי איתי ספר אבל לא עשיתי בו שימוש, כי היה כל כך מעניין להקשיב ולהתבונן. לא הייתי היחידה בעניין הזה. היה שם בחור אחד עם “חלל וכו'” של ז’ורז’ פרק, עוד מישהי עם ספר כיס באנגלית, ועוד בחורה שבאה עם מוספי סוף השבוע. זה היה כמו פיקניק, רק עם המון מוזיקה טובה.

אהבתי את ההרכב של אורי פנציאס ואת Suicidal Furnitures – הרכב הצד של הגיטריסט של לבנון עם מתופפת מעולה, שעושים רוקנ’רול גולמי ואינסטרומנטלי שמדבר אליי הרבה יותר מהפוסט-רוק והג’אמים הארוכים של חללית האם. אהבתי את ג’וני ברוגז, שגם הם צמד-שהוא-הרכב-צד של להקת האם רוצי בובה, שכמוה עושים רוקבילי אבל עם קצת יותר סול וגרוב. אהבתי את הגוון הקברטי של סאבג’אנק – הצמד שמורכב מהקול הגבוה והדק, המבטא המודגש והסמפלר של הסולנית של Dirty Hands – להקה שגם אחרי פעמיים לא הצלחתי להתחיל לחבב – ואמיר ב על פסנתר (שטח) וחצוצרה. והיו גם לאב גרנייד, שזו כבר הפעם השלישית שאני רואה אותם, ואחרי שלוש פעמים אני יכולה לומר שזו להקה שתלויה מאוד, לטוב ולרע, באיכות הסאונד. לא מפתיע לכן שהפעם הטובה ביותר שלהם היתה במעבדה, עם סאונד המעבדה (דהה). הם היו אז הכי משוחררים, בזמן שבשתי הפעמים האחרות הם היו טרודים ומוטרדים מדי בגלל ענייני סאונד, וחבל. אני עדיין חושבת שהם טובים, טובים מאוד. זה היה ליין-אפ אקלקטי מאוד, ויחד עם זה היה משהו הדוק ואורגני מאוד בחיבורים ובמעברים שבין ההרכבים. כנראה שיש משהו בזה שכולם חוסים תחת מטריה של לייבל אחד, אקלקטי ככל שיהיה.

והיה גם רייסקינדר, בערך. אוי, רייס. אני חושבת שבשלב הזה אם הוא יחליט לעבור לסטנד-אפ או לספוקן-וורד זה לגמרי יעבוד. זה לא משנה אם הוא מצחיק או עצוב, אם הוא שטותי או נוקב, אם הוא מלאכי או זדוני – לרוב כל האפשרויות הן נכונות במקרה של רייסקינדר, ורגע לפני שהוא מוציא אלבום חדש, יצא לי לבלות בשבועיים האחרונים לא מעט עם האי-פי הקודם שלו. אני אוהבת את הפולק הדיגיטלי והבלוז האורבני שלו. הוא מזכיר לי קצת את האלבומים הראשונים של ה-eels. המלנכוליה של מיסטר E. מאחר שרייסקינדר הוא בכל זאת מקומי – דלות החומר וכל זה – אפשר לראות את זה כגירסת הנו-פיי לסבל האפי של מארק אברט. וכמוהו, גם הוא נשמע כמי שמחפש נובוקאין לנשמה. הוא פריק יפהפה.

רק כשהגעתי הביתה פתחתי את הדיסק עם האוסף לציון שנת הפעילות הראשונה של No Coast. קרעתי את הניילון (אבל שמרתי על המדבקה), הסנפתי את ריח הצבע הטרי וליטפתי את המרקם המחוספס של העטיפה. מכיוון שהיא ממוספרת 52/80 וחתומה ביד בידי איתמר פ, אני יודעת שכל עטיפה היא אחרת ונעשתה בהשקעה עצומה של תשומת לב ויצירה. אני עוד צריכה להקשיב לדיסק ולראות את קטעי הווידאו והאנימציה שמצורפים אליו. גם את הפנזין אני עוד אצטרך לקרוא בתשומת לב ראויה – כרגע אני יכולה רק לצטט את הכריכה, שמצטטת מצידה את פטר MFM והמוטו שלו ליצירת פנזינים: “איזה שיר אישי או קשקוש וזהו – זה מוכן”. עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ואין גבול לאפשרויות היצירה כשהעיר הזאת חולמת.

תפילות יום השישי

1.
מכל הלהקות שפועלות היום בירושלים, אני בספק אם יש להקה שנשמעת כמו ירושלים יותר ממוג’הדין. וצריך להגיד כבר על ההתחלה שמדובר בבחירה מבריקה של שם.

2.
חיפשתי את הקטע הזה ביומן סיאטל שלי מסתיו 2002:

יום חמישי, 19.9.02
מהחלון שלי אני רואה שהתחיל לרדת גשם, וזה נחמד לי כי כל היום הסתובבתי בחוץ ועכשיו כבר לפנות ערב ואני אחרי מקלחת ושומעת מוסיקה וכותבת. יש לי הר של דיסקים וספרים ופליירים ועיתונים מקומיים שהבאתי איתי משיטוטיי היום. אני כבר יומיים כאן והמלון הזה מעניין בעיניי. הוא מינימליסטי על גבול הספרטני והנזירי. אחר הצהריים בדרך לכאן קניתי פרחים לחדר – דליות בצבעי אדום, כתום וצהוב מקסימות. בדרך חזרה לכאן גם נתקלתי בחנות דיסקים משומשים בשם Wall of Sound ורק בגלל ההפתעה קניתי שם דיסק מוזר שנקרא Walking in Jerusalem שעשה מישהו עם כל מיני יקירי מוסררה והסצינה הירושלמית. אין לי מושג מי זה, מה זה ואיך זה התגלגל לכאן. אלוהים יודע. אני אצטרך לשאול את יורם מה הוא יודע על זה כשאחזור.*

