קטגוריה: ירושלים

ביום ההולדת שלי – אני עכשיו רשמית בת 47 ושבוע – אני הולכת לשיעור יוגה ועושה ח”י ברכות שמש. אומרים שהשמש שלנו חוזרת פעם ב-28 שנה למקומה בעת בריאת העולם, וכולם מתכוננים לברכת החמה. כשאני חוזרת מהשיעור מחכות לי בתא הקולי ארבע הודעות יום הולדת שמח: ממוסה, אלדד, אורי ואליס. אני מרגישה שפע ואסירוּת תודה. לא צריך יותר מידיד קרוב, אח, אהוב וחברה טובה כדי לעבור את החיים. בהמשך השבוע אני מקבלת ממוסה במתנה את “מהו המה”, כי הוא יודע כמה אני אוהבת את דייב אגרס. מאחי אני מקבלת את ההוצאה המחודשת של Ten של פּרל ג’אם, כולל הופעת האנפלאגד שלהם בדי.וי.די. אבל בשבוע האחרון אני שומעת דווקא את האנפלאגד של נירוונה, כי 15 שנה בלי קורט זה עדיין מעציב כאילו לא עבר רגע מאז ה-5 באפריל 1994. כאילו לא התרגשו עליי ב-15 השנים שעברו מאז די שמחות עצומות ופורענויות איומות שמספיקות לפחות לשני מחזורי חיים. אבל אני חוזרת ל-5 באפריל 1994 מפני שמתברר לי בחיים שלפעמים, אנשים שלא הכרתי באופן אישי השפיעו על חיי הרבה יותר מאנשים שאני באה איתם במגע יומיומי. כדי להשלים את אגודת המשוררים המתים אני קונה לעצמי את ספרי השירה החדשים של חזי לסקלי ודוד אבידן, וגם שלוש חמניות צהובות. פרחי חמה וספרי שירה ליום ההולדת זה כל מה שצריך. כמעט.

אני הולכת למקום העבודה של אורי עם קופסת שוקולד. שנינו חוגגים ימי הולדת בהפרש של שבוע אחד מהשני. פעם בהרבה חודשים אני באה במפתיע למקום העבודה שלו, כי אני צריכה לראות את הפנים שלו, את המבט בעיניים שלו, כשהוא רואה אותי. אני זקוקה לאהבה שלו, במיוחד ביום ההולדת שלי. שלי ושלו. האור והשמחה על פניו, בעיניו, כשאני נכנסת. היא באה השמש. Here comes the sun, little darling. לפני שאני הולכת, אחרי שאנחנו מכינים קפה ופותחים את השוקולד, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בחוזקה על השפתיים ולוחש לי באוזן אני אוהב אותך.

Did you know that true love asks for nothing / her acceptance is the way we pay

היא באה השמש. הפעמונים במנזר שבעמק המצלבה חזרו לצלצל לרגל הפסחא וחג האביב. מכיוון שהם לא כפופים לשום שעון קיץ הם מצלצלים שעה אחת פחות. הכי כיף לשמוע אותם עם שחר, כשאני עוד לא ממש ערה. חופש. ימים לבנים, ארוכים, נמתחים בעצלתיים כשלא צריך ללכת לעבודה. אפשר לקום מאוחר בבוקר ולצאת להסתובב בעיר שנראית פתאום מופקעת וקצת זרה. אפשר ללכת לקנות ספרים בתלושים שהגיעו לחג. אני חוזרת הביתה עם שלושה ספרים חדשים. בגלריה שברח’ בצלאל 3 – הבית ההיסטורי של בוריס ש”ץ והבניין הישן-מחודש של בצלאל שמאכסן היום את המחלקה לארכיטקטורה – יש עבודות של גרי גולדשטיין שאני מאוד אוהבת. הוא מושפע מתרבות פופ של קומיקס ומגזינים, כך שלא מפתיע שלי הוא מזכיר גם את הפליירים של ריימונד פטיבון ואת הפוסטרים של פרנק קוזיק. אני מקווה שמתישהו תהיה לו תצוגה נרחבת יותר במקום גדול הרבה יותר. בינתיים זה נחמד גם ככה, אני מחבבת את החור בקיר הזה שמציג עבודות מתחלפות כל כמה שבועות. טוב שנוקטורנו וקפה בצלאל פתוחים כרגיל כך שיש איפה לשבת לשתות ולקרוא ספר ולהתחמם בשמש. גשר המיתרים נמתח באופק כמו מפרש גדול, כמו רשת דייגים, כמו בקיץ קרני החמה. חלונות פתוחים לרווחה, זה מה שאני מרגישה.

