קטגוריה: מוזיקה

מעבר למסך (ומה אליס ראתה שם)

ערב ראינוע של No Coast במוצאי שבת בבאסס. בדרך לשם אני רואה שמחוץ לקונסטנטין יש תור כאילו מחלקים שם לחם. בבאסס אין שום תור, רק אשנב קטן שמתפקד באמת כמו קופה של בית קולנוע זנוח וישן מפעם. אני משלמת, מוחתמת ועולה במדרגות למעלה. להיכנס לבאסס זה תמיד כמו להיכנס למערה החשמלית – אלא אם כן זה בקיץ, ואז הכניסה היא דרך מרפסת הגג הפתוחה. בגלל שאלה ימים של קיץ באמצע החורף יש גם אנשים שיושבים עכשיו על המרפסת. בפנים חשוך ו-טוב, הבסים מרעימים. זה ערב שבו הרכבים חיים מנגנים ביחד ולצד די.ג’ייז מצוות דאב אל וואד (כותרת משנה: בסים לשעת מצור. תמיד יש פה מצור). אני מתמסרת למוזיקה האלקטרונית ברקע, למרות שאני מבינה מאוד קטנה בה, בלשון המעטה. אני יכולה לדקלם מתוך שינה את ההבדלים הדקים בין דוּם לדרון לסטונר, בין טראש מטאל לדת’ מטאל לבלאק מטאל, בין פרוג להרדקור אטמוספרי למאת’ רוק לפוסט רוק – כל מה שחוסה תחת המטריה הרחבה של הרוק. אבל אין לי שום מושג מה ההבדל בין טכנו לטראנס לאסיד להאוס לאמביינט לצ’יל-אאוט לדאב-סטפ לאלקטרו-קלאש ליורו-טראש ולאיטלו דיסקו (שאלוהים יעזור). זו לא הטריטוריה שלי. אבל אין לי שום בעיה להיות פרח קיר. אני נצמדת לפינה שלי ופשוט מקשיבה ומתבוננת. לברמנית יש מוהוק. יש כאן בחור ארוך שיער עם חולצה שחורה של בלאק מטאל נורבגי. אני מזהה את הבסיסט של יום שני האחרון של אוקטובר ואת הסולן של אשכרה מתים, את אמיר שבא להגיד שלום ועוד הרבה פרצופים שאני לא מכירה בשמות אבל אני מזהה מאינספור הופעות והתרחשויות, חלקם בתור צופים וחלקם בתור מופיעים, והרבה מאוד פעמים שני הדברים גם יחד.

בינתיים מתחיל לנגן ההרכב החי הראשון מעבר למסך. המעבר מהמוזיקה שמתקלט הדי.ג’יי לנגינה החיה הוא חלק לגמרי. אפילו לאוזניים המתורגלות שלי לוקח כמה שניות לקלוט שעכשיו זו כבר מוזיקה חיה. רוקי בי שר-מדקלם על רקע להקה חיה. יותר מדי פעמים החמצתי בעבר את רוקי בי, ואחרי שני הקטעים הפואטיים והיפים מאוד שלו אני אשמח לתפוס אותו בהופעה שלמה משל עצמו בקרוב. הוא ממש ממש טוב. אין תחליף למוזיקה חיה, אורגנית, וזה מותר ה-MC על ה-DJ. על המסך מוקרנים קטעי וידאו, חלקם צילומים של הלהקה שמנגנת ממש עכשיו מצידו השני של המסך. קצת מתסכל אותי שאי אפשר ממש לראות אותם, כי ככה אני רגילה ואוהבת, אבל אני חושבת שזו בעצם הנקודה של הערב הזה. אני חושבת על “נשיקה מעבר למטפחת” בהקשר של תרגום, על המושג הפילוסופי “צעיף הבערות” (Veil of Ignorance), על העובדה שכשחסרה לנו ידיעה מוצקה – כזו שהחושים שלנו מספקים לנו באופן מיידי ובלתי אמצעי – אנחנו נדרשים להפעיל הרבה יותר אמונה, וגם דימיון. אין לי ממש מסקנות בעניין, אז אני בעיקר חווה את זה כרגע כמו שזה.

את תחילת הקטע החי השני שוב לוקח לי כמה שניות לזהות, למרות שאני יודעת בבירור שזה משהו שאני מכירה ואוהבת. ואז אני נזכרת: ג’יינז אדיקשן. הקול הגבוה של פרי פארל כשהוא שר על סקס ואלימות ו-Nothing’s Shocking. ואז הקול של בחורה שרה – אני חושבת שזו הסולנית של קיצו, והמוזיקה באמת צבעונית ופסיכדלית ולקראת הסוף שוב מצטרף איזה בחור בקטעי דקלום-דיבור, ואז זה נגמר ושוב המעבר לביטים ובסים ומוזיקה דיגיטלית, מסומפלת, שמנגן הדי.ג’יי התורן. בינתיים כבר רבע אחרי חצות ואני פורשת למרות שאני בטוחה ששאר הקטעים בטח יהיו מוצלחים לא פחות. אבל כמה מאיתנו צריכים לקום ביום ראשון בשש בבוקר ולהתחיל עוד שבוע עבודה. בדרך החוצה אני רואה שמחוץ לקונסטנטין עדיין יש תור כאילו מחלקים שם כסף.

האירועים האלה של No Coast מסתמנים כעניין מוצלח מאוד. רק עכשיו גיליתי פתאום שהם קולקטיב של אמנים ויוצרים בוגרי מוסררה. איכשהו זה מסביר לא מעט. כמו באירוע של הקיץ, גם הפעם היו במקום כ-50 איש, להערכתי – ממש לא מעט לאירוע של מוזיקת שוליים/יצירות וידאו.

ובשבוע הבא: יומיים של פסטיבל De:Frost.

שני

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפאנק, זה שהוא נותן לך מה שאת צריכה הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה. אז ביום שני הראשון של דצמבר אני הולכת לראות את יום שני האחרון של אוקטובר. אני לובשת את מעיל הפאנקיסטים-במשרה-חלקית שלי ויוצאת אל הקור. הלב שלי קר עוד יותר. משהו אצלי קפא בפנים, ואני לוקחת איתי להופעה את כל המועקה והמחנק של הימים והשבועות האחרונים. את ההנגאובר וההתפכחות ממה שנראה כל כך קל ונעים בהתחלה ועכשיו רק מכאיב לי. אבל ככה זה בחיים. לא הכל קורה כמו שרוצים או מתכננים. רותם לימד אותי Resistance, Persistence. יכולת עמידה ואורך רוח. להחזיק מעמד גם במצבים לא טובים. זה לא נושם, זה לא מדמם, זה רק נעל את לסתותיו ועכשיו זה מעכל. יש לי טעם של דם, חמוץ ומתכתי, בפה.

שתי דקות לתוך ההופעה של שני/אחרון/אוקטובר, הכל מתמסך. המוזיקה שלהם ממסכת, ממגנטת, מטאלית, מלודית. אני יכולה להשתמש בעוד מיליון מילים שמתחילות במ”ם אבל כל מה שאני רוצה להגיד זה
תקשיבו –
תשמעו –
אתם לא מאמינים כמה שהם מעולים.

