קטגוריה: מוזיקה

הרפתקאות חדשות בנו-פיי

יש איזו מלנכוליה עמוקה שנמצאת בבסיס הסרט התיעודי החדש של רן אייזנשטט על Fact ויורם אליקים. או שמא זו רק אני? לא, לא נראה לי. אני חושבת שהמלנכוליה הזאת, לפחות במבט לאחור, היתה שם כל הזמן, באופן עמוק ובסיסי, אצל כל האמנים שפעלו במסגרת הלייבל, לא משנה איזו מוזיקה הם עשו. לא משנה גם איזה סוג מוזיקה הם עשו, כי תמיד מה שאיחד את כולם זו גישת העשה-זאת-בעצמך ואסתטיקת הנו-פיי (No-Fi). שזה עוד שלב אחד אפילו פחות מלו-פיי (Low-Fi). אחד הדברים שהכי בלטו לי פתאום לעין בסרט הזה הוא ההיעדר המוחלט של בנות ב-Fact. אף פעם לא שמתי לב לזה בזמן אמת, אבל עכשיו פתאום, במבט לאחור, זה כל כך בולט לי. זה היה לייבל של גברים בלבד, ואין לי מושג למה. אני רק חושבת שאולי גם זה נתן ללייבל את הצביון המלנכולי שלו: מין בלוז של גברים לבנים בודדים, כולם בני עשרים ומשהו, בעיר רפאים סגורה ונטושה, שהולכת ומתרוקנת מיושביה ורק הם נשארים מאחור. כי שנות השיא של Fact היו גם שנות השיא של האינתיפאדה השנייה: השנים המדממות של 2002-2001 כשכל שני וחמישי התפוצצו פה אוטובוסים ואנשים ברחובות. אם היה אז אור אחד שלעולם אינו כבה זו היתה באלאנס, חנות התקליטים של יורם (ועופר) ברחוב ש”ץ. היא היתה מקלט ומפלט ומתנ”ס ומקום להופעות ולקניית דיסקים.

רק עשר שנים עברו מאז ש-Fact התחילה לפעול (ב-1999), ורק שש שנים מאז שיורם הפסיק את פעילותה (ב-2003), ואיכשהו זה מרגיש לי כאילו עשרים שנה עברו מאז ולא רק עשור. כל כך הרבה דברים קרו מאז. גם בחיים האישיים שלי וגם בחיי העיר, כולל החיים המוזיקליים שלה. אני זוכרת עד היום את כל ההופעות של Fact ש(היום אני מבינה) היה לי המזל והכבוד לראות: את יאפים עם ג’יפים, פוריטנים צעירים, רעש, סגול 59, צ’רלי מגירה, פרוייקט הגומיה. וכמו שכבר כתבתי בעבר, יש בעיניי (ובאוזניי) קו ישיר שמחבר בין כל הלהקות הירושלמיות שיצרו כאן לאורך עשורים שונים: מנושאי המגבעת, דרך יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים וכלה באשכרה מתים – לטעמי, מדובר בכמה מהלהקות הישראליות הטובות ביותר שפעלו בארץ, בלי שום קשר למידת פירסומן או נידחותן. ויש כמובן גם קו ישיר שעובר בין יורם ו-Fact ובאלאנס ובין כמה ממקומות התרבות העיקריים בעיר הזאת היום והאנשים שעומדים מאחוריהן.

וכמובן, אם יש משהו שהסרט מדגים יפה מאוד, זו העובדה שבירושלים לעולם אין סצינה. בירושלים זו תמיד קהילה, ואלה שני דברים אחרים לגמרי.

רן אייזנשטט עשה גם את הסרט התיעודי “על אדמה מקוללת” (יחד עם יורם אליקים), על פרגוד ולהקות השוליים הירושלמיות של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. מהבחינה הזאת הסרט הזה הוא המשך ישיר לסרטו הקודם. אם יש לי הערת ביקורת טכנית אחת כלפי הסרט, היא כלפי העובדה המוזרה שכל הראיונות עם כל הדוברים נעשו בזווית צילום מלמטה למעלה. זו בחירה בזווית צילום מוזרה מאוד, ואני לא מבינה את הפשר האמנותי(?) שלה. ראיונות כאלה צריכים להיות בגובה העיניים. חבל. אבל מעבר לזה, רק המחשבה על זה שמישהו עשה על איש כמו יורם ולייבל כמו Fact סרט של 56 דקות – לא קליפ של 5-6 דקות, לא סרט קצר של 15-20 דקות, אלא ממש סרט באורך של חצי פיצ’ר – העובדה הזאת מעוררת בי התפעלות. זה סרט מרגש באופן עמוק, בעיקר למי שחי כאן אז, באותה תקופה, ולמי שממשיך לחיות כאן – וליצור – גם היום. מעורר השראה.