3.
היום אני יודעת ש-Walking in Jerusalem הוא הפרויקט השני המוקדש לירושלים של המוזיקאי הגרמני-פולני סבסטיאן מייזנר, הפועל תחת השם Random_Inc. במהלך חודש אפריל 2002 שהה מייזנר בירושלים, ודגם והקליט צלילים שונים במהלך שיטוטיו בעיר. 23 הרצועות באלבום מתעדות את השוטטויות והמפגשים שלו עם אותם “יקירי מוסררה והסצינה הירושלמית”:
Random Inc meets Tim Hecker in Musrara
Random Inc meets Ran Slavin in Me-ah Shearim
Random Inc meets Dub Taylor in Mahane Yehuda
Random Inc meets Electric Birds at Mamillah
Random Inc in Katamon
Random Inc meets Bizz Circuits in Sheik Jarrah
Random Inc meets Ultra Red in Deir Yassin
Leaving Jerusalem – Independence Night by Eran Sachs

וכן הלאה וכן הלאה. החוברת הנלווית לדיסק מכילה צילומים שונים וציטוטים (מתורגמים) של יהודה עמיחי, מחמוד דרוויש, חליל סקאקיני, עמוס אילון, עמוס עוז, יורם קניוק ועוד. אבל מה שבעיקר צריך לזכור הוא שלשוטט בירושלים באפריל 2002 היה מהנה כמו לטייל על שפת תהום או על פתח של הר געש מעשן. רנדום אינק חיבר את הקולות והצלילים שאסף למוזיקה אלקטרונית מינימליסטית, איטית, כבושה, ויצר קולאז’ של סאונד שבו הכל רוחש מתחת לפני השטח: יהודים, ערבים, תפילות, שווקים, מחבלים מתאבדים, אוטובוסים מתפוצצים, ובכל רגע הכל מאיים להתפרץ ולקבור את כולם תחת זרם של לבה רותחת.

4.
שישי בערב, אוגנדה, יולי 2010. מוג’הדין הם שלישייה שמורכבת מסולן, בסיסט ואדריכל של סאונד שאמון על הסמפלר. הצליל שלהם מסונתז ועובר דרך פילטרים שונים, עם הרבה לולאות, הכפלות, עיוותים ומתיחות. למרות שזה נשמע לכאורה כמו מוזיקה קשה לעיכול, יש בה משהו מלודי וקצבי באופן כמעט מפתיע. לא לגמרי מפתיע, כי התשתית המוזיקלית של מוג’הדין היא פוסט-פאנק, וג’וי דיוויז’ן אם רוצים לדייק יותר. חוץ מג’וי דיוויז’ן המוזיקה של מוג’הדין מעלה באוב גם את תפילות יום השישי שעל הר הבית, קריאות המואזין ותהילים של סטיב רייך. כך שגם אם מבחינה מוזיקלית אין הרבה דימיון בין Walking in Jerusalem ומוג’הדין – במקום שבו Walking in Jerusalem היה אלקטרוניקה מינימליסטית וכבושה, המוזיקה של מוג’הדין היא אינדסטריאלית מוצהרת, כוחנית ואקספרסיבית – התחושות ששניהם מעוררים אצלי הן דומות. התחושה הירושלמית כל כך של מחנק ומלנכוליה כבושה, של דממה וסערה, התחושה של פורענות ממשמשת ובאה, התחושה של קרעים, רסיסים ושברי פנים, התחושה המעוותת לפעמים של זמן ומקום, התחושה שהכל רוחש ומפעפע מתחת לפני השטח. משהו מהאווירה המשובשת הזאת ניתן לשמוע – ולהרגיש – בפרויקטים ירושלמיים שונים: החל מנושאי המגבעת, דרך Walking in Jerusalem וכלה בסרט של רן אייזנשטט על Fact. וגם אצל מוג’הדין. הם טובים מאוד, במיוחד – כמו לוחמי החופש שעל שמם הם קרויים – כשהם חיים ובועטים ומסתתרים בהרים.

* יורם הוא כמובן יורם אליקים מבאלאנס/פאקט ז”ל.

הָיי נוּן

בצהרי היום אני הולכת לרחוב שושן, לא לפני שאני עוברת ביריד התקליטים והחפצים יד שנייה של התקליט. עכשיו זה כבר החום הבוער, היבש של הקיץ. ברחוב שושן יש את מסיבת הרחוב של קצוות אורבניים, ואני שמחה שהייתי כאן שבוע לפני כן, בערב, כשתערוכת הרחוב נפתחה ועוד היה קריר, ואפשר היה לראות את העבודות שבצהרי היום אין הרבה סיכוי ממש לראות, כי ברחוב יש עכשיו מאות על גבי מאות של אנשים צעירים, לבושים בבגדים קצרים שחושפים הרבה עור שזוף, משקפי שמש וכוסות פלסטיק עם בירה. אני עוד אחזור לכאן לראות את העבודות מפני שאהבתי מאוד את הפאנלים המצויירים של צליל צמת ורון רון (SuicideHappy), ששואבים השראה ברורה מקומיקס, וכמה מהמיצבים/פסלים שעל הגגות והחלונות. כשהייתי שם באותו ערב של פתיחת התערוכה דיבר גיא ברילר בתוך הקצה על האופן שבו פעולה במרחב האורבני הופכת לאובייקט אמנות. אני לא בטוחה שמסיבת הרחוב של רחוב שושן עונה על הקריטריון הזה, אבל היא די קרובה לזה ומה שבטוח הוא שהיא מאוד מאוד מענגת.

מה שאני יכולה להגיד על אומללה זה שהיא להקה שמחה מאוד (וממילא אני חושבת שמבטאים את שמה עם דגש על ה-לה האמצעית, Umlala). אומללה נראים כמו הלהקה החמה התורנית מוויליאמסבורג, עושים מוזיקה ששואבת מבריט-פופ, שרים באנגלית, וכל זה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל הם בהחלט טובים ויש להם הרבה מאוד קסם שאני יכולה להבין. ברור שבעיר של היפסטרים בצלאלניקים-מוסררניקים How Do You Convert PDF to JPG יהפוך ללהיט היסטרי, למרות שהם בעצמם מהאקדמיה למוסיקה. והגיטריסט שלהם הוא אחד הגברברים היפים ביותר שמסתובבים כאן בעיר (יחד עם הגיטריסט-לשעבר של אשכרה מתים), מה שאף פעם לא מזיק.