הפאנק שלהם הוא מטאלי באופן נחרץ ולא מתבייש, בגלל שזה מטאל בלי המניירות הבומבסטיות המגוחכות. זה מטאל צנום וקשוח שעבר את ההפשטה של ההארדקור פאנק. זה נשמע כמו הארדקור פאנק אמריקאי מסביבות 1983. רזה וקשוח ומרעיד עצמות. כמו הסולן שלהם, שיש לו טונות של כריזמה והוא יורק את כל הפחד והתיעוב, את כל המשטמה והניכור והבחילה, את כל הזעם שלו נגד המכונה. זה כמעט תעשייתי, אבל עדיין בטריטוריה של הפאנק, ועדיין מלודי ורב שכבתי וחללי. פה ושם הם הזכירו לי את ה-Wipers. כל כך מעט להקות מסוגלות להזכיר בכלל את הווייפרז. מאז סמרטוט כחול לבן לא שמעתי כזאת מוזיקה בעברית. הרבה זמן לא שמעתי להקה כל כך חדה וחותכת ומשוננת ומהודקת ורדיקלית. אף פעם גם לא הרגשתי את הרצפה בצוללת רועדת. והרצפה בצוללת רעדה יותר מפעם אחת.

אני לא מאמינה שלמישהו אשכרה היה אומץ להביא אותם כדי לצלם הופעה שלמה שלהם לערוץ הראשון.

ההופעה הזאת עוררה מחדש את המיגרנה שלי. הם נגעו לי בכל הקצוות החשופים של הנוירונים והסינפסות. בדרך מעוותת – קצת כמו שאני מרגישה בימים האלה – זו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שנתתי ללהקה אי פעם.

אני חושבת שיש להם עוד הופעה לקראת סוף החודש במעבדה. ממש בסוף החודש יש גם הופעה של אשכרה מתים באוגנדה. למרות שכל אחת משתי הלהקות האלה עושה את הפאנק שלה באופן אחר, יש ביניהן גם נקודות דימיון. הביקורת החברתית-פוליטית של שני הסולנים. הסארקזם של “יאמי” של אשכרה מתים ושל “יופי” של שני/אחרון/אוקטובר. העובדה שהן שתי הלהקות הטובות ביותר שפועלות כרגע בעיר. חייבים לראות אותם בועטים.

ואם זה לא מספיק, אז לקראת סוף החודש יש גם הופעה של “בני המה”. אני לא מזכירה אותם סתם בהקשר הזה. אוהד פישוף וישי אדר הם נושאי המגבעת. העיר הזאת מדממת מוזיקה.

אבל מה שחשוב באמת הוא שרק כשיצאתי החוצה מהצוללת, מרגישה שוב את הקור החודר, הבנתי מה בעצם קרה. אף לא פעם אחת במשך השעה וחצי לא חשבתי על הדברים שמטרידים אותי. כל השאלות וההתלבטויות והטרדות חדלו מלהתקיים. למשך 90 דקות הייתי שוב מאושרת רק לראות ולשמוע להקה מנגנת. הכל חזר להיות פשוט. לחזור לנשום, לנענע את הראש, את האגן, לחייך. למשך זמן מה, ולו גם קצר, כל מה שהיה קיים זו רק להקה, מוזיקה, אנרגיה, ומשהו שגדול ממך עצמך. עוד לא קל לנשום מול הרוח ועוד לא נוח ובטח לא נעים, אבל אני יודעת בוודאות שיבואו עוד זמנים טובים.

נשיקות תיל דוקרני

נדמה לי שבבת אחת נעשה קר בלילות ובבקרים. אחרי שבועות ארוכים של סתיו אינדיאני הטמפרטורה צללה אל מתחת לעשר מעלות בלילה, וזה אומר שכשאני מגיעה הביתה לפנות ערב אני קודם כל מדליקה את הרדיאטור. הוא מפיץ חום איטי, מתמשך וקבוע, וזה נעים.

אין לי מושג למה אני שומעת כל כך הרבה פתאום לאחרונה את ג’יזס אנד מרי צ’יין. כלומר כן, זה בטח קשור גם למזג האוויר הסגרירי ולצינת הבקרים. נעים לקום בבוקר אפרורי ולשים את Psychocandy או את Barbed Wire Kisses. אני חושבת איזה שמות מבריקים אלה לאלבומים ואיך הם משקפים בדיוק את המוזיקה של JAMC – שירי פופ-נויז מושלמים, סוכריות פסיכוטיות ששורטות ומלטפות כמו נשיקות תיל דוקרני. ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי. מתוקה ואפלולית. בסך הכל רוב החיים שלי הם די מוגנים ובטוחים, לפחות בדרך כלל, אז אם אפשר שלפחות המוזיקה שלי תהיה קצת יותר משוננת, זה נחמד. ככה אני רוצה את המוזיקה שלי. ככה אני רוצה גם את הגברים שלי. אני לא רוצה להיות תמיד בטוחה. זה בסדר לתת ללב שלי להישרט לפעמים. אז אני שוכבת לילה אחד עם מישהו בן 27 והוא מתוק ואפלולי ומלטף ודוקרני כמו סוכרייה פסיכוטית או נשיקת תיל דוקרני וזה מה שאני אזכור ממנו: איך הוא הדביק אותי לקיר ברחוב שושן והתנשקנו ואהבתי את זה שהוא גבוה ורחב. איך הוא ביקש לטעום אותי ושהה זמן ממושך כשראשו בין ירכיי, מגרה אותי לבלי די. איך הוא החדיר לי לפה את האצבעות שלו למציצה ואחר כך את הזין שלו. איך הייתי עליו ואיך התכופפתי אחורנית ואיך הוא הפך אותי. מעציב אותי שככל שעובר הזמן זיכרון המילים והשיחות שלנו הולך ומתעמעם לי בראש, תווי הפנים שלו הולכים ומיטשטשים, אבל סקס – כל התנוחות והגניחות והאנחות – סקס אני זוכרת לנצח.

ביום שישי בצהריים נפתחו ארובות השמיים וגשם אנכי נשפך על סמטת אריסטובולוס כשאדם קומן יצא לשיר בחוץ, גורר אחריו כמו החלילן מהמלין שובל של אנשים. כולם נכנסו חזרה פנימה אבל אדם קומן עמד יחף ורטוב בגשם, והמשיך לנגן על הגיטרה החצי שבורה שלו ולשיר ולצרוח את כל מה שישב לו על הלב. עם הפריק-פולק-פּאנק שלו ועם הזקן הפרוע והעיניים החודרות שלו הוא נראה קצת כמו נביא זעם. מן הצד התבונן בו דניאל היגס – עוד מזוקן דמוי נביא זעם שהופיע כאן ערב קודם לכן. כשהוא ישב וצייר ורשם רשימות במחברת הסקיצות שלו יכולתי לראות שעל אצבעות ידיו, המקועקעות בכבדות גם ככה, מקועקעות שתי מילים, ארבע אותיות בכל יד: H-O-L-D F-A-S-T.

מוזיקה אף פעם לא צריכה להיות בטוחה. זה בטח חלק מזה שאהבתי את אנטיביוטיקה. זה, ושאני סולחת להם על הפוזה והפמליה שהם הביאו איתם מתל אביב, כי ייאמר לזכותם שהם נראים מספיק מבוגרים ומשופשפים כדי להבהיר שהם היו בסביבה בזמן אמת כשהפציעו הפוסט-פאנק והניו-ווייב. המוזיקה הזוויתית שלהם מושפעת בבירור מג’וי דיוויז’ן והקליק, דורלקס סדלקס ומינימל קומפקט, החברים של נטשה וריקבון אורבני של קירות מתפוררים וטיח אפור, שמעון אדף ושדרות, דליה בן שושן וסולן מטורזן. עם הטווסיות של הסולן שלהם הם צריכים להופיע עם צ’רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב. הקצב והפעימות שלהם חודרים ישר לאגן הירכיים וזה עונג ממכר שאי אפשר לעמוד בפניו. אז ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי: סוכריות פסיכוטיות ונשיקות תיל דוקרני מלטפות ושורטות, מכאיבות ומנחמות, דוקרות ופוצעות ומרפאות. בפרפראזה על דבריו של סופר אחד, מוזיקה צריכה לפעול עליי כמו אסון. או אם לצטט משוררת אחרת, שידעה דבר אחד או שניים על סקס, גברים ורוקנ’רול – שתבעט בבטני, שתשבור את שיניי, שתוציא אותי באמבולנס אל העתיד, אל המחר.