גלויה מהקצה

(סיאטל) לילה, 17.8.98

מה אני יכולה להגיד. חזרנו מההופעה של ה-Verve וייקח לי הרבה זמן להתאושש. הראש שלי מעורפל. זו היתה ההופעה היפה ביותר שראיתי בחיים. אני חושבת שכשאני מסתכלת אחורנית על השבועות האחרונים שאיבדתי את החשק לראות אותם, אני מבינה שזה היה פשוט בגלל שפחדתי להתאכזב. כי אז התאהבתי כל כך באלבום שלהם בגלל שהוא היה כל כך גדול, כל כך יפה, כל כך רגשי, ופשוט פחדתי שאין שום סיכוי שההופעה תוכל לשחזר את זה. וידעתי שההופעה הערב היא התחנה האחרונה בסיבוב האמריקאי שלהם, ופחדתי שהם יהיו שרופים, גמורים, חסרי חשק, וההופעה תהיה מרושלת וגרועה ותהרוס לי הכל. כל מה שאהבתי בדיסק ואיך הוא נכנס לי לחיים בדיוק כשהייתי צריכה אותו, אחרי כל כך הרבה חודשים של כאב כששוב יכולתי פשוט לנשום שוב. איך הוא החזיר לי כל כך הרבה יופי לחיים והראה לי שאפשר להתאהב שוב במוזיקה, ואפשר להתאהב בעיר, ואפשר לאהוב לא רק גבר ולא רק לאהוב ולהיפגע בכל פעם. שאפשר להיות לבד ולאהוב עוד דברים. וידעתי על כל האכזבות והמהמורות שהיו בדרך – ניק מקייב שפרש, Massive Attack שביטלו, השחיקה וההיטלטלות בדרכים. אז פחדתי שמכל זה ביחד תהיה חרא של הופעה. אבל בסוף בסוף, בשורה התחתונה של הכל, זכרתי כמה אני אוהבת אותם ואת המוזיקה שלהם ושוב רציתי לראות אותם. אני כל כך שמחה שהחלטתי בסוף ללכת.

הגענו לקופה בעשר ובדיוק שמענו אותם מנגנים את Sonnet. מישהו אמר שהם רק התחילו, ובסוף ההופעה הצצתי בסט-ליסט שבחורה אחת קיבלה מהסאונדמן או התאורן, וראיתי שפיספסנו את Space and Time שאני כל כך אוהבת. קצת הצטערתי שהחמצנו את הפתיחה, אבל מילא. הם ניגנו את רוב החומר מהאלבום + History + שיר נוסף או שניים מהראשון שלהם. הסאונד היה נפלא. קירות עצומים של גיטרות סמיכות ומהדהדות, פידבק ודיסטורשן, ים של תאורה צבעונית – רוב הזמן כחולה וסגולה וירוקה, אדומה ב-The Drugs Don’t Work ושחור-לבן בלבד ב-History. איזה ביצוע יפהפה. ארוך, עמוק, מדויק, הכל היה במקום הנכון. הלהקה היתה רוב הזמן ברקע, באור עמום, ו-RA זהר באור מקדימה. הוא ניגן בגיטרה חשמלית בהרבה מהשירים, על אקוסטית ב-The Drugs והיה שם דואט נפלא בין הגיטרה האקוסטית לגיטרת סלייד. Come On סגר את הסט, עם אורות מהבהבים וים של פידבק מהדהד ומחריש אוזניים. כל ההופעה הזאת הגדירה בשבילי מחדש את המושג “פסיכדליה”. ההדרן היה שני שירים אקוסטיים של RA סולו, ואז הלהקה חזרה לסימפוניה מרירהמתוקה. האמת שבשלב ההוא כבר לא חשבתי שהם יבצעו את זה, האמת שלא האמנתי שהם מסוגלים לבצע את זה בהופעה חיה, אבל הם עשו את זה לגמרי, עם קטע אינסטרומנטלי, ג’אמי, פסיכדלי יותר בסיום, ים של פידבק ודיסטורשן דחוס, נהרות של אורות וצבעים. הם ניגנו שעתיים, אני לא יודעת בכלל מתי ואיך זי חיבק אותי מאחור, ואני זזתי בזרועותיו, ושוב אהבתי אותו ולא חשבתי על כלום. לא על מה שכבר מרוחק בינינו ולא על השתייה שלו ולא על החזרה שלי. לא היה שם כלום בשבילי חוץ מהמוזיקה.