בום פם זה כבר סיפור לגמרי אחר. מצליל הסרף (surf) המהדהד הראשון של הגיטרה המחשמלת שלהם אני מכורה. מצחיק, בדיוק ערב לפני כן ראיתי בסינמטק את “ג’וני ומגפי הזמש” של טום דיצ’לו, עם מוזיקה של לינק ריי, וכשיצאתי מהסרט המחשבה המיידית שעברה לי בראש – ומסתבר שגם לטל, שאיתו הלכתי לראות את הסרט – היתה צ’רלי מגירה. בום פם עושים מוזיקת גולשים, שמתחברת באופן הכי טבעי והכי חלק למוזיקת חפלות יוונית. יש קשר הדוק מאוד בין שני הסגנונות האלה: השיעור הראשון בהלכות סרף שאסטרו לימד אותי פעם הוא שדיק דייל, מי שהמציא את הצליל החלול והמהדהד של גיטרת הסרף, שמדמה את הרעם המתגלגל של הגלים, הוא ממוצא לבנוני; ושמיזרלו שלו מבוסס על שיר יווני. לא חייבים להיות עכבר חופים כדי לאהוב את המוזיקה הזאת.

אז בום פם הם שלישייה של גיטרת סרף, טוּבּה(!) ותופים, והם ממש ממש טובים. היה צריך להיות שם כדי לראות רחוב שלם קופץ באוויר. הגיטריסט שלהם (וגם המתופף, שהוא חיה רעה) מנגן כשפלג הגוף העליון שלו חשוף לגמרי, יש לו שפם ושיער ארוך שהוא מנער מצד לצד כדרכם של מטאליסטים, הוא צרוב שמש ונראה כמו ערס חופים או רד-נק דרומי, אבל כזה שאי אפשר שלא לאהוב. במיוחד לא כשהוא שר שיר שהפזמון שלו הוא אבא שלך שותה חשיש / חשיש, חשיש, חשיש. רחוב שושן ממריא יחד איתו.

כחום היום וכחום הגוף אני חומקת אל הקרירות והאפלוליות של הקצה, ומוצאת שם מפלט שקט בחלל שמקושט עכשיו כמו ג’ונגל מלא צמחיה וציפורים. אני סתם יושבת ובוהה כשבחור אחד מציע לי לשתות צ’ייסר. אני מחייכת ואומרת לא תודה, ואז לראשונה אני מרגישה קצת צער על זה שאני לא שותה אלכוהול. אני מבינה איך ולמה אלכוהול מתניע אינטרקציה בין גבר שמתחיל עם אישה, ואני מצטערת פתאום שאני לא שותה, כי מה אני יכולה להגיד לו, שאני שותה רק מים? זה נשמע סקסי כמו להגיד לו שאני מתגוררת במנזר.

אז אני יוצאת שוב החוצה לרחוב. מתחת ליריעות הסוככות והמצלות יש דוכנים של בגדים יד שנייה ודוכן של האף, שהוא המיני-מגזין המקומי הכי משמח שיש שסוגר כבר חצי שנה ושישה גיליונות, והדיירים מההוסטל ברחוב שושן 2 יושבים על הספסל בחוץ ומחכים שיערוב היום ורוח קרירה תצנן את הכל. בחמש לפנות ערב אני עוצרת מונית ברחוב שלומציון, והמונית מחליקה במורד שלומציון ומבעד לחלונות הכהים שלה אני רואה המון אנשים יושבים על המדרכות מחוץ לבתי הקפה. המזגן מצנן את העור שלי שפולט עכשיו חום, המוח שלי מטוגן וול-דאן, ואני לא חושבת שלמסיבות הרחוב הבאות אני אלך כי זה רק רחוב שושן (והקצה) שיש לי אליו סימפטיה מיוחדת. אבל השבוע יש ערב של אינדי גרב בבאסס, ומי היה מאמין, בעוד פחות משבועיים לאב גרנייד מגיעים להופעה באוגנדה.

שוב הוא כאן

למרות שהלילות עוד קרים, ולמרות שאין מצב עדיין שאני יוצאת בבקרים בלי חולצה ארוכה מעל לזו הקצרה, אני יודעת שהקיץ כבר כאן רק לפי זה ששוב אני לא מספיקה אפילו רבע מכל מה שאני רוצה לראות ולשמוע. לא הלכתי לארחירטטורה ולא הגעתי לפסטיבל No Coast השלישי ופיספסתי מסיבת רחוב ביום שישי לפני שבועיים וזה קצת מבאס אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שאני רק בנאדם אחד ושיש רק עשרים וארבע שעות ביממה ושיהיו עוד הרבה דברים ואירועים.

תזכורת לעצמי, בגילי המתקדם: אם מזמינים אותך למסיבת יום הולדת בשעה 15:00, אל תבואי בארבע-וקצת ותגלי שאת בערך האורחת הראשונה. במקום זה תגיעי רק בחמש-שש. זה פחות או יותר מה שאני מרגישה כשאני מגיעה למסיבת יום ההולדת של אוגנדה ומגלה שהמארחים רק התחילו להתארגן. פדיחה. בפינה אחת הטבח השבדי (הידוע גם בכינויו “לייבל אוכל האינדי הראשון” או “המטבח של חלפיניו”) מרוקן שקית אורז לתוך סיר מים ובוחש בכף עץ את תכולתו של סיר שני. הוא הופך קופסאות, עורך מגשים, מדביק תפריט ותולה על חגורתו מגבת מטבח משובצת. בפינה אחרת מישהו פותח שולחן מתקפל ופורש עליו דיסקים ותקליטים. הברמן מפרק ארגזי בירות ומסדר קופה מאולתרת. אני מרסנת דחף פולני לשאול אם מישהו צריך עזרה. לאחר-צהריים וערב אחד אוגנדה עקרה ממקום מושבה הקבוע לאיזה האנגר/סטודיו/חלל תעשייתי באיזור התעשייה תלפיות, בלב המאפליה של בניין ג’יפה מזעזע, שהכניסה אליו היא דרך אולם חתונות. נקודת האפס של התרבות האלטרנטיבית בעיר מציינת חמש שנים. אז זה קצת כמו יום שדה. אני מתיישבת על אחד הספסלים/ספות מאולתרות בצד, ולאט לאט מגיעים אנשים שאני מכירה ושמחה לדבר איתם. בני, שלא ראיתי פחות או יותר מאז שיצאתי משערי מוסררה ב-2002. יותם, שלא ראיתי מאז הלילה החורפי הקפוא ההוא שבו הסתובבנו בעיר בעקבות אירועי די-פרוסט. הרבה פרצופים שאני מכירה בעיקר מעבודות הלילה שלהם: המתופף של אשכרה מתים, הבסיסט והסולן של אמזונה קוס, הגיטריסטית והבסיסטית של דירטי הנדס, מישהי שעיצבנה אותי באיזו הופעה ועכשיו אני מגלה שהיא דווקא נחמדה. אוגנדה מחברת אנשים זרים לכלל קהילה. אני מסתכלת שוב על החותמת שהוטבעה על פרק כף ידי בכניסה: הלוגו של אוגנדה עם השורשים שמצמיחים אנטנה. או להיפך: האנטנה שהיכתה שורשים.

זואי פולנסקי, חמושה בגיטרה בס, סוללת פדלים ושם הבמה בלה טאר, מופיעה ראשונה. אני עדיין אוהבת את מה שהיא עושה – שו-גייז חלומי שמהפנט את כל הנוכחים בחדר ההופעות. שמש אחר-צהריים חודרת מבעד לשמשות הקבועות כמעט בגובה התקרה, יחד עם רוח קרירה שפורעת את השערות. כמה יופי. הנוף שנשקף מבעד לשמשות הוא של מלחה והולילנד. הנוף הזה, והשעה הזאת, הם רקע הולם מאוד לאד טרנר והדנילוף סנטר שעולים מיד אחרי זואי. אני לא יודעת מה קרה בין האינדי-פאדה של יום העצמאות להופעה הזאת בערב שבועות, ואם זה משהו שקשור לאד טרנר או אליי. אני מהמרת על האופציה השנייה, אבל כך או כך, כל מה שאני יודעת הוא שהפעם הם לגמרי עושים לי את זה. אני מגלה שהבסיסט שלהם, שנושא בעצם את כל הנטל המוזיקלי של הלהקה על גבו – המתופף, כידוע, אחראי לקצב, והסולן שלהם לא שר אלא מדקלם ונואם – עושה עבודה נפלאה. אני רואה גם פתאום שרצועת איזולירבנד שחורה מכסה בכוונה (כנראה) את שם יצרן הגיטרה שלו. אני תוהה אם זה בגלל שהטקסטים של אד טרנר הם כל כך אנטי-תאגידיים ונגד תרבות הצריכה, ואז פתאום מכה בי הדימיון שלהם ל-Fugazi: המוזיקה הזוויתית והמשוננת, הרזה אבל מלודית, הבס הכוחני, ואיך לא שמתי לב שהסולן שלהם דומה מכל כך הרבה בחינות לאיאן מקיי. אני לוקחת בחזרה את כל הדברים הרעים שאמרתי אחרי האינדי-פאדה, לפחות בנוגע אליהם (וגם קצת בנוגע לאמזונה קוס, כי צריך להגיד שיש להם המון פוטנציאל, אבל הם צריכים עוד לעבוד על זה).

אני עוזבת אחרי שתי ההופעות האלה למרות שכל האירוע בעצם רק מתחיל, כי אם יש משהו שלמדתי אחרי האינדי-פאדה הוא ששתי הופעות זה פחות או יותר מה שאני מסוגלת לספוג בערב אחד. מעבר לזה זה כבר הרבה מעבר ליכולותיי. ככה אני צריכה את המוזיקה והחוויות שלי – במנות קטנות ומדודות. עד העונג הבא.

וחוץ מזה זה לא היה היום הולדת היחידי בסביבה. ביום שישי שעבר גם התקליט חגג יום הולדת שלוש, ובצהריים שמשיים וחמים היה שם יריד תקליטים יד שנייה. השמש זורחת ואני לובשת שמלה פורחת ומשקפי שמש אדומים ובעיקר אני שמחה לראות שוב, אחרי כל השנים הללו, את עופר מבאלאנס. אני קונה תקליט ישן עם הפסקול של “הבוגר”, אות לחיבתי הגדולה לגברת רובינסון, הדי ג’יי מנגן קנטלוּפּ ובידי-בידי-בופ, פאנקי פאנקי ג’אזי גרוּבי, יש גם (כמובן) כמה דוכני בגדים יד שנייה ודוכן אחד של קאפּקייקס שמתחילים קצת להינמס בשמש. כן, שוב הוא כאן, הקיץ, ושוב הכל משנה צורה.

אינדי-פאדה

אינדי-פאדה, אחר הצהריים של יום העצמאות. על מרפסת הגג של הבאסס, תחת סככה מאולתרת שמגנה מפני שמש אכזרית ושמי שרב עכורים, מלוא החופן להקות בעבור קומץ שקלים. ואלה שמות: זירוקס קנדיבר, אמזונהקוס, Dirty Hands on a Trash Like You, אד טרנר והדנילוף סנטר, רייסקינדר, לבנון, Do You Like My Shoes ונראה לי ששכחתי עוד כמה. כבר מזמן לא הייתי בקרב קהל מקועקע כל כך ומחורר כל כך בכבדות. גם הבנות. או אולי בעצם בעיקר הבנות. מאז שנות ה-90 אני לא זוכרת שראיתי כל כך הרבה עגילי חישוק באף. אולי נרדמתי והזמן עצר מלכת. אבל כנראה שמשהו כן השתנה מאז שנות ה-90, אם לשפוט לפי העובדה שחלק גדול מהלהקות כאן מנגנות פוסט-רוק, פוסט-גראנג’, פוסט-פאנק, פוסט-הארדקור, פוסט-מטאל, פוסט-משהו: נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד זה שכמעט אצל כל הלהקות כאן נעדר מרכיב אחד חיוני מאוד, שהיה דווקא קריטי בשנות ה-90: מלודיה.

אין לי דרך נעימה יותר להגיד את זה, אז אני אגיד את זה ישר ככה: בהעדר כל זכר למלודיה בסביבה, כל ההופעות הפכו לעסק מטרחן ומשעמם מאוד. לא היתה שם שום השראה, שום דמיון, שום דבר שמזכיר שהמילה מוזיקה נגזרת למעשה ממוּזה. בהעדר כל סימן מוכר לרוח חיים או נשמה, מה שהיה שם זה התחרעות בשביל הסבבה של ההתחרעות, מפגן מרשים של יכולת נגינה וירטואוזית, אולי אפילו אמנות קונספטואלית בצורת מוזיקה – אבל לא באמת מוזיקה. כשאני חושבת על מוזיקה כמו בלוז, פולק, רוקנ’רול/רוקבילי, פאנק, גראנג’ – בכולם מלודיה היא מרכיב יסודי, לא משנה כמה מנגנים אותה חזק או חלש, מהר או איטי, מחורע, מלא פידבקים, דיסטורשן וצפצופים – המלודיה תמיד שם והיא זו שמזיזה דברים: היא מזיזה לך משהו בנשמה והיא מניעה מהפכות מוזיקליות. כשאין מלודיה שום דבר לא זז חוץ משרירי הפיהוק. בלעדיה אפשר באמת להסתפק גם בנגינת סולמות בלבד. וזה באמת מצער. כל כך הרבה להקות, כל כך הרבה נגנים, כל כך מעט מוזיקה.

(לפני כמה שבועות, לציון יום השנה לקסטה, הופיעה בצהרי יום שישי בקרן הרחוב השמשית זמרת פולק אוסטרלית בשם איימי מקנייט. אחר-כך ראיתי אותה שוב גם בתקליט, יחד עם אורי אלבוחר. היא ניגנה על גיטרה אקוסטית ולאפּ-סטיל, הוא ליווה אותה בשירה ובנגיעות אלקטרוניות. עם הראסטות הבלונדיניות שלה וגישת ה-DIY היא הזכירה לי את אני דיפרנקו. בקול הצלול והאוורירי שלה, במיוחד על רקע האלקטרוניקה הרכה, היא הזכירה לי את בת’ אורטון. ולפי נעלי הדוק מרטינס המשופשפות והדהויות שלה יכולתי לדעת שהן חצו איתה חצי עולם וחצי חיים)

רק שני יוצרים הצילו קצת את מצב המוזיקה העגום באינדי-פאדה. האחד הוא רייסקינדר, שגם כשהוא לא במיטבו, והוא לא היה במיטבו, הוא מצליח לגעת ולעורר דברים. אני מניחה שזה קשור לזה שכמו הדמות של הליצן העצוב, מאחורי המסכה המצחיקה לכאורה שלו נמתחת הרבה מאוד ביקורת, וכמובן, צריך להיות ממש מסטול כדי לא לקלוט שמאחורי כל הציניות, הסארקזם, הריקנות, השיעמום והשיממון, מסתתר כאב גדול. והכאב הזה התאים לגמרי ליום העצמאות באחת התקופות המחורבנות ביותר בתולדות המדינה.

היוצר השני הוא זה המתקרא Do You Like My Shoes. זה צמד, בעצם, של גיטרה ותופים, וראיתי אותם כבר לפני שבועיים באוגנדה. הם ניגנו אז משהו כמו 20 שירים ב-17 דקות. הפעם הם ניגנו בערך 8 שירים בעשר דקות. זה פאנק פשוט מאוד – מהיר, עצבני, אבל מלודי. כל מה שאני יכולה להגיד זה שהנעליים האלה נועדו להליכה, וזה כנראה בדיוק מה שהן יעשו.

(בצהרי יום שישי ההוא מחוץ לקסטה ניגן הרכב הרוקבילי-רטרו-פיפטיז המצחיק “רוצי בובה”, ואפשר להיות בטוחים שהראשונים שפצחו בריקודי רוקנ’רול סוערים, בשורה הראשונה, היו כל ילדי הדת’-מטאל ארוכי השיער, המקועקעים ומחוררים בכבדות, לובשי השחורים עם קישוטי הפנטגרם והאותיות הגותיות)

ועדיין, אני לא יכולה לחשוב על דרך מוצלחת ומענגת יותר שבה יכולתי להעביר את יום העצמאות מאשר על המרפסת של הבאסס (היי, שלא תדעו עוד משטרה!). בגלל כמה אנשים, בגלל תחושת הקהילה, גם כשהיא שברירית וארעית. No Coast הציגו הפעם דוכן של שף מקומי שמבשל “אוכל אינדי” – מבחינתי הוא יכול להיות הטבח השבדי – שנראה טעים מאוד. המאפין בננות שלו היה מעולה, במיוחד כשהייתי זקוקה למנת סוכר בתוך כל המרורים שהאכילו אותי הלהקות האלה.

בקרוב אכיר את כל העיר

יום חמישי, שש בערב, אני יוצאת מהעבודה ונושמת עמוק. כל הטרדות והלחצים של השבוע החולף נושרים ממני. אני חוצה את צומת ממילא הסואנת – אני מחבבת אותה דווקא בגלל הסאון שלה – ומטפסת בשלומציון. בחוץ עדיין אור, שעון קיץ, ונעים. אני נכנסת לקפה קדוש לפני שאני ממשיכה בתוכניות שלי להסתובב בשעת בין הערביים הזאת. בקפה קדוש הביטלס מתנגנים ברקע, Because ו-She’s So Heavy, שהם שניים מתוך ארבעת השירים שלהם שאני הכי אוהבת (שני האחרים הם ג’וליה ויום בחיים). רעש מכונת הקפה ושקשוק הצלחות, פטפוט המלצרים והלקוחות – זה ההמהום השמח של תחילת הסופשבוע. זאת שעה שמחה בלי אף טיפת אלכוהול. רק קפה וברוסקטה ומים ולהתמתח ולהתבונן באור שמתמעט בחוץ וצמרות העצים שמתנועעים ברוח הקלה והרחובות שמעלים אור בפנסים. כשכבר כמעט חושך, אבל השמיים עדיים כחולים כהים ולא לגמרי שחורים, אני קמה והולכת למוסררה.

כל כך הרבה זמן לא עשיתי את המסלול הזה ברגל. כשלמדתי כאן הייתי עושה את זה כמעט כל יום: עולה בהלני המלכה עד מגרש הרוסים ואז יורדת לרחוב שבטי ישראל ועוד למטה לרחוב הע”ח. ממגרש הרוסים אפשר לראות כבר את הצריחים והמגדלים של העיר העתיקה. מצער אותי שגילחו כאן את בתי מונבז, מה גם שבסופו של דבר זה נעשה לשווא. מדהים אותי, במיוחד בשבוע הזה על כל פרשיותיו, איך העיר הזאת מצליחה לספוג כל כך הרבה מעשי כיעור ועדיין להישאר כל כך יפה. אבל זה לא יישאר כך לנצח, אם כסף ונדל”ן וחמדנות ותאוות בצע ימשיכו לאנוס בברוטליות את העיר.

בין התקליט לאוגנדה אני מקלפת מהקירות שלושה פוסטרים. ברחוב הע”ח המקום של עמי עדיין פתוח, הוא רק נקרא עכשיו בית הבז האדום. לנצח פנתר שחור, אפשר לשמוע עוד מרחוק את גיל סקוט הרון עם The Revolution Will Not Be Televised מתנגן מתוך בית הקפה הקטן שלו. כמה הולם. מסביב ומאחורנית אני מוצאת את המקלט שבו מציגים כמה תלמידים ממגמות מוזיקה ומדיה דיגיטלית מיצבי וידיאו וסאונד. בכניסה למקלט, ליד התרמיל של אחד הסטודנטים, מונח “רעש לבן” של דון דלילו. כמה הולם גם כן. אני משתהה זמן ארוך בחברת המיצבים, שניים-שלושה מתוכם ממש טובים ומעניינים, ואז אני יוצאת החוצה ומתיישבת על הספסל בגינה בחברת אמיר ב. אני שמחה לראות אותו, אז אני מחבקת ומנשקת אותו. בזמן האחרון אני מחבקת ומנשקת את כל מי שאני אוהבת, גם אם אנחנו לא ממש מכרים קרובים. לאנשים זה בטח נראה מוזר, הם בטח חושבים שהפכתי סופית לזקנה אקסצנטרית ותמהונית. אבל זקנה אקסצנטרית ותמהונית זה בסדר, נראה לי, וכיף לי לשבת עם אמיר על הספסל בגינה במוסררה. מעלינו דואה וצולל עטלף בין העצים והשמיים כבר חשוכים וריח של מיליון פריחות נישא באוויר. איך אפשר שלא לאהוב את מוסררה עם כל הפנתרים השחורים והבזים האדומים והעטלפים שלה. עם צלצולי הכנסיות וקולות המואזין שמעבר לכביש המהיר שמשרטט את קו התפר בין העיר המערבית החדשה לעיר המזרחית העתיקה, עם חומות האבן ושערי הברזל שמסתירים ישיבות ובתי כנסת, כולל סניף תורה ועבודה שה-מ’ מהכתובת “סניף מורשה” שעל השלט שלו נמחקה, וכך עומד לו “סניף ורשה” באמצע מוסררה. אני חושבת בעצב על זה שאת ממילא השכנה מחקו לחלוטין בשביל לבנות מרכז קניות. כל כך הרבה פשעים בוצעו בעיר הזאת, ועדיין היא כל כך מסעירה.

אמיר ואני מדברים קצת בינינו. הפעם האחרונה שנפגשנו וישבנו ככה היתה לפני כמה שבועות, בגינה שמחוץ לגלריה ברבור, לפני הופעה של הרולד רובין. דיברנו אז על שיעורי הבס שלי ושיעורי החצוצרה שלו. על זה שהוא עזב להקה מקומית אחת רגע לפני הפריצה הגדולה שלה בגלל שהוא רצה להתרכז ולעשות את הדברים שלו. על התוכניות שלו לעשות מסע חוצה אירופה בקיץ, ברכבת, עם כלי הנגינה שלו ועוד חבר סקסופוניסט, לאסוף ככה כסף שיאפשר להם להמשיך לנוע בדרכים. אנשים עם חלומות הם הגיבורים הפרטיים שלי. אני מכירה כבר את החלומות של כל האנשים שמנגנים בעיר הזאת.

אני עושה את דרכי חזרה לרחביה, ובדרך הביתה עוצרת במסיבת-בתים-נטושים בבית הרפאים שברחוב אבן גבירול 7. אני חותמת במקום על ההתנגדויות לתוכנית המתאר ל”שימור” רחביה. נראה אם גורלה יהיה טוב יותר מזה של אנ-הולי-לנד. אנשים מטפטפים פנימה, יש בירות ומוזיקה ופרצופים שאני כבר מכירה מאינספור אירועים בעיר – מסיבות רחוב, מסיבות בתים נטושים, הפגנות, עצרות, הופעות, דג מלוח. כל האירועים האלה הם מספקים מאוד, ובכל זאת, כשאני מגיעה לבסוף הביתה, פותחת את הדלת ומדליקה את האור, אני משחררת אנחת רווחה ונאנחת בהקלה, סופסוף, בית.

לבד שוב או

נראה לי ששלישי בלילה היה אחד הלילות הקרים ביותר שהיו כאן החורף הזה, שהוא קר מאוד גם ככה, ועוד אחרי סערת הגשמים הגדולה. כך שלפחות מהבחינה הזאת זה היה מזג אוויר הולם מאוד לפסטיבל די-פרוסט. מצד שני, רחובות מרכז העיר היו שוממים כמעט לגמרי, וזה לא ממש עושה חשק ואווירה של כיף ופסטיבל. איפשהו במהלך הערב גם נפל לי האסימון שחיי לילה הם עבודה קשה מדי – בעיקר למי שעובד ביום. בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו בעיה פרטית שלי ואם אני צריכה להסיק מזה מסקנות אישיות, יותם אומר שגם הוא שונא חיי לילה. שהוא מסתובב בכל האירועים הליליים האלה רק בגלל שמה שמעניין אותו זה אירועי התרבות, ובעיקר מוזיקה, וחבל שאלה מתרחשים דווקא בלילה. כך שכנראה שזו לא רק הבעיה הפרטית שלי.

אז השוטטות עצמה בין מקומות ההתרחשות השונים, ברחובות הקרים והנטושים, לא היתה כיף בכלל. אלמלא חברתו הנעימה של יותם הייתי עוצרת מונית וחוזרת הביתה הרבה יותר מוקדם. אבל אנחנו מדברים ומדברים ומדברים תוך כדי זה שאנחנו מזגזגים ותופרים ופורמים ותופרים מחדש את סמטאות מרכז העיר: הבאסס, הסירה, הקצה, חזרה לבאסס, קונסטנטין, חזרה לסירה. יותם הוא צעיר ומתוק ודומה לאמיל הירש. אנחנו מדברים על קולנוע ומוזיקה ואיזורים אוטונומים ארעיים של חכים ביי. זה החלק הכייפי ביותר של הערב.

אהבתי את “האף” – הפנזין – אבל הפרוייקט הסודי בבאסס היה מאכזב באוזניי – מוזיקה קצת לאונג’ית אמצע-הדרך מדי, אז אנחנו עוזבים אחרי השיר השני או השלישי. בסירה כרגיל מלא ודחוס. מארקי פאנק מתקלט סט פסאודו-סיקסטיז וכולם מסביב משתגעים אחרי זה ורוקדים בחלל הקטן וכמעט מכבים עליי את הסיגריות שלהם מרוב שצפוף. האנשים האלה נראים לי מאוד מוזרים. רייסקינדר עולה אחר-כך, זכרתי שהוא טוב מאוד אבל שכחתי כמה. הקטע עם רייסקינדר הוא שאני לא בטוחה עד כמה הסארקזם החומצי שלו לא מופנה גם כלפי הקהל שלו. בעצם עכשיו כשאני כותבת את זה אני די בטוחה שכן. אני חושבת שהוא בהחלט מתכוון להגיד שהבדיחה היא תמיד (גם) על חשבוננו. לא פלא שהוא מסיים את הסט על רקע “ליתיום” של נירוונה. גם אצל קוביין זה היה מאוד ברור שמצד אחד הוא זקוק לקהל שלו כמו כל יוצר, ומצד שני הוא בז לו ושונא אותו דווקא בגלל ההזדקקות הזאת. כידוע זו לולאה שכמעט אי אפשר להתיר. צריך ללמוד לחיות עם זה. או שלא, כמו במקרה של קורט. אז יש את המתח והאמביוולנטיות הזאת גם אצל רייסקינדר, וזה משהו שאני מאוד מעריכה ומחבבת.

אבל מה שהכי אהבתי באותו ערב בסירה היה תערוכת הציורים של צליל צמת תחת הכותרת “פאלינדרום”. הציורים הגדולים שלה הזכירו לי את מארק ריידן – מין ציורים שבמבט ראשון נראים כמו איורים מספר ילדים ישן ותמים, אבל אז פתאום רואים שנוספו להם כל מיני עיוותים, מה שהופך אותם למטרידים, עוכרים ולא נעימים. אני תוהה אם בהקשר הזה השם “פאלינדרום” מתייחס לסרט של טוד סולנדז, שכל הסרטים שלו טעונים בדיוק באותן תחושות. כך או כך, אלה עבודות טובות מאוד. גם העבודות שתלויות בקונסטנטין ממשיכות קצת את הקו הזה, ובכלל באופן מפתיע נהניתי בקונסטנטין, אולי דווקא בגלל שזה מקום שאני כל כך לא פוקדת בימים רגילים. החלל הגדול המגה-ברי והעיצוב הקיטשי שלו, האווירה הפסאודו-דקדנטית, המוזיקה האלקטרונית ברקע, אקווריום הדגים. אני יכולה לבהות שם שעות.

בחצות וחצי אני מנשקת את יותם על הלחי ועוצרת מונית. כמו סינדרלה על דדליין אני מקפידה לחזור הביתה בשעה שלא תגרום לי להתחרט למחרת על זה שאני חיה. לערב שלמחרת אני אפילו לא טורחת כבר ללכת. אני גוזרת את הצמיד האדום שעל פרק כף היד שלי ומצמידה אותו עם מגנט למקרר, למזכרת. יכול להיות שכל הפסטיבל הזה הוא באמת לסטודנטים ולא לאנשים רגילים ועובדים שצריכים לקום מוקדם בבוקר. חבל גם שאם יש יומיים של פסטיבל עושים אותו בשלישי-רביעי ולא ברביעי-חמישי – שלפחות אחרי הערב השני אפשר יהיה ללכת לישון בלי לקום מוקדם בבוקר לעבודה. ביום רביעי בערב אין לי שום חשק לצאת שוב אל הקור וללכת לישון מאוחר. במקום זה אני נכנסת עם ספר מוקדם למיטה החמה ושומרת על טמפרטורת הגוף שלי חמה ונעימה כל הזמן. אני יודעת שאת כל ההרכבים שלא ראיתי ייצא לי בטח לתפוס פה ושם בשבועות הקרובים, וגם אם לא זה לא נורא. כשזה הופך לעבודה קשה זה פשוט לא כיף. לפני שאני נרדמת אני חושבת גם על מה שארתור לי אמר, על זה שאנשים הם הכיף הגדול ביותר אבל בכל לילה הוא הולך לישון שוב לבד.

בשישי בצהריים נרשמת הפשרה נוספת כשאני הולכת למכירת תקליטים בתקליט. אני לובשת שמלה שחורה קצרה, גרביונים שחורים ואת המגפיים השחורים מגומי עם ציורי הגולגלות והשושנים. המגפיים האלה הן בשביל המטאליסטית והאליס בשלשלאות שבתוכי, והן הדבר המגוחך והנפלא ביותר שקניתי בשבועות האחרונים. בתקליט אני מבלה הרבה זמן בנבירה בערימות התקליטים ויוצאת משם בסוף עם אלבום הופעות כפול של איאן האנטר מ-1979 (עם מיק רונסון), אלבום הופעה כפול של דפש מוד (עם חוברת צילומים נפלאים בשחור-לבן של אנטון קורבין, שרק בגללה אני קונה את זה. צילומי הופעות ואחורי-קלעים וצילומי דרך ובגלל שקורבין הוא צלם נהדר ובגלל שזה תקליט ולא דיסק אפשר ממש לראות את הצילומים), אלבום של אבנר שטראוס, שהיה זמר ומשורר ירושלמי בשנות ה-80, שנקרא “בירושלים השמיים נמוכים יותר”, “גלמין” של שפיות זמנית בגלל שאני אוהבת את ההדפס/תחריט שעל העטיפה וגם את מילות השיר, ואיזה אוסף ניו-ווייב. אני רואה את מארקי Fאנק קונה ערימה של תקליטים. מארקי הוא באמת התקליטן הכי עסוק בעיר, ואני לפחות מילאתי את מכסת הFאנק שלי איתו לשנה הקרובה לפחות. אני משווה תקליטים עם יותם שמצא תקליט של 3ח ועם דודו ה’ ועם אבי ש’ ועם עוד אנשים שנמצאים שם ונחמד לדבר איתם. אחר-כך אני הולכת לשתות קפה באוגנדה ופוגשת שוב את אמיר ב’. אנחנו מדברים על מוזיקה וצילום והלימודים במוסררה וזה כיף גדול לדבר איתו. אנשים הם באמת הכיף הגדול ביותר שיש. גם אם, ובעיקר בגלל, שרוב הזמן אני מרגישה כמו איניד מ-Ghost World, ושאני חיה בתוך עולם רפאים בתוך הראש שלי.

מעבר למסך (ומה אליס ראתה שם)

ערב ראינוע של No Coast במוצאי שבת בבאסס. בדרך לשם אני רואה שמחוץ לקונסטנטין יש תור כאילו מחלקים שם לחם. בבאסס אין שום תור, רק אשנב קטן שמתפקד באמת כמו קופה של בית קולנוע זנוח וישן מפעם. אני משלמת, מוחתמת ועולה במדרגות למעלה. להיכנס לבאסס זה תמיד כמו להיכנס למערה החשמלית – אלא אם כן זה בקיץ, ואז הכניסה היא דרך מרפסת הגג הפתוחה. בגלל שאלה ימים של קיץ באמצע החורף יש גם אנשים שיושבים עכשיו על המרפסת. בפנים חשוך ו-טוב, הבסים מרעימים. זה ערב שבו הרכבים חיים מנגנים ביחד ולצד די.ג’ייז מצוות דאב אל וואד (כותרת משנה: בסים לשעת מצור. תמיד יש פה מצור). אני מתמסרת למוזיקה האלקטרונית ברקע, למרות שאני מבינה מאוד קטנה בה, בלשון המעטה. אני יכולה לדקלם מתוך שינה את ההבדלים הדקים בין דוּם לדרון לסטונר, בין טראש מטאל לדת’ מטאל לבלאק מטאל, בין פרוג להרדקור אטמוספרי למאת’ רוק לפוסט רוק – כל מה שחוסה תחת המטריה הרחבה של הרוק. אבל אין לי שום מושג מה ההבדל בין טכנו לטראנס לאסיד להאוס לאמביינט לצ’יל-אאוט לדאב-סטפ לאלקטרו-קלאש ליורו-טראש ולאיטלו דיסקו (שאלוהים יעזור). זו לא הטריטוריה שלי. אבל אין לי שום בעיה להיות פרח קיר. אני נצמדת לפינה שלי ופשוט מקשיבה ומתבוננת. לברמנית יש מוהוק. יש כאן בחור ארוך שיער עם חולצה שחורה של בלאק מטאל נורבגי. אני מזהה את הבסיסט של יום שני האחרון של אוקטובר ואת הסולן של אשכרה מתים, את אמיר שבא להגיד שלום ועוד הרבה פרצופים שאני לא מכירה בשמות אבל אני מזהה מאינספור הופעות והתרחשויות, חלקם בתור צופים וחלקם בתור מופיעים, והרבה מאוד פעמים שני הדברים גם יחד.

בינתיים מתחיל לנגן ההרכב החי הראשון מעבר למסך. המעבר מהמוזיקה שמתקלט הדי.ג’יי לנגינה החיה הוא חלק לגמרי. אפילו לאוזניים המתורגלות שלי לוקח כמה שניות לקלוט שעכשיו זו כבר מוזיקה חיה. רוקי בי שר-מדקלם על רקע להקה חיה. יותר מדי פעמים החמצתי בעבר את רוקי בי, ואחרי שני הקטעים הפואטיים והיפים מאוד שלו אני אשמח לתפוס אותו בהופעה שלמה משל עצמו בקרוב. הוא ממש ממש טוב. אין תחליף למוזיקה חיה, אורגנית, וזה מותר ה-MC על ה-DJ. על המסך מוקרנים קטעי וידאו, חלקם צילומים של הלהקה שמנגנת ממש עכשיו מצידו השני של המסך. קצת מתסכל אותי שאי אפשר ממש לראות אותם, כי ככה אני רגילה ואוהבת, אבל אני חושבת שזו בעצם הנקודה של הערב הזה. אני חושבת על “נשיקה מעבר למטפחת” בהקשר של תרגום, על המושג הפילוסופי “צעיף הבערות” (Veil of Ignorance), על העובדה שכשחסרה לנו ידיעה מוצקה – כזו שהחושים שלנו מספקים לנו באופן מיידי ובלתי אמצעי – אנחנו נדרשים להפעיל הרבה יותר אמונה, וגם דימיון. אין לי ממש מסקנות בעניין, אז אני בעיקר חווה את זה כרגע כמו שזה.

את תחילת הקטע החי השני שוב לוקח לי כמה שניות לזהות, למרות שאני יודעת בבירור שזה משהו שאני מכירה ואוהבת. ואז אני נזכרת: ג’יינז אדיקשן. הקול הגבוה של פרי פארל כשהוא שר על סקס ואלימות ו-Nothing’s Shocking. ואז הקול של בחורה שרה – אני חושבת שזו הסולנית של קיצו, והמוזיקה באמת צבעונית ופסיכדלית ולקראת הסוף שוב מצטרף איזה בחור בקטעי דקלום-דיבור, ואז זה נגמר ושוב המעבר לביטים ובסים ומוזיקה דיגיטלית, מסומפלת, שמנגן הדי.ג’יי התורן. בינתיים כבר רבע אחרי חצות ואני פורשת למרות שאני בטוחה ששאר הקטעים בטח יהיו מוצלחים לא פחות. אבל כמה מאיתנו צריכים לקום ביום ראשון בשש בבוקר ולהתחיל עוד שבוע עבודה. בדרך החוצה אני רואה שמחוץ לקונסטנטין עדיין יש תור כאילו מחלקים שם כסף.

האירועים האלה של No Coast מסתמנים כעניין מוצלח מאוד. רק עכשיו גיליתי פתאום שהם קולקטיב של אמנים ויוצרים בוגרי מוסררה. איכשהו זה מסביר לא מעט. כמו באירוע של הקיץ, גם הפעם היו במקום כ-50 איש, להערכתי – ממש לא מעט לאירוע של מוזיקת שוליים/יצירות וידאו.

ובשבוע הבא: יומיים של פסטיבל De:Frost.