אני חוזרת הביתה עם האי.פי של אנטיביוטיקה, ואחרי שאני שומעת אותו אני שומעת את ג’יזס אנד מרי צ’יין, ואני נשענת אחורנית על הספה ומערסלת את הבס, ופתאום זה בא. אני מצליחה לעקוב אחרי מהלכי התווים ולנגן יחד עם המוזיקה. ואני מנגנת ככה אולי שעתיים, עד שנעשה מאוחר מדי ואני עייפה וכמעט לא רואה בעיניים וקצות האצבעות שלי איבדו כבר תחושה. אני מכבה את הרדיאטור ונכנסת למיטה, מתכרבלת בשמיכה מפני הקור, ורגע לפני שאני נרדמת אני חושבת לעצמי, אני צריכה להתקשר מחר לסטאס ולספר לו שאני מנגנת. מסורבל, מגושם, בטח מלא טעויות ושגיאות שהוא יתעלף, לחלוטין לא באופן עצמאי עדיין – אבל מנגנת.

אני וסטאס וגיטרה בס

כשסטאס מתקשר אני מרגישה מתיקות מרוכזת שמתחילה להתפשט לי בכל הגוף. אני מרגישה שהוא יכול לשמוע את החיוך שלי עד הקצה השני של הקו. סטאס הוא המורה שלי לבס. אם מקץ שלושה-ארבעה שיעורים אני עדיין לא מנגנת יותר משלושה-ארבעה תווים – ועוד ביד ימין בלבד – זה רק בגלל שאני כזאת תלמידה איטית, לא בגלל שהוא מורה לא טוב. הוא מורה נהדר. הוא אומר לי, אני לא רוצה שתלמדי לנגן סתם כמו סתומה. אני אומרת לו שדווקא לא אכפת לי לנגן כמו סתומה, אבל סטאס נד בראשו בהחלטיות. את ממש לא רוצה לנגן כמו סתומה. אז הוא מלמד אותי גם תיאוריה – תווים וסולמות וארפג’יו, והאמת שאני לא ממש קולטת מזה הרבה, אבל אני לא רוצה לצער אותו אז אני מהנהנת וסתם נהנית לראות ולשמוע אותו מדבר. מצחיק כמה מהר חוזרים למנטליות של תלמיד וליחסים של מורה ותלמידה. אתה המורה, אתה המבוגר האחראי פה, אני אומרת לסטאס ומושכת בכתפיים. לא חסר הרבה שאני אלעס מסטיק ואפוצץ לו בלונים בפרצוף. אז בינתיים אני לא יודעת לנגן יותר מארבעה תווים ביד ימין, כי יד שמאל זה כבר הרבה יותר קשה, במיוחד למישהי שלא מסוגלת ללכת וללעוס מסטיק בו זמנית. אני תמיד חושבת שאיזה מזל זה שהנשימה היא פעילות לא רצונית, אחרת כבר מזמן הייתי מתה. אני משתדלת לתרגל כל ערב חצי שעה-שעה כדי לאמן את יד שמאל וכדי לעבוד על הקואורדינציה שלי. יש סיכוי שעוד עשר-עשרים שנה אני אדע לנגן, אם אני אחיה עד אז, אבל האמת היא שלא ממש אכפת לי. כלומר כן, הייתי רוצה לנגן מתישהו, אפילו באופן בסיסי, כדי להיות מסוגלת לנגן עם מ”ם או עם סטאס, או אפילו סתם לבד, שיר או שניים לעצמי. אבל בינתיים אני סתם נהנית מהלימוד. מהדרך. עד אז אני משתעשעת במחשבה להצטרף לפרוייקט של מוזיקה קונספטואלית-אינטלקטואלית שיאפשר לי לנגן רק שלושה-ארבעה תווים על הבס, ביד ימין בלבד. העניין הוא שאני לא סובלת פרוייקטים של מוזיקה קונספטואלית-אינטלקטואלית. המוזיקה שאני אוהבת היא כזאת שבאה מהלב, מהבטן ומה שלמטה מזה, לא מהראש. כשסטאס אמר לי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו לחשוב על להקות ושירים ושורות בס שנראה לי שאני אוהבת ושהייתי רוצה ללמוד לנגן, חשבתי ישר על הג’רמז ועל לורנה דוּם. לא נראה לי שזה צריך להיות מסובך מדי – כמה מסובכת כבר יכולה להיות להקת פאנק, לא? כל אחד יכול, לא יותר משלושה אקורדים, אין חשיבות לטכניקה או לוירטואוזיות וכו’ וכו’. אבל אז שמעתי שוב את הג’רמז, אחרי המון זמן שלא עשיתי את זה, וגיליתי שלורנה אולי לא ניגנה מאוד מסובך, אבל היא ניגנה מהר, לעזאזל. זה לא צריך להטריד אותך, אומר לי סטאס. החוכמה היא לפרק כל תרגיל ליחידות הכי בסיסיות שלו, ולהתחיל לתרגל מהקטע הכי הכי בסיסי והכי הכי לאט. רק כשאת משתלטת על זה תחברי את זה למרכיב הבא או תגבירי מהירות. ואל תשכחי לנשום, ותשימי לב שאת לא מאמצת סתם שרירים שאת לא צריכה לאמץ. אני חושבת לעצמי, בעצם זה כמו יוגה.

בדרך כלל סטאס בא אליי, כי הבס והמגבר שלו מפוזרים בכל מיני מקומות שהוא מנגן בהם ברחבי העיר. הוא מנגן עם להקת פאנק, ואפילו ראיתי אותם מופיעים פעם והם לא רעים בכלל. יש לו תספורת מצחיקה דמויית מוהוק, הוא גבוה, ולא ייאמן כמה שהוא צעיר. הוא לומד בבצלאל – כולם בעיר הזאת הם סטודנטים בבצלאל – כך שאנחנו מנהלים בינינו דיון מעמיק למי מאיתנו יש פחות סטריט-קרד. אחר-כך אני נזכרת לשאול אותו אם הוא בכלל אכל במשך היום, בתור סטודנט עני ורעב. הוא אומר שהוא אכל כוסמת בצהריים. כוסמת, בשם אלוהים. אז אנחנו מוציאים כל מה שיש במקרר ושמים על השולחן, ופורסים לחם ומכינים קפה, ובזמן שאנחנו אוכלים אנחנו מדברים על הדברים שהוא לומד ועל אמנות ועל צלמים שאנחנו אוהבים ועל השאלה הרת הגורל איך זה שעוד לא קמה בעיר הזאת אף להקת פאנק בשם גאן סאקר (as in Gun Sucker). סטאס אוכל לחם עם טחינה ירוקה וגבינה צהובה, שזה אחד השילובים הביזאריים ביותר שנתקלתי בהם מעולם. אחר כך הוא מעשן את הנובלס הכתומה שלו ואז סופסוף אנחנו מתחילים “ללמוד”, או מה שזה לא יהיה. רשמית, קבענו מסגרת זמן של שעה לשיעור. בפועל, יוצא שאנחנו מבלים כל כך בנעימים, עם כל השיחות והאוכל והקשקושים, עד שכשאנחנו מסתכלים בסוף על השעון אנחנו רואים שעברו כמעט שלוש שעות.

