קטגוריה: ירושלים

גל החום של אמצע השבוע הוציא את כולם החוצה. שלישי בערב, תשע וחצי, העיר פקוקה ואין אף מקום חניה. מוסה ואני חונים בסוף ברחוב שבטי ישראל, וחוצים את כיכר ספרא השטופה באור זרקורים לרגל הסטריט בול. אנחנו מגיעים לאוגנדה ברבע לעשר רק כדי לגלות ששלום גד כבר באמצע השיר השלישי שלו. יום אחד אני אצליח אולי לפענח את הקוד הסודי של שעת ההתחלה של הופעות. מכיוון שההופעה פורסמה בתשע, חשבנו שהיא תתחיל בעשר. למרבה ההפתעה החדרון הקטן באוגנדה מלא – אני כבר לא רגילה לראות הופעות של יותר מחמישה אנשים בקהל. אז אנחנו יושבים על הבר ומוסה מזמין ערק אשכוליות ואני מדברת עם דודו מהרדיו. אני מקווה לשמוע את שלום גד בהזדמנות אחרת. למוסה יש קרייבינג קרניבורי ואנחנו הולכים למקום החדש של פיני, על פינת יפו ומגרש הרוסים, שמוכר רק קבבים. האמת שזה רעיון מבריק. אם יש מזללות המבורגרים, אין שום סיבה שלא יהיו מזללות קבבים. זה מקומי ומדויק, ופיני הוא קצב ושף מעולה. מוסה מדווח שזה טעים, לי כואבת הבטן באותו ערב ולא נראה לי שבשר בעשר וחצי בלילה יעשה לי טוב.

הדרך משם לבאסס נראית כמו חזיון פוסט-אפוקליפטי. על חורבות רחוב יפו, שבמרכזן ניצב בגאון תא שירותים בודד של חברת מוצאות, מתהלכים אינספור בני נוער אמריקאים בין מסילות המתכת שיסיעו יום אחד את הרכבת הקלה. מכיוון שלא עוברים שם עכשיו כלי רכב זה נראה כמו יום כיפור סוריאליסטי ומעוות. מכמה מרפסות מעל הרחוב בוקעת מוזיקת רגאיי בקולי קולות. בכיכר ציון חונים שני ואנים של נחמן-מאומן, וברסלבים על אל.אס.די מרקדים על הגגות שלהם לצלילי טראנס חסידי בקולי קולות. אני רוטנת למוסה שאני לא חושבת שהחניה שלהם פה היא חוקית, והוא אומר לי לא להיות קטנונית ומרירה – זו לא החניה שלהם שהיא הבעיה. בדרך אנחנו עוד קונים גלידה, ובסוף מגיעים אל הבאסס.

בתוך האפלולית של הבאסס מנגנים תשעה בסיסטים ומנצח את “קוברה” של ג’ון זורן. אין יותר מעשרה או חמישה-עשר איש בקהל. קוברה היא לא יצירה כתובה, היא יצירה שמאלתרים על המקום, ומשום כך היא יותר משחק שבנוי על הדיאלוג שבין המנצח לנגנים, ועל היחסים שבין הנגנים לבין עצמם. הנגנים רשאים שלא להישמע להוראות המנצח, שמתקשר איתם בתנועות ידיים, חבישת סרט ראש אלסטי (כמו של טניסאים) וכרטיסיות גדולות שנושאות אותיות ומספרים. הנגנים בתורם עונים לו בהרמת ידיים, ספירת אצבעות ומימיקה של שיסוף גרונות. על הבמה יש חמישה קונטרבסים וארבעה בסים חשמליים. הבסים מנגנים, גונחים, מהמהמים, משוחחים ביניהם, והנגנים עצמם משמיעים לפעמים קולות שונים כמו ציחקוקים, קולות הקאה, שירה ג’אזית ועוד. בעיניי זו הוכחה נוספת לזה שלבסיסטים יש ראש פתוח וחוש הומור יותר מלכל הנגנים האחרים. אני לא יכולה לתאר לעצמי תשעה גיטריסטים מבצעים את המשחק הזה של ג’ון זורן, עם כל האגואים שלהם. לפני חודשיים בערך, כשסיפרתי למוסה שהייתי בהופעה של קונטרבסיסטים למען השלום, הוא העיר ביובש שהוא מעולם לא ידע שהבסיסטים הם המכשול בדרך לשלום. נשבעתי לעצמי (שוב) שאני רק עוברת את חודש יולי העמוס בעבודה, ומוצאת לעצמי מורה לבס.

* * *

כבר בכניסה למדרחוב דורות ראשונים מישהו שופך לי על הרגל בירה. בכניסה לבולינט מישהי שופכת עליי קולה. הם מחייכים ומתנצלים, זה לא בכוונה. אני מחייכת חזרה. מזל שמישהו בדיוק מתיז עליי ועל סביבותיי מים מאקדח מים אימתני. אני נכנעת ומחליטה לשחות עם זה. אין שום טעם להילחם בקארמה שלי לאחר-הצהריים הזה. נגזר עליי להיות רטובה ודביקה. יום שישי, שתיים וחצי בצהריים, מסיבת רחוב בסמטה של בירמן ובולינט. למרות שזו סמטה, אני מעריכה את מי שהצליח למתוח בין גגות הבניינים משני הצדדים יריעת בד לבנה ענקית, שמסוככת ומצלה על הרחוב. בין הבניינים נמתחים גם חבלי כביסה ועליהם תלויות חולצות כתומות של בולינט. על המרפסות עומדים המון צעירים, כאמור עם אקדחי מים. העיר הזאת צריכה דחוף ים. אני קונה לחמניה עם נקניקיה בבירמן ועומדת מהצד לצפות בהופעה של אבי וקנין. מסביבי יש אינספור אנשים, שאת הגיל הממוצע שלהם קל לזהות לפי העובדה שחצי מהבנים לובשים חולצות סוף מסלול. הבנות בשמלות קיץ קצרות, גופיות ומכנסונים, וכולם בכפכפים. זה נראה כמו פגישת מחזור של כל התיכוניסטים בעיר, שיצאו לחופשת סופשבוע מהצבא. עומר קצת חסר לי. כולם שותים בירות וערק ואוכלים משולשי פיצות מפיצה אפל שבתחתית הרחוב, שלא הפסיקו לעבוד כמו משוגעים. אני ממתינה להופעה של הג’ירפות.

כשהם עולים סופסוף לבמה הרחוב כולו מלא לגמרי. גלעד כהנא הוא שילוב של פוליטיקאי דמגוגי במיוחד ונביא זעם. לפני כל שיר של הג’ירפות הוא נושא נאום חוצב להבות של רבע שעה, שנשמע כמו נאום ממסע בחירות. יותר מפעם אחת התחשק לי להגיד לו סתום כבר, נודניק. שתוק ותשיר. תן למוזיקה ולשירים שלך לדבר במקומך, להגיד מה שיש לך להגיד. אבל אין מה לעשות, כהנא הוא מצד אחד אבי אבות החרטטנים (יחד עם עוד כמה עיתונאים שמתחזקים גם להקות רוק. בלי שמות), אבל מצד שני, יש לו את הכריזמה שלו. כשהוא אומר שהוא אוהב להופיע בירושלים מפני שיש כאן את השילוב הזה של רעב, כעס ותשוקה, אני נאלצת להסכים איתו. אני חושבת שהוא צודק, שאלה באמת שלושה מהמאפיינים הבולטים ביותר של העיר. מישהי מהקהל זורקת עליו זוג תחתונים (בצבע תכלת), והוא חובש אותם בגאווה על הראש. עם כל הדברת שלו, ההופעה של הג’ירפות היתה טובה מאוד. לפני עמדו שלוש המלצריות הקטנטנות של בולינט, עם הרסטות והפירסינג והעור החשוף שלהן, ובין מזיגת בירה אחת לשניה הן לא הפסיקו לרקוד. לידן עמדה מישהי מבוגרת – בעצם, אני לא בטוחה שהיא היתה יותר מבוגרת ממני, רק שכל השיער שלה היה אפור – ורקדה לעצמה. כל הצעירים בני העשרים התבוננו בה בשילוב של תימהון ורחמים, ולא רציתי להגיד להם, אין לכם מושג כמה מהר גם אתם תגיעו לגיל שלה. ושלי. ומה אתם חושבים, שאנשים מבוגרים אמורים לצאת לגלות בערבות הקרח? אבל למה להיות משביתת שמחות.

היתה שם לפני הג’ירפות גם להקת חיקוי לגאנז-אנ-רוזס, עם כל המניירות האפשריות. זה היה לגמרי מצחיק, הגיטריסט עם הפאה וכובע של סלאש, הזמר הקטן עם הקול הצווחני והטיית הגוף לאחור (למרות שהוא היה דווקא כהה והזכיר לי יותר את כריס קורנל במראה הסרסור הצרפתי שלו). הם סיימו עם פרדייז סיטי. קח אותי לפרדייז סיטי, במקום שבו הדשא ירוק והנערות יפהפיות, קח אותי הביתה.

העיר הזאת היא לא גן עדן, אבל היא עדיין – שוב – תמיד, כנראה – הבית.

* * *

חזרתי הביתה לפנות ערב, הישר למקלחת. דיברתי בטלפון עם עומר, שבילה את סוף השבוע עם החברה שלו בהוד השרון, ועם ההורים שלי. שתיתי עוד מים. בשמונה בערב עשיתי מה שחלמתי עליו כל השבוע: נכנסתי למיטה. בתשע בערב כבר לא היה עם מי לדבר. קמתי הבוקר בתשע.

מוסה ואני הודפים את דלת הזכוכית ומסיטים את הוילון הכבד, ונכנסים לתוך התאורה הכתומה-אדומה-עמומה של ה”טיפה”. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהמקום נראה כמו מאורת זוחלים קדמונית. הדבר השני שעולה לי בראש זה “יוווווווּ, מגניב”. ארבעה גברים יושבים על הבר שמעברו השני ניצבת הברמנית. הם מציצים לאחור כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן בפינה. מוסה מזמין וודקה-אשכוליות, אני עם דיאט קולה. אני עדיין לא שותה אלכוהול. ברקע פי.ג’יי הרווי. מוסה אומר שהוא לא היה כאן מאז שהמקום היה עוד הרוזה. גם אני לא. אני מתבוננת סביב וכאמור, מוצא חן לי כאן. יש על הקירות כמה ציורים גדולים, אקספרסיביים, אין לי מושג של מי, אבל הם טובים. המוזיקה מעולה. הברמנית מדברת עם הגברים שלה על הבר, שני טיפוסים לא ברורים מגיחים ויוצאים, הדלת נפתחת וזוג חבוק נכנס פנימה כמו צמד שנמלט על נפשו אל מקום מסתור ומקלט. היא בחורה שחורה מהממת עם תסרוקת אפרו, הוא גבר צעיר מטורזן שנראה כמו אלביס. המקום הזה הוא קצת כמו טווין פיקס. מוסה עצמו לובש עדיין את בגדי יום העבודה התאגידיים שלו, מה שאומר שהוא מאוד אלגנטי הערב: מכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקיקים, חולצה מכופתרת בהירה עם פסים דקים תכולים-אפורים, וחפתים אדומים(!). זה התחכום הניו יורקי שלו.

המוזיקה מתחלפת לטריפ-הופ, משהו מנגזרות מאסיב אטאק/טריקי/מרטינה טופלי-בירד. מוזיקה אורבנית לשעת לילה מאוחרת. כשהעיניים שלי הופכות לשני חרכים צרים אנחנו יוצאים אל הרחובות הקפואים, הריקים, השוממים של מחנה יהודה בלילה. בסטייקיית חצות ובסימה האורות עוד דולקים וכמה אנשים עם כיפות לבנות גדולות וזקנים לבנים גדולים עוד יותר יושבים בפנים ואוכלים ומדברים. אולי על ביאת המשיח. הערב של מוסה ושלי בשוק התחיל מוקדם יותר בערב, בסמטה של מזרחי, עם הרכב רבטיקו שניגן מוזיקת נשמה יוונית וכל הסמטה רקדה ושתתה ואכלה כאילו היתה חמארה אחת גדולה. היו שם הרבה אנשים – חציים מבוגרים וחציים צעירים מאוד, חלקם תיירים אמריקאיים ומרביתם מקומיים, כמה חובשי כיפות, כמה הומואים שרקדו כמובן הכי יפה, ושני כלבים. ההרכב נקרא “פרח אדום”, והוא כלל קונטרבס, גיטרה אקוסטית, בוזוקי, כינור, וזמרת נדיבת חמוקיים ונדיבה עוד יותר בקול שלה. היא מנגנת גם על כלי הקשה, בעיקר קסטנייטות. ההרכב הזה הוא של תומר כץ, והוא זה שמנגן על הבוזוקי וגם שר.

במכונית של מוסה, שמשייטת בשקט בתוך חשכת הליל כמו ספינת חלל, אנחנו מדברים על התקליטים של יהודה פוליקר. על “עיניים שלי” ושאר האלבומים היווניים שלו, על בנזין, על “אפר ואבק”, על המלחמה ההיא ועל הצילום ההוא, ואיזה גילוי מהמם זה היה להבין פתאום שאתה דור שני. שפתאום יש לזה שם ואפשר לדבר על זה.

* * *

שישי בערב, מוצאי חג השבועות וערב שבת, סופשבוע ארוך, העיר נטושה ועומדת מלכת. ברחוב יפו החרב מהלכות רק קבוצות של דתיים וחרדים בדרך לתפילה. באוגנדה מופיעים מריה אוצ’ר ורייסקינדר, ואין יותר משישה אנשים במקום. כולל שניהם וכולל איתמר, הבעלים. ואני. למריה אוצ’ר יש חצאית מיני מג’ינס, טייץ שחורים עבים, משקפיים גדולים ונעלי עקב משנות החמישים או השישים, שיער ארוך ופוני שגזור רע במתכוון, וציפורניים שצבועות לק צהוב. מריה אוצ’ר שרה באנגלית, מדברת בעברית וחיה בברלין. היא מנגנת על גיטרה אקוסטית בצבע בורדו, ובחדר הקטן עם כל כך מעט אנשים היא לא זקוקה אפילו למיקרופון. המוזיקה והשירה שלה נשמעים לי איפשהו בין פי.ג’יי הרווי וקריסטין הרש. אפשר לקרוא לזה פריק פולק, או קוויר פולק, או מה שזה לא יהיה, אבל בגלל האומץ והנחישות להופיע גם כשאין ממש קהל, ועם מיצב למרגלותיה שכולל דילדו בצבע ירוק זרחני – מריה אוצ’ר היא בעיניי פאנקיסטית. ברלינאית.

נזכרתי שכבר שמעתי בעבר את רייסקינדר, אבל איכשהו נעלם מעיניי שהוא הסולן של אשכרה מתים. הפעם, שלא עם להקת גיטרה-בס-תופים, זה רק הוא והטייפ ואיזה מכשיר דיגיטלי, שעל רקע מוזיקת הצעצועים האלקטרונית שהם מפיקים הוא שר את הטקסטים הסרקסטיים-אפוקליפטיים שלו. השילוב הזה גורם למוזיקה שלו להיות מצחיקה ומדכאת בו זמנית ובמידות שוות. בשיאו של הסט החדר מתמלא במספר שיא של 17(!) צופים. זה בגלל שהגיעו תל אביבים. אפשר לראות עליהם שהם תל אביבים ממרחק 60 ק”מ. אני שומעת אותם מדברים על מקומות אופנתיים כמו הפרוזדור ועל ה”סצינה”. זו הסצינה התל אביבית שאני שונאת. תמיד גרסתי שאחד הההבדלים בין ירושלים לתל אביב הוא שבירושלים יש קהילה ובתל אביב יש סצינה*. לידי נדחקת כוסית תל אביבית ומתחילה להתפתל בעוויתות עם המוזיקה. אני מרסנת דחף להכניס לה מרפק בצלעות. אוגנדה תחת כיבוש תל אביבי זה לא כיף. אני נזכרת בחברים הסיאטליים שלי שדיברו תמיד בתסכול על הפלישה התיירותית מקליפורניה, שמחללת את כל המקומות הקדושים, האותנטיים, האמיתיים, המקומיים “שלהם”. אני יכולה להבין את זה. Oh well, whatever, nevermind.

* ולא רק במוזיקה.

עמרי הגיע בתחילת השבוע לביקור מולדת מארצות הקור. תחת שמש מזרח תיכונית קופחת אנחנו הולכים לנגב חומוס בעכרמאווי. האיזור הזה שליד שער שכם שוקק חיים, בשולחן שלידנו יושבים שלושה אנשים שאני מכירה עוד מבית הספר במוסררה, ואנחנו מחליפים שלומות וברכות. ואניה מסדנת ההדפס מגיע גם כן, ומנצל את ההזדמנות כדי להזמין אותנו לתערוכת הדפסים של כמה אמנים מניו יורק שנפתחת בסדנה. אחרי החומוס אנחנו עוברים שם, אם כי אני אצטרך לחזור לשם שוב כדי לצפות בתערוכה מקרוב. המון זמן לא הייתי בסדנת ההדפס. מעבר לעובדה שזה מקום מרתק, הוא צופה גם אל נוף נהדר: מצד אחד העיר העתיקה והר הזיתים, ומהצד השני, ממש מעבר לכביש, בית החולים האיטלקי. הו, מוסררה אהובתי. אולי באמת אני אלך לשם השבוע כשאני אהיה בשכונה לרגל אירועי מוסררה-מיקס.

יום שלישי לפנות ערב, רחוב עמק רפאים, יריד רחוב. אני דווקא שמחה שהפעם לא סגרו את תנועת כלי הרכב והרחוב המשיך להתנהל כרגיל. בגלל שלא סגרו את הכביש לא היו כמעט דוכני מזון, מה שאיפשר להופעות השונות להוות את לב העניין. בקרן רחוב אחת מנגן אנסמבל טרה רוסה, שיש לו הרכב כלים מעניין: גיטרה, בס, תופים, עוּד, חליל צד, אורגן וסמפלר/מיקסר. כשההופעה שלהם מתמשכת אני מתנתקת מהם והולכת לבדוק גם את הופעת הדראג של הצמד דני ליפסטיק (מצחיקים מאוד) והופעה של קוסמים/פנטומימאים במבטא צרפתי. זו הופעה שמיועדת יותר לילדים, אבל אני נהנית ממנה. אני חוזרת אחריה לטרה רוסה, ועכשיו כבר הצטרף אליהם רבל סאן, ומרגע זה והלאה זה כבר משהו אחר לגמרי. רבל סאן הוא ראפר עם טונות של כשרון. הוא שחור כמו הלילה ויפה כמוהו. הוא זורם עם המוזיקה ומה שהוא עושה איתה דומה יותר לספוקן וורד על רקע של גרוב עמוק מאוד. זה יפהפה. יותר מחצי שעה נמשך היופי הזה, ומצידי הוא היה יכול להימשך חצי לילה.

הנה מה שהרגיז אותי בהופעה של האחים רמירז ב”קצה”: אל תכתבו – ואני מתכוונת גם לקצה וגם לאחים רמירז – שההופעה מתחילה בתשע-וחצי אם אתם מתכוונים להתחיל רק באחת-עשרה-וחצי. אני מגיעה בעשר, בהנחה שההופעה תתחיל בעשר-וחצי פלוס/מינוס, מה שיאפשר לי לתפוס חצי שעה של תיקלוט של מארקי פאנק. מארקי פאנק הוא יוצר מאוד מוכשר ויצא לי לשמוע סטים מאוד יפים שלו, אבל הפעם הבחירה שלו היא במוזיקה Fאנקית מהסבנטיז – כל מיני דיסקו, סול, גרוב וחצוצרות וסינטיסייזרים, שאני יודעת שנבחרו בקפידה כדי להתאים להופעה של האחים רמירז. העניין הוא שאני הייתי בסבנטיז, ואני יודעת שהם הציעו כל מיני זוועות לעולם כמו המכנסיים המתרחבים, הפלטפורמות, תסרוקות האפרו והמוזיקה הזאת. כך שמבחינתי שבעים או שמונים דקות(!) של סט כזה היו הרבה מעל ומעבר למה שהייתי יכולה לסבול.

כשהאחים רמירז הואילו להתחיל את ההופעה בשעה 23:20 כבר הייתי כל כך עצבנית ומבואסת, שלא היה שום סיכוי שהמוזיקה שלהם תמצא חן בעיניי, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם. אבל נשארתי כדי לבדוק מי הם ואיזו מוזיקה הם מנגנים. מה שאני יכולה להגיד זה שהאחים רמירז מושפעים מהאחים דובי, האחים אולמן והאחים ג’רי גרסיה. במילים אחרות, מוזיקת סבנטיז דרומית מטוגנת היטב בשמש, של היפים מקליפורניה מצד אחד, ונהגי משאיות אדומי צוואר מצד שני. זו מוזיקה שבנויה על הרבה ג’אמים, וזה פחות או יותר מה שהאחים רמירז – שלישיה של גיטרה, תופים וחצוצרה – עושים. אחרי בערך שישה קטעים וארבעים דקות הלכתי, כי כאמור, הייתי פשוט מבואסת ועצבנית מדי. לא נראה לי שאני אקשיב לאחים רמירז או אחזור ל”קצה” עוד הרבה זמן.

החמצתי השבוע: בנדיקט ויום שני האחרון של אוקטובר במקום-שאין-להזכיר-את-שמו; קוביאשי פורצלן בקסטה; אינדי יום שני בבאס עם טרנטינה ו-3D Radicals; לילה לבן של מיצגי אמנות ברחוב בן-שטח במסגרת ליל הסטודנט; יום הולדת ארבע לאוגנדה עם מוג’הדין, ספארק-או ובני המה. מי יכול להספיק את כל זה? צריך לחיות כמה חיים במקביל כדי לראות הכל. שבוע חדש, הופעות חדשות.

יכול להיות שהייתי נמהרת מדי או נלהבת מדי כשכתבתי על רגאיי בעמק המצלבה. מפני שאתמול, עד השעה שש-וחצי בערב, כבר רציתי לרצוח את מי שאירגן רייב בעמק המצלבה. וזה לא רק בגלל שאני שונאת מוזיקת טראנס וחושבת שאין מוזיקה נחותה ממנה בעולם. אני לא דתייה, אבל ביום שישי אחר הצהריים כל מה שאני רוצה לשמוע זה את צלילי השקט. לא רגאיי, לא טראנס, לא רוק או פאנק, לא פולק או פסיכדליה. כלום. רק שקט. מהבחינה הזאת אני שומרת שבת אדוקה לא פחות מאחרון הדתיים. אני בעד החזרת המרחב הציבורי לציבור, אבל רייב בעמק המצלבה? לא פלא שמי שאירגן את הזוועה הזאת מסתתר מאחורי מספר טלפון שמתחיל בקידומת 03. קחו את הרייבים שלכם לחורשות וחופים מרוחקים ממקומות ישוב, ותזכרו שגם מי שתומך בהחזרת המרחבים הציבוריים לציבור צריך לגלות קודם כל אחריות ומחויבות שלא לפגוע בכל מיני חלקים מהציבור. טראנסים בפול ווליום ביום שישי לאורך כל שעות אחר הצהריים, בתוככי העיר, הם זיהום לא פחות מכל זיהום סביבתי אחר. בשש-וחצי נמאס לי סופית וחייגתי למוקד 106. הם אמרו שהם יודעים, שכבר הגיעו תלונות מכל השכונות שמסביב לעמק המצלבה, ושהם מבקשים שאני אתקשר גם למשטרה. בזמן שהיססתי אם להתקשר או לא, המוזיקה סופסוף פסקה. אולי הגיעה המשטרה. בשבע צילצלו פעמוני הכנסייה בעמק המצלבה שש פעמים, ואפשר היה סופסוף לנשום לרווחה.

כך שיכול להיות שאני לוקחת את הדברים שלי בחזרה. אולי צריך להחזיר את עמק המצלבה לעמק המצלבה: להשאיר אותו כמקום פסטורלי רגוע באמצע העיר, ולכבד את קדושת המנזר והכנסייה במקום. האמת היא שרק עד לפני שנתיים-שלוש המנזר הזה היה דומם ונטוש כמעט לחלוטין. רק לפני משהו כמו שלוש שנים הוא נפתח לביקורים והפעמונים בו החלו מצלצלים. מאחר שהוא כל כך קרוב לבית שלי, זו די בושה שרק לפני כמה שבועות ביקרתי בו בפעם הראשונה. ומרגע שביקרתי בו פעם אחת, אני חושבת שאני אחזור לפקוד אותו בכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה לאי של שקט ושלווה בתוך כל השאון והסאון שמסביב.

הדבר הראשון כמעט שמתגלה למבקר בחצר הכנסייה הוא כשני תריסרי תוכים, בכל מיני גדלים וצבעים, וחלקה מגודרת לא גדולה ובה שלושה טווסים – שני זכרים יפי זנב ונקבה אחת – וצב זקן. יש כאן עץ שסק ועץ לימון, יש שיחי ורדים וגרניומים, ויש משהו מאוד פשוט וארצי בבזיליקה הביזנטית הזאת, בוודאי בהשוואה לקתדרלות גותיות אירופאיות, למשל. יש איזה תואם מופלא בינה לבין הסביבה הפיזית שבה היא נטועה – העמק ומטע עצי הזיתים העתיקים. כל כך ים תיכוני. יש משהו צנוע גם במבנה החיצוני של הכנסייה וגם בקישוט הפנימי שלה: ציורי הקיר, הפסיפסים, האיקונות והכתובות באולם התפילה. באחד המעברים יש תצוגה של שש גלימות כהונה יפהפיות – אני מרותקת כמובן לבדים, לרקמות, לבגדים עצמם. יש כאן הרבה גומחות, כוכים וחדרים נסתרים, חלקם אפלוליים, שמזכירים לי את “שם הוורד”. מבחוץ קשה לראות כמה המבנה הזה גדול ומכיל הרבה אגפים וקומות. אפשר להיכנס לאחד האגפים הנטושים שמכיל את המטבח הישן – יש כאן שולחן אבן ארוך שמזכיר אולם אבירים, כיור-שוקת חצוב באבן, ותנורי אבן שמתוכם מבצבצים עדיין מחתי ברזל. הקירות עבים מאוד, מה שמסביר את הקרירות השוררת במקום גם כשבחוץ כבר מתחיל חום הקיץ, ומתוך גומחות עמוקות נפתחים החלונות אל נוף עצי הזיתים.

חוץ מזה יש גם חדר הנושא את השלט Coffee Rest ובו מרבץ הסבה עם כריות רקומות. בכניסה לכנסייה מוצגים צילומי שחור-לבן ישנים של מחזורי נזירים מאמצע ותחילת המאה שעברה. יש חנות מזכרות עם גלויות ואיקונות וקופסאות עץ, וראיתי שם מחרוזת צבעונית יפה, שבמקור משמשת כנראה לתפילה, רק שבעייני היא מוצאת חן ככה. אני לא קונה כלום, כי עכשיו קיצוצים. וכמובן, מעל לכל חולש מגדל הפעמונים, שמנעים, כידוע, את ימיי ואת לילותיי בבית שעל שפת עמק המצלבה.

“אוכל בעמידה” של אסף גברון הוא בעיניי המשך ישיר לשני פרוייקטים שנעשו כאן לאחרונה, של שיחזור ותיעוד היסטורי מקומי (ושניהם בעצמם קשורים קשר הדוק זה לזה): תערוכת הצילומים שהוצגה באוגנדה לפני שישה חודשים, של להקות השוליים הירושלמיות שפעלו בפרגוד בסוף שנות השמונים; ואתר הביקורות של יורם בר ז”ל שכתב פחות או יותר על אותן להקות, באותו הזמן, בעיתון “כל העיר”. זה לא מקרי בעיניי שהצורך לתעד ולשמר עולה דווקא עכשיו, על רקע התסיסה והפריחה התרבותית שמתרחשות עכשיו בעיר. קודם כל, יש איזה עניין ליצור המשכיות ורצף – זו תפיסה היסטוריציסטית שמבינה שדברים לא צומחים פתאום יש מאין, אלא שתמיד יש המשכיות ורצף, תמיד היו וקרו פה דברים, גם אם במחתרת וגם אם מתחת לפני השטח. שנית, אחרי שנים של תחושת ואקום יש צורך למלא, כנראה, ולו גם ברטרוספקטיבה, את הפערים החסרים. ובעיקר, יש פה איזה צורך, בעיניי, לנכס מחדש את גיבורי התרבות המקומיים שצמחו בעיר, ופעלו ויצרו כאן לפני שעזבו ועקרו לתל אביב. אחרי שנים רבות שתל אביב ניזונה, למעשה, מהרבה כוחות יוצרים שפעלו בירושלים – נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, הכתיבה המקומונית, ולעזאזל, אפילו את שינקין המציאו ירושלמים – יש בעיניי איזה ניסיון חשוב לנכס בחזרה את הפעילות היצירתית שהתרחשה כאן, לנסח ולמפות אותה, ולטעון להכרה שתמיד היתה כל כך חסרה.

(כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי תמיד את “המבנה של מהפכות מדעיות” של תומס קון ומושג הפרדיגמות שלו: לא רק ששתי פרדיגמות אינן יכולות לנהל דיאלוג ביניהן מפני שתפיסת העולם והטרמינולוגיה שלהן אחרות לגמרי, אלא שבדיוק מהסיבה הזאת הן אינן מתיישבות ביחד, אינן יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, וחשוב מכל: הן מנהלות ביניהן, בגלוי או בסמוי, מאבק על הגמוניה. ככה גם ירושלים ותל אביב. אבל תל אביב לא היתה מתקיימת בלי ירושלים – בעיקר בלי ההגירה הירושלמית של אותם כוחות יצירתיים אליה; לעומת זאת ירושלים ממשיכה להתקיים בלי תל אביב. היא מצמיחה ומייצרת יוצרים חדשים, ואז מייצאת אותם. אבל כל זה במאמר מוסגר)

“אוכל בעמידה” הוא אוסף טורי ביקורות המזון המהיר שכתב אסף גברון במקומון “כל העיר” (ז”ל) בשנתיים שבין אפריל 1995 ומרץ 1997. הדבר הראשון שעשיתי, ואני חושבת שכל מי שחי כאן בעיר בשנות התשעים יעשה, זה לעבור קודם על הספר ברפרוף מהיר, ולעשות “וי” בראש ליד כל מקום שגברון אכל בו וכתב עליו: זה נסגר, זה נשאר, זה – מי שמע עליו בכלל, וזה כבר אתר מיתולוגי שיישאר בעיר לנצח נצחים. דוגמאות: פיצה עמי ז”ל (היתה ברח’ ההסתדרות), החגיגה של באבט בעמק רפאים (עברה מאז לפחות שלוש פעמים, כולל המעבר האחרון מערבה מכאן), ההתרגשות סביב פתיחת מקדונלדס וארומה, רחמו, פינתי, הפלאפל התימני ברח’ הנביאים, פלאפל קדוש, פלאפל מושיקו, סטייקיית חצות, המזנון במשרד הרישוי, מזנון אסתר, מזנון מוסא ועוד ועוד.

הספר הזה הוא הפחד ותיעוב של השווארמיות הירושלמיות, מסע ללב המאפליה של הפלאפליות, הסחי והטינופת של מזללות הבורגרים והבורקס, הבאגטים והתאילנדי המוקפץ (מי זוכר) ושאר כוכי העמבה והטחינה. מגובה בסייד-קיק בדמות “הכתב לענייני תהליך השלום שקרס” (הלל כהן), גברון מנפק טור אחרי טור שהוא חומצי, מצחיק, מושחז ופוקח עיניים. ההקדמה שלו, וההקדמה של איתמר ויינר מאוגנדה להקדמה שלו, הן לא פחות ממעולות. מסתבר שהרבה לפני שמורגן ספרלוק אכל בגדול במקדונלדס, והרבה לפני שאריק שלוסר התחקה על שורשי אומת המזון המהיר, גברון חירף את נפשו ואת קיבתו כדי לשרוד את הצרבת (וגרוע מזה) ולכתוב על כל המקומות האפרוריים (במקרה הטוב) והמגעילים (במקרה השכיח) שמציעים אוכל בעמידה (זה נשמע מגונה לא במקרה). אלא שבניגוד למקומות עצמם, ולאוכל שהם מציעים, הטורים כתובים נהדר.

שורה תחתונה: צרבת. של נוסטלגיה.