מסיבת רחוב, נחלאות, החל משעות הצהריים, ספירת מלאי חלקית בלבד: מוזיקה אלקטרונית/טכנו/תעשייתית מחוץ ל”טרומפלדור”, מלווה בלהקה חיה שמורכבת מגיטרה-בס-תופים-אורגן רולנד RD700, מוזיקת רגאיי מחוץ ל”סלואו משה”, בין לבין כמות אנשים שהולכת ומתגברת ככל שהשעות נוקפות, אני מגיעה לקראת שתיים ורואה שכמות האנשים דלילה יחסית, אני עולה לרחוב בצלאל לשתות קפה, חוזרת אחרי שעה ומוצאת את ניסים בכר צפוף ודחוס, בנוסף לענן מריחואנה דחוס לא פחות, אני יושבת על קטנוע שחונה בצד ומספק לי נקודת תצפית מעולה, טונות של אנשים מחופשים ורוקדים עם בקבוקי בירות וחיוכים מאוזן לאוזן, אנשים מחלקים אוזני המן ועוגיות ומאחלים חג שמח, אי אפשר להבחין מי באמת דוס ומי מחופש, פאת אפרו שחורה היא כנראה אביזר פורים הפופולרי ביותר השנה, וגם פאות בצבעים זרחניים, נוצות, כנפיים, מחרוזות צבעוניות, שרשראות פרחים, אפי ליצן, באטמן, סופרמן, גאטקעס-מן, ראסטה-מן שלעורו רק חיתול למבוגרים וסינור תינוקות זעיר, הרב עובדיה, המון בנים בבגדי נשים – שמלות וקומבינזונים, ויקינגים, פיטר פן, רובין הוד, שדוני יער, פיות, מלאכים, פירטים, אינדיאניות, דרדסים, אשת עכביש, מרי אנטואנט, יולקי פאלקי, שאנן סטריט, כלבים מסתובבים עם סרטים ובנדנות לצווארם ומתנפלים בשמחה אחד על השני, נער שחור אוסף לתוך שקית אשפה שחורה גדולה בקבוקי בירה ריקים, בעל הקטנוע מגיע ומתנצל שהוא חייב להקים אותי ממקומי הנוח, אישה דתיה ממלמלת ‘אלוהים יחזיר את כולם בתשובה מלאה’, ג’וקר (מהקלפים, לא הית’ לדג’ר) שעושה ג’אגלינג נהדר, יורם אמיר מצלם מאחת המרפסות הצופות למעלה, שני שוטרי מג”ב צופים מהסביח, מכוניות שמנסות לנסוע ברחוב מסתכנות בזה שאנשים מחופשים עולים עליהן ורוקדים על הגג עד שהוא מתעקם, אני עוזבת לקראת שבע כי מתחיל להחשיך ונעשה קר ואני רוצה עוד להגיע גם לשיעור יוגה, היה מעולה, מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע, השמועה אומרת שגם אתמול בלילה היתה כאן מסיבה וכל נחלאות התחפשה לבית פתוח אחד גדול, בדרך הביתה אני מורידה מאחד הקירות את פוסטר האירוע ורק כשאני מגיעה הביתה ופורשת אותו על השולחן אני שמה לב שמצוייר עליו סופרמן עם הציטוט שמסכם את האירוע כולו:
And when Clark Kent sees trouble in his city, he does something about it