אז יכול להיות שאני אף פעם לא אדע לנגן ממש. או שאני אדע קצת ובאופן בסיסי, אבל רק עוד הרבה מאוד זמן. זה ממש לא אכפת לי. ברטרנד ראסל אמר פעם שזמן שאתה נהנה לבזבז הוא אף פעם לא זמן מבוזבז. הזמן שאני מבלה בנעימים עם סטאס הוא מהזמנים הטובים והמענגים ביותר שיכולים להיות ביקום. לפעמים אני חושבת שהכיף הכי גדול שלנו כבני אדם, שהוא גם הצורך הבסיסי ביותר שלנו, הוא פשוט קשר אנושי בסיסי: לשבת עם מישהו, לדבר, לצחוק. לא יותר מזה. לא פחות. ולפעמים אני חושבת שהדברים הטובים ביותר בחיים הם אלה שאתה עושה פשוט בשביל עצמם, לא למען ולא בשביל ולא כאמצעי לשום מטרה או תכלית אחרת ולא כדי להגיע לאנשהו. אני אוהבת כי אני אוהבת. אני כותבת כי אני כותבת. אני עושה יוגה כי אני עושה יוגה. אני לומדת לנגן כי אני לומדת לנגן. אני חיה כי אני חיה.

קתדרלות, או לרקוד על ארכיטקטורה

השבוע שחלף היה מוזיקלי מאוד. זה התחיל בהופעה של אורן עמברצ’י באוגנדה ביום שני בערב. ראיתי את עמברצ’י כבר פעמיים בעבר, פעם לבד לגמרי, ופעם בהרכב צדדי שמסתעף מסאן-או האגדתית. עמברצ’י הוא בנאי של סאונד. הוא מתחיל מהיסוד, מניח שכבה ראשונה ובסיסית של צלילים, וממשיך לבנות את זה הלאה, מהיסודות למעלה. כמו קתדרלה. התוצאה, לפחות באוזניי, גם יפה כמו קתדרלה. הפעם הוא עם מתופף בשם רובי אבנהיים, ובאמת, הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחדרון ההופעות הקטן זה סט תופים ענקי, שיחד עם השולחן עם כל המכשירים החשמליים של עמברצ’י, חוסמים בערך שני שליש מהחדרון כולו. מה שמשאיר, כמובן, מעט מקום לקהל, ומה שאומר שהולך להיות כאן דחוס.

וזה אכן היה דחוס. בגלל שגם עמברצ’י וגם אבנהיים ניגנו בישיבה, אני חושבת שאף אחד, למעט הבודדים שעמדו בשורה הראשונה, לא היה יכול לראות כלום. אז יצאתי החוצה לחלל הממוזג של הבר, וישבתי על הספה ונעצתי עיניים בנקודה לא ממוקדת בתקרה, ופשוט המשכתי להאזין. מה שהרשים אותי במיוחד בסט של עמברצ’י ואבנהיים זה ההפגנה המדויקת של איפוק ושליטה. זה ראוי לציון דווקא בגלל שפוטנציאל הרעש-לשם-רעש וההתחרעות-לשם-אקספרימנטליות (עלק) הוא כל כך גדול במוזיקה מהסוג הזה. אבל זה לא מה שהיה – מה שהיה זה שהם ניגנו מיליון גוונים וניואנסים עדינים של צלילים ובנו מהם מבנה מלודי רב שכבתי, אטמוספרי, חללי, מלמטה למעלה ואז לצדדים, עד שבסוף ניצבה שם קתדרלה עצומה של סאונד.

לפני ההופעה של עמברצ’י ואבנהיים ניגן אורי קריסטל – סאבסוניק מהימים של מחזור 2002 של פאקט – סט לא ארוך, מלודי אבל אפל, עם גרוב עמוק ופועם, יפה מאוד. אפשר היה כמעט לשמוע את זה חי ונושם. מצד שני, אולי אלה היו הנשימות העמוקות של הבחור שעמד מאחוריי. יכולתי להרגיש את הנשיפות שלו על השכמות החשופות שלי. זה לא היה בלתי נעים.

ביום רביעי בערב חזרתי לאוגנדה בשביל המג’יק מארקרז. המג’יק מארקרז הם שלישייה אמריקאית של בס-גיטרה-תופים, עם תוספת של אורגן וצלילים אלקטרוניים לפעמים. מה שהתחיל כסלואו-קור נבנה לאט לאט, ועד סוף ההופעה הסתיים כבר בחירור אוזניים מדמם. זו היתה הופעה דחוסה, אינטנסיבית, טעונה מאוד. לפרקים היה נדמה שהסולנית-גיטריסטית שלהם, אליסה אמברוג’יו, בשמלה שחורה צנועה ומכסה טפח וטפחיים, מבצעת טקס גירוש שדים פרטי ואישי משלה – בחלקים היותר צפופים ומהפנטים, מוזיקלית ורגשית, היא שרה כשהיא כפופה או כורעת על הרצפה וכמעט זוחלת. זה היה מופע של זעקות ולחישות. לא את כל המילים שלה אפשר היה להבין מבעד לחומת הצליל, אבל אפשר היה להרגיש בכוח הרגשי העצום, הגולמי והטעון של זה. ועם כל הדיסטורשן, הפידבק והצפצופים, זה היה גם מלודי מאוד. כשהם סיימו ועזבו התכופפתי לקחת את הסט-ליסט שלהם שהיה מונח על השטיח הפרסי המרופט. בכתב יד באותיות גדולות נרשמו השירים שהם ניגנו: Shells, Don’t Talk, State Numbers, Taste, Last of the Line, Tico FEO, Axis.

את המג’יק מארקרז חיממה בחורה ענוגה בשם זואי פולנסקי (אני חושבת), בלוויית בס בלבד. אבל זה לא נגמר גם בזה. לקראת חצות, כמו Rocky Horror Picture Show, עלו לנגן גם אשכרה מתים. במחשבה ראשונה, לא יכול היה להיות הבדל מנטלי ומוזיקלי גדול יותר בין אשכרה מתים לבין המג’יק מארקרז. אבל כמה צלילים בודדים לתוך ההופעה שלהם משהו נעשה קרוב וטבעי יותר – אולי בצלילים הבסיסיים של הגיטרות, אולי בהליכה עד הסוף של שתי הלהקות – אם כי כל אחת באופן אחר, כמובן, כנגזר מאופייה השונה. כך או כך, לא היתה שום בעיה לראות את אשכרה מתים מנגנים על אותם שני מטרים רבועים רק 15 דקות אחרי המג’יק מארקרז. ואולי זה בכלל בגלל שמוזיקה טובה היא מוזיקה טובה, ורוק הוא מטריה רחבה דיה להכיל בנוחות הרבה סגנונות וצורות ביטוי אישיות, כך שכל מה שמשנה בסופו של דבר זה האם המוזיקה טובה.

אני יודעת שאני משוחדת ביחס לאשכרה מתים כי כבר מזמן כתבתי שהם טובים, אבל לא ראיתי אותם כמה חודשים, ובקיץ הזה הם הופיעו המון, וזה הפך אותם למשופשפים ומעולים. היה נחמד לראות שלא מעט אנשים נשארו אחרי המג’יק מארקרז כדי לראות גם אותם. אשכרה יש להם כבר גם גרופיות (או שאולי אלה החברות שלהם). אני, בכל אופן, אוהבת את הכריזמה של הסולן שלהם, שנעה בין אדישות לזעם: הפעם הוא התפתל גם על הרצפה וצרח ולא נשאר רק בטון המונוטוני הרגיל שלו; יש להם מתופף נמרץ ונחרץ, אבל יותר מכל, הגרעין המרכזי של אשכרה מתים בעיניי, ומה שהופך אותם לכל כך טובים, זה הגיטריסט והבסיסט שלהם. וליתר דיוק – האופן שבו הם מנגנים ביחד, כיחידה הדוקה וסגורה אחת. אי אפשר לנצח אותם. מהריף הרוקנ’רולי, הגאראג’י, הבסיסי ביותר שהם השמיעו כשהם ניצבים פנים אל פנים זה מול זה, סיגריות שמוטות להם מהפה כמו הפרחחים שהם באמת, שלא לדבר על בלורית הפיפטיז והחולצה המכופתרת עם צווארון עומד בהתאם של הבסיסט – זה היה רוקנ’רול בסיסי, גולמי, ראשוני ומענג ברמות לא שכיחות. אשכרה חייבים לראות אותם חיים.