חרוסלמה, באהבה ובסיאוב

ההופעה של “פסיכופט צעיר” היום בצהריים באוגנדה התיישבה לי בדיוק על הוריד הפתוח של בלוז שישי בצהריים. שירי הפוסט-פאנק פרוטו-גראנג’ שלהם הישר מהאייטיז האפלוליות התיישבו לי בדיוק על אווירת האפוקליפסה שמלווה אותי כבר שבוע, מאז פרשת החניון המזויין משבוע שעבר. לראשונה מזה כמה שנים יש לי שוב מחשבות על עזיבה. מה שאומר עד כמה הכל כאן שביר, מתפורר בקלות. רק 15 או 20 אנשים היו בהופעה של “פסיכופט” באוגנדה, למרות שלדעתי זו היתה יותר הופעה של “נוודי האוכף” מאשר “פסיכופט”, אם כי מינוס אוהד פישוף. טוב, יוּ קנט אולווייז גט ווט יוּ וונט. וככה או ככה כל ההרכבים האלה הם אוף-“הפה והטלפיים” ואוף-אוף-“נושאי המגבעת”. טוב, לא משנה. אני מתחילה להסתבך. מי שהופיעו, בקיצור, היו רוגל אלפר, רם אוריון ואסף גברון (לרגל ההשקה של “אוכל בעמידה”). עם גיטרה אקוסטית רוגל אלפר הוא נביא זעם עממי, בן למסורת ארוכה ומפוארת של זמרי עם נודדים. אסף גברון הוא איש מצחיק, והקאבר המתורגם לעברית של Urgent של פורינר (“להקת נכרי”) מזכיר שעבודת-היומיום שלו היא תרגום וכתיבה (השבוע קניתי בדיוק – סופסוף – את התרגום החדש ל”9 סיפורים” של סאלינג’ר, שיהיה לי בבית לצד התרגום הישן). ועם גיטרת פיווי אדומה חמושה ומחושמלת בשלל פדאלים, רם אוריון הוא גיבור גיטרה אמיתי.

קשה לעמוד בפני השילוב של גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, במיוחד כשהבלדות של פסיכופט/הנוודים הן כל כך קורעות, לשני הכיוונים. הן יכולות להתפרש כשטותניקיות ומצחיקות, אבל הן גם ישירות ומכאיבות ושורטות. הן יכולות להיות לגמרי מלנכוליות וקודרות, או שאולי זה רק המצברוח שלי. כי כשהם שרים “ויקטור לעולם לא תעבוד בעיר יותר / חפש לך מקום אחר / לא נשאר לך פה אף חבר”, בא לי להתחיל לבכות. אף אחד מהאנשים שהכרתי לא נשאר בעיר. כולם עזבו. הדור שלי הוא דור אבוד ולמה רק אני מתעקשת עוד להישאר. או “חרוסלמה”, שכתבו פישוף וגברון אבל לי הוא נשמע יונה-וולכי-קומפלט-עם-לחן-אילן-וירצברגי. הו האייטיז, בציר טוב, אבל גם השנים שבהן העיר הזאת התחילה להתפורר. לא פלא שהאי.פי. של ההרכב נושא את השם “כאב לב”.