מ”ם היה כאן כמעט שלושה ימים. שלושה ימים וגבר. כל-כך הרבה זמן הוא לא היה כאן, אני לא מעזה אפילו לכתוב כמה. בערב כשיצאנו להסתובב עלה ונתלה מעל העיר ירח מלא. השמיים היו בהירים ונקיים, וסביב הירח היתה הילה כחולה ענקית כמו שלא ראיתי אף פעם. אני אומרת למ”ם שאנחנו מתראים פעם בירח כחול. לא רק השנים מפרידות בינינו, אלא גם הקילומטרים. כשהוא כאן ואני לא הולכת לעבודה אנחנו שוכבים ביחד, ישנים ביחד, קמים ביחד, אוכלים, שומעים מוזיקה ומדברים. שוב אני לוקחת אותו להראות לו כל מיני מקומות בעיר. אני לא חושבת שמישהו יכול להכיר אותי באמת, בשלמוּת, אם הוא לא מכיר אותי בתוך העיר. בתוך המרקם והמקצב והאופי והיופי והקושי שלה. ומהצד השני, בשבילי, להראות חלקים מהעיר למישהו שבא מבחוץ, כמו לחו”ל, זה קצת כמו לראות אותה מחדש, דרך העיניים שלו.

יום ראשון בערב, בלי הופעה או אירוע מיוחד, אוגנדה היא מקום ביתי כמו סלון בדירת סטודנטים. בלי גינונים ובלי עניינים. מ”ם שותה בירה טייבה, אני שותה תה ויסוצקי, מוזיקה אלקטרונית-אמביינטית ברקע, זה מוצא חן באוזניי. שניים-שלושה אנשים על הבר, עוד שניים-שלושה על הכורסאות והספות, בחדר הפנימי שני בחורים מעשנים ומדברים, ושתי סטודנטיות וסטודנט עם לפטופ יושבים בפינה ולומדים למבחן בתולדות האמנות. אני מתמסרת לתה, לדיבורים של מ”ם ולמוזיקה ברקע. אחר-כך אנחנו ממשיכים לסירה. בסירה לקראת חצות אנשים נכנסים ויוצאים במרץ כאילו אמצע היום. המקום מלא אבל לא דחוס מדי, אפלולי אבל מזמין, ואנשי רדיו הר הצופים מספקים פסקול אורבני לילי של ביטים שבורים, בסים עמומים וכבדים, טריפ-הופ, דאב וכל מה שביניהם. אני צוללת לתוך המוזיקה. זה כמו מדיטציה או היפנוזה עצמית. זה, ולהסתכל על האנשים מסביב. הסירה היא שילוב של חמארה ישנה עם סטודנטים צעירים. בג’ינסים היומיומיים שלהם והתרמילים המרופטים על הגב הם נראים כאילו הם באו מיום לימודים ארוך רק כדי לשתות, לעשן, לפטפט ולצחוק, לספוג מוזיקה ואווירה. אני מזהה את דודו מהרדיו ואת תומר שאני זוכרת עוד מהלימודים במוסררה. הייתי יכולה לשבת ככה ולהמשיך לבהות עם המוזיקה עד אור הבוקר, אבל אחרי זמן לא ידוע מ”ם מעיר אותי מחרגוני ואנחנו תופסים מונית הביתה.

