קטגוריה: כתיבה

“היא משתמשת בספרים, במחזות ובספרים שלה כדי להביט בחייה דרך כמה שיותר מראות. היא מזהה את עצמה עם עבודתה עד כדי כך שאין היא יודעת עוד מהן העובדות האמיתיות של חייה ומהו פרי הדימיון הספרותי”.

(ז’אן ז’אק אנו על מרגריט דיראס)

העניין הזה שיש דברים – כמו החיים שלך, למשל – שאי אפשר לתפוס באופן בלתי אמצעי אלא צריך גורם מתווך לשם כך – כל מה שמתפקד כמראה – מזכיר לי בעקיפין גם מה שוירג’יניה וולף (אני חושבת שזו היתה וירג’יניה וולף) אמרה (בערך) על מטאפורות: שמטאפורות הן לעיתים קרובות אמיתיות יותר מהדבר שאותו הן באות לתאר, מפני שיש דברים שאי אפשר להגיד עליהם כלום – כלומר לתפוס אותם – שלא באמצעות מטאפורות.

(והכותרת מתייחסת ליומן המצולם בשם הזה של נאן גולדין)

שישי בצהריים, גן העצמאות, דג מלוח. מכל האירועים שהעיר הזאת מנפיקה הקיץ, אני חושבת שדג מלוח הוא החביב עליי ביותר: בגלל היעדר היומרה שלו, בגלל שהוא חף כמעט מכל “הפקה” וסממנים מסחריים – לבטח בקנה מידה גדול, ובגלל שהוא צמח מלמטה ואני מאוד מחבבת כל מה שהוא grassroots . מכיוון שמדובר באירוע בפארק, כפל המשמעות הזה מלבב בעיניי. זה גם מזכיר לי אירועים דומים שראיתי בפארקים בסיאטל, שם קראו לזה Pain in the grass. זו כבר השנה השנייה שפעם בשלושה-ארבעה שבועות יש דג מלוח בגן העצמאות, שהוא גם אחד הגנים החביבים עליי. אין באירוע הזה הרבה יותר מכמה עשרות אנשים שבאים להימרח על הדשא בצל העצים הגדולים, עם להקת חובבים שמג’מג’מת ברקע מוזיקה עם גרוב עצל, עמוק ומרוח. זה פסקול מושלם לאחר-צהריים שמשיים וחמימים. אני מוצאת לעצמי פיסת דשא פנויה מתחת לעץ צפצפה, מורידה את האולסטאר ומוציאה את המחברת והעט. הגעתי לכאן הפעם במטרה לנוח ולכתוב. לא כתבתי הרבה ימים וזה חסר לי. אני רוצה לנצל את הסביבה הירוקה והאווירה הרגועה כדי לכתוב. זה כל מה שאני צריכה.

המקום הזה הוא גן עדן לכלבים ועל הדשא כבר רואים כמה עלים חומים, יבשים. עוד מעט נגמר הקיץ ושלכת. בצל העצים הגדולים כמה צעירים משחקים כדורעף, ובכלל זה שני ילדים ערבים. הם לא יותר מבני 12-13, ומצווחות הגיל שלהם עושה רושם שהם נהנים מאוד לשחק. לוקח להם בדיוק 10 דקות לקלוט אותי כותבת במרץ בצד. הם עוזבים את הכדורעף ומגיעים אליי בריצה עם מרכולתם. הם מנסים למכור לי חבילת עטים שאין לי שום צורך בה, אבל אני כל כך נפעמת מהתושייה והעורמה והחושים המסחריים שלהם, שאני כמובן מיד קונה. הם עשו לי מחיר מיוחד של 20 שקלים במקום 35. לא הייתי משלמת על זה אפילו שקל, אבל אני נהנית לקנות מהם את העטים הלא נחוצים האלה. חצי שעה אחר-כך הם שוב חוזרים אליי, בניסיון למכור לי גם מציתים, מטליות מטבח ופנס שהם מדליקים לי ישר בתוך העין. הפעם אני מסרבת בתוקף. הם מאוכזבים. בינתיים, אחד משחקני המפתח בכדורעף-מדשאות שממשיך להתנהל כאן, עוזב את עמדתו כחובט ועובר לשיר עם הלהקה. הוא שר רגאיי ובוב מארלי (כמובן). אחריו שרה מישהי אחרת, משהו בפורטוגזית ובוסה-נובה. מדהים איך מקצב הרגאיי שלו מתמוסס ומתמזג בלי שום קושי לתוך מקצב הבוסה נובה שלה. מעבר חלק לגמרי. אחלה להקה.

מישהו נעמד מעליי ומפריע לי לכתוב. אני מרימה עיניים ומזהה את דודו. הוא מחייך ומתנצל שהוא מפריע לי. אנחנו מדברים במשך כמה דקות. הוא רצה לנגן פה בתופים אבל יש תור, מסתבר. אני שואלת אותו על מורה לבס, אם הוא מכיר. אנחנו נפרדים והוא הולך, אני ממשיכה לכתוב.

בינתיים מגיעים שניים-שלושה פאנקיסטים. אני מזהה אותם מאירועים אחרים בעיר. הם יפים וצועדים בגאווה טווסית. הוא עם מוהוק אסוף עכשיו בצבע כתום, היא בשיער ורוד ודוק מרטינס, אחד שחור ואחד ורוד. הם פורקים את תרמילי הגב הגדולים שלהם עם מזרונים דקים מגולגלים לרגלי אחד העצים. הם מצטרפים בשמחה לשאר האנשים, שנראה שאת חלקם הם מכירים. יש כאן בחור רוסי צעיר שפלג הגוף העליון שלו מכוסה קעקועים, כולל קעקוע של הומר סימפסון במעלה הזרוע. הוא חייכן וחברותי וחמוד. לא רחוק ממני מתיישב בחור צעיר בגופיה קרועה. הוא מחבק עצים, ואולי בגלל זה הגופיה שלו קרועה. הוא מטפס על עץ אחד ויושב עליו, אחר כך יורד ממנו והולך לטפס על עץ שני. אני חושבת על ג’וליה באטרפליי וטוב שיש בעולם מחבקי עצים, גם כשהם נתפסים תמיד כתמהונים.

בשעה חמש אחר-הצהריים מתחילה רוח קרירה ונעימה, האור שמסתנן דרך צמרות העצים נעשה רך יותר וגן העצמאות על יושביו נראה כמו פיקניק בציור של סרה. אני שמה לב שאני כותבת כבר שעתיים ומילאתי חצי מחברת. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להתקפל וללכת, אבל כל כך נעים. יכולתי להמשיך לכתוב כך לנצח. רק לשבת יחפה בדשא ולכתוב. זה הכל. זה כל מה שעושה לי טוב.

(קטעים ממייל)

אני לא מכירה אף אדם כותב – כותב באמת, ברצינות, גם אם זה רק לעצמו – שהכתיבה באה לו בקלות. רק לעיתים רחוקות ונדירות ביותר טקסט שנקרא בקלות גם נכתב ככזה. רוב הזמן כתיבה היא לא דבר שבא בקלות, היא כרוכה בעבודה קשה ומאמצים, והסיבה שבגללה אני חוזרת אליה שוב ושוב ושוב זה פשוט כי אני לא יכולה אחרת. כרגע אני כותבת רק את הבלוג הזה, אבל הוא לא הבלוג הראשון שלי. לפניו כבר כתבתי בלוג אחד, ולפני כן כתבתי ביקורות באתר אינטרנט, ומגיל 14 בערך אני מתעדת את החיים שלי ביומנים. פרטיים, במחברות והכל. אם כי כמובן לא ברציפות לכל אורך הדרך, היו לי הפסקות של כמה שנים פה ושם.

אני כותבת מכל הסיבות שאתה בטח מכיר ויודע. אני כותבת כי זה עוזר לרפא מכאובים, חדשים וישנים. אני כותבת כי זה הופך חיים פרוזאיים ורגילים למשהו שהוא יותר מזה. אני כותבת כי זה מכניס סדר בתוך הבלגן. כי זה מזקק משמעות בתוך הכאוס הכללי. כי זה מייצר יופי ממקומות שיש בהם כיעור. כי הכתיבה היא מדיטציה. כי הכתיבה מחדדת את ההתבוננות שלי החוצה. כי חיים של כתיבה הם אחד הדברים המספקים והמשמעותיים והטובים והמנחמים ביותר שיש לחיים האנושיים להציע. אבל יותר מכל, אני חושבת שאני כותבת מפני שזה החופש שלי. מפני שהכתיבה מייצרת בשבילי מקום אוטונומי וחופשי. ושוב, כל הדברים האלה לא אומרים שכתיבה באה לי – או לכל אחד אחר שאני מכירה שכותב – בקלות. להיפך.