זו היתה הופעה קצרה מדי, אבל אינטנסיבית ומיוזעת וטובה. ופוצעת. ההופעה הזאת היתה כמו הרואין בשבילי – היא לא החמיצה אף וריד*. אחריה ישבתי בקצה הבר והזמנתי הפוך כדי להטביע את היגון, ופטר תיקלט דברים טובים. עד שהוא הגיע ל”דיאן”, שהוא במקור שיר של האסקר-דו, גם אם הביצוע המוכר יותר שלו הוא של ת’ראפי(?). עכשיו כשכבר קיץ אני צריכה באמת למצוא את הגופיה של האסקר-דו שלי שקבורה עמוק בארון. האסקר-דו ובוב מולד ידעו הכל על בלוז של ערים שחונקות אותך. על בלוז של ערים שתקועות באמצע הכלום והאינסוף כמו מיניאפוליס וחרוסלמה. אין לי אוויר כאן, אין לי מרחב, הכל שסוע ומתפורר, שום דבר לא מתחבר ומתלכד, ואני לא שייכת לכלום ולאף אחד. אני משלמת ועוזבת והולכת הביתה. בדרך אני חושבת לעצמי שאולי הבלוז הזה הוא גם תוצאה של בדידות מתמשכת יתר על המידה ואולי הגיע הזמן לשקול בכל זאת פירסום מכרז לתפקיד בן זוג. כמה אני יכולה להישאר עוד לבד. או שאולי זו העובדה שהתחלתי לעבוד השבוע במקום חדש, וכמה אני יכולה כל כמה שנים להפוך ולשנות את החיים שלי. אני מתגעגעת לקצת סדר ויציבות לאורך זמן. ורק כשאני חוצה בסוף את רחביה, עם כל העצים והצמחייה ושמש אחר-צהריים נעימה, משהו בפנים אצלי קצת מתרכך ונרגע. אולי זה היופי שמספק לי מזור וארוּכה. העיר הזאת היא מקור לכל כך הרבה מהמכאובים שלי, אבל היא גם מקור נחמה. הייתי צריכה לקרוא לבלוג הזה “מתחת לגשר”, חרוסלמה.

* ג’פרי לי פירס (Gun Club)

לילה בעיר

מוסה ואני הודפים את דלת הזכוכית ומסיטים את הוילון הכבד, ונכנסים לתוך התאורה הכתומה-אדומה-עמומה של ה”טיפה”. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהמקום נראה כמו מאורת זוחלים קדמונית. הדבר השני שעולה לי בראש זה “יוווווווּ, מגניב”. ארבעה גברים יושבים על הבר שמעברו השני ניצבת הברמנית. הם מציצים לאחור כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן בפינה. מוסה מזמין וודקה-אשכוליות, אני עם דיאט קולה. אני עדיין לא שותה אלכוהול. ברקע פי.ג’יי הרווי. מוסה אומר שהוא לא היה כאן מאז שהמקום היה עוד הרוזה. גם אני לא. אני מתבוננת סביב וכאמור, מוצא חן לי כאן. יש על הקירות כמה ציורים גדולים, אקספרסיביים, אין לי מושג של מי, אבל הם טובים. המוזיקה מעולה. הברמנית מדברת עם הגברים שלה על הבר, שני טיפוסים לא ברורים מגיחים ויוצאים, הדלת נפתחת וזוג חבוק נכנס פנימה כמו צמד שנמלט על נפשו אל מקום מסתור ומקלט. היא בחורה שחורה מהממת עם תסרוקת אפרו, הוא גבר צעיר מטורזן שנראה כמו אלביס. המקום הזה הוא קצת כמו טווין פיקס. מוסה עצמו לובש עדיין את בגדי יום העבודה התאגידיים שלו, מה שאומר שהוא מאוד אלגנטי הערב: מכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקיקים, חולצה מכופתרת בהירה עם פסים דקים תכולים-אפורים, וחפתים אדומים(!). זה התחכום הניו יורקי שלו.