למחרת לקראת צהריים אנחנו מסתובבים בשוק ובאיזור בצלאל-ש”ץ-רחוב הלל. זה חלק אחד של מרכז העיר שאני אוהבת. השני הוא האיזור של רחוב החבצלת-מגרש הרוסים- כורש-שושן-הסורג-בן סירא. באמצע יום חול קל להסתובב בשוק. ליורם אמיר שוב יש שם חדש לגלריה (חומה ומגדל, במקום שודדי י-ם) ודוכן שבו הוא מציג את הצילומים שלו – בתים, אבנים, מנופים, גרפיטי, אנשים וחתולים – וחפצים ישנים. אם היו לי 100 שקלים מיותרים הייתי קונה את מצלמת הפולארויד הישנה ומצרפת אותה לאוסף המצלמות הישנות שלי. זה לא יקר, אבל מיתון עכשיו ואני לא רוצה להוציא כסף על משהו לא הכרחי. אני גם לא רוצה להיכנע תמיד לדחף האספני שלי. גם בשתי חנויות הבגדים-יד-שנייה שבסמטת רבי אריה, ליד גלריה ברבור ורח’ שיריזלי, אני נהנית בעיקר לנבור, גם בלי לקנות הפעם כלום. רק כשזה מגיע לספרים אני נשברת. בזמן שמ”ם מפשפש בין ספרי המוזיקה והתווים, אני מוצאת באחד המדפים הנחבאים ב”ילקוט” את פאלקונר של ג’ון צ’יבר. בעשרה(!) שקלים. מעטים מדי מכירים את צ’יבר. את הכתיבה שלו ואת הכישרון שלו, שלא נופלים מאלה של עמיתיו לפרוזה האמריקאית דוגמת המינגוויי, סטיינבק, לונדון ואחרים. קשה ונדיר למצוא היום את התרגומים הישנים לעברית של צ’יבר, ואף אחד לא טורח לתרגם אותו מחדש. כך שלמצוא את “פאלקונר” – אחד הספרים הנפלאים שלו, במצב מצוין ובמחיר מגוחך – זה משהו שקרוב להתגלות.

אנחנו עושים הפסקת קפה וסנדוויץ’ בקפה בצלאל, ועוברים דרך חנות בגדי הווינטג’ של מומי, חלון הראווה של חנות המסגרות של נאווה, פיזיקל גרפיטי גאלור של נוקטורנו, חנות הטי-שרטים שיש בה אהיל שהייתי רוצה אחד כמוהו – עשוי מחוטי תיל גסים ונורות קטנות – וטלוויזיה ישנה מפורקת מאחור כך שאפשר לראות את כל השפופרות שלה. מעניין למה תהפוך החנות שהיתה פעם באלאנס. כרגע אסור להדביק פליירים על השמשות שלה וזה תמיד מקומם אותי, העניין הזה. כמו ב”בית הלל”, חנות הספרים שנסגרה כבר מזמן ועדיין עטופה בנייר חום ואסור להדביק עליה פליירים. זה כל כך טיפשי. פליירים זה יצירתי. פליירים זה כיף. פליירים זה חשוב. ובאופן אגואיסטי, פליירים זה משהו שאני מקלפת מהקירות ואוספת.

“ספיר” היא פחות או יותר התחנה האחרונה שלנו. מ”ם קונה חבילת מיתרים של ארני בול לגיטרה שלו וחליל מעץ לידידה שלו. אני מחפשת מחט חדשה לפטיפון שלי ונשלחת למישהו במרתף שברחוב המלך ג’ורג’ 4. אנחנו מתחילים לחזור ברגל הביתה. כבר כמה שבועות שברחבה שלפני חצר רחביה יש תמיד ספרים ישנים שכל מי שרוצה יכול לקחת. לרוב אלה ספרים ברוסית, אבל כבר יצא לי למצוא שם לפני כמה זמן ספר ישן של חנוך ברטוב, והפעם אני מוצאת את The Tenant of Wildfell Hall של אן ברונטה. היא הפחות ידועה מבין האחיות המופלאות והמהוללות שלה, שמביניהן את אמילי אני אוהבת במיוחד. כדי להיות נדיבה בחזרה, כל כמה חודשים כשאני מדללת את מלאי הספרים שלי אני מניחה אותם על ספסל ברחוב שבו אני גרה, ומי שרוצה עובר ולוקח.

מ”ם ואני חותכים דרך רטיסבון וכל הרחובות הקטנים של רחביה. הוא אומר שאין סיכוי שהוא היה מוצא את כל הרחובות האלה לבד. אנחנו מהרהרים בקול שכל כך הרבה דברים עוד לא הספקנו לעשות הפעם. לא היו סרטים מעניינים בסינמטק או בסמדר, לא הגענו לרחוב עמק רפאים, לא נסענו לתלפיות למעבדה ולצוללת, לא ירדנו לעין כרם לבדוק אם המחסן של באלאנס פתוח, לא הכרתי לו עדיין את באסס והטיפה והקצה. יש עוד הרבה בתי קפה לשבת בהם והוא יהיה חייב לבוא שוב. עוד פעם בירח כחול. אנחנו חוזרים הביתה ושוכבים. אחר כך אני פוקחת עיניים ורואה על שולחן הלילה שליד המיטה את שני זוגות המשקפיים שלנו זה לצד זה. לשנינו יש משקפי גיקים, עם מסגרת שחורה עבה. הוא גיק של מחשבים ואני גיקית של ספרים. תמיד יהיו בינינו זגוגיות. וספרים. וסרטים. ומוזיקה. הטעמים שלנו דומים, מה שאומר שאנחנו רואים את העולם דרך זגוגיות דומות. אחר-כך הוא נוסע חזרה הביתה צפונה.

(שישי בצהריים, פנים, חוץ)

גבר מתחיל עם אישה בגלריה. היא נתקלת בו חזיתית כשהיא עוברת מחלל תצוגה אחד לשני. הוא מחייך ושואל אותה מה מהדברים כאן היא מציגה. האישה צוחקת ואומרת שהיא לא מציגה כלום, ושואלת אותו אם הוא מציג משהו. הוא מחייך ואומר שגם הוא רק מתבונן. הם פונים כל אחד לחלל אחר. מהחלל השני האישה רואה את צדודיתו של הגבר ומבחינה בכיפה סרוגה לראשו. את משקפי האינטלקטואלים והדוק מרטינס היא קלטה כבר קודם. האישה זוקפת גבה בינה לבין עצמה. האישה הגיעה לכאן אחרי תערוכה בגלריה ברבור על “ידיעה, שתיקה וגילוי: שקט על פני תהום”. התערוכה שם נוגעת באלימות, עינויים, סבל מתמשך, קבוצות שלמות מהאוכלוסיה שנדחקות הצידה ולתהום הנשייה, סמויות מהעין ומהלב. התערוכה שהיא מתבוננת בה עכשיו עוכרת שלווה וטורדת מנוחה לא פחות. הכל בה שסוע, משונן וזוויתי. האישה חושבת לעצמה ששם התערוכה, “שברי פנים”, מעיד על האלימות שהתערוכה מבקשת להציג. יש שם כמה עבודות שמוצאות חן בעיניה וכמה עבודות שנראות לה בנאליות ופשטניות. ממיצג וידיאו אחד נשמעת מוזיקה דיסוננטית מעיקה ובמיצג אחר פסקול של סרט מצויר תקוע בלופ על הצרחה “אל תמותי! אל תמותי!”. כשהאישה נתקלת בגבר בפעם השנייה בחלל התערוכה השלישי, הוא שואל אותה אם היא ירושלמית. הוא אומר לה שגם הוא. שניהם מחייכים ואומרים שזו עיר לא קלה. הם מדברים על התערוכה ועל האופן שבו היא משקפת עיר קרועה, גזורה ומסוייטת. לרגליהם ניצב מיצב של חלקי תרנגולים מפלסטיק צבועים בשחור, על מה שנראה כמו קרקע חצצית שחורה. הגבר שואל את האישה מה היא חושבת על זה. האישה אומרת שהתרנגולים מזכירים לה תרנגולי כפרות, והחצץ השחור עושה לה אסוציאציות של משהו מפוחם, של משרפות ומוות. הגבר אומר שלו זה דווקא נראה כמו זפת, וחלקי התרנגולים עושים לו אסוציאציה של אוכל, כלומר פת. האישה מרגישה נבוכה פתאום, היא חושבת שזה קשור לרגישות לשפה ואיך זה יכול לחשוף על אדם כל מיני דברים. הגבר שואל את האישה איך קוראים לה. היא עונה לו נטע. הוא אומר לה עופר. היא חושבת שהיא מזהה איזה מבטא זר בקולו, אבל היא לא בטוחה. הם נבוכים ולא ממש יודעים מה לעשות. הוא קצת משתהה והיא קצת משתהה, ואז הם מחייכים ונפרדים לשלום. האישה יורדת במדרגות, וממש ליד היציאה היא מתעכבת עוד על טקסט התערוכה. הגבר משיג אותה שם. אני רוצה ללכת לשתות איתך קפה, הוא אומר בשקט. היא נותנת לו את מספר הטלפון שלה.

בדרך חזרה הביתה האישה עוצרת בחנות פרחים וקונה צבעונים סמוקים ובתוליים. המוכר מחייך אליה והיא אליו, הם מפטפטים וכשהיא משלמת ולוקחת את הזר, הוא שולף חרצית צהובה ונותן לה במתנה. האישה חושבת לעצמה שכשיורד גשם יורד מבול, ובדיוק אז פורצת השמש מבעד לעננים, והאישה יודעת שלפרק זמן קצר מאוד של איזה חצי שעה יהיה עכשיו קצת יותר חם, לפני שיחזור שוב הקור. כשהאישה מגיעה הביתה היא הולכת להסתכל במראה. היא חושבת שהיא תמצא שם תשובה למשהו שהיא לא מבינה. היא רואה פנים לבנים מאוד, צוואר ומחשוף חיוורים, מסגרת משקפיים שחורה ורצינית וז’קט של פאנקיסטים. היא חושבת שזה בטח זה. כשהיא שמה את הצבעונים במים בצנצנת ישנה היא חושבת איך זה יהיה לשכב עם הגבר מהגלריה. איך אפשר להיות רעה, אפלה וקינקית עם גבר זר, מוזר ולא מוכר. האישה נזכרת שכבר כמה זמן שהיא לא שכבה עם גבר. המחשבה הזאת מפלחת אותה פתאום. היא הולכת לאונן.

זה רק צירוף מקרים שיומיים לפני שאני הולכת בצהרי יום שישי לאוגנדה לראות את פתיחת התערוכה “הוצלו מן התופת“, אני מוצאת בפינה שכוחה במרפסת את הסרט “על אדמה מקולקלת“ של רן אייזנשטדט ויורם אליקים, שמתעד בדיוק אותן להקות (נושאי המגבעת, 3ח’, סרטן השד, ישראל) שפעלו בפרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. זה רק צירוף מקרים שיחד עם אותה קלטת וידיאו של  “על אדמה מקולקלת”, אני מוצאת גם גיליון ישן של “סופשבוע” של מעריב מתאריך 2.8.2002 ובו כתבה גדולה על יורם אליקים והלייבל שלו “פאקט”. וזה רק צירוף מקרים שיומיים אחרי שניר ברקת זוכה בבחירות לראשות העירייה והעיר “חוזרת” לידיים חילוניות, נפתחת התערוכה הזאת באוגנדה. זה רק צירוף מקרים.

 

או שמא לא?

 

זה אולי צירוף מקרים למתבונן מן החוץ. אבל למי שחי בעיר הזאת מספיק שנים, ולמי שמכיר לפחות חלק מהאנשים שפועלים בה, הנקודות מתחילות להתחבר. יש כאן סיפור שנמשך כבר לאורך עשרים שנה לפחות, שרוחש ומבעבע מתחת לפני השטח כבר הרבה זמן, ויום אחד מישהו יצטרך לכתוב את הסיפור הזה במלואו.

 

בשנות השבעים פעל תיאטרון “פרגוד” של אריה מארק ברחוב בצלאל כמקום להצגות פרינג’ ולמוזיקת ג’אז. זה השתנה באמצע שנות השמונים כשאריה מארק עבר לנהל את תיאטרון ז’ראר בכר ומסר את ניהול פרגוד לידי בן יהוה, איש להקת ישראל. ישראל הסיטו את הפרגוד בפני שורה של להקות צעירות, שאם היה להן משהו במשותף, זו אווירת הייאוש והחידלון מהעיר שאין בה מה לעשות, אין לאן ללכת, אין מה לאהוב. נושאי המגבעת ואחר-כך הפה והטלפיים, 3ח’ ו-3ח’B, לויטיקוס, סרטן השד – הפריחה היצירתית הזאת נמשכה עד תחילת שנות ה-90. אני לא יכולה להגיד שהייתי עדה לה בזמן אמת. בשנים האלה הייתי שרויה בתרדמת שאותה מפילים בדרך כלל על אדם חיי נישואים וגידול ילד בשכונה פרברית. כש(ה)נירוונה העירה אותי סופית בבעיטה אי-שם בשנת 1993-1994, זה כבר לא היה קיים. רוב האנשים שעשו את הרעש הגדול היגרו לתל אביב, וירושלים חזרה להתנמנם.

 

לא לגמרי, מסתבר. מתחת לפני השטח כבר החלה האינקובציה הבאה. ברחוב ש”ץ מכרו תקליטים בפיקדילי כמה בחורים צעירים: יעד, שעבר אחר-כך לבית המוזיקה ועד לפני כמה שנים הפך אותו גם למקום של הופעות אקוסטיות; דודו המנחם שפועל היום ברדיו הר הצופים ומנהל את פורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet; ובחור צעיר בשם יורם אליקים, שבשנת 1999 הקים חנות תקליטים משל עצמו בשם “באלאנס”, ולייבל קטן ועצמאי בשם Fact. בין פיקדילי לבין באלאנס – גם על ציר הזמן וגם על ציר רחוב ש”ץ – נחבאה באמצע שנות התשעים עוד חנות תקליטים, בשם בית התקליט, שבה עבד אלי שרגורצקי. במשך תקופה מסויימת הושכרה הקומה העליונה של בית התקליט לבחור אנגלי שחי בארץ כמה שנים והיה חובב ג’אז (וחתולים) מושבע. בקומה הזאת, עם מסך קטיפה בצבע בורדו וסקסופון מוזהב ישן, אפשר היה למצוא תקליטי ג’אז. באמצע שנות התשעים עשתה גם “האוזן השלישית” ניסיון קצר למכור דיסקים בחנות שלה ברחוב עמק רפאים, אבל לאורך זמן זה לא החזיק מעמד. אילן לובטון, שעבד שם במהלך האפיזודה הקצרה הזאת, הוא היום מנהל מחלקת הוידיאו של “האוזן” בתל אביב.

 

אני מסתכלת על התמונה של יורם אליקים ובני טיפוחיו במוסף הזה של סופשבוע מ- 2.8.2002: אלון אבנת, שי יחזקאלי (שלפני כמה חודשים עזב לתל אביב ומכר את כל אוסף התקליטים שלו. שישה-שבעה מהתקליטים שלו מצאו אצלי בית, ואמרתי לו שיום אחד הוא יצטער על זה שהוא נפטר מהתקליטים שלו), סגול 59, האחים קיצ’לס המופלאים (ישי קיצ’לס כתב במשך שנים ביקורות קולנוע ב“כל העיר”) – יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים, פרוייקט הגומיה, אריאל קן (או שמא אריאל קליינר? אני כבר לא זוכרת), ניתאי שאני לא זוכרת את שם משפחתו, ליאור אשכנזי, אורי קריסטל שבזמן שהתמונה הזאת צולמה הוא עוד לא ידע את זה, אבל תוך כמה שנים הוא יקים עם חבר טוב את אוגנדה. השנה היא 2002, בעיר מתחילים להתפוצץ אוטובוסים, ונדמה שהפריחה המוזיקלית הקצרה שוב נגדעת באיבה. אולי. באמצע התקופה החשוכה הזאת, כשכל מי שעוד נשאר בעיר מתבצר בבית ומסרב לצאת החוצה, מתחיל ערן זקס לפרסם את “מסיבות בטחוניות” – בהתחלה כפנזין מודפס שמחולק בחנויות תקליטים, פאבים ובתי קפה, ומאוחר יותר כאתר באינטרנט. ערן עומד גם מאחורי כמה יוזמות והופעות בחאן ובזירה, שאז שכנה במבנה התעשייתי שבו שוכן גם בית הספר סם שפיגל.

 

בתחילת 2003 התחיל בחור צעיר בשם גדי ברינקר לערוך את אתר האינטרנט “השרת העיוור”. הפריחה של השרת בתקופה הזאת ליוותה גם את הפריחה של Fact. עד לפני זמן קצר ערך את השרת גם עמרי גרינברג, ששידר וערך גם ברדיו הר הצופים. את האנשים של רדיו הר צופים אפשר לשמוע מתקלטים בקביעות ב“סירה”.

 

רן אייזנשטדט, שעשה כאמור יחד עם יורם אליקים את “על אדמה מקולקלת” על הלהקות של פרגוד בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, עובד כיום על סרט תיעודי על “פאקט” של יורם אליקים. רן איזנשטדט הוא בוגר המגמה לאנימציה ומוזיקה דיגיטלית ב“מוסררה”. בראש המגמה הזאת עומד אורי דרומר, איש להקת “דורלקס סדלקס”. יחד עם רן למדו במוסררה גם אורי קריסטל ואיתמר וינר, שלפני שלוש שנים, בקיץ 2005, הקימו את “אוגנדה”. השם הזה עצמו הוא כמובן סמל לאלטרנטיבה, או לפחות האפשרות לדמיין אלטרנטיבה ותסריט חלופי אחר. למה שזה לא יהיה.

 

היום אוגנדה היא כבר לא היחידה. ביום שישי בצהריים אני עוברת גם ב“באסס”, שם מתקיים יריד קטן וצבעוני של בגדים ומוזיקה. אני פוגשת שם את פטר ו-MFM שלו, ואחר כך אני אראה אותו שוב באוגנדה.

 

אבל עדיין, מבחינות רבות ההצגה של התמונות ש“הוצלו מן התופת” באוגנדה היא לא רק טבעית, אלא גם סגירת מעגל. קו ישיר ורצף היסטורי מחבר בין פרגוד של סוף המאה והאלף הקודמים, ואוגנדה של תחילת המאה והאלף הנוכחיים. באחד הצילומים של להקת 3ח’B נראים חברי הלהקה מצולמים על רקע הקיר של פרגוד, עליו מודבק פוסטר שנושא את הכותרת “רוק בפרגוד: יום ב’, 5.9.88, 9:30 בערב: נסיעה מהירה אחורנית”. התערוכה הזאת היא אכן נסיעה מהירה אחורנית. באותיות קטנות יותר על אותו פוסטר נכתב: “בכורה מאוסף התקליטים של אוהד פישוף החל מ-9.9.88”. 

 

אני לא יודעת איך בדיוק התמונות האלה הוצלו מן התופת – יש לי ניחוש שבסיפור הזה מעורב בני אורן, הידוע גם בכינויו דאב-ני-מין מהלייבל “מקלטתקליטים”, ומי שעבד ב”כל העיר” ולמד יחד עם רן, אורי ואיתמר במוסררה. והניחוש שלי הוא שמה שעמד מאחורי הכליה שאיימה על התמונות הוא חיסולו של “כל העיר” כמקומון ירושלמי שפועל בירושלים, והמעבר שלו לקונגלומרט שוקן בתל אביב. אחרי הכל, שוקן הוא שעומד גם מאחורי “המקומון התל אביבי ‘הארץ'”, כמאמר יוסף כהן אחרי הבחירה השבוע בניר ברקת. וגם זו סגירת מעגל. או נקמה קטנה. או חתרנות גדולה. כי חתרנות ואלטרנטיבה תמיד היו לאורך השנים בירושלים בשפע. דברים תמיד קרו כאן, גם אם מתחת לפני השטח.

 

זו ההיסטוריה של ירושלים האלטרנטיבית, ובאופן פרטי, כל האנשים האלה הם יקירי העיר שלי.