אני לא מכירה גם אף כותב שמרגיש כל הזמן שהדברים שלו הם מבריקים, עמוקים ונוגעים. כולנו מרגישים רוב הזמן שהדברים שלנו הם חיוורים, לא עמוקים ולא נוגעים, אוסף של שטויות וגיבובים. הכי גרוע בשבילי זה לקרוא שוב דברים שכתבתי בעבר. בדרך כלל אני רוצה אז או למות או למחוק את כל הבלוג, ולרוב שניהם גם יחד. אז אני פשוט לא עושה את זה. ורוב הזמן אני פשוט כותבת, גם אם יש איזה עורך סוּפּר-פרפקציוניסט שיושב לי על הכתף ולוחש לי כל הזמן שמה שאני כותבת הוא טפשי, סתמי, בינוני במקרה הטוב, נעדר כל ערך ומקוריות, ובאמת על מי אני חושבת שאני עובדת. הדבר היחידי שעוזר לי להשתיק את הקול הזה ולהמשיך לכתוב בכל זאת, זה כשאני אומרת לעצמי או.קיי, תירגעי, זה לא ניתוח מוח. זה רק בלוג. זו רק כתיבה. מותר לזה להיות גם סתם בינוני במקרה הטוב.

למה אני כותבת בלוג? אני חושבת שעד היום עוד לא מצאתי לזה תשובה. לפעמים אני מתחרטת על הרגע שבו התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי, מפני שזה בלתי הפיך. לפחות בשבילי. מרגע שהתחלתי לכתוב בלוג, אני לא מצליחה לחזור לכתוב ליומן פרטי. ניסיתי, וזה לא הלך. ובגלל זה יש אצלי איזה מקום עמוק בפנים שקצת בז לעצמו על הצורך לכתוב בפני קהל. שלא מסוגל להסתפק עוד בדפים של מחברת שרק אני גם קהל הקוראים שלה. היתרון הגדול, אולי היחידי בעיניי, של כתיבת בלוג על פני יומן פרטי, זה שבלוג הוא נתינה. כתיבת בלוג הופכת אותי לאדם נותן, וזה נראה לי חשוב. כמו אן למוט, גם אני חושבת שאין שום משמעות ושום ערך אמיתי בפירסום – בהוצאה לאור, בקבלת הכרה רשמית, בשבחים, בתהילה. אבל יש ערך וחשיבות גדולים בלהיות אדם נותן.

חיבבתי מאוד את “הנוכלים בלום” בגלל שזה סרט כל כך טקסטואלי. ולא שהוא לוקה בחסר בצד הויזואלי שלו: כל מי שאהב את הסרטים של ווס אנדרסון (“ראשמור”, “משפחת טננבאום”, “רכבת לדרג’ילינג”) יאהב גם את העיצוב, הסיגנוּן והצילום של “האחים בלום”. אני מניחה שגם העובדה שאדריאן ברודי משחק באחד התפקידים הראשיים ב”אחים בלום” תורמת להשוואה החזותית לווס אנדרסון. אבל בשבילי עיקר העונג בסרט הזה היה הרפרנסים הספרותיים. החל מהאיזכורים האגביים של טולסטוי (או שמא זה היה דוסטוייבסקי? כבר שכחתי) ומלוויל, וכלה, כמובן, בהתייחסות ל”יוליסס” של ג’יימס ג’ויס. אחרי הכל, כשלשלושת הגיבורים הראשיים של הסרט קוראים סטיבן (דדאלוס), (ליאופולד) בלום, ופנלופי (מולי בלום) – די ברור לאיזה ספר הסרט הזה עושה מחווה. וכמובן, “יוליסס” עצמו בנוי על ה”אודיסיאה” של הומרוס. כך שיש כאן מגדל שבנוי מ”הנוכלים בלום” בקצה שלו, מתחתיו ניצב “יוליסס”, ומתחתיו ניצבת האודיסיאה. כך שגם אם זה לא סרט ענק בעצמו, הוא בהחלט ניצב על כתפי ענקים. וכך, גם האחים בלום עוברים בסרט הזה אודיסיאה; כך, גם הארכי-נבל שלהם הוא שתום-עין, מה שמזכיר את מלחמתו של אודיסיאוס בקיקלופ; והסצינה המצחיקה שבה פנלופי חרמנית לגמרי, מאזכרת את המונולוג המופתי של מולי בלום שחותם את “יוליסס” של ג’ויס.

אבל כשאני אומרת שהסרט הוא טקסטואלי אני לא מתכוונת רק לזה. אני מתכוונת לזה שהוא עוסק בעיקר ביחס שבין החיים לסיפור. לאופן שבו מה שאנחנו קוראים לו החיים (של כל אחד מאיתנו) הוא בעצם סיפור החיים כפי שאנחנו מספרים אותו לעצמנו. מהבחינה הזאת כל אחד מאיתנו הוא סופר (או במאי, למי שמעדיף קולנוע. וגם המפיק, התסריטאי, הצלם, העורך, המעצב, המלביש, והכי חשוב – עורך הפסקול). מה שנקרא החיים הוא לא יותר מבליל כאוטי וחסר פשר של אירועים. זה סיפור החיים שאנחנו מספרים לעצמנו שיוצק בהם סדר ונותן להם תוכן ומשמעות. וכמובן: אנחנו רשאים לשנות את הסיפור, לפרק ולחבר בכל פעם מחדש חלקים שונים שלו, ולמעשה, זה מה שאנחנו עושים לאורך כל החיים שלנו. כי אנחנו – בתור המין האנושי – זן של מספרי סיפורים. בטח ובטח שלא צריך להכביר על זה מילים בפני כל מי שקרא וכתב אי פעם בלוג. כמו שאומר לקראת סוף הסרט בלום, אנחנו מנסים לחיות את הסיפור היפה ביותר שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. זו כמובן הגדרה מעגלית, אבל זה בדיוק העניין: החיים שלנו, וסיפור החיים שלנו, מזינים זה את זה כל הזמן. עד כותרות הסיום.

לא היה לי חשק ללכת הבוקר לעבודה, וגם לא היה שום דבר חשוב שחייב את נוכחותי שם היום. חיכיתי עד שבע וחצי והתקשרתי להודיע שאני לא מרגישה טוב ואני נשארת בבית. נזכרתי בשיר הזה של קארבר:
התעוררתי הבוקר עם / תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום / ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה. // אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון. / ונכנעתי. / הפקדתי את עצמי לחלוטין / בידי הבוקר הגשום הזה. //
(“גשם”, תרגום: עוזי וייל)
חזרתי למיטה וישנתי עד שתים עשרה. קמתי והכנתי קפה וחביתה. שמעתי את Okkervil River, הכנתי כוס תה וישבתי לכתוב. קינאתי בצ’רלס בוקובסקי על זה שג’ון מרטין סיפק לו מלגת קיום חודשית (וייסד בשבילו הוצאת ספרים) רק כדי שהוא יישב ויכתוב. אני לא סופרת ואף אחד לא ישלם לי משכורת חודשית רק בשביל שאני אשב ואכתוב. כותבים כמוני יש אלף בשקל, ואף אחד לא ממש עושה כסף מכתיבה לאינטרנט. הרבה אנשים מחפשים “מודלים עסקיים” ואיך לעשות כסף מכתיבה לאינטרנט, אבל אני בכלל לא בטוחה שצריך לעשות כסף מכתיבה באינטרנט. מצחיק אותי שאנשים לא מעלים בדעתם שאולי אין לאינטרנט מודל רווחי. שאולי יש דברים שלא יכולים ולא צריכים להימכר ולהיקנות בכסף. שיש דברים שצריכים להיות חופשיים. כמו מילים כתובות, למשל. אבל תגידי את זה לאנשים שמחפשים “מודלים עסקיים” לאינטרנט והם יסתכלו עלייך כאילו ירקת על אמא שלהם. ובמובן מסוים זה מה שעשית – חיללת את קודש הקודשים הקפיטליסטי שלהם. אמרת שיש דברים שיכולים וצריכים להיות בחינם. שלא הכל סחיר ומכיר וניתן לתשלום בכסף. Fugazi, להקה אמריקאית שאני מעריצה את היושר המוסרי חסר הפשרות שלה, כבר כתבו פעם:
Never mind what’s been selling / it’s what you’re buying / and receiving undefiled

גמרתי לקרוא את “חבורת העינב“ של ג’ון פאנטה. אני לגמרי מבינה מה בוקובסקי מצא אצלו ולמה הוא הושפע ממנו כל כך. הסיפור של נער שגדל בצילו של אב פשוט, קשה-יום, אלכוהוליסט ואלים, ונמלט מגורל דומה מפני שהוא מוצא את ייעודו בכתיבה – בהתחלה בכתיבת ספרים ואחר-כך בכתיבת תסריטים – ובמקביל מוצא גם נחמה בטיפה המרה (כי לברוח לגמרי מהגורל אי אפשר) וגאולה דווקא בביבים ובחצרות האחוריות של לוס אנג’לס – יש הרבה קווים מקבילים בין הביוגרפיה של פאנטה לביוגרפיה של בוקובסקי. אני אישית חושבת שהתלמיד עולה על רבו, ובוקובסקי יותר מעניין ויותר מורכב ומגוון מפאנטה. כמעט כל הספרים של פאנטה הם וריאציות על אותו נושא, וברובם מככב האלטר-אגו שלו, ארתורו בנדיני. גם בגלל זה אני חושבת שמבין שני הרומנים המרכיבים את הספר הזה שיצא סופסוף בעברית – קדם לו אמנם “שאל את האבק” בהוצאת אסטרולוג, אבל זו הוצאה מחורבנת, הם הדביקו לו עטיפה מזעזעת, ובכל מקרה כמעט לא ניתן להשיג אותו היום בשום חנות ספרים – “חבורת העינב” טוב יותר מ”חלומות בבאנקר היל”. בעיקר בגלל שב”חבורת העינב” פאנטה נוגע בלב ליבה של הדרמה והטרגדיה האישית של חייו: היחסים עם אביו, ההתמכרות לטיפה המרה והחורבן שהיא מביאה עמה, מוות, פרידה, השלמה.

השם “חבורת העינב” מרמז כמובן לטיפה המרה. כתבתי כבר פעם על זה שמדהים שהחבורה האלכוהולית שמהווה את עמוד השדרה של הספרות האמריקאית (והעולמית) במאה ה-20 כתבה את הפרוזה הפיכחת והיבשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שזה מקרי. הו, חבורת העינב: סקוט פיצג’רלד, ארנסט המינגוויי, ג’ק לונדון, ג’ון סטיינבק, וויליאם פוקנר, ג’ון צ’יבר, ג’ון פאנטה, ג’ק קרואק, טרומן קפוטה, צ’רלס בוקובסקי, ריימונד צ’נדלר, ריימונד קארבר. מעניין איך הם חוליות בשרשרת שבה כל אחד מהם השפיע על השני, הבא בתורו. המינגוויי השפיע על פאנטה, פאנטה השפיע על בוקובסקי, בוקובסקי השפיע על קארבר, ואחרי קארבר נראה לי שכבר אי אפשר היה לקחת את צורת הכתיבה הזאת הלאה בלי להפוך אותה למניירה או פרודיה. בגלל זה אחרי קארבר אפשר לראות שהספרות האמריקאית משנה סגנון, והקולות הבולטים בה היום הם של סופרים כמו פול אוסטר, מייקל שייבון, תומס פינצ’ון, דייב אגרס.*

כתבתי גם פעם כמה מעט מוכר היום ג’ון צ’יבר לקורא בשפה העברית. אם צ’יבר לא מספיק ידוע, הרי ששמו של פאנטה היה שמור בכלל ליודעי ח”ן. מזמן כבר הגיע הזמן לתרגם אותו לעברית (ועכשיו צריך רק לשחרר את הזכויות ל”שאל את האבק” מידיה של הוצאת אסטרולוג). ומי בכלל יודע שיהלי סובול תירגם לעברית לפני כמה שנים את ספרו של דן פאנטה, בנו של ג’ון פאנטה, שנקרא “כסף קטן“? הנה עוד ספר בדיוני שמבוסס לחלוטין על אוטוביוגרפיה אישית, שעיקרה החיים בצלו של אב אלכוהוליסט והניסיון לברוח מגורל דומה באמצעות הכתיבה. אי אפשר להימלט מהגורל. ואם מישהו רוצה לחפש את הסופר האמריקאי הבא שעדיין לא מוכר לציבור הרחב בארץ, שינסה למצוא את שרווד אנדרסון ואת “ווינסבורג, אוהיו” שלו, שתירגם את זה יפה אהרון אמיר ב-1959(!) בהוצאת עם עובד.

אני מתחילה לקרוא עכשיו את “הדרך” של קורמאק מקארתי. כבר העמוד הראשון בפרוזה הקשוחה שלו פועל עליי כמו אגרוף בפרצוף. זה כל כך מרוכז שבכלל לא בטוח שזו פרוזה. זה נשמע לי יותר כמו פואמה. אבל אני אצטרך לקרוא את זה עוד.

* הפוסט הזה נשמע לי כמו ניימדרופינג וטור רכילות. זה בסדר, כנראה. טרומן קפוטה כתב פעם שכל הספרות היא רכילות. אני חושבת שכל מה שאני מנסה לומר שהוא שלמרות שלא עמדתי אף פעם על גדת הנהר באיידהו שלידו המינגוויי פוצץ את הראש, לספרות האמריקאית היתה השפעה גדולה על דרכי החשיבה והכתיבה שלי.

על כתיבת יומן.
זה יהיה שטחי לתפוס את היומן רק ככלי קיבול למחשבותיו הפרטיות, הסודיות של אדם – כאיש סוד חירש, אילם ושאינו יודע קרוא וכתוב. אחד התפקידים (החברתיים) העיקריים של היומן הוא בדיוק להיקרא בסתר על ידי אנשים אחרים. ביומן, לא זו בלבד שאני מבטאת את עצמי בפתיחות רבה יותר מכפי שהייתי יכולה לעשות עם כל אדם; אני בוראת את עצמי. היומן הוא כלי לתחושת העצמיות שלי. הוא מייצג אותי כעצמאית רגשית ורוחנית. לפיכך (אבוי) הוא לא פשוט מתעד את חיי היומיום הממשיים שלי אלא – במקרים רבים – מציע להם חלופה.
למה הכתיבה חשובה? בעיקר מתוך אנוכיות אני מניחה. משום שהייתי רוצה להיות הפרסונה הזאת, כותבת, ולא משום שיש משהו שאני חייבת לומר. ומצד שני, למה לא גם זה? עם קצת בניית-אגו – כמו העובדה המוגמרת שהיומן הזה מספק – אני אגיע אל הביטחון שיש לי משהו לומר, שיש לאומרו.

(סוזן סונטג, קטע מהיומנים שלה, 31.12.57. תרגום: דריה שועלי)

הדברים האלה סיפקו לי סופסוף קצה חוט מחשבה.

בחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון. זה היה יום שטוף שמש והשיעור נערך בחוץ, על הטריבונות של האיצטדיון ספורט. זה היה שיעור בלוגריתמים. בגלל שזה היה יום קיץ, הגעתי לשיעור לבושה בתחתוני סבתא, גרבי פסים עד הברך וגופייה. הבאתי איתי גיטרה חשמלית והראיתי למ”ם איך מנגנים אקורדים של האסקר דו. המורה ציוותה עלינו בתוקף להפסיק מיד. היא נתנה לנו תרגיל בלוגריתמים, ומכיוון שלא הבנתי בזה כלום, רותם עזר לי לפתור אותו. בקצה השני של הקבוצה ישב איזה בחור זר ולא מוכר, הוא נראה קצת כהה ואפל והוא משך אותי. הוא סימן לי לבוא לידו, וביקש ממני עזרה עם איזה ספר שעוסק בסודות. סימנתי לו בספר כמה קטעים נבחרים בעיניי, ולפני שהחזרתי לו אותו כתבתי לו בעמוד הפותח
you are my secret.
המורה שוב התרגזה והורתה לי להפסיק להפריע מיד. נעמדתי ונשאתי נאום תקיף על הקשר שבין לוגריתמים לסודות (הלוואי שיכולתי לחזור עליו עכשיו, כי בחלום הוא נשמע מאוד משכנע). גם לא הרגשתי שום דבר מוזר עם זה שאני עומדת שם עם תחתוני סבתא וגרבי פסים עד הברך. להיפך, הרגשתי לגמרי בסדר עם זה.

זה היה חלום מתוק מאוד. הוא שימח והצחיק אותי כל הבוקר.

– – –

החלום הזה נחלם והועלה על הכתב לפני שלוש שנים או קצת יותר. לא מפתיע אותי שאז החלום הזה הצחיק אותי ועשה לי מצברוח טוב, בעוד שעכשיו כשאני קוראת אותו הוא גורם למצח שלי להתענן וללב שלי להתקדר. אם אני מנסה לתארך את הקטע הזה, הוא נכתב בוודאי בשלהי 2005. עוד לא פגשתי אז את מ”ם – זה יקרה רק עוד כמה חודשים מאוחר יותר – אבל היינו נתונים כבר בעיצומה של תכתובת מיילים סוערת. הרומן שלי עם אורי, שבקלות עונה לתיאור של גבר שיש בו משהו כהה ואפל, היה בן פחות משנה, ולא ייחסתי לו חשיבות גדולה. אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, הייתי מרגישה כבר אז את מה שאני מרגישה היום. אבל אז עוד לא ידעתי את זה, ולכן החלום נראה לי רק מצחיק וקומי. והוא באמת מצחיק, אבל רק היום אני יכולה לראות גם את הרובד המטריד והקודר שלו.

מצאתי את זה כשעברתי בסוף השבוע על מחברות הכתיבה שלי מחמש השנים האחרונות. כמו כל אדם עם היסטוריה ארוכה של כתיבה, אני תמיד מסתובבת בתרמיל עם מחברת או בלוק צהוב שבהם אני מנסה לתפוס רעיונות כשהם צצים, כותבת דברים לפני שהם נשכחים, מדביקה גזרי עיתונים, תמונות, צילומים ושירים מודפסים, ורושמת תזכורות, דברים לעשות ורשימות קניות. אני חוזרת עכשיו למחברות הישנות האלה מפני שלאחרונה מטרידה אותי השאלה למה אני כותבת. למה אני כותבת בכלל, למה בלוג, למה הבלוג הזה ולא אחר. כל מה שאני יודעת זה שחיי כתיבה הם אחת מצורות החיים הטובות ביותר שיכולות להיות לאדם, אבל זו לא התשובה שאני מחפשת כרגע. זה לא שחשבתי שאני אמצא תשובה ברורה במחברות הישנות האלה, אבל משהו עמוק בפנים אמר לי שאולי יהיה שם קצה חוט. וכשאני קוראת היום את החלום וההערות שהיו לי אז, אני מתחילה להבין במעומעם למה אני כותבת עכשיו. זה קשור לסודות ולצורך להאיר פינות אפלוליות ולנסות לחשוף נקודות עיוורות ולפזר ערפל שהלך והתעבה לקראת סוף תקופת הכתיבה הקודמת שלי.

(חוץ מזה, לא שמעתי את האסקר דו באמת כבר יותר משלוש שנים)

בגלל שאני אדם עם היסטוריה ארוכה של כתיבה אני כבר לא תמימה לגביה. אני מאוד ספקנית וחשדנית ביחס אליה. אין כתיבה תמה באמת. כתיבה תמיד חושפת ומסתירה בעת ובעונה אחת, ואני בספק אם אני אצליח אי פעם לחשוף ולהאיר באמת הכל. כי ברגע שאני מאירה פינה אחת, פינה אחרת בירכתי החדר, כמעט לא מורגשת, הולכת ונעשית מוצללת. יש לי היכרות מספיק טובה עם האופנים שבהם פועלת שפה כדי לדעת שלא תמיד שפה יוצרת בהירות. לפעמים היא דווקא יוצרת עמימות. ובנוסף, יש את העניין שסוזן סונטג קראה לו פעם בהקשר של הצילום “ההירואיות של הראייה”: האופן שבו תצלום נעשה מנותק מהתוכן המצולם בו. התוכן המצולם בו יכול להיות מכוער עד זוועה – עוני, רעב, מוות, מלחמה, מחלות – ועדיין הצילום עומד כאובייקט אסתטי בפני עצמו, שיכול להיות, והוא אכן לעיתים קרובות, יפה. ככה זה גם עם כתיבה. לפעמים, דווקא ככל שהכתיבה בהירה ויפה יותר, כך היא עומדת כחיץ של עמימות וגדר של הפרדה והסתרה בדרך אל מה שאני מחפשת באמת.