המוזיקה מתחלפת לטריפ-הופ, משהו מנגזרות מאסיב אטאק/טריקי/מרטינה טופלי-בירד. מוזיקה אורבנית לשעת לילה מאוחרת. כשהעיניים שלי הופכות לשני חרכים צרים אנחנו יוצאים אל הרחובות הקפואים, הריקים, השוממים של מחנה יהודה בלילה. בסטייקיית חצות ובסימה האורות עוד דולקים וכמה אנשים עם כיפות לבנות גדולות וזקנים לבנים גדולים עוד יותר יושבים בפנים ואוכלים ומדברים. אולי על ביאת המשיח. הערב של מוסה ושלי בשוק התחיל מוקדם יותר בערב, בסמטה של מזרחי, עם הרכב רבטיקו שניגן מוזיקת נשמה יוונית וכל הסמטה רקדה ושתתה ואכלה כאילו היתה חמארה אחת גדולה. היו שם הרבה אנשים – חציים מבוגרים וחציים צעירים מאוד, חלקם תיירים אמריקאיים ומרביתם מקומיים, כמה חובשי כיפות, כמה הומואים שרקדו כמובן הכי יפה, ושני כלבים. ההרכב נקרא “פרח אדום”, והוא כלל קונטרבס, גיטרה אקוסטית, בוזוקי, כינור, וזמרת נדיבת חמוקיים ונדיבה עוד יותר בקול שלה. היא מנגנת גם על כלי הקשה, בעיקר קסטנייטות. ההרכב הזה הוא של תומר כץ, והוא זה שמנגן על הבוזוקי וגם שר.

במכונית של מוסה, שמשייטת בשקט בתוך חשכת הליל כמו ספינת חלל, אנחנו מדברים על התקליטים של יהודה פוליקר. על “עיניים שלי” ושאר האלבומים היווניים שלו, על בנזין, על “אפר ואבק”, על המלחמה ההיא ועל הצילום ההוא, ואיזה גילוי מהמם זה היה להבין פתאום שאתה דור שני. שפתאום יש לזה שם ואפשר לדבר על זה.

* * *

שישי בערב, מוצאי חג השבועות וערב שבת, סופשבוע ארוך, העיר נטושה ועומדת מלכת. ברחוב יפו החרב מהלכות רק קבוצות של דתיים וחרדים בדרך לתפילה. באוגנדה מופיעים מריה אוצ’ר ורייסקינדר, ואין יותר משישה אנשים במקום. כולל שניהם וכולל איתמר, הבעלים. ואני. למריה אוצ’ר יש חצאית מיני מג’ינס, טייץ שחורים עבים, משקפיים גדולים ונעלי עקב משנות החמישים או השישים, שיער ארוך ופוני שגזור רע במתכוון, וציפורניים שצבועות לק צהוב. מריה אוצ’ר שרה באנגלית, מדברת בעברית וחיה בברלין. היא מנגנת על גיטרה אקוסטית בצבע בורדו, ובחדר הקטן עם כל כך מעט אנשים היא לא זקוקה אפילו למיקרופון. המוזיקה והשירה שלה נשמעים לי איפשהו בין פי.ג’יי הרווי וקריסטין הרש. אפשר לקרוא לזה פריק פולק, או קוויר פולק, או מה שזה לא יהיה, אבל בגלל האומץ והנחישות להופיע גם כשאין ממש קהל, ועם מיצב למרגלותיה שכולל דילדו בצבע ירוק זרחני – מריה אוצ’ר היא בעיניי פאנקיסטית. ברלינאית.

נזכרתי שכבר שמעתי בעבר את רייסקינדר, אבל איכשהו נעלם מעיניי שהוא הסולן של אשכרה מתים. הפעם, שלא עם להקת גיטרה-בס-תופים, זה רק הוא והטייפ ואיזה מכשיר דיגיטלי, שעל רקע מוזיקת הצעצועים האלקטרונית שהם מפיקים הוא שר את הטקסטים הסרקסטיים-אפוקליפטיים שלו. השילוב הזה גורם למוזיקה שלו להיות מצחיקה ומדכאת בו זמנית ובמידות שוות. בשיאו של הסט החדר מתמלא במספר שיא של 17(!) צופים. זה בגלל שהגיעו תל אביבים. אפשר לראות עליהם שהם תל אביבים ממרחק 60 ק”מ. אני שומעת אותם מדברים על מקומות אופנתיים כמו הפרוזדור ועל ה”סצינה”. זו הסצינה התל אביבית שאני שונאת. תמיד גרסתי שאחד הההבדלים בין ירושלים לתל אביב הוא שבירושלים יש קהילה ובתל אביב יש סצינה*. לידי נדחקת כוסית תל אביבית ומתחילה להתפתל בעוויתות עם המוזיקה. אני מרסנת דחף להכניס לה מרפק בצלעות. אוגנדה תחת כיבוש תל אביבי זה לא כיף. אני נזכרת בחברים הסיאטליים שלי שדיברו תמיד בתסכול על הפלישה התיירותית מקליפורניה, שמחללת את כל המקומות הקדושים, האותנטיים, האמיתיים, המקומיים “שלהם”. אני יכולה להבין את זה. Oh well, whatever, nevermind.

