המשוטט

חמישי בערב, “אורבניקה” בשוקניון. אפילו במבט חטוף אני יכולה לזהות שהדוכנים שנמצאים לידם הכי הרבה אנשים הם דוכנים של תכשיטים ושל יין. אני לא מתעניינת בתכשיטים או ביין וגם לא במקומות שיש בהם הרבה אנשים. אני מחפשת דברים קצת אחרים. אני מסתובבת בין דוכני הצילום והעיצוב והקרמיקה וזה נחמד, אבל אני נותנת לעצמי ללכת בעקבות מקצב עמום שהולך ומתגבר ככל שאני הולכת ומתרחקת מההמון ומדוכני המעצבים, וככל שאני הולכת ומתקרבת לירכתיים של השוקניון. מוזיקה מנסרת בוקעת ממה שהוא מין חדר מכונות, שנפתח אל רמפה שמיועדת לפריקה וטעינה של משאיות. משהו מתרחש בחדר המכונות. כמו הקרביים של בהמה מפלצתית, לכל קניון יש את חדר המכונות ואיזור הפריקה והטעינה והדחיסה שלו. כזה שאף אחד לא רואה ולא רוצה לראות. הכל כאן חשוף, ובאור הדל והדלוח נראה עגום עוד יותר. תעלות האיוורור והניקוז, צינורות הקירור, שלוליות מי האפסיים, הג’יפה שמרוחה על הקירות, מעליות המשא. זה לא איזור לבני אדם שמסתובבים וקונים דברים מעוצבים ושותים יין. אבל זה מקום שמנגנים בו עכשיו שני בחורים – אחד על תופים והשני על סמפלר וקסילופון צעצוע. דווקא התופים הם הדומיננטיים יותר, ואולי זה לא מפתיע. הסט של המתופף מורכב מתוף דוד פתוח, כמה חביות ושאריות של פסולת מתכת. הוא מתופף על כל זה בקצב שהוא תעשייתי מצד אחד ושבטי מצד שני, ואולי אין הבדל בין השניים, כי בשני המקרים זה קצב פרימיטיבי שחוזר על עצמו בלולאה. אני עומדת שם זמן ארוך ומקשיבה. פה ושם תועים לכאן כמה אנשים, אבל הם עוזבים מהר. בשבילי זה החלק הכי מעניין כאן. כשאני מתעייפת מזה אני עוזבת ויוצאת לרחוב אגריפס.

אני עולה באגריפס וחותכת לתוך בתי מונקטש, המובלעת החרדית הקטנה שבתוך נחלאות. בלילה דומם כאן. אני יוצאת לרחוב בצלאל. ליד נוקטורנו שלושה נערים מפגינים ביצועים על סקייטבורד, אבל חוץ מהם די שומם בחוץ. קר ואנשים מתכנסים פנימה – לתוך נוקטורנו, לתוך קפה בצלאל. המקומות האלה מאירים מבפנים החוצה כמו מגדלורים של יבשה. אני יורדת לאוסישקין והולכת אותו לכל אורכו. חנות המסגרות סגורה. אני עוצרת כמו תמיד לקרוא את השיר של זלדה בחלון הראווה. זה מסלול שהרגליים שלי מכירות בעל פה כל כך טוב, שאני מסוגלת ללכת אותו בעיניים עצומות. אני יורדת עם אוסישקין לרחוב רד”ק וברחוב רד”ק אני מחפשת את בית מספר 14. יש שם מסיבת מחאה נגד הכוונה להרוס את הבניין הישן שנבנה בשנות ה-30 והיום הוא נטוש כמעט מכל יושביו ומיועד לבנייה לעשירי חוץ. אני מסתובבת שם בין הקומות והדירות והחדרים והמרפסות, וגם שם יש די.ג’ייאים ומוזיקה וגרפיטי על הקירות וצילומים, וגם שם נחמד מאוד, אבל אני חוששת שכל זה כבר לא יציל את הבית ברחוב רד”ק 14. אבל יש עוד הרבה בתים אחרים שאולי זה יעזור להם. אני יוצאת משם שוב אל הלילה. דווקא רחוב עזה עדיין שוקק חיים.

אני נזכרת שביום שישי בצהריים לפני שבועיים וקצת היתה בנחלאות מסיבת רחוב, בטח מסיבת הרחוב האחרונה לפני החורף האמיתי. זה היה בנקודה שבה נפגשים רחוב שילה ורחוב רמה, שלמען האמת הם לא ממש רחובות, אלא סמטאות שהרוחב שלהן לא עולה על מטר וחצי. תחת הפיקציה של פתיחת שגרירות דאגסטן בישראל כולם רקדו שם עד שנעשה כל כך צפוף, שבאופן טבעי אנשים התחילו לטפס על גגות הבתים הישנים, החד-קומתיים, כך שחצי מהנוכחים רקדו בסמטאות וחצי על הגגות. היו שם בירה באלטיקה 9%, לימונדה קזאחית, די.ג’יי בלקאדן, בחורים שנראו כמו בוראט, סטודנטיות שנראו כמו נערות פרחים, ו-CCCP של לוס כפרוס. בשלוש אחר-הצהריים המסיבה התפזרה. זר תל אביבי שנקלע למקום – כנראה בעקבות שוטטות אקראית בשוק – ביקש ממני הנחיות והמלצות לאן להמשיך מכאן. אני לא רוצה להיות מרושעת ולשלוח אותו לכותל, אז במקום זה אני אומרת לו לעלות לכיוון בצלאל וש”ץ ולשתות קפה שם, או לרדת לסלואו משה בניסים בכר. לא נראה לי שיהיו עוד מסיבות רחוב בנחלאות עד מסיבת פורים המסורתית בסוף החורף.

יום חמישי בלילה, הסתובבתי כבר כל כך הרבה בערב, אני עייפה ומתה למקלחת ומיטה. אני הולכת ברחוב עזה בדרך הביתה. מול קפה יהושע פתח אלברט סוויסה מהזיגמונים צ’אי שופ בשם “גאנדי” שמגיש אוכל הודי צמחוני. לא רחוק מכאן, ברחוב בלפור, פתחה הקומונה האנרכו-טבעונית מרכז אנרכו-טבעוני ממש מול בית ראש הממשלה. ליד הפיצריה שצמודה לרסטובר אני עוצרת מול קיר הפוסטרים והפליירים ומקלפת בזהירות שלושה פוסטרים של אוגנדה והבאסס שמוצאים חן בעיניי. אולי כדאי שאני אתחיל לטפח תחביב חדש במקום לקלף פוסטרים ופליירים מהקירות באמצע הלילה בחודש דצמבר הקר, כשהאף שלי קופא ותיכף נושר מהקור. אולי כדאי גם שאני אצטרף סופסוף לקבוצת הגיל שלי.

אבל ביום שישי בצהריים, אחרי היוגה, אני הולכת לשוטט בדירות סטודנטיאליות ברחבי רחביה, במסגרת שוטטות דירות. רחביה יפה תמיד, עם כל הצמחיה שלה והבתים הישנים, אבל במיוחד בסתיו ובחורף. כל המדרכות, החצרות, הגינות והשבילים מכוסים עכשיו מרבדים של שלכת. לפעמים אני שמחה שאני גרה על גבול רחביה, ולפעמים אני מרגישה קצת אשמה על זה. אני מגיעה לבית שברחוב עובדיה מברטנורה 2, שנמצא מהצד השני של הכיכר מול הבית ברחוב רד”ק 14. כמו הבית היפהפה ההוא גם הוא נבנה פחות או יותר באותו שנתון, וחוץ מקווי המתאר הבאוהאוסיים שלו, יש בגינה שלו עץ אחד שבוער בבורדו בשלכת ולידו עץ לימונים צהובים. בדירה הזאת יש שני סטודנטים משנה ד’ בבצלאל שמציגים אנימציה ידנית – ההיפך הגמור מהאנימציה הממוחשבת חסרת הנשמה שרואים בדרך כלל בכל מקום. זו אנימציה שמתבססת על איור, שצויירה קודם ביד, ולכן נראית ומרגישה הרבה יותר אורגנית ונושמת. הם באמת מוכשרים, שני הסטודנטים האלה. יפה מצידם גם לפתוח את הבית לסתם אנשים זרים. הם פתוחים ומחייכים ושמחים לדבר ולהסביר. הם הכינו מרק חם ותלו ציורים ורישומים על הקירות. תמיד מעניין לראות דירות של אנשים – להסתכל להם בספרים ובתקליטים ובתמונות ובחתולים שלהם שנושאים שמות כמו צ’כוב, שמתמתחים על המיטות סתורות המצעים שלהם. אה, חיי סטודנטים.

מדריך הנערות לציד ולקט

על ציד אני לא יודעת כלום. חוץ, אולי, ממה שכתבה קארסון מקאלרס: צייד בודד הוא הלב. אם את רוצה לצוד, אל תנועי בחבורות. וגם, מי שצדה צריכה לדעת שהיא עשויה לגלות לפעמים שהשלל שלה אינו טוב למאכל. מי שחיה על ציד צריכה להיות מוכנה לתקופות ארוכות של מחסור ורעב.

לקט הוא ענין אחר. בשביל ללקט צריך רק לשוטט הרבה ברגל ולשמור על ראש פתוח ולב פתוח. העונה הזאת של השנה, שבה עוד רגע מתחילה שנת הלימודים האקדמאית וסטודנטים באים ועוזבים את העיר, היא העונה הטובה ביותר למצוא מציאות ברחוב. בכל בוקר ובכל ערב, על כל גדר וליד כל פח, ממתינים אוצרות שלא ייאמנו. הזבל של האחד הוא האוצר של השני. השבוע אספתי מקצה הרחוב שלושה כסאות עץ ישנים, אמנם קצת חבוטים ושרוטים, אבל עדיין חזקים ויציבים במפתיע – כבר לא עושים היום רהיטים עמידים כמו פעם – וכאלה שכל בית קפה רטרו-אופנתי ישלם כסף מלא תמורתם. במקומם הוצאתי החוצה את הכסאות הישנים של שולחן האוכל שלי, ואולי גם הם כבר מצאו להם בית חלופי. יום אחר כך מצאתי ליד החניה כוננית מדפים עוצרת נשימה, מעץ מלא, בעבודת יד של נגר שהשקיע בה הרבה אהבה ותשומת לב. אני לא מאמינה שאנשים נפטרים מאוצרות כאלה. היא נושאת עליה את סימני הזמן בצורת חבורות ושריטות (גם אני, בעצם), אבל זה רק נותן לה אופי שלא יהיה לעולם לשום כוננית איקאה. מה שמזכיר לי באמת שכף רגלי מעולם לא דרכה באיקאה. גם מסיבות אידיאולוגיות – הציטוט ההוא מ”מועדון קרב” וכל זה; וגם מסיבות מעשיות – מי ייסע עד נתניה בשביל סכו”ם? אם הייתי בחור הייתי אוספת גם את כל הטי-שרטים – עם שרוול ארוך וקצר – שמונחות כל יום על הגדרות בחוץ, והן היו מספיקות לי לשנה-שנתיים לפחות. ליד בית אחד אפשר לדעת שגר סטודנט בבצלאל, מפני שליד הפח מונחים דיקטים מעץ ועליהם ציורים – או אימונים בציור – בצבע שמן. חלקם לא רעים בכלל, אבל אני לא תולה תמונות על הקירות. את הקירות שלי אני אוהבת לבנים ועירומים. חוץ מזה מסתובבים פה עכשיו ברחובות כלים, מראות, מסגרות, ספרים, חוברות וכל ג’אנק אחר שעולה על הדעת. לא צריך להוציא אפילו גרוש.

כן, הסטודנטים באים. אפשר לדעת את זה רק לפי כמות מסיבות מכירת הבגדים יד-שנייה שמתרחשת תחת כל עץ רענן, בעיקר בימי שישי האחרונים בצהריים. אתמול היתה אחת ב”חדר וחצי”, ואני הלכתי למכירה ברחוב אילת בנחלאות. בדרך נתקלתי במכירה מאולתרת של בגדים יד-שנייה מחוץ ל”נוקטורנו”, ועל קירות הסמטאות בנחלאות אפשר היה עוד לראות פליירים ממסיבת “שמחת דירה” שהיתה כאן לילה קודם ברחוב אבן ספיר. עוד רגע הולכות להיות כאן מסיבות שכר דירה, שוטטויות ולילות לבנים. בינתיים אני עוצרת בטרומפלדור ומוצאת שתי שמלות סבתא שחורות, נזיריות, לעונה הזאת של הסתיו. עדיין זול כאן. בדירה ברחוב אילת לא מצאתי כלום (למרות שהיו סיכות נחמדות ועוגיות ואוכל ביתי), אבל עליתי למרפסת הפתוחה בקומת הגלריה, ומשם נשקף נוף מרהיב של כל גגות הרעפים האדומים של נחלאות. באופק התמתח גשר המיתרים, חזית הזכוכית הכחולה של התחנה המרכזית עם השעון, ולא פחות מ-12 מנופים. לא פלא שאירוע האמנות שפותח את עונת הגלריות בעיר נקרא “מנופים”. בכל מקום בעיר, בכל רגע נתון, אפשר להרים את המבט אל קו הרקיע ולספור מנופים.

אחר כך אני עוצרת בסלואו משה. שנים שלא הייתי בסלואו משה. הייתי שמחה לכתוב ששתיתי סלואו ג’ין בסלואו משה, אבל האמת היותר פרוזאית, והרבה פחות פואטית, היא שאני עדיין מתנזרת מאלכוהול, כך ששתיתי רק קפה. בסלואו משה ביום שישי בצהריים מנגנים מוזיקה חיה, ובסמטאות מסתובבים אנשים צעירים, שנראים קצת מבולבלים ונרגשים, גוררים אחריהם הורים שסוחבים מראות, תמונות וארגזים. כן, הסטודנטים באים. אני עולה למדרחוב בצלאל, שם יש יריד של חפצי אמנות ואומנות של סטודנטים מבצלאל. פה ושם אפשר לראות הברקות עיצוביות מעניינות, אבל את תשומת הלב שלי מושכים שני דברים. הראשון הוא צמד שמורכב מסקסופוניסט ובחור שמנגן על קסילופון/ויברפון שמורכב מצינורות פלסטיק 4 צול, שעליהם הוא מנגן עם מטקות. לא להאמין איזה מוזיקה אפשר לעשות מסקסופון, מרזבי פלסטיק ומטקות. לא להאמין שאני מזהה את הבחור שמכה בצינורות, כי ראיתי אותו כחלק מ-3א בפסטיבל No Coast לפני שבועיים ליד הקסטה. אני חושבת אפילו שהוא מכנה את עצמו די.ג’יי אפרסמון. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה זה אומר עליי שאני מכירה כבר את כל הנגנים והדיג’ייאים של העיר הזאת בשמות. מזל שעוד רגע חורף ואני לא אצא מהבית יותר.

הדבר השני שממקד את המבט שלי הוא קיר הפליירים והפוסטרים המאולתר שליד קפה בצלאל. מודבק עליו מיני-פוסטר של ערב מטאל בסירה, עם ציור שחור-לבן שמזכיר לי את פרצוף הגולגולת המוכר של ה-Misfits, ומעורר בי געגוע למם. אני מקלפת אותו בזהירות ומגלגלת ושמה אותו בסל הרשת מפלסטיק כתום משוק מחניודה שלי. בעוד כמה שנים אני אוציא כמה פליירים ופוסטרים נבחרים מהאוסף שלי, שבינתיים יקבלו ערך נוסטלגי והיסטורי, ואמסגר אותם. בעוד עוד כמה שנים, כשאני אמות, עומר בטח יזרוק את כל האוסף הזה לרחוב, ואולי יעברו שם סטודנט או סטודנטית שימצאו בו עניין ויאספו אותו. מיחזור, זה כל הסיפור.

תמו החגים והמועדים והחופשים והתיירים. לא יעצרו אותי יותר שלוש פעמים בשבוע בעודי הולכת שקועה במחשבות ברחוב עזה וישאלו אותי מתוך מכונית, בעברית, באנגלית או במבטא צרפתי, איך מגיעים לכותל (התשובה הרגילה שלי היא ישר. אני באמת לא מכירה שום דרך אחרת להגיע אל הכותל). לא יהיו עוד תורים על המדרכה באגריפס מחוץ למורדוך באמצע היום (תורים! למרק קובה! במורדוך!). גדודי התיירים עוזבים את העיר ואפשר סופסוף לנשום. ברחוב עזה, על הפינה של מטודלה, נפתח בית קפה קטן וחמוד בשם קרוסלה. ביום שישי שעבר בצהריים היתה מכירת בגדים יד-שנייה ומוזיקה ואלכוהול במרפסת הפתוחה של הבאסס. קניתי שתי שמלות של סופקיץ ותיק בד ממוחזר כדי לעטוף אותן. על התיק הודפסו שלוש שורות נפלאות משיר של יואב עזרא:

החיוך שלה נופל ברוח השמיים הנפלאה
היא לוגמת את הקפה. בשערותיה
קרני השמש נאחזות ליופי

קרן רחוב

קרן רחוב וקרן שמש מאוחרת של סוף קיץ – זה כל מה שצריך, מסתבר, בשביל להרים מיני-פסטיבל מוצלח ומענג מאוד. שישי בצהריים, קרן הרחוב שמחוץ לקסטה ולתקליט – כלומר, המדרכה הפינתית במפגש הרחובות הלני המלכה והורקנוס – פסטיבל No Coast השני. לא ידעתי אפילו שהיה ראשון, אבל כמו שנראה השני – כלומר, זה של אתמול – אני בקושי יכולה לחכות לשלישי. זו היתה השקה של אוסף קטעי וידיאו-ארט שהוקרנו על מסכי טלוויזיה/מוניטורים/לפ-טופים בחלל הפצפון של הקסטה, ובחוץ התרחש הפנינג מוזיקלי. חוץ מארבע-חמש הלהקות שניגנו, היה דוכן בירה, דוכן למימכר בורקס, שולחן עם דיסקים למכירה, סככה מאולתרת שנמתחה כדי להצל מפני השמש, כיסאות מתקפלים שנגררו החוצה מהתקליט ופוזרו בשטח, המון המון אווירה נינוחה ועצלה של סוף קיץ, ויותר אנשים מכפי שציפיתי לראות. אני חושבת שלקראת השיא היו שם משהו כמו 50 איש, שזה הרבה – זה הרבה לעיר הזאת באמצע תקופת החגים, הרבה לאירוע שלא היתה לו יותר מדי חשיפה, הרבה במושגים הרגילים שלי, שרגילה לראות 5-6 אנשים באירועים מהסוג הזה ואם מגיעים 10-20 חושבת שזה המון. אבל היה כיף, באמת שהיה כיף.

3א הם שלישיה אלקטרו-אקוסטית, שזה אומר שהם משלבים גיטרה אקוסטית, שני סולנים ששרים בסגנון סינגר-סונגרייטרים, אורגן, חצוצרה בחלק מהקטעים וסקסופון באחרים, ולפ-טופ. אני לנצח לא אבין למה כל מי שמתפעל לפ-טופ תמיד רוכן עליו בכזה ריכוז, שזה נראה כאילו הוא מבצע ניתוח מוח. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אבל בסך הכל הם היו מאוד מוצלחים, והיה משהו במראה השלוכי-קיבוצניקי שלהם שהלם מאוד את האופי הגרובי והלא מתאמץ של המוזיקה שלהם.

הצמד שעלה אחריהם, שעונה לשם Briefcase, ניגן רוק הרבה יותר בסיסי וגולמי: בחור ממושקף שמנגן על אורגן וגיטרה חשמלית בשם עומריקו, ולצדו מתופף בשם וויזארד אשדוד. העובדה שהם צמד ושהם ניגנו שירים מאוד בסיסיים וגולמיים, הזכירה לי מאוד את הווייט סטרייפס – בעיקר את הווייט סטרייפס של שני האלבומים הראשונים, שבהם הצליל שלהם היה מאוד גס, מחוספס ופרימיטיבי (במובן הטוב של המילה). השירים של הצמד היו מצחיקים מאוד, והם חתמו במשהו שנשמע לי כמו מחווה חופשית ל-I Was a Teenage Werewolf של הקראמפס. אבל בהחלט יכול להיות שזה רק הדימיון שלי.

הצמד הבא שהופיע היה כבר עניין רציני מאוד. Sister Chain and Brother John הם צמד שמורכב מזמרת ומבסיסט/גיטריסט. הוא בריטי והיא ישראלית – ליתר דיוק, היא אלינור קנטור, חצי מצמד האחיות לבית קנטור וההרכב הקודם שלהן, Spinster Sister. האחות צ’יין והאח ג’ון חיים ויוצרים בברלין, והם מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ”פאנק סלוני ברלינאי” (Berlin Parlor Punk). היא לבשה שמלת תחרה ויקטוריאנית גבוהת צווארון ומכסה קרסוליים, והשיער השחור כפחם שלה היה אסוף גבוה ומיסגר פנים בהירות יותר מחיוורון. הוא לבש חליפה שחורה עם מעיל כנפות ארוך ונראה כמו כומר אנגלי מהמאה ה-17. אי אפשר היה לטעות באווירה ובתחושה הגותית. גם המוזיקה שלהם נשמעה מושפעת מאוד מהרכבי פוסט-פאנק גותיים, ובראשם סוזי והבאנשיז, אן קלארק, פיטר מרפי, וכל הרכב שפטרישה מוריסון ניגנה בו בשנות השמונים.* השירה הדרמטית והתיאטרלית של קנטור באנגלית, בתוספת קמצוץ מבטא גרמני כדי להדגיש את הצד הקברטי, יחד עם הנגינה המינימליסטית אבל מלודית של האח ג’ון על הבס (ובשני הקטעים האחרונים בגיטרה חשמלית), יצרו שילוב אפקטיבי ואינטנסיבי מאוד. באוזניי המוזיקה שלהם היתה מהפנטת. לא להאמין כמה הרבה אפשר להשיג בכל כך מעט. וכשג’ון אמר בתחילת הסט שלהם, במבטא הבריטי שלו, שהם שמחים לנגן בירושלים מפני שכידוע, הם ניסו לבנות את ירושלים In England’s green and pleasant land, תהיתי ביני לבין עצמי מי עוד מזהה את הציטוט מוויליאם בלייק.

ההרכב האחרון שראיתי נקרא Jack in Box וכפי ששמו מעיד עליו, הם ניגנו מוזיקת צעצועים עם שירה של זמרת בסגנון עדות האינדי האמריקאי. אני האחרונה שיכולה להגיד משהו בגנות האינדי האמריקאי – אני שפחה נרצעת של האינדי וזה כמובן קצת אירוני – ובאמת, זה היה בסדר אבל לא הרבה יותר מזה. אבל הקהל ברובו הגדול השתגע עליהם. שזה קצת הפתיע אותי. הוי, פולוי. לעולם לא אצליח להבין את טעם ההמון. אחרי הופעה כל כך יוצאת דופן של Sister Chain and Brother John, כל כך מותחת גבולות וכל כך לא שגרתית – איך אפשר להשתגע על משהו שהוא בסך הכל די רגיל וכבר ראינו ושמענו אלף פעם? מצד שני – טוב, אני סתם סנובית פסאודו-אינטלקטואלית יומרנית.

לקראת חמש קרני השמש כבר התחילו להסתנן באלכסון מבעד לסככה המאולתרת. ברחוב הלני המלכה עבר אברך חרדי במעיל פסים של שבת, ואחריו צמד נזירות לבושות שחור כעורבים, מכף רגל ועד ראש, כולל הגלימה והשביס, ובידיהן זרי פרחים ענקיים וצבעוניים. התחלתי לאסוף את עצמי כדי לזוז ממקום שבתי בקרב יושבי קרנות רחוב. ידעתי שבעוד זמן קצר כל קרקס הפרעושים הזה יתפזר לכל עבר. עד העונג הבא.

* לבורים ולמתעצלים לחפש: Sisters of Mercy ו-Gun Club.

אסיף

ביום שלישי באחת-עשרה וחצי בלילה חצי ממדרחוב ש”ץ הוא רחבת ריקודים. יש כאן להקה מעולה שמנגנת מוזיקה חיה וכולם רוקדים. מישהו לידי רוטן שאין שום שלט עם שם הלהקה, ואני לא רוצה להגיד לו שלרוב ההרכבים והלהקות בעיר הזאת אין שם. כולם כאן מנגנים עם כולם, ואני די מוכנה להישבע שאת הלהקה הזאת שמנגנת כאן עכשיו ראיתי לפחות בשתי מסיבות רחוב בנחלאות, כולל מסיבת פורים האגדתית. אני חושבת שהיא כבר להקת השמחות הרשמית של העיר, ובכל זאת אין לה שם. אני רק יודעת שנגן הקלידים שלה, ישי צרפתי, והבסיסט האימתני שלה, אילן קינן, מנגנים לפעמים גם בטרה רוסה. את טרה רוסה ראיתי במסיבת רחוב בעמק רפאים, ולפעמים הם מופיעים במעבדה ובצוללת. העיר הזאת מתפקעת ממוזיקה וצלילים. לפעמים נראה לי שכולם כאן בעיר מנגנים. כשיורדים או עולים לאורך המדרחוב נתקלים כל שני מטר במוזיקאים: בנגנית נבל, במעגל מתופפים, בשני תיכוניסטים אמריקאיים עם גיטרות חשמליות, במעגל נערים עם טייפ ענקי שמנגן היפ הופ ולצליליו הם רוקדים ברייקדאנס, בסקסופוניסט. בדרך למסיבת הרחוב במדרחוב ש”ץ עברתי במעלה המדרחוב בדרך חזרה מקניית דיסק בתו השמיני, ונתקלתי בנגן קונטרבס שניגן צ’רלי מינגוס וג’ימי הנדריקס. כשהשלכתי לתיבה שלידו מטבע של חמישה שקלים הוא קרא אחריי, תבואי ביום שלישי בערב לבארוד, אני מנגן עם חברים. כולם כאן מנגנים. בצוללת ובמעבדה, בבארוד ובאברם, באוגנדה ובבאסס, ורגע לפני סוף השנה מצאתי סופסוף מורה לבס, ובשבוע הבא אנחנו מתחילים.

ביום שלישי בעשר וחצי בלילה יש במדרחוב ש”ץ מסיבת מרפסות שחותמת את הקיץ, ולא הרבה אנשים באים ובכל זאת כיף גדול. על מרפסת מקושטת בגלגלי הצלה ושמשיית חופים עומד מציל עם מגאפון ומעודד את הרוקדים. באמצע הרחוב רוקדים שלושה תלמידי מחול, בטח מהאקדמיה, שגם אותם אני כבר מכירה מאירועים קודמים. הם רוקדים בהמשך גם על אחת המרפסות, מין תיאטרון מחול של תמונות קיציות, שמשיות, של נערה בבגדים קצרים חובטת במחבט טניס, איש צעיר קורא בספר בעצלתיים, ועוד מישהי מתמתחת בכיסא נוח. הקיץ תם. זו העונה שאני אוהבת עכשיו, של מעבר מחום לקור, שבה כולם מסתובבים עדיין עם מכנסיים קצרים וכפכפים, חושפים שוקיים שריריות ושזופות, אבל מתעטפים גם בסוודר או צעיף גדול כי הערבים כבר קרירים. עכשיו, באמצע המדרחוב, כולם בועטים את הכפכפים לכל הרוחות ורוקדים יחפים. הנה בא פפה אללו, וכולם מחליפים איתו טפיחות וחיוכים. הוא הפטרון של כל הצעירים כאן. נראה לי שהם יכולים להיכנס אליו ללשכה בלי להודיע ובלי שמישהו יעצור אותם, לשמוט את התרמיל מהכתף ולהגיד לו ישר ולעניין מה הם רוצים. כולם מדברים איתו, והוא מחזיר להם מבט אוהב. והנה באים גם הפאנקיסטים. אני מחבבת אותם, למרות שהם קוץ בתחת לפעמים. בגלל שהם קוץ בתחת לפעמים. אני אוהבת את הדרך שבה הם הולכים זקופים, מתריסים, נושאים בגאווה את סמלי השבט שלהם. הם זונחים את בקבוקי הבירה ומצטרפים לרוקדים. הם רוקדים עם הסטודנטיות שנראות הכי ילדות-טובות-ירושלים. ראסטה גירל יחפה רוקדת עם צעיר דתי בחולצת פטרול שלוש סוף קו רמאללה.

ביום שישי בצהריים עומר ואני שותים קפה בעמידה במטבח. בלילה הוא ונועם הסתובבו במרכז העיר וישבו בגולדי. בחיים, הוא אומר, אבל בחיים, לא ראיתי את העיר כל כך מפוצצת ומלאה. אני אומרת לו שזה היה ככה כל הקיץ. זה הזמן של העיר, הוא אומר, והבעת הפנים שלו נראית מופתעת וקצת לא מאמינה. עומר מכיר את כל הרחובות האלה בלילה גם מהצד הלא נעים שלהם. מהצד של הסמים והאלכוהול והנערים הנושרים והמנותקים והמשטרה והמעצרים.

ואז הוא אומר שהוא לא יגיע לסופשבוע הבא וליום כיפור, ואומר, את יודעת מה הכי יחסר לי, ומיד מוסיף, המרק עוף שלך לפני ואחרי הצום, וזה שאת תמיד מוצאת לי ספר לקרוא.

נועם משאירה לי פתק מצחיק על המקרר והם נוסעים לדרכם. אני חושבת שנועם מחבבת אותי.

ביום שישי בעשר בבוקר, רגע לפני החג, אני הולכת לשיעור יוגה שחותם את השנה. אנחנו עושים תרגיל אחד בזוגות, וזה די נדיר. תרגילי זוגות הם נדירים לפחות באסכולה שאני מתרגלת. יוגה היא תירגול אישי ופרטי, גם כאשר מתרגלים במסגרת של כמה אנשים. בתרגיל הזה אנחנו מסתכלים אחד לתוך עיני השני, זה הכל. כמה פשוט זה נשמע, כמה לא פשוט זה יכול להיות. אני מתבוננת לתוך זוג העיניים הכחולות של שירי. הידיים שלנו ניצבות זו מול זו, ואנחנו מתבוננות. צריך לזנוח כל כך הרבה חומות של ציניות ומגננות פשוט כדי לעשות את זה. להתבונן לאדם אחר לתוך העיניים, לתת לו להתבונן לתוך העיניים שלך. ואז, משום מקום ומכל מקום אפשרי, אנחנו מתחילות לבכות. ואני יודעת, זה היופי, הפגיעוּת, השבריריות, האינסופיות והסופיות שגורמים לי לבכות. כמו בשיר ההוא של החיפושיות.

יונתן השכן שלי נסע צפונה לכמה ימים, ואני מאכילה את החתול שלו. יונתן ואני כבר ידידים. אנחנו מדברים על ספרים וסרטים ומוזיקה שאנחנו אוהבים, והוא לקח ממני את “אלנבי”, כי יונתן עובד באחד הברים בעיר. אני מטפסת לדירה שלו וממלאת את צלחות האוכל והמים של החתול הג’ינג’י שלו. אני משקה את העציצים במרפסת שלו, שממנה אני יכולה לראות את המרפסת שלי, ולדמיין איך הוא רואה אותי משם. אני מסתכלת סביב בדירה שלו. גרביים זרוקים על הרצפה וטי-שרטים על הספה, הקסדה והתרמיל על הכורסא, ועל השולחן במטבח נותרה צלחת עם כמה פרוסות מלפפון, זיתים וחרצנים, וחצי ספל קפה וכמה כפיות בכיור. אני מסתכלת על כמה ציורים שלו שתלויים על הקירות. הם טובים. אני תוהה אם יונתן יהיה אמן מצליח. אני מקווה בשבילו שכן, נראה לי שהוא יכול להיות טוב מאוד. ואני יודעת שאני רוצה שנמשיך להיות ידידים, ואני יודעת שאני לא רוצה לממש איתו שום דבר גופני. יש הרבה כוח בהימנעות, ויש הרבה יופי ביחסים לא ממומשים. יש הרבה יופי ביחסים אפלטוניים שיש בהם משיכה ארוטית לא ממומשת.

יש גבר אחד שקורא לי אהובתי וחמדת לבי. כשהוא קורא לי כך הלב שלי מחסיר פעימה. חמדת לבי. איך אני יכולה שלא לאהוב גבר שאוהב אותי ככה? ויחד עם זה, באותו הזמן, יש לפחות עוד שלושה-ארבעה גברים שאני מוכנה לשכב איתם, להתאהב בהם, לצאת איתם, לדבר ולצחוק ולשמוע איתם מוזיקה עמוק לתןך הלילה. לפעמים אני חושבת ששום דבר לא השתנה אצלי מאז שהייתי בת 17. זה אולי נראה כאילו אני לא נאמנה, אבל אני יודעת שבדרך שלי אני הכי נאמנה שיש. אני נאמנה לחופש שלי ולאהבה שלי לחיות לבד. אני יכולה להחליט אם לשכב או לא ועם מי. אני לא צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה בהם. זה החופש שלי.

אני אוספת את כל הגחמות המשוגעות של הלב שלי. בראש מתנגן לי שיר ישן של REM, עם השורה שאומרת Live your life with joy and thunder. חמש-עשרה שנה בערך לא שמעתי את Automatic for the People במלואו, מההתחלה עד הסוף. אז היום אני עושה את זה שוב. אני שמה אותו ומקשיבה לו. זה היה אחד התקליטים שליוו אותי הכי הרבה בזמן הגירושין. זה ו-Ten של פרל ג’ם והאנפלאגד של נירוונה. חמש-עשרה שנה אחרי, לא יכולתי אז לדעת שהחיים שלי יהיו מלאים כל כך בשמחה וסופות רעמים. חמדת ימים. חמדת לבי. זו המתיקות שאחרי. אני עדיין אותה נערה בת 17 שהייתי פעם.

בין רמדאן לסליחות

סינמה פרדיסו

פעם, לפני המון שנים, בתי קולנוע היו היכלות פאר. היו בהם מאות מושבים ויציעים צדדיים, מסכים ענקיים, וילונות קטיפה ונברשות שאפשר לראות היום שוב בכל בית קפה או מספרה אופנתיים עד גועל. יש משהו ששימח אותי והעציב אותי בביקור באלהמברה במזרח העיר. פעם זה היה בית הקולנוע המפואר ביותר של העיר המזרחית – אח לבתי קולנוע מיתולוגיים כמו רקס או אדיסון מהצד המערבי. היום הוא הפך לאולם אירועים. אבל איך אני יכולה להתלונן או לעקם את הפרצוף אם אל”ף, מה שסגר וקבר את אלהמברה זו האינתיפאדה הראשונה ב-1986/7 ומאז האולם הזה עמד מסוגר ושומם עד לפני כשנה; בי”ת, אם זה חלק ממגמה גלובלית שנמשכת כבר כמה עשורים, של סגירת בתי קולנוע בכלל ובתי קולנוע גדולים בפרט, שמתקיימת בכל מקום ולא רק כאן; וגימ”ל, אם ההסבה של אלהמברה לאולם אירועים עונה על צורך מקומי, מאחר שבמזרח העיר אין כמעט, מסתבר, אולמות אירועים. אלה החיים שלהם, של תושבי העיר המזרחית, אלה הצרכים שלהם וזה מה שהם זקוקים לו ומי אני שאבוא ממערב העיר לצקצק ולהטיף ולהגיד להם שקולנוע כמו אלהמברה צריך היה לשמר. כמה אטום ומתנשא צריך להיות בשביל זה. אז אני שמחה בשבילם.

ובכל זאת, יש משהו מעציב ומצער בלראות בית קולנוע היסטורי מפואר הופך לאולם אירועים. הצגת הקולנוע האחרונה של קולנוע סמדר כנראה נדחתה, אם כי ימים עוד יגידו איך יסתיים הסיפור הזה (וחוץ מזה, מה יוצא לי מזה שקולנוע סמדר ניצל אם הסרט החדש של ג’ים ג’רמוש מציג כבר שבועיים ב”לב” בתל אביב אבל מסרב לעלות כאן), אבל לקולנוע אלהמברה אף אחד ושום דבר לא עזר. אני מדמיינת לעצמי את לאונרד כהן מופיע כאן, באלהמברה, ולא ברמאללה, נניח. כמה מרגש זה היה יכול להיות. ולכן, אם יש משהו שמשמח אותי, ואם יש עוד שביב של תקווה, הם נעוצים בעובדה שאת קולנוע אל-קודס כנראה כן הולכים לשפץ ולשמר כמרכז תרבות, ויש תוכנית להשאיר בו קולנוע קטן בן 80 מקומות. אם יש למישהו בעירייה שכל הוא יירתם ויטפח את הפרויקט הזה. בית קולנוע קטן במזרח ירושלים יכול להישמע כמו פנטזיה פרועה, אבל יכול להיות גם חזון יצירתי לא מאוד מסובך להגשמה. או כן מסובך, אבל שווה את זה. אני הייתי שמחה ללכת לראות סרטים ואירועי תרבות בקולנוע אל-קודס, בדיוק כמו שאני שמחה לראות סרטים בקולנוע סמדר. כל קולנוע קטן ותרבותי עדיף בעיניי על בתי קולנוע בקניונים ומרכזים מסחריים, ואני בטוחה שאני לא היחידה. רק שבינתיים נראה לי שאני יכולה רק לחלום על קולנוע במזרח העיר כמקום של פיוס ואחווה, שלום ושלווה. אתמול ירה כאן יהודי בשני ערבים, ובתגובה החל יידוי אבנים. אנחנו חיים על קרקע לא יציבה, בלשון המעטה. זה רק קרום ומעטה דק מאוד, שבכל רגע יכול להיסדק שוב ולמוטט את כולנו אל תופת חדשה. אני יוצאת מאלהמברה אל רחוב סאלח א-דין, ומולו, מעבר לגדרות תיל גבוהות ודוקרניות, ניצב בית המשפט המחוזי. “משרד המשפטים”, בוהק שלט הפּליז הממורק שלו באור הצהריים המסנוור. ורק כשאני רואה את השלט באנגלית מכה בי האירוניה. Ministry of Justice. צדק? איפה בדיוק כאן הצדק? אני הולכת בחום היום לאורך הבזאר שהוא רחוב סאלח א-דין, עד שאני מגיעה לשער שכם. הייתי כאן גם לפני יומיים.

רמדאן כארים

ביום חמישי בעשר בערב הרחבה שלפני שער שכם מוארת ומקושטת כמו עץ חג מולד. שרשראות של אורות תכולים קטנים ומנצנצים, שרשראות נוספות של נורות אדומות וירוקות, רוכלים שמוכרים תמרהינדי ומיץ חרובים ומיץ רימונים ומיץ שקדים, נערים בתלבושות מסורתיות מקטיפה בצבע בורדו ותרבושים, נושאים על גבם מיחמי נחושת שנעוצים בהם פרחי פלסטיק גדולים לקישוט. ליל רמדאן והאווירה חגיגית ומלאת התרגשות. נראה לי שכולם כאן נמצאים בחוץ – גברים נשים וטף. בעיקר הטף. חודש הרמדאן חופף השנה כמעט במדויק לחודש אלול. עיד אל פיטר, החג החותם את צום הרמדאן, יוצא השנה בדיוק במוצאי ראש השנה. אני נכנסת לתוך הסמטאות של הרובע המוסלמי בעקבות איש אחד שמכיר אותן היטב, וחושבת לעצמי שלאדוארד סעיד בטח היו כמה דברים נוקבים להגיד על ההיקסמות החדשה שלי – הבורגנית הלבנה עם שם המשפחה הגרמני לתפארת – מכל מה שהוא מזרחי ואקזוטי. אני חושבת על כל השנים שבהן כף רגלי לא דרכה בעיר העתיקה ובעיר המזרחית, ושאפשר לספור על כפות שתי הידיים את מספר הפעמים שטיילתי כאן. לא הרגשתי בנוח עם זה. תמיד הרגשתי כמו כובשת קולוניאליסטית ולא רציתי להרגיש את הטינה והעוינות שמופנות כלפי בצדק, לפי הרגשתי. אבל הערב אני בסדר עם זה. אולי בגלל שאני חושבת על חכים ביי והאיזורים האוטונומיים הארעיים שלו, ואולי בגלל שאני מבינה שגם הדרת רגליים והכחשה אינן הפתרון. ולא שאני יודעת מה כן הפתרון.

אלול הוא אולי היפה שבירחים. מערב תפילות וסליחות, אסיף והתחדשות, ימים חמים של סוף קיץ עם לילות קרים של תחילת סתיו. אני כבר ישנה עם שמיכה נוספת מעל שמיכת הקיץ שלי. עכשיו אני לובשת שמלה שחורה ארוכת שרוולים מעל מכנסיים שחורים ומעל כל זה צעיף הודי צבעוני גדול, מהיוגה. אני יכולה להשתמש בו לכיסוי השיער והראש כמעט כולו, כמו הנשים שעל פניהן אני חולפת. מרחוק נשמעות הלמות תופים ומצילתיים. המוני אדם יוצאים עכשיו מהמסגדים שעל הר הבית, דרך השערים השונים. הם לובשים גלימות לבנות ארוכות ותרבושים לבנים רקומים בסמלי החאג’. כולם מפנים להם דרך, נצמדים לכותלי הסמטאות. אנשים מעבירים ביניהם מגשים עם משולשי גבינה מתוקים ודביקים ממי סוכר. בבית הקפה של אבו מוסא בשוק הכותנה, קצת לפני שהוא סוגר, אנחנו שותים מיץ רימונים חמוץ ומיץ שקדים מתוק-מריר, ומכרסמים מין משהו שנראה כמו מצה שמורה שעשויה משומשום. כך שוברים את הצום בתום יום הרמדאן. אנחנו ממשיכים להתפתל במבוך הסמטאות, עוברים את בית הספר עומריה ורואים קבצנית יושבת באחד מפתחי הבתים. הרמדאן הוא זמן החסד והצדקה. עכשיו אני שומעת לראשונה שבתוך הרובע המוסלמי, על 22,000 יושביו, חיה קהילה קטנה של כאלפיים צוענים מוסלמים. ועוד לפני שאני מספיקה לעכל את זה אנחנו מגיעים לבית אבן שמתוכו עולה תפילת גברים. אללה הוא אללה, אללה הוא אללה. זה בית תפילה סוּפי קטן והכניסה אליו אסורה. אפשר רק לעמוד בחוץ בדממה, צמודים לקיר ומתחת לחלון, ולהקשיב. ואני חושבת כמה דומה התפילה הזאת לשירת מנטרות, כנראה בכל שפה ובכל דת. רק ביום שישי האחרון שוב השכמתי בארבע וחצי לפנות בוקר, לשיעור יוגה בוואדי של עין כרם. בחמש עוד היתה דממה ואפלה, בשש הפציע אור, ובשבע צילצלו פעמוני הכנסיות של עין כרם, מתערבבים בשירת המנטרות שהן באיזה ניב סיקי קדום שאני לא מבינה ממנו אף מילה וזה בכלל לא חשוב. לא צריך להיות דתי כדי להרגיש דתיוּת, ואני בכלל אתיאיסטית.

אדון הסליחות

בחצות הלילה אני מוצאת את עצמי על הגג של כולל גליציה. הייתי שמחה להגיד שאנחנו היחידים, אבל המקום הזה הומה אדם כאילו צהרי היום. כולם בדרך לכותל לסליחות. ובכל זאת, בפינה של אחד הגגות אפשר פשוט לעמוד בשקט ולהתבונן סביב. הכיפות של כנסיית הקבר, מגדל הפעמונים של הכנסייה הלותרנית, המגדל של הכנסייה הפרנסיסקנית (המסדר החביב עליי), שני הצריחים של נוטרדאם, הכיפה של מסגד אל אקצה וגולת הכותרת – כיפת הסלע, מוארת בזהב תחת ירח הולך ומתמעט. אני מציצה לתוך כולל גליציה – בחדר שנראה כמו בית מדרש עומדים כמה אברכים צעירים ומתפללים. אנחנו לא יורדים אל הכותל – יש שם תורות אימתניים ויותר מדי המוני ויותר מדי בני נוער מכל מיני בתי ספר מכל רחבי הארץ, שרים אדון הסליחות בקול קצת רם מדי. סליחה היא עניין אינטימי ושברירי. הלוואי והיינו קצת פחות מיליטנטיים, הלוואי וידענו לבקש סליחה מאלה שגרמנו להם עוול. על חטא שחטאנו באונס וברצון, באימוץ הלב ובבלי דעת, בגלוי ובסתר, בדעת ובמרמה, בזדון ובשגגה. אז אנחנו עולים במהירות את כל הדרך עד שער יפו. יוצאים אל העיר המערבית, יום חמישי, אחת בלילה, למרגלותינו משתרך פקק תנועה שעולה כל הדרך משער יפו להר ציון ולדרך חברון. העיר הזאת עולה על גדותיה בתפילות וסליחות, מפעפעת ומבעבעת קדוּשה ורוחניות לצד חוּלין וגשמיוּת. יום חמישי, אחת בלילה, בין רמדאן לסליחות, אני יכולה פתאום להבין את כל מי שנתקף כאן בסינדרום הקרוי על שמה של העיר. ואז זה מכה בי: שגם אני לוקה בו, בסינדרום הזה. הדתיוּת הזאת, הקדוּשה, הכישוף, הרוחניות, השיגעון, הטירוף – העיר הזאת השחיתה אותי לעולם. לעולם לא אוכל לחיות עוד בעיר רגילה. אולי פעם, בעבר, היה לי סיכוי להינצל, אבל ויתרתי עליו. אני יכולה אולי לחיות בעיר כמו ואראנאסי. או רומא, עם הוותיקן. או קיוטו (אבל לא טוקיו). אבל שום עיר נורמלית ורגילה כבר לא באה בחשבון.

יומן אירועים

היומן שלי לשבועיים הקרובים נראה ככה:

הערב, מוצ”ש 5.9

20:30 קרע קיר במדרחוב בצלאל, במסגרת פתיחת אירועי “מנופים”

22:00 רבל סאן וסגול 59 בבאסס

מחר, יום ראשון 6.9

18:30 יוגה

אירוע GodSaveJerusalem בבית ברחוב הנביאים 54. תערוכות, מוזיקה חיה וכו’

יום שני, 7.9

20:00 טליתא קומי בחלונות המשביר לצרכן – מיצבי וידיאו ארט של חמש אמניות

הקרנות שלHeb2TV (תחנת טלוויזיה מחתרתית שמשדרת ממרכז חברון) על הקיר שמעל קפה נאדי ברחוב ש”ץ

22:00 רוקי בי וחוזליטו בבאסס

יום שלישי, 8.9

פתיחת תערוכות ואירוע מוזיקה במוסררה

מיני-פסטיבל טייפים באוגנדה

21:30 וידיאו ארט ומיצג בחצר בית האמנים

22:00 תרקובת בבאסס

יום רביעי, 9.9

18:00 “תרבית” של קבוצת חנינא בבית החולים הנסן

20:00 יוגה

יום חמישי 10.9

18:00 עט לשינוי במתחם גלריה ברבור – יריד ספרים אלטרנטיבי

20:00 אלקטרו-Pאנק במוסך דוידוב, רחוב האומן 24. ניקו-טין, Love Grenade

יום שישי 11.9

10:00 יוגה

סיורים של “בתים מבפנים” ו”בתים נכחדים“. אני מחכה לתוכנית הסיורים המעודכנת של “בתים נכחדים”, ואולי אני אלך לשנלר

14:00 מוג’הדין באוגנדה

דג מלוח בגן העצמאות

21:00 הקרנה של “ביג לבובסקי” במגרש ורבורג

שבת, 12.9

סיורים של “בתים מבפנים” ו”בתים נכחדים”. אני רוצה לראות את אלהמברה ברחוב סלאח א-דין במזרח העיר, את כנסיית עמנואל ואת הכנסייה הסקוטית

22:00 גלעד כהנא ו”האיש המהלך” בצוללת

יום ראשון, 13.9

18:30 יוגה

20:00 קבוצת כובע נזיר בגלריה דאנא – תערוכה “מחוץ לעיר” + מוזיקה ערבית ושירה

22:00 מורפלקסיס בתקליט

יום שני, 14.9

18:00 עבודות קרמיקה, צילום והקרנות וידיאו בשוק מחנה יהודה

יום שלישי, 15.9

17:45 תור לד”ר רוזן. אולי הוא יצליח לפענח את תעלומת תפקודי הכבד הלא תקינים שלי. בעד אותו כסף כבר הייתי יכולה להיות אלכוהוליסטית

20:00 “גזוזטרה” – קרנבל מרפסות במדרחוב ש”ץ, עם הקראת שירה, ריקוד בוטו יפני, די.ג’יי ח’ריב ותערוכת מזוודות נודדת של קבוצת “קרע”

יום רביעי, 16.9

20:00 יוגה

הופעות במוסררה (בחניון שבתחילת רחוב הע”ח פינת כביש מס’ 1)

יום חמישי, 17.9

20:00 אירוע נעילה של “מנופים” ברחוב שושן

יום שישי, 18.9

ערב ראש השנה. תודה לאל שהחגים מתחילים, אפשר יהיה לנוח (אני מקווה). מצד שני, זה מזכיר לי שאני רוצה גם ללכת לילה אחד לסיבוב סליחות בבתי כנסת בנחלאות או בקעה, ולביקור רמאדן בעיר העתיקה. אם אני אצליח להגיע לרבע מכל האירועים האלה, אני אהיה מרוצה מאוד.

הרפתקאות חדשות בנו-פיי

יש איזו מלנכוליה עמוקה שנמצאת בבסיס הסרט התיעודי החדש של רן אייזנשטט על Fact ויורם אליקים. או שמא זו רק אני? לא, לא נראה לי. אני חושבת שהמלנכוליה הזאת, לפחות במבט לאחור, היתה שם כל הזמן, באופן עמוק ובסיסי, אצל כל האמנים שפעלו במסגרת הלייבל, לא משנה איזו מוזיקה הם עשו. לא משנה גם איזה סוג מוזיקה הם עשו, כי תמיד מה שאיחד את כולם זו גישת העשה-זאת-בעצמך ואסתטיקת הנו-פיי (No-Fi). שזה עוד שלב אחד אפילו פחות מלו-פיי (Low-Fi). אחד הדברים שהכי בלטו לי פתאום לעין בסרט הזה הוא ההיעדר המוחלט של בנות ב-Fact. אף פעם לא שמתי לב לזה בזמן אמת, אבל עכשיו פתאום, במבט לאחור, זה כל כך בולט לי. זה היה לייבל של גברים בלבד, ואין לי מושג למה. אני רק חושבת שאולי גם זה נתן ללייבל את הצביון המלנכולי שלו: מין בלוז של גברים לבנים בודדים, כולם בני עשרים ומשהו, בעיר רפאים סגורה ונטושה, שהולכת ומתרוקנת מיושביה ורק הם נשארים מאחור. כי שנות השיא של Fact היו גם שנות השיא של האינתיפאדה השנייה: השנים המדממות של 2002-2001 כשכל שני וחמישי התפוצצו פה אוטובוסים ואנשים ברחובות. אם היה אז אור אחד שלעולם אינו כבה זו היתה באלאנס, חנות התקליטים של יורם (ועופר) ברחוב ש”ץ. היא היתה מקלט ומפלט ומתנ”ס ומקום להופעות ולקניית דיסקים.

רק עשר שנים עברו מאז ש-Fact התחילה לפעול (ב-1999), ורק שש שנים מאז שיורם הפסיק את פעילותה (ב-2003), ואיכשהו זה מרגיש לי כאילו עשרים שנה עברו מאז ולא רק עשור. כל כך הרבה דברים קרו מאז. גם בחיים האישיים שלי וגם בחיי העיר, כולל החיים המוזיקליים שלה. אני זוכרת עד היום את כל ההופעות של Fact ש(היום אני מבינה) היה לי המזל והכבוד לראות: את יאפים עם ג’יפים, פוריטנים צעירים, רעש, סגול 59, צ’רלי מגירה, פרוייקט הגומיה. וכמו שכבר כתבתי בעבר, יש בעיניי (ובאוזניי) קו ישיר שמחבר בין כל הלהקות הירושלמיות שיצרו כאן לאורך עשורים שונים: מנושאי המגבעת, דרך יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים וכלה באשכרה מתים – לטעמי, מדובר בכמה מהלהקות הישראליות הטובות ביותר שפעלו בארץ, בלי שום קשר למידת פירסומן או נידחותן. ויש כמובן גם קו ישיר שעובר בין יורם ו-Fact ובאלאנס ובין כמה ממקומות התרבות העיקריים בעיר הזאת היום והאנשים שעומדים מאחוריהן.

וכמובן, אם יש משהו שהסרט מדגים יפה מאוד, זו העובדה שבירושלים לעולם אין סצינה. בירושלים זו תמיד קהילה, ואלה שני דברים אחרים לגמרי.

רן אייזנשטט עשה גם את הסרט התיעודי “על אדמה מקוללת” (יחד עם יורם אליקים), על פרגוד ולהקות השוליים הירושלמיות של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. מהבחינה הזאת הסרט הזה הוא המשך ישיר לסרטו הקודם. אם יש לי הערת ביקורת טכנית אחת כלפי הסרט, היא כלפי העובדה המוזרה שכל הראיונות עם כל הדוברים נעשו בזווית צילום מלמטה למעלה. זו בחירה בזווית צילום מוזרה מאוד, ואני לא מבינה את הפשר האמנותי(?) שלה. ראיונות כאלה צריכים להיות בגובה העיניים. חבל. אבל מעבר לזה, רק המחשבה על זה שמישהו עשה על איש כמו יורם ולייבל כמו Fact סרט של 56 דקות – לא קליפ של 5-6 דקות, לא סרט קצר של 15-20 דקות, אלא ממש סרט באורך של חצי פיצ’ר – העובדה הזאת מעוררת בי התפעלות. זה סרט מרגש באופן עמוק, בעיקר למי שחי כאן אז, באותה תקופה, ולמי שממשיך לחיות כאן – וליצור – גם היום. מעורר השראה.

דגים מלוחים בחוף ירושלים

שישי בצהריים, גן העצמאות, דג מלוח. מכל האירועים שהעיר הזאת מנפיקה הקיץ, אני חושבת שדג מלוח הוא החביב עליי ביותר: בגלל היעדר היומרה שלו, בגלל שהוא חף כמעט מכל “הפקה” וסממנים מסחריים – לבטח בקנה מידה גדול, ובגלל שהוא צמח מלמטה ואני מאוד מחבבת כל מה שהוא grassroots . מכיוון שמדובר באירוע בפארק, כפל המשמעות הזה מלבב בעיניי. זה גם מזכיר לי אירועים דומים שראיתי בפארקים בסיאטל, שם קראו לזה Pain in the grass. זו כבר השנה השנייה שפעם בשלושה-ארבעה שבועות יש דג מלוח בגן העצמאות, שהוא גם אחד הגנים החביבים עליי. אין באירוע הזה הרבה יותר מכמה עשרות אנשים שבאים להימרח על הדשא בצל העצים הגדולים, עם להקת חובבים שמג’מג’מת ברקע מוזיקה עם גרוב עצל, עמוק ומרוח. זה פסקול מושלם לאחר-צהריים שמשיים וחמימים. אני מוצאת לעצמי פיסת דשא פנויה מתחת לעץ צפצפה, מורידה את האולסטאר ומוציאה את המחברת והעט. הגעתי לכאן הפעם במטרה לנוח ולכתוב. לא כתבתי הרבה ימים וזה חסר לי. אני רוצה לנצל את הסביבה הירוקה והאווירה הרגועה כדי לכתוב. זה כל מה שאני צריכה.

המקום הזה הוא גן עדן לכלבים ועל הדשא כבר רואים כמה עלים חומים, יבשים. עוד מעט נגמר הקיץ ושלכת. בצל העצים הגדולים כמה צעירים משחקים כדורעף, ובכלל זה שני ילדים ערבים. הם לא יותר מבני 12-13, ומצווחות הגיל שלהם עושה רושם שהם נהנים מאוד לשחק. לוקח להם בדיוק 10 דקות לקלוט אותי כותבת במרץ בצד. הם עוזבים את הכדורעף ומגיעים אליי בריצה עם מרכולתם. הם מנסים למכור לי חבילת עטים שאין לי שום צורך בה, אבל אני כל כך נפעמת מהתושייה והעורמה והחושים המסחריים שלהם, שאני כמובן מיד קונה. הם עשו לי מחיר מיוחד של 20 שקלים במקום 35. לא הייתי משלמת על זה אפילו שקל, אבל אני נהנית לקנות מהם את העטים הלא נחוצים האלה. חצי שעה אחר-כך הם שוב חוזרים אליי, בניסיון למכור לי גם מציתים, מטליות מטבח ופנס שהם מדליקים לי ישר בתוך העין. הפעם אני מסרבת בתוקף. הם מאוכזבים. בינתיים, אחד משחקני המפתח בכדורעף-מדשאות שממשיך להתנהל כאן, עוזב את עמדתו כחובט ועובר לשיר עם הלהקה. הוא שר רגאיי ובוב מארלי (כמובן). אחריו שרה מישהי אחרת, משהו בפורטוגזית ובוסה-נובה. מדהים איך מקצב הרגאיי שלו מתמוסס ומתמזג בלי שום קושי לתוך מקצב הבוסה נובה שלה. מעבר חלק לגמרי. אחלה להקה.

מישהו נעמד מעליי ומפריע לי לכתוב. אני מרימה עיניים ומזהה את דודו. הוא מחייך ומתנצל שהוא מפריע לי. אנחנו מדברים במשך כמה דקות. הוא רצה לנגן פה בתופים אבל יש תור, מסתבר. אני שואלת אותו על מורה לבס, אם הוא מכיר. אנחנו נפרדים והוא הולך, אני ממשיכה לכתוב.

בינתיים מגיעים שניים-שלושה פאנקיסטים. אני מזהה אותם מאירועים אחרים בעיר. הם יפים וצועדים בגאווה טווסית. הוא עם מוהוק אסוף עכשיו בצבע כתום, היא בשיער ורוד ודוק מרטינס, אחד שחור ואחד ורוד. הם פורקים את תרמילי הגב הגדולים שלהם עם מזרונים דקים מגולגלים לרגלי אחד העצים. הם מצטרפים בשמחה לשאר האנשים, שנראה שאת חלקם הם מכירים. יש כאן בחור רוסי צעיר שפלג הגוף העליון שלו מכוסה קעקועים, כולל קעקוע של הומר סימפסון במעלה הזרוע. הוא חייכן וחברותי וחמוד. לא רחוק ממני מתיישב בחור צעיר בגופיה קרועה. הוא מחבק עצים, ואולי בגלל זה הגופיה שלו קרועה. הוא מטפס על עץ אחד ויושב עליו, אחר כך יורד ממנו והולך לטפס על עץ שני. אני חושבת על ג’וליה באטרפליי וטוב שיש בעולם מחבקי עצים, גם כשהם נתפסים תמיד כתמהונים.

בשעה חמש אחר-הצהריים מתחילה רוח קרירה ונעימה, האור שמסתנן דרך צמרות העצים נעשה רך יותר וגן העצמאות על יושביו נראה כמו פיקניק בציור של סרה. אני שמה לב שאני כותבת כבר שעתיים ומילאתי חצי מחברת. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להתקפל וללכת, אבל כל כך נעים. יכולתי להמשיך לכתוב כך לנצח. רק לשבת יחפה בדשא ולכתוב. זה הכל. זה כל מה שעושה לי טוב.

חגיגה נודדת

בצהרי שישי חמים ולחים אני נודדת בין האוגנדהפסט למסיבה ברחוב שושן. אני מתחילה באוגנדה, וזו גם תהיה הנקודה שבה אני אסיים את השוטטות הזאת. כמו נמל הבית. באחת וחצי בצהריים באוגנדה די.ג’יי מנגן מוזיקת אייטיז (ג’וי דיויז’ן) ואני עוברת בין הדוכנים. אני מתחבקת עם הללי ופוגשת במפתיע את ליאור שלא ראיתי המון זמן וטוב להתראות שוב. אני מדברת עם אמיתי וקונה ממנו ארבעה הדפסים. אני אוספת מלוא חופניים פליירים ופנזינים. אני מחבבת פנזינים. הם הגירסה הפרה-היסטורית של האינטרנט. לפני היות האינטרנט, הפנזינים היו אלטרנטיבה תרבותית לעיתונות הממוסדת. היום הפנזינים הם אלטרנטיבה לאינטרנט עצמו, שברובו הגדול הפך לממוסד ומשעמם. יש משהו צנוע בפנזינים, משהו בניגוד-לכל-הסיכויים, שאני מחבבת. העובדה שמישהו עוד טורח לקחת נייר A4, מספריים ודבק, טוש שחור, לכתוב ולצייר ואז לצלם את כל זה במכונת צילום ולשדך בסיכות – היא כמעט נוגעת ללב. אז אוגנדהפסט היא תמיד הזדמנות טובה בשבילי לקנות פנזינים. MFM, “נחיתה רכה” של הילה נועם, “מבוא לטכניקה” של בועז קדמן וגיל לביא, ומאלה האחרונים אני קונה גם דיסק בשם Broken Music Box, עם עטיפה כמו ספר ילדים ישן ועם אוסף הקלטות ביתיות. אני קונה גלויה וסיכת כפתור של מישהי שמסתתרת תחת השם Red Elk, ואני חושבת שזהו. בינתיים נערי הפוסטר מתחילים לנגן בחדרון ההופעות, ואני מציצה. הם נראים בדיוק כמו השם שלהם: היפסטרים מודעים מדי לעצמם, למוזיקה ולציטוטים האייטיזיים. כך שאחרי שיר אחד אני מסתובבת והולכת. אם הייתי מקימה היום לייבל הייתי קוראת לו Death to Hipsters. יש לי מלחמת חורמה בהיפסטרים. אני לא יכולה לסבול את עודף המודעות העצמית, עודף האירוניה, עודף האופנתיות שלהם, בלי אף גרם אחד של אמת, כנות, רגש אותנטי, איפוק ואנדרסטייטמנט.

גם את טרי פויזן אני עוזבת ברחוב שושן אחרי שיר אחד בלבד, מאותן סיבות. אם כי את רחוב שושן כולו אני עוזבת מסיבות נוספות אחרות. אני לא רוצה להישמע כפוית טובה, ואין לי ספק שעולה הרבה מאוד כסף להפיק את מסיבות הרחוב האלה, ועוד שבוע אחרי שבוע, כל פעם ברחוב אחר. זה עולה כסף להעמיד את כל המיצגים והמוצגים האלה, ואני בטח ובטח רוצה שישלמו לאמנים כערכם. אבל קשה לי לראות הופעת מוזיקה – אפילו אם אלה טרי פויזן עם הדיסקו-טראש הסינתטי שלהם שהוא לא כוס התה שלי בשום שעה של היום – תחת מסך ענק שעליו מוקרנות שקופיות של אגף תרבות וחברה של העיריה ושל המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים. זה לא מתחבר לי ביחד. מסתבר גם שהשמחה שלי על הסתלקות החסות הסלולרית מפסטיבל הקולנוע האחרון היתה מוקדמת מדי – בכניסה לרחוב שושן עומד דוכן של תאגיד סלולרי שמציע הטבות ומשרות לצעירים בעיר. שלכאורה גם זה יפה, עד שזוכרים שעבודה בשירות לקוחות היא המקבילה בת זמננו לסדנאות היזע של פעם.

אז המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשאני מגיעה לשושן בשעה שתיים-וחצי היא, אני לא מאמינה שבשנה שעברה חשבתי שהיו כאן המון אנשים. זה היה הרבה מעבר להמון הפעם. הרבה הרבה מאות של אנשים. מתחככים זה בזה בזיעה ובחום, עם בירה בכוסות פלסטיק, עם סלולריים צמודים לאוזן, מנסים נואשות לאתר אחד את השני בקהל אבל אי אפשר לשמוע כלום מבעד למוזיקת הטכנו התעשייתית. כשעזבתי בשלוש-וחצי, הסדרנים חסמו את הכניסות ולא נתנו לאף אחד יותר להיכנס, והיו עוד עשרות רבות של אנשים מעבר למחסומים שרצו להיכנס. זה הדהים אותי לגמרי. זה עדיין מוזר בעיניי. החדר שלי היה קטן ואינטימי פעם. עד לא מזמן, למען האמת. איך הגיעו אליו כל כך הרבה אנשים? אני לא רוצה שהוא יהפוך להיפסטרי ואופנתי. לא היה לי שום סיכוי ליהנות הפעם ברחוב שושן. זה פשוט גדל למימדים מפלצתיים. אני שמחה שהייתי שם בשנה שעברה, כשהכל עוד היה בחיתוליו ובמימדים צנועים (יחסית).

ובכל זאת, היו כמה דברים שהצליחו להגיע אליי מעבר להמון המתהולל: הבחור עם מכונת התפירה שתפר כובעים. הבחורה שכתבה מכתבי אהבה חינם לכל דורש. הקרירות והאפלה של “הקצה”, יחד עם הקרנת הוידיאו. ציור קיר של יגאל שנדרי על דלתות המתכת הגדולות של אחד המחסנים/בתי מלאכה במקום. צילומי הסקייטבורדינג של דניאל בק. הרעיון של הופעה על פלטפורמה של מנוף היה חביב, כמו גם השימוש בחלקי בובות מבותרות, אבל לא יותר. זה לא המקום לחפש אמנות גדולה, ואפילו כאמנות רחוב כבר ראיתי דברים טובים וחזקים יותר. אבל בנקודה הזאת אני בעצמי מתחילה להישמע כמו היפסטרית, אז עדיף שאני אסתום. היו עוד כמה דברים שלא הצלחתי לקלוט בצפיפות ובדוחק, ואני תוהה, אם אבוא לשם מחר, בשקט, כשרחוב שושן יחזור להיות הרחוב הצדדי, האפרורי והמנומנם שהוא בדרך כלל בשעות היום – האם אפשר יהיה עדיין לראות את העבודות? אני מקווה שכן, אחרת זה באמת חבל. כל ההשקעה הזאת בשביל אחר-צהריים של פורענות אחד.

אז אני חוזרת לאוגנדה. מתאימה לי הרבה יותר חברתם של כמה עשרות אנשים, שלפחות בפנים אני מזהה את רובם. אני מתיישבת כרגיל בקצה הבר ומזמינה קפה הפוך. גם כאן, אני אצטרך לחזור במועד שקט הרבה יותר כדי לראות את תערוכת הקומיקס במקום. הדי.ג’יי מנגן דרים-פופ שמתאים לגמרי לשעת אחר הצהריים החמה והעצלה הזאת. אחר כך אני יוצאת לשבת כרגיל בסמטה, עם קרני שמש שמסתננות מבעד לעצים ומתחילה רוח נעימה. בחדרון מעבר לקיר מופיעה עכשיו להקת פנטגראם – הופעה לא אופנתית ולא היפסטרית בעליל של גיטריסט חשמלי ומתופף שמנגנים דרון. זה ז’אנר אימתני וקיצוני במיוחד של מטאל, אבל מי ששומר על ראש מספיק פתוח מגלה מהר מאוד שיש בו משהו מלודי, פסיכדלי ואמביינטי מהפנט ממש. הבחור שיושב לידי על הספסל בסמטה אומר לבחור שיושב מצידו השני שהוא לא שמע מוזיקה כזאת מאז גיל 16 ברוסיה. אני מחייכת.

הטקסט הזה כבר נהיה לי ארוך ולא קוהרנטי, ואני מנסה לקשור את כל הקצוות. אלה שתי התמונות שנחרטו לי בראש וזה מה שאני אקח איתי מאחר הצהריים המבולבל, הנבוך וחסר הנוחות הזה. האחת, זו העובדה שבמסגרת מסיבת הרחוב פתחו לרווחה את ההוסטל ששוכן בשושן 2, ונתנו לדיירים למכור עבודות יד שלהם. לא ידעתי אפילו שיש כאן הוסטל. קניתי מהם שתי מחרוזות צבעוניות. השנייה היא העובדה שבדרך משושן לאוגנדה שמתי לב פתאום שלאט אבל בנחישות, העבודות על הרכבת הקלה ברחוב יפו הולכות ונשלמות. או.קיי, לפחות מתקדמות. כבר סגרו מקטעים שלמים עם אבני ריצוף וזה מתחיל לקבל צורה. אפשר כבר להרים את העיניים ולראות פתאום, מעבר לכיעור ולאימה, עד כמה יפים הבניינים לכל אורך רחוב יפו, מכיכר ספרא ועד התחנה המרכזית. בשבוע שעבר הייתי בסיור ברחוב יפו עם יורם אמיר, שהוא מגדולי נביאי הזעם ואבירי המאבק על שימור פני העיר והבניינים ההיסטוריים שלה. כשהכל כאן יושלם, אני מקווה שלמישהו בעירייה יהיה חשוב מספיק לדאוג גם לשיפוץ ושימור הבניינים האלה שלאורך רחוב יפו. כי הקיץ ייגמר בסוף, נחילי התיירים יעזבו את העיר ואיתם גם ההיפסטרים שבאים לחפש מסיבות. החגיגות הנודדות יגיעו לקיצן, ואנחנו נישאר עם הדברים החשובים באמת: עם דרי רחוב ופגועי נפש שזקוקים להוסטל. עם נוער מנותק ומכור לסמים שזקוק למקום. עם תושבי מזרח העיר. עם רכבת קלה שצריכה לנסוע. עם אשפה ברחובות שצריך לפנות. עם בתים היסטוריים שחייבים לשמר ולשפץ. כל השאר הוא לא יותר מקצף של בירה במסיבת רחוב בצהריים חמים ולחים.

המנונים עירוניים

בוקר מושלם בעיר מתחיל ככה: אני נפגשת לארוחת בוקר מאוחרת עם אביגיל בקפה רשלה ברחוב החבצלת. זה יותר בית תה מבית קפה. אנחנו מזמינות ארוחת בוקר אחת, אביגיל שותה קפה ואני מזמינה תה. מגיע קנקן פורצלן לבן עם תה סיני ירוק עם לימון, תפוח וג’ינג’ר, ועם מסננת קטנה וצלוחית ליד. יש גם כלי לסוכר מחרסינה פרחונית ובו קוביות סוכר ומלקחי כסף קטנים. יש כאן עוד הרבה סוגי תה: תה לבן ותה יסמין, תה ארל גריי וצ’אי אפריקאי, תה דרג’ילינג ואינגליש ברקפסט. אני רוצה לנהל בית תה כשאהיה גדולה. בית תה פשוט, נקי ומינימליסטי. תה הוא זן, הוא אמנות ותפיסת עולם וצורת חיים בפני עצמה, שונה מאוד מתרבות הקפה.

ברחוב החבצלת יש עדיין חנויות ישנות לצד המקומות האופנתיים שנפתחו בו בשנתיים האחרונות. יש כאן סנדלר, סוכנות למכירת תכשירי שיער, המספרה של רמי, חנות המסגרות של רפאל, השווארמה התורכית של לזר ושוורץ הסיטונאי. יש כאן דירות שכורות של סטודנטים ויש את הרבנות. את חנות המכנסיים הפסיכדליים של ציפי סיקסטיז החליפה חנות סמי-אוונגרדית עם השם הלא ברור אי והי (E ve He). בין השאר נמכרות בה חולצות של “התקליט” (או שמא “הקסטה”, האחות הקטנה של “התקליט”) ושאר פריטים של נערות רוק. בחלון הראווה יש שיר –

קיץ / דנה פרנק

קשה לקרוא לזה רוח. ובכל זאת
היא גורמת לקצה הסיגריה שלי לפעום באדום
כמו לב שקראו בשם בעליו

אחרי שאביגיל ואני נפרדות, אני הולכת מכאן לדפדף בדיסקים בתו השמיני ולחטט בספרים ותקליטים ישנים אצל טריונפו. התו השמיני מעורר בי געגועים לבאלאנס ולפיקידילי וכל מה שאבד במעבר מתקליטים לדיסקים ולקבצים דיגיטליים. אני מתנחמת בדיסק חדש של ה-Eals ואוסף בשלושים שקלים של הלמונהדס – מעניין באמת מה קורה עם אוון דנדו בימים אלה. שנות התשעים. באבט ליד עדיין פתוחה וצפופה כרגיל, למרות שנילי כבר לא כאן. אני אחזור לבאבט בחורף, כשיתקרר.

טריונפו היא חנות שבמקור היתה כריכיה של ספרים ישנים, שנמצאת מול הבולינט ובירמן. יש להם גם מרתף שנראה כמו בית עבוט ויקטוריאני או בית ממכר עתיקות. יש שם כלים ישנים, גלויות ותמונות, ספרים ומדפים עמוסים בתקליטים. בפעם הקודמת מצאתי שם אלבום עם שלושה תקליטי 78 של וודי גאת’רי, עשויים מבקליט שחור כבד, בשם Dust Bowl Ballads. אני לא יכולה לנגן את התקליטים האלה על הפטיפון מודל 79′ שלי, מפני שהם דורשים גרמופון עתיק עוד יותר. אבל זו פיסת היסטוריה, שעל העטיפה שלה מתנוסס צילום שחור-לבן מימי השפל הכלכלי הגדול וסופות האבק של שנות השלושים. אני תמיד מבטיחה לעצמי להקדיש לפחות שעה לנבירה יסודית במדפי התקליטים העמוסים, אבל תמיד השילוב האסטמתי של טחב ואבק שולח אותי מקץ רבע שעה חזרה אל מפלס הרחוב, מתעטשת ודומעת. לא נורא. כל פעם אני חוזרת לקצת זמן.

במה שהיה פעם באלאנס פתחו גלריה לאמנות עכשווית. אני שמחה שפתחו שם גלריה ולא מספרה או בוטיק בגדים או חנות נעליים. בערך בזמן שבאלאנס נסגרה, נסגרה גם חנות הספרים בית הלל במעלה רחוב הלל, ועד היום לא נפתח שם כלום. חבל. בגלריה דאנא, כך היא נקראת, יש תערוכה של איוון שוובל, שכל מה שאני יכולה לומר עליה הוא שהיא נחמדה. הייתי רוצה לראות שם תערוכות קצת יותר נשכניות ובועטות. יש המון אמנים בעיר הזאת שזקוקים לחללי תצוגה. הלכתי לפני כמה שבועות במיוחד לבית שמואל כדי לראות תערוכה של דודו פנסו, שהוא צייר נהדר שמצייר תמונות צבע של נופי פנים וחוץ מהקטמונים. הציורים באמת טובים מאוד, אבל בית שמואל זו לא גלריה כך שחלל התצוגה לא היה מוצלח ולא התאים לציורים, וחבל.

במעלה מדרחוב בצלאל אני עוצרת תמיד מול לוח המודעות המאולתר, קצת מעל קפה בצלאל. תמיד אפשר למצוא שם פליירים של הופעות ואירועים ועניינים מעניינים. על בריסטול צהוב, באותיות דפוס ומשיחות מכחול לבנות, תלוי שם שיר – אולי הוא נשאר למזכרת ממטר על מטר או אירוע שירה אחר –

על כרכובי העיניים
מתיישבות
ציפורים עייפות
אוספות תחת כנפיהן
את היום ואת מעלליו

אין איזכור לשמו של המשורר/ת. משורר אלמוני. כמו כל האנשים המוזרים שאוספים בולים ישנים או פרפרים, ככה אני אוספת שירים כאלה.

רחוב עזה מסמן לי שאני קרובה הביתה. זה הרחוב הראשי של הכפר שלי. אני מכירה את כל החנויות שנפתחו ונסגרו בו במשך השנים. כשעברתי לגור כאן באוגוסט 1996 היתה רק קונדיטוריה ותיקה אחת בשם אגוזית (או משהו דומה) שאחר-כך החליף אותה קפה עטרה והיום החליפה אותו הסושייה. זיגמונד – או הזיגמונים – היה עדיין קיוסק פינתי שמכר עיתונים וסיגריות. בחנות שאף פעם לא מחזיקה מעמד הרבה זמן בפינת רד”ק היתה חנות בגדים קטנה של “שש”. את קפה פילטר החליף הקופי שופ, ובמקום קפה רחביה נפתח עכשיו קפה יהושע (שגרר אחריו מודעות נאצה חרדיות על השיקוצים שהוא מגיש בלב השכונה הדתית רחביה). בלי סוף מספרות היו פה תמיד – זכר, כנראה, לעבר הייקי של רחביה וכל נשות הדוקטורים והפרופסורים שלה. בפינה של מטודלה הספר שלי פתח עכשיו חנות גלידה, שנראית קצת כמו זוּלה. מרוב שהיא פופולרית, אני צריכה עכשיו לרדוף אחריו בין עזה לברלין בכל פעם שהשיער שלי גדל פרא עוד יותר מהסטנדרטים הליברליים מאוד שלי, כדי שהוא ימצא זמן לספר אותי. מכל בתי הקפה של עזה, בית הקפה החביב עליי הוא חנות הלחם של תומר. יש בו משהו שמזכיר לי את קפה מומנט המקורי – זה שפעל באמצע שנות התשעים לפני שנחרב בפיצוץ מחריד במה שהוא היום הרסטובר. מומנט המקורי, שהיה קטן ומתוק ושוקק חיים ושכונתי, שכן ממש ליד לחם תומר, במה שהוא עכשיו הפיצוצייה. אצל תומר אני קונה לפעמים לחם, ויושבת לשתות קפה ולהתבונן בתיאטרון הרחוב או “בלט המדרכות המורכב”, כמו שקראה לזה ג’יין ג’ייקובס, הגורואית של האורבניסטים. אף פעם זה לא משעמם. על הלוח הגדול בחוץ נכתב בגיר משהו שנקרא לי כמו שיר –

הלחם של תומר
לחמי שאור
בצק עלים
קייטרינג לאירועים
סלט כפרי, אייס קפה ועוד
נא לא לעשן!