וכל המוזיקה הזאת בשבוע החולף הזכירה לי שוב את העניין לגבי הופעות חיות: זה נקרא הופעות חיות לא בגלל שמנגנים אותן חי, אלא בגלל שבמיטבן, הן גורמות למאזינים ולצופים בהן להרגיש כל כך חיים.

שיקום איזור אסון

קמתי ביום שישי בבוקר והכרזתי סופית על השבוע שחלף כעל איזור אסון. הלכתי לשיעור יוגה, לא רק בגלל שהרגשתי כמו בפוסט-טראומה והייתי זקוקה לשיקום, אלא מפני שאם יש משהו שיוגה (ופאנק, וכתיבה) לימדה אותי זה לא להיתקע עם מה שמפריע, אלא להמשיך הלאה עם מה שעוזר. זה שיעור חשוב לחיים. בגלל זה אני אוהבת יוגה (ופאנק, וכתיבה) – מפני שכל כך הרבה פעמים הם נותנים לך מה שאת צריכה, עוד הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה.

עשיתי בסוף השבוע את כל מה שמחזיר אותי הביתה. ידעתי שרק לבד, בתוך שקט מחודש, אני אצליח לראות שוב ברור מה אני צריכה ורוצה (ואיך אין הבדל בין השניים). שמעתי שלוש פעמים ברצף את האלבום החדש של פרל ג’ם ונתתי לאגרסיות שלו לפגוש את האגרסיות שלי. ניקיתי וסידרתי את הבית כמו שלא ניקיתי וסידרתי אותו הרבה זמן. זרקתי דברים. ובסוף ידעתי, בהיר וברור, שאני עוזבת. שאני לא יכולה להמשיך את זה. שזה כבר עושה, ויעשה לי עוד יותר אם אני אמשיך, דברים רעים. שלאורך זמן המחיר שאני אשלם על זה יילך ויצטבר למחיר גבוה מאוד. שום עבודה לא שווה את זה. אלוהים יודע שזה קשה לעזוב מקום עבודה, במיוחד כשאת צריכה להתפרנס ועדיין יש לך ילד לתמוך בו. זה מפחיד ומייאש להתחיל שוב את החיפוש מהתחלה. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר במקום הזה.

וכל הזמן התנגן לי בראש השיר הזה של איימי מאן מתוך “מגנוליה”. זה לא מה שחשבת / כשרק התחלת עם זה / קיבלת מה שרצית / עכשיו את בקושי יכולה לסבול את זה / עכשיו את יודעת ש / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / עד שתחכימי.
תכיני רשימה / של כל מה שאת צריכה / לפני שאת סוגרת וחותמת עיסקה / כי זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שפשוט תוותרי על זה.

שביל חדש אל מפל המים

זה היה (ועדיין) שבוע מהגיהינום במשרד. טינה ומשטמה באומה התאגידית. אחרי ארבעה חודשים בעבודה החדשה שוב הגעתי למבוי סתום. אני לא יכולה לסבול יותר את העבודות האלה באירגונים ובמשרדים. ובכלל, אחרי 30 שנות עבודה כמעט אני לא יכולה לסבול עוד ללכת לעבודה. נמאס לי לגמרי. לפני כמה לילות חלמתי שיש לי סרטן – אני לא חושבת שהיה שם בחלום סוג מסוים של סרטן, סתם סרטן כללי וגנרי – שכתוצאה ממנו אני זכאית לקיצבה חודשית של 4,000 שקלים. והעניין הוא, שזה היה חלום טוב, בגלל שלא הייתי צריכה ללכת לעבוד יותר. קמתי בבוקר וממש הצטערתי שזה היה רק חלום. אני חושבת שזה די מטורף שאנשים צריכים לחלום שיש להם סרטן, ועוד לחשוב שזה חלום טוב, בגלל שהם כל כך סובלים בעבודה ומהעבודה. אני צריכה אוויר ואור, אני צריכה מים וחופש, אני צריכה יופי. נמאס לי לטפל באנשים, נמאס לי לשמוע את הטרוניות והתלונות שלהם. אני צריכה לעבוד עם חומר, עם חומרים. אני צריכה למצוא שביל חדש אל מפל המים.

ואז בא מוסה, ולקח אותי ביום ראשון בערב, אחרי יום באמת נוראי, לסאקורה, וקנה לי מרק מיסו ואיטריות מוקפצות, ולו סושי ויין. זו היתה אחת הארוחות המנחמות ביותר בחיי ודיברנו וצחקנו והוא הזכיר לי שזו רק עבודה. אני מנסה לזכור את זה. לפעמים זה מנחם אותי, לפעמים לא. אני באמת לא יודעת מה יהיה. החיים, יוגה ופּאנק לימדו אותי יכולת עמידה גם בזמנים קשים ובמצבים מתסכלים וחסרי מוצא לכאורה. אז אני עומדת גם בזה. אני יוצאת מהעבודה ולוקחת אוויר ואומרת לעצמי לא להיקשר לתחושות הכעס והתסכול והדאגה והרחמים העצמיים. אני משחררת וחושבת על הדברים שחשובים לי באמת. בסוף אני אצליח לחשוב על מוצא. זה יבוא כשזה יבוא, כשזה יבשיל מאליו.

למצוא את הנהר

היי אתה שם, ראש סיכה,
הקריאה על השעון מורה שהגיע הזמן
לצאת שוב לעבודה בעיר.
המקום שבו אנשים טובעים ומשרתים
אל תתבייש, תביעתך הצודקת נמצאת רק
מרחק שנות אור לפניך.

אצלי פרחים שזורים במחשבות
סופת האוקיינוס, ירח אוכמניות
אני חייבת לעזוב כדי למצוא דרך.
לצפות בשביל ולשנן בזיכרון את
החיים האלה שחולפים מול פניי
שום דבר לא נקרה בדרכי.

האוקיינוס הוא מטרת הנהר
המים מכירים את הצורך לעזוב
אנחנו קרובים עכשיו יותר ממרחק שנות אור

אני חייבת למצוא איזה נהר
וטיבר וברגמוט חולפים בראשי ונופלים.
אני חייבת לעזוב את הדרך ולשנן בזיכרון את
החיים האלה שחולפים מול פניי
שום דבר לא נקרה בדרכי.

לא נשאר כבר אף אחד שיוביל
אבל אני אומרת לך ואתה יכול לראות
אנחנו קרובים עכשיו יותר ממרחק שנות אור.
צריך להמשיך ולרדוף אחרי המסע
הנהר מתרוקן לתוך הגאות
ונשפך אל האוקיינוס

נהר זורם אל האוקיינוס
אוצר בלום לזרם התחתי
שום דבר מכל זה לא נקרה בדרכי.
לא נותר עוד שום דבר לזרוק
מלבד ג’ינג’ר, לימון, אינדיגו,
ענפי קוריאנדר וגבעולי ורדים.
כוח ואומץ יגברו על עיניים עייפות ומנוסות
משורר נהר מחפש עוד תמימות
הנהר מתרוקן לתוך הגאות
הכל, הכל נקרה בדרכי

מילים: מייקל סטייפ. המקור כאן.

קרן רחוב

קרן רחוב וקרן שמש מאוחרת של סוף קיץ – זה כל מה שצריך, מסתבר, בשביל להרים מיני-פסטיבל מוצלח ומענג מאוד. שישי בצהריים, קרן הרחוב שמחוץ לקסטה ולתקליט – כלומר, המדרכה הפינתית במפגש הרחובות הלני המלכה והורקנוס – פסטיבל No Coast השני. לא ידעתי אפילו שהיה ראשון, אבל כמו שנראה השני – כלומר, זה של אתמול – אני בקושי יכולה לחכות לשלישי. זו היתה השקה של אוסף קטעי וידיאו-ארט שהוקרנו על מסכי טלוויזיה/מוניטורים/לפ-טופים בחלל הפצפון של הקסטה, ובחוץ התרחש הפנינג מוזיקלי. חוץ מארבע-חמש הלהקות שניגנו, היה דוכן בירה, דוכן למימכר בורקס, שולחן עם דיסקים למכירה, סככה מאולתרת שנמתחה כדי להצל מפני השמש, כיסאות מתקפלים שנגררו החוצה מהתקליט ופוזרו בשטח, המון המון אווירה נינוחה ועצלה של סוף קיץ, ויותר אנשים מכפי שציפיתי לראות. אני חושבת שלקראת השיא היו שם משהו כמו 50 איש, שזה הרבה – זה הרבה לעיר הזאת באמצע תקופת החגים, הרבה לאירוע שלא היתה לו יותר מדי חשיפה, הרבה במושגים הרגילים שלי, שרגילה לראות 5-6 אנשים באירועים מהסוג הזה ואם מגיעים 10-20 חושבת שזה המון. אבל היה כיף, באמת שהיה כיף.

3א הם שלישיה אלקטרו-אקוסטית, שזה אומר שהם משלבים גיטרה אקוסטית, שני סולנים ששרים בסגנון סינגר-סונגרייטרים, אורגן, חצוצרה בחלק מהקטעים וסקסופון באחרים, ולפ-טופ. אני לנצח לא אבין למה כל מי שמתפעל לפ-טופ תמיד רוכן עליו בכזה ריכוז, שזה נראה כאילו הוא מבצע ניתוח מוח. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אבל בסך הכל הם היו מאוד מוצלחים, והיה משהו במראה השלוכי-קיבוצניקי שלהם שהלם מאוד את האופי הגרובי והלא מתאמץ של המוזיקה שלהם.

הצמד שעלה אחריהם, שעונה לשם Briefcase, ניגן רוק הרבה יותר בסיסי וגולמי: בחור ממושקף שמנגן על אורגן וגיטרה חשמלית בשם עומריקו, ולצדו מתופף בשם וויזארד אשדוד. העובדה שהם צמד ושהם ניגנו שירים מאוד בסיסיים וגולמיים, הזכירה לי מאוד את הווייט סטרייפס – בעיקר את הווייט סטרייפס של שני האלבומים הראשונים, שבהם הצליל שלהם היה מאוד גס, מחוספס ופרימיטיבי (במובן הטוב של המילה). השירים של הצמד היו מצחיקים מאוד, והם חתמו במשהו שנשמע לי כמו מחווה חופשית ל-I Was a Teenage Werewolf של הקראמפס. אבל בהחלט יכול להיות שזה רק הדימיון שלי.

הצמד הבא שהופיע היה כבר עניין רציני מאוד. Sister Chain and Brother John הם צמד שמורכב מזמרת ומבסיסט/גיטריסט. הוא בריטי והיא ישראלית – ליתר דיוק, היא אלינור קנטור, חצי מצמד האחיות לבית קנטור וההרכב הקודם שלהן, Spinster Sister. האחות צ’יין והאח ג’ון חיים ויוצרים בברלין, והם מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ”פאנק סלוני ברלינאי” (Berlin Parlor Punk). היא לבשה שמלת תחרה ויקטוריאנית גבוהת צווארון ומכסה קרסוליים, והשיער השחור כפחם שלה היה אסוף גבוה ומיסגר פנים בהירות יותר מחיוורון. הוא לבש חליפה שחורה עם מעיל כנפות ארוך ונראה כמו כומר אנגלי מהמאה ה-17. אי אפשר היה לטעות באווירה ובתחושה הגותית. גם המוזיקה שלהם נשמעה מושפעת מאוד מהרכבי פוסט-פאנק גותיים, ובראשם סוזי והבאנשיז, אן קלארק, פיטר מרפי, וכל הרכב שפטרישה מוריסון ניגנה בו בשנות השמונים.* השירה הדרמטית והתיאטרלית של קנטור באנגלית, בתוספת קמצוץ מבטא גרמני כדי להדגיש את הצד הקברטי, יחד עם הנגינה המינימליסטית אבל מלודית של האח ג’ון על הבס (ובשני הקטעים האחרונים בגיטרה חשמלית), יצרו שילוב אפקטיבי ואינטנסיבי מאוד. באוזניי המוזיקה שלהם היתה מהפנטת. לא להאמין כמה הרבה אפשר להשיג בכל כך מעט. וכשג’ון אמר בתחילת הסט שלהם, במבטא הבריטי שלו, שהם שמחים לנגן בירושלים מפני שכידוע, הם ניסו לבנות את ירושלים In England’s green and pleasant land, תהיתי ביני לבין עצמי מי עוד מזהה את הציטוט מוויליאם בלייק.

ההרכב האחרון שראיתי נקרא Jack in Box וכפי ששמו מעיד עליו, הם ניגנו מוזיקת צעצועים עם שירה של זמרת בסגנון עדות האינדי האמריקאי. אני האחרונה שיכולה להגיד משהו בגנות האינדי האמריקאי – אני שפחה נרצעת של האינדי וזה כמובן קצת אירוני – ובאמת, זה היה בסדר אבל לא הרבה יותר מזה. אבל הקהל ברובו הגדול השתגע עליהם. שזה קצת הפתיע אותי. הוי, פולוי. לעולם לא אצליח להבין את טעם ההמון. אחרי הופעה כל כך יוצאת דופן של Sister Chain and Brother John, כל כך מותחת גבולות וכל כך לא שגרתית – איך אפשר להשתגע על משהו שהוא בסך הכל די רגיל וכבר ראינו ושמענו אלף פעם? מצד שני – טוב, אני סתם סנובית פסאודו-אינטלקטואלית יומרנית.

לקראת חמש קרני השמש כבר התחילו להסתנן באלכסון מבעד לסככה המאולתרת. ברחוב הלני המלכה עבר אברך חרדי במעיל פסים של שבת, ואחריו צמד נזירות לבושות שחור כעורבים, מכף רגל ועד ראש, כולל הגלימה והשביס, ובידיהן זרי פרחים ענקיים וצבעוניים. התחלתי לאסוף את עצמי כדי לזוז ממקום שבתי בקרב יושבי קרנות רחוב. ידעתי שבעוד זמן קצר כל קרקס הפרעושים הזה יתפזר לכל עבר. עד העונג הבא.

* לבורים ולמתעצלים לחפש: Sisters of Mercy ו-Gun Club.

וויסקי לרוח הקודש

צריך להיות די סתום כדי לא להבין איזה אופי יש לאלבום מסוים אם יש בו שירים עם שמות כמו The Seventh Proof, Death Bells, All the Way Down, Shadows Fall, Wise Blood. זה האוונגליון על-פי מארק לאנגן. שנתיים אחרי האלבום הקודם שלהם, ה-Soulsavers חוזרים עם מארק לאנגן ועם אלבום חדש, שמהרבה בחינות מזכיר מאוד את זה הקודם, ומכמה בחינות קצת נבדל ממנו. מתוך 13 השירים ב-Broken מארק לאנגן שר עשרה, וזה רק בגלל ששניים מהקטעים הנותרים הם אינסטרומנטליים, ואת הקטע השלישי שרה זמרת אוסטרלית אלמונית שעונה לשם הנפלא רוזה אגוסטינו (Rosa Agostino בלטינית/ספרדית היא רוח רפאים אדומה). רק שהשיר הזה, Praying Ground, הוא במקור שיר של לא אחר מאשר לאנגן עצמו, והוא מופיע באלבום הסולו השלישי שלו, משנת 1998, Scraps at Midnight. במילים אחרות, גם כאן, כמו במקרה של האלבום המשותף הקודם שלהם, Broken הוא לגמרי אלבום של מארק לאנגן לא פחות משהוא אלבום של הסולסייברז (צמד האלקטרונאים הצעירים ריץ’ מאצ’ין ואיאן גלובר, איפשהו מצפון אנגליה). ודוק: גם באלבום הקודם לאנגן עשה גירסת כיסוי ללאנגן, כשהוא ביצע את Kingdoms of Rain – שיר ישן שלו משנת 1994, שמופיע על גבי האלבום Whiskey for the Holy Ghost. אם הביצוע המקורי שלו היה קודר ועגום, הרי שהביצוע החדש שלו הוא מוזיקה לחיתוך ורידים.

רוזה אגוסטינו היא לא רוח הרפאים היחידה שמסתובבת כאן. האלבום הזה מלא בהן. כבאלבום הקודם, יש כאן אורחים שבאים והולכים וגירסאות כיסוי מסקרנות: מייק פאטון (Faith No More) וגיבי היינס (Butthole Surfers) הם הקולות הבולטים שמתלווים כאן ללאנגן, יש גירסת כיסוי יפה מאוד ל-You Will Miss Me When I Burn של וויל אולדהם, ול-Some Misunderstanding של הבירדז. הסולסייברז עדיין מכירים היטב את ההיסטוריה של הרוק שלהם. אבל בעוד שהאלבום הקודם היה אקלקטי יותר, עם הרבה יותר קטעים אלקטרוניים-אמביינטיים-צ’ילאאוטים-טריפ-הופיים בין השירים, כאן מדובר באלבום שנוטה יותר לרוק. ואם לדייק, רוק אמריקנה: אמריקנה של מערבונים ישנים ומרחבים פתוחים. של עיירות רפאים וטריילר פארקים, של מטיפים נוצריים אדוקים וירידים כפריים. זו טריטוריה לאנגנית מובהקת, כזאת שהוא פוסע בה עוד מראשית ימיו עם ה-Screaming Trees, דרך כל אלבומי הסולו שלו, ועד שיתוף הפעולה האחרון שלו עם תאום הביבים שלו. זו טריטוריה שהולמת מאוד את העיסוק של לאנגן – שנולד וגדל (לפני שהתפקר לגמרי) במשפחה בפטיסטית אדוקה בעיירה נידחת במזרח מדינת וושינגטון – בנושאים ודימויים של חטא וגאולה, פיתוי וכפרה, גן עדן וגיהינום, נפילה מחסד והיצרפות באש, רוח הקודש ומלאך המוות.

אם אני אוהבת בכל זאת קצת יותר את האלבום הקודם, זה מפני שהוא כאמור קצת יותר אקלקטי וניסיוני ומעז, וקצת פחות מעובד ומלוטש מזה הנוכחי. אבל זה לא ממש משנה. אני הולכת עם מארק לאנגן כברת דרך ארוכה מאוד. הוא לבטח אחת האהבות המוזיקליות הגדולות ביותר שלי. עם קול ה(לפעמים אי אפשר להימלט מקלישאות) וויסקי וסיגריות שלו, הוא נמצא איפשהו בין טום ווייטס לג’וני קאש, אבל מאלבום לאלבום הוא נעשה יותר ויותר הוא עצמו. כבר אי אפשר לטעות בקול שלו ובנוכחות שלו, למרות כל ההשפעות הנזכרות. אני חושבת שמה שהכי מושך אותי אצל לאנגן זה הדמות שלו של אדם מחפש. הוא אדם שנמצא במסע מתמשך של חיפוש. ואדם במסע הוא אדם שנמצא תמיד הכי קרוב לעצמו. גם שם האלבום, Broken, קשור לזה. אחרי הכל, אין דבר יותר שלם מלב שבור. ואפשר לסמוך על הסולסייברז שגם הפעם, כבאלבום הקודם, העטיפה תהיה סימבולית: מצפן בקידמת העטיפה, נחש בצידה האחורי. האלבום הזה כבר מטפטף לי לאט לאט לתוך הוריד.

Mark Lanegan

מארק לאנגן במראת הצד של הביואיק 67′ שלו, כפי שנלכד בעדשת מצלמתו של צ’רלס פיטרסון.
סיאטל, דצמבר 1993

אסיף

ביום שלישי באחת-עשרה וחצי בלילה חצי ממדרחוב ש”ץ הוא רחבת ריקודים. יש כאן להקה מעולה שמנגנת מוזיקה חיה וכולם רוקדים. מישהו לידי רוטן שאין שום שלט עם שם הלהקה, ואני לא רוצה להגיד לו שלרוב ההרכבים והלהקות בעיר הזאת אין שם. כולם כאן מנגנים עם כולם, ואני די מוכנה להישבע שאת הלהקה הזאת שמנגנת כאן עכשיו ראיתי לפחות בשתי מסיבות רחוב בנחלאות, כולל מסיבת פורים האגדתית. אני חושבת שהיא כבר להקת השמחות הרשמית של העיר, ובכל זאת אין לה שם. אני רק יודעת שנגן הקלידים שלה, ישי צרפתי, והבסיסט האימתני שלה, אילן קינן, מנגנים לפעמים גם בטרה רוסה. את טרה רוסה ראיתי במסיבת רחוב בעמק רפאים, ולפעמים הם מופיעים במעבדה ובצוללת. העיר הזאת מתפקעת ממוזיקה וצלילים. לפעמים נראה לי שכולם כאן בעיר מנגנים. כשיורדים או עולים לאורך המדרחוב נתקלים כל שני מטר במוזיקאים: בנגנית נבל, במעגל מתופפים, בשני תיכוניסטים אמריקאיים עם גיטרות חשמליות, במעגל נערים עם טייפ ענקי שמנגן היפ הופ ולצליליו הם רוקדים ברייקדאנס, בסקסופוניסט. בדרך למסיבת הרחוב במדרחוב ש”ץ עברתי במעלה המדרחוב בדרך חזרה מקניית דיסק בתו השמיני, ונתקלתי בנגן קונטרבס שניגן צ’רלי מינגוס וג’ימי הנדריקס. כשהשלכתי לתיבה שלידו מטבע של חמישה שקלים הוא קרא אחריי, תבואי ביום שלישי בערב לבארוד, אני מנגן עם חברים. כולם כאן מנגנים. בצוללת ובמעבדה, בבארוד ובאברם, באוגנדה ובבאסס, ורגע לפני סוף השנה מצאתי סופסוף מורה לבס, ובשבוע הבא אנחנו מתחילים.

ביום שלישי בעשר וחצי בלילה יש במדרחוב ש”ץ מסיבת מרפסות שחותמת את הקיץ, ולא הרבה אנשים באים ובכל זאת כיף גדול. על מרפסת מקושטת בגלגלי הצלה ושמשיית חופים עומד מציל עם מגאפון ומעודד את הרוקדים. באמצע הרחוב רוקדים שלושה תלמידי מחול, בטח מהאקדמיה, שגם אותם אני כבר מכירה מאירועים קודמים. הם רוקדים בהמשך גם על אחת המרפסות, מין תיאטרון מחול של תמונות קיציות, שמשיות, של נערה בבגדים קצרים חובטת במחבט טניס, איש צעיר קורא בספר בעצלתיים, ועוד מישהי מתמתחת בכיסא נוח. הקיץ תם. זו העונה שאני אוהבת עכשיו, של מעבר מחום לקור, שבה כולם מסתובבים עדיין עם מכנסיים קצרים וכפכפים, חושפים שוקיים שריריות ושזופות, אבל מתעטפים גם בסוודר או צעיף גדול כי הערבים כבר קרירים. עכשיו, באמצע המדרחוב, כולם בועטים את הכפכפים לכל הרוחות ורוקדים יחפים. הנה בא פפה אללו, וכולם מחליפים איתו טפיחות וחיוכים. הוא הפטרון של כל הצעירים כאן. נראה לי שהם יכולים להיכנס אליו ללשכה בלי להודיע ובלי שמישהו יעצור אותם, לשמוט את התרמיל מהכתף ולהגיד לו ישר ולעניין מה הם רוצים. כולם מדברים איתו, והוא מחזיר להם מבט אוהב. והנה באים גם הפאנקיסטים. אני מחבבת אותם, למרות שהם קוץ בתחת לפעמים. בגלל שהם קוץ בתחת לפעמים. אני אוהבת את הדרך שבה הם הולכים זקופים, מתריסים, נושאים בגאווה את סמלי השבט שלהם. הם זונחים את בקבוקי הבירה ומצטרפים לרוקדים. הם רוקדים עם הסטודנטיות שנראות הכי ילדות-טובות-ירושלים. ראסטה גירל יחפה רוקדת עם צעיר דתי בחולצת פטרול שלוש סוף קו רמאללה.

ביום שישי בצהריים עומר ואני שותים קפה בעמידה במטבח. בלילה הוא ונועם הסתובבו במרכז העיר וישבו בגולדי. בחיים, הוא אומר, אבל בחיים, לא ראיתי את העיר כל כך מפוצצת ומלאה. אני אומרת לו שזה היה ככה כל הקיץ. זה הזמן של העיר, הוא אומר, והבעת הפנים שלו נראית מופתעת וקצת לא מאמינה. עומר מכיר את כל הרחובות האלה בלילה גם מהצד הלא נעים שלהם. מהצד של הסמים והאלכוהול והנערים הנושרים והמנותקים והמשטרה והמעצרים.

ואז הוא אומר שהוא לא יגיע לסופשבוע הבא וליום כיפור, ואומר, את יודעת מה הכי יחסר לי, ומיד מוסיף, המרק עוף שלך לפני ואחרי הצום, וזה שאת תמיד מוצאת לי ספר לקרוא.

נועם משאירה לי פתק מצחיק על המקרר והם נוסעים לדרכם. אני חושבת שנועם מחבבת אותי.

ביום שישי בעשר בבוקר, רגע לפני החג, אני הולכת לשיעור יוגה שחותם את השנה. אנחנו עושים תרגיל אחד בזוגות, וזה די נדיר. תרגילי זוגות הם נדירים לפחות באסכולה שאני מתרגלת. יוגה היא תירגול אישי ופרטי, גם כאשר מתרגלים במסגרת של כמה אנשים. בתרגיל הזה אנחנו מסתכלים אחד לתוך עיני השני, זה הכל. כמה פשוט זה נשמע, כמה לא פשוט זה יכול להיות. אני מתבוננת לתוך זוג העיניים הכחולות של שירי. הידיים שלנו ניצבות זו מול זו, ואנחנו מתבוננות. צריך לזנוח כל כך הרבה חומות של ציניות ומגננות פשוט כדי לעשות את זה. להתבונן לאדם אחר לתוך העיניים, לתת לו להתבונן לתוך העיניים שלך. ואז, משום מקום ומכל מקום אפשרי, אנחנו מתחילות לבכות. ואני יודעת, זה היופי, הפגיעוּת, השבריריות, האינסופיות והסופיות שגורמים לי לבכות. כמו בשיר ההוא של החיפושיות.

יונתן השכן שלי נסע צפונה לכמה ימים, ואני מאכילה את החתול שלו. יונתן ואני כבר ידידים. אנחנו מדברים על ספרים וסרטים ומוזיקה שאנחנו אוהבים, והוא לקח ממני את “אלנבי”, כי יונתן עובד באחד הברים בעיר. אני מטפסת לדירה שלו וממלאת את צלחות האוכל והמים של החתול הג’ינג’י שלו. אני משקה את העציצים במרפסת שלו, שממנה אני יכולה לראות את המרפסת שלי, ולדמיין איך הוא רואה אותי משם. אני מסתכלת סביב בדירה שלו. גרביים זרוקים על הרצפה וטי-שרטים על הספה, הקסדה והתרמיל על הכורסא, ועל השולחן במטבח נותרה צלחת עם כמה פרוסות מלפפון, זיתים וחרצנים, וחצי ספל קפה וכמה כפיות בכיור. אני מסתכלת על כמה ציורים שלו שתלויים על הקירות. הם טובים. אני תוהה אם יונתן יהיה אמן מצליח. אני מקווה בשבילו שכן, נראה לי שהוא יכול להיות טוב מאוד. ואני יודעת שאני רוצה שנמשיך להיות ידידים, ואני יודעת שאני לא רוצה לממש איתו שום דבר גופני. יש הרבה כוח בהימנעות, ויש הרבה יופי ביחסים לא ממומשים. יש הרבה יופי ביחסים אפלטוניים שיש בהם משיכה ארוטית לא ממומשת.

יש גבר אחד שקורא לי אהובתי וחמדת לבי. כשהוא קורא לי כך הלב שלי מחסיר פעימה. חמדת לבי. איך אני יכולה שלא לאהוב גבר שאוהב אותי ככה? ויחד עם זה, באותו הזמן, יש לפחות עוד שלושה-ארבעה גברים שאני מוכנה לשכב איתם, להתאהב בהם, לצאת איתם, לדבר ולצחוק ולשמוע איתם מוזיקה עמוק לתןך הלילה. לפעמים אני חושבת ששום דבר לא השתנה אצלי מאז שהייתי בת 17. זה אולי נראה כאילו אני לא נאמנה, אבל אני יודעת שבדרך שלי אני הכי נאמנה שיש. אני נאמנה לחופש שלי ולאהבה שלי לחיות לבד. אני יכולה להחליט אם לשכב או לא ועם מי. אני לא צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה בהם. זה החופש שלי.

אני אוספת את כל הגחמות המשוגעות של הלב שלי. בראש מתנגן לי שיר ישן של REM, עם השורה שאומרת Live your life with joy and thunder. חמש-עשרה שנה בערך לא שמעתי את Automatic for the People במלואו, מההתחלה עד הסוף. אז היום אני עושה את זה שוב. אני שמה אותו ומקשיבה לו. זה היה אחד התקליטים שליוו אותי הכי הרבה בזמן הגירושין. זה ו-Ten של פרל ג’ם והאנפלאגד של נירוונה. חמש-עשרה שנה אחרי, לא יכולתי אז לדעת שהחיים שלי יהיו מלאים כל כך בשמחה וסופות רעמים. חמדת ימים. חמדת לבי. זו המתיקות שאחרי. אני עדיין אותה נערה בת 17 שהייתי פעם.