* ולא רק במוזיקה.

השבוע: יומן אירועים

עמרי הגיע בתחילת השבוע לביקור מולדת מארצות הקור. תחת שמש מזרח תיכונית קופחת אנחנו הולכים לנגב חומוס בעכרמאווי. האיזור הזה שליד שער שכם שוקק חיים, בשולחן שלידנו יושבים שלושה אנשים שאני מכירה עוד מבית הספר במוסררה, ואנחנו מחליפים שלומות וברכות. ואניה מסדנת ההדפס מגיע גם כן, ומנצל את ההזדמנות כדי להזמין אותנו לתערוכת הדפסים של כמה אמנים מניו יורק שנפתחת בסדנה. אחרי החומוס אנחנו עוברים שם, אם כי אני אצטרך לחזור לשם שוב כדי לצפות בתערוכה מקרוב. המון זמן לא הייתי בסדנת ההדפס. מעבר לעובדה שזה מקום מרתק, הוא צופה גם אל נוף נהדר: מצד אחד העיר העתיקה והר הזיתים, ומהצד השני, ממש מעבר לכביש, בית החולים האיטלקי. הו, מוסררה אהובתי. אולי באמת אני אלך לשם השבוע כשאני אהיה בשכונה לרגל אירועי מוסררה-מיקס.

יום שלישי לפנות ערב, רחוב עמק רפאים, יריד רחוב. אני דווקא שמחה שהפעם לא סגרו את תנועת כלי הרכב והרחוב המשיך להתנהל כרגיל. בגלל שלא סגרו את הכביש לא היו כמעט דוכני מזון, מה שאיפשר להופעות השונות להוות את לב העניין. בקרן רחוב אחת מנגן אנסמבל טרה רוסה, שיש לו הרכב כלים מעניין: גיטרה, בס, תופים, עוּד, חליל צד, אורגן וסמפלר/מיקסר. כשההופעה שלהם מתמשכת אני מתנתקת מהם והולכת לבדוק גם את הופעת הדראג של הצמד דני ליפסטיק (מצחיקים מאוד) והופעה של קוסמים/פנטומימאים במבטא צרפתי. זו הופעה שמיועדת יותר לילדים, אבל אני נהנית ממנה. אני חוזרת אחריה לטרה רוסה, ועכשיו כבר הצטרף אליהם רבל סאן, ומרגע זה והלאה זה כבר משהו אחר לגמרי. רבל סאן הוא ראפר עם טונות של כשרון. הוא שחור כמו הלילה ויפה כמוהו. הוא זורם עם המוזיקה ומה שהוא עושה איתה דומה יותר לספוקן וורד על רקע של גרוב עמוק מאוד. זה יפהפה. יותר מחצי שעה נמשך היופי הזה, ומצידי הוא היה יכול להימשך חצי לילה.

הנה מה שהרגיז אותי בהופעה של האחים רמירז ב”קצה”: אל תכתבו – ואני מתכוונת גם לקצה וגם לאחים רמירז – שההופעה מתחילה בתשע-וחצי אם אתם מתכוונים להתחיל רק באחת-עשרה-וחצי. אני מגיעה בעשר, בהנחה שההופעה תתחיל בעשר-וחצי פלוס/מינוס, מה שיאפשר לי לתפוס חצי שעה של תיקלוט של מארקי פאנק. מארקי פאנק הוא יוצר מאוד מוכשר ויצא לי לשמוע סטים מאוד יפים שלו, אבל הפעם הבחירה שלו היא במוזיקה Fאנקית מהסבנטיז – כל מיני דיסקו, סול, גרוב וחצוצרות וסינטיסייזרים, שאני יודעת שנבחרו בקפידה כדי להתאים להופעה של האחים רמירז. העניין הוא שאני הייתי בסבנטיז, ואני יודעת שהם הציעו כל מיני זוועות לעולם כמו המכנסיים המתרחבים, הפלטפורמות, תסרוקות האפרו והמוזיקה הזאת. כך שמבחינתי שבעים או שמונים דקות(!) של סט כזה היו הרבה מעל ומעבר למה שהייתי יכולה לסבול.

כשהאחים רמירז הואילו להתחיל את ההופעה בשעה 23:20 כבר הייתי כל כך עצבנית ומבואסת, שלא היה שום סיכוי שהמוזיקה שלהם תמצא חן בעיניי, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם. אבל נשארתי כדי לבדוק מי הם ואיזו מוזיקה הם מנגנים. מה שאני יכולה להגיד זה שהאחים רמירז מושפעים מהאחים דובי, האחים אולמן והאחים ג’רי גרסיה. במילים אחרות, מוזיקת סבנטיז דרומית מטוגנת היטב בשמש, של היפים מקליפורניה מצד אחד, ונהגי משאיות אדומי צוואר מצד שני. זו מוזיקה שבנויה על הרבה ג’אמים, וזה פחות או יותר מה שהאחים רמירז – שלישיה של גיטרה, תופים וחצוצרה – עושים. אחרי בערך שישה קטעים וארבעים דקות הלכתי, כי כאמור, הייתי פשוט מבואסת ועצבנית מדי. לא נראה לי שאני אקשיב לאחים רמירז או אחזור ל”קצה” עוד הרבה זמן.

החמצתי השבוע: בנדיקט ויום שני האחרון של אוקטובר במקום-שאין-להזכיר-את-שמו; קוביאשי פורצלן בקסטה; אינדי יום שני בבאס עם טרנטינה ו-3D Radicals; לילה לבן של מיצגי אמנות ברחוב בן-שטח במסגרת ליל הסטודנט; יום הולדת ארבע לאוגנדה עם מוג’הדין, ספארק-או ובני המה. מי יכול להספיק את כל זה? צריך לחיות כמה חיים במקביל כדי לראות הכל. שבוע חדש, הופעות חדשות.

בוּגי סמוראי

תצויה נקטאני (Tatsuya Nakatani) באוגנדה, מופע סולו של תיפוף וכלי הקשה. זה לא דומה לשום דבר שעולה בראש כשחושבים על תיפוף ועל מתופפים. הוא מותח את גבולות הכלי והאומנות – והמיומנות – שלו למחוזות אחרים. זו לא מוזיקה קלה, אני מתארת לעצמי ש”אקספרימנטלית” היא מילת תואר שמתארת את זה הכי קרוב שאפשר. מדהים כמה הרבה אפשר להפיק מכל כך מעט – סט התופים שלו מורכב מארבעה תופים בסך הכל: גונג, תוף דוּד, תוף רגל (שקוף ומינימליסטי כמו כל הסט) ועוד תוף קטן. זה הכל. הוא גם כמעט לא מנגן על התופים עם מקלות בכלל. כשהוא מנגן על התופים עם קשת של צ’לו, התוף הופך לכלי מיתר. כשהוא מנגן על התוף עם הפה(!) באמצעות מצילה, התוף הופך לכלי נשיפה. אחר-כך כשהוא מנגן דואו עם אסיף צחר (סקסופון) מסתבר שהסקסופון יכול להיות כלי הקשה, והתוף כלי נשיפה. גם עם אסיף צחר המוזיקה לא הופכת להיות קונבנציונלית יותר – יצא לי לראות את אסיף בהופעה לפני שנה ב”דילה”* והוא מנגן ג’אז חופשי, מאולתר, ו-טוב, אקספרימנטלי. לא היו יותר מ-15 אנשים בחדר ההופעות של אוגנדה, אבל היתה אווירה אינטימית, קשובה ופתוחה מאוד.

לפני ההופעה ישבתי כרגיל בקצה הבר, הזמנתי הפוך וקראתי; הוצאתי את העיניים בתאורה העמומה, ליתר דיוק. אבל לא יכולתי להתאפק מפני שבהוצאה עצמית של אוגנדה יצא אוסף הטורים של אסף גברון “אוכל בעמידה”. אני אצטרך לקרוא את זה מעטיפה לעטיפה ביסודיות כדי שאוכל לכתוב על זה יותר. אבל עצם הוצאת הספר הזה לאור, עצם העובדה שאוגנדה מוציאים לאור – שני אלה שימחו אותי מאוד. שימח אותי מאוד גם שעד שההופעה התחילה התנגנו ברקע “אשכרה מתים”. אני חושבת שאני אשכרה מתה עליהם. הם בעיניי אחת מלהקות הפאנק המוצלחות ביותר שפועלות כרגע בסביבה. מכיוון שתוחלת החיים הממוצעת של להקת פאנק היא לרוב כשל פרפר – תמצמץ והיא איננה – אני חייבת לתפוס אותם שוב בהופעה בהזדמנות הקרובה ביותר, רגע לפני שהם מתפרקים על רקע “חילוקי דעות אמנותיים”.

אתמול בצהריים “דג מלוח” בגן העצמאות. אני נמרחת על פיסת צל מתחת לעצים הגבוהים, להקה מנגנת גרוב עצל, שמשי ונמרח גם כן. מושלם. הרבה אנשים, כולם נינוחים ומחייכים. כמה כלבים לא יודעים את נפשם מרוב שמחה ומתרוצצים בחבורות. כמה אנשים משחקים כדורעף מדשאות. כיף גדול. מחר חזרה לעוד שבוע עבודה שנוא. אם יש משהו שמנחם אותי זו המחשבה על כך שמאי התחיל והקיץ מעבר לפינה. למרות שחורף הוא ללא ספק העונה החביבה עליי, הקיץ מביא איתו באמתחתו אינספור אירועים, הופעות, פסטיבלים וכו’. אני מרגישה שזה עומד להתחיל.

*ז”ל. ממש מצער אותי שהמקום הזה נסגר. השילוב של אינפו-שופּ אלטרנטיבי, יחד עם חלל הופעות ותצוגות, יחד עם בית קפה ומטבח טבעוני, הוא משהו נחוץ מאוד בכל נוף אורבני.

רוק אין דה קסבה

בערך: רגאיי אין עמק המצלבה, ליתר דיוק. ביום שישי באחת וחצי בצהריים חודרים אל תוך הדירה צלילים של בס עמום ומקצבים שבורים של רגאיי, ואני נזכרת שראיתי באמת איפשהו שאמור להיות אחר-צהריים של רגאיי בעמק המצלבה. בשביל להגיע לעמק המצלבה אני לא צריכה יותר מלרדת במדרגות הבניין, ללכת במורד השביל שמוביל אל הפּילבוקס בצומת הרצוג-טשרניחובסקי, לחצות את המעבר התת-קרקעי, ואני שם. אני הולכת – כרגיל – בעקבות הבסים. הם מתערבבים עם צלילי הפעמונים של המנזר, אחרי הכל זה יום שישי של האש של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. אני חוצה את העמק ומבינה שהצלילים מגיעים יותר מהכיוון של שיפולי מוזיאון ישראל. שום גנן ושום גינון לא יכולים להתחרות בשדה בר פורח בעונה הזאת של השנה. מרבדי פרא ירוקים-צהובים של שיבולים, פרגים, שיחי חרדל, דרדר סגול, חיננית הבתה וחרציות. מימין מגדלי וולפסון, משמאל הכנסת, ביניהם נעים נמוך ענני צמר גפן. אני מגיעה ורואה משהו שנראה כמו מחנה נודד של הצופים, רק עם אנשים שחצו את גיל 20. על הפטיפון מנצח איזה כובען מטורף – מסיבות רגאיי תמיד נראות כמו מסיבות התה של הכובען המטורף – יש פינה של בירות וצ’אי, יש כבר מדורה קטנה אחת, יש לונג עם בוב מארלי, יש הרבה אנשים עם ראסטות וכלבים, ובאופן כללי זה נראה כמו דג מלוח בסגנון עדות הריינבו והראסטות. אנשים רוקדים יחפים בעשב, וכל אחד יכול להכניס כאן את הבדיחה החבוטה שלו בנוגע לעשב (לי יש פטור. פעמיים בחיים ניסיתי לעשן מריחואנה, בגיל 18 ובגיל 22, ובשתי הