עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ובצהרי שישי חמים כמו התנור של השטן אני הולכת לחגיגות השנה של No Coast בעמק המצלבה. מתחת למוזיאון ישראל, מתחת לצפלין הלבן שתלוי לו בחוט מעל המוזיאון המשופץ, שכתוב עליו OPEN. עכשיו הוא פתוח, מוזיאון ישראל המחודש – אני תוהה אם זו רק אני שזה נשמע לה כמו המשביר לצרכן החדש, אם זו רק אני הסנובית, מעקמת האף, מחריבת השמחות, שעל כל אירוע ששפכה עליו מיליונים של דולרים איזו קרן פילנתרופית, מעדיפה פי מאה מונים אירועי DIY, לו-פיי, נו-פיי. אני עפר לרגלי כל מי שמתח בין עצי הזית יריעות שמסוככות מפני השמש, שפרש מחצלות על האדמה ומזרונים שיהיה נעים לשכב ולשבת, שסחב גנרטורים ומגברים, שאירגן את כל ההרכבים, שהביא את מטבח האינדי ובר הבירות, כל מי שעבד קשה וטרח והזיע כדי להפוך את אחר-הצהריים הזה לאירוע מוזיקלי כל כך נינוח ועצל ונעים. שהפך את זה למיני-פסטיבל.
אני חושבת שברגעי השיא היו שם משהו כמו 120 – 150 אנשים. זה לא מעט וזה לא הרבה. זה לא מעט לאירוע מסוג כזה, וזה לא הרבה מדי מהסוג שהופך אירועים כאלה להמוניים. היו שם הפנים המוכרים, כמה הורים עם ילדים קטנים, והיו גם כלבים חברותיים שהיו מאושרים להתרוצץ ולאסוף על הפרווה שלהם את כל החרולים והקוצים והדבלולים של עמק המצלבה. הבאתי איתי ספר אבל לא עשיתי בו שימוש, כי היה כל כך מעניין להקשיב ולהתבונן. לא הייתי היחידה בעניין הזה. היה שם בחור אחד עם “חלל וכו'” של ז’ורז’ פרק, עוד מישהי עם ספר כיס באנגלית, ועוד בחורה שבאה עם מוספי סוף השבוע. זה היה כמו פיקניק, רק עם המון מוזיקה טובה.
אהבתי את ההרכב של אורי פנציאס ואת Suicidal Furnitures – הרכב הצד של הגיטריסט של לבנון עם מתופפת מעולה, שעושים רוקנ’רול גולמי ואינסטרומנטלי שמדבר אליי הרבה יותר מהפוסט-רוק והג’אמים הארוכים של חללית האם. אהבתי את ג’וני ברוגז, שגם הם צמד-שהוא-הרכב-צד של להקת האם רוצי בובה, שכמוה עושים רוקבילי אבל עם קצת יותר סול וגרוב. אהבתי את הגוון הקברטי של סאבג’אנק – הצמד שמורכב מהקול הגבוה והדק, המבטא המודגש והסמפלר של הסולנית של Dirty Hands – להקה שגם אחרי פעמיים לא הצלחתי להתחיל לחבב – ואמיר ב על פסנתר (שטח) וחצוצרה. והיו גם לאב גרנייד, שזו כבר הפעם השלישית שאני רואה אותם, ואחרי שלוש פעמים אני יכולה לומר שזו להקה שתלויה מאוד, לטוב ולרע, באיכות הסאונד. לא מפתיע לכן שהפעם הטובה ביותר שלהם היתה במעבדה, עם סאונד המעבדה (דהה). הם היו אז הכי משוחררים, בזמן שבשתי הפעמים האחרות הם היו טרודים ומוטרדים מדי בגלל ענייני סאונד, וחבל. אני עדיין חושבת שהם טובים, טובים מאוד. זה היה ליין-אפ אקלקטי מאוד, ויחד עם זה היה משהו הדוק ואורגני מאוד בחיבורים ובמעברים שבין ההרכבים. כנראה שיש משהו בזה שכולם חוסים תחת מטריה של לייבל אחד, אקלקטי ככל שיהיה.
והיה גם רייסקינדר, בערך. אוי, רייס. אני חושבת שבשלב הזה אם הוא יחליט לעבור לסטנד-אפ או לספוקן-וורד זה לגמרי יעבוד. זה לא משנה אם הוא מצחיק או עצוב, אם הוא שטותי או נוקב, אם הוא מלאכי או זדוני – לרוב כל האפשרויות הן נכונות במקרה של רייסקינדר, ורגע לפני שהוא מוציא אלבום חדש, יצא לי לבלות בשבועיים האחרונים לא מעט עם האי-פי הקודם שלו. אני אוהבת את הפולק הדיגיטלי והבלוז האורבני שלו. הוא מזכיר לי קצת את האלבומים הראשונים של ה-eels. המלנכוליה של מיסטר E. מאחר שרייסקינדר הוא בכל זאת מקומי – דלות החומר וכל זה – אפשר לראות את זה כגירסת הנו-פיי לסבל האפי של מארק אברט. וכמוהו, גם הוא נשמע כמי שמחפש נובוקאין לנשמה. הוא פריק יפהפה.
רק כשהגעתי הביתה פתחתי את הדיסק עם האוסף לציון שנת הפעילות הראשונה של No Coast. קרעתי את הניילון (אבל שמרתי על המדבקה), הסנפתי את ריח הצבע הטרי וליטפתי את המרקם המחוספס של העטיפה. מכיוון שהיא ממוספרת 52/80 וחתומה ביד בידי איתמר פ, אני יודעת שכל עטיפה היא אחרת ונעשתה בהשקעה עצומה של תשומת לב ויצירה. אני עוד צריכה להקשיב לדיסק ולראות את קטעי הווידאו והאנימציה שמצורפים אליו. גם את הפנזין אני עוד אצטרך לקרוא בתשומת לב ראויה – כרגע אני יכולה רק לצטט את הכריכה, שמצטטת מצידה את פטר MFM והמוטו שלו ליצירת פנזינים: “איזה שיר אישי או קשקוש וזהו – זה מוכן”. עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ואין גבול לאפשרויות היצירה כשהעיר הזאת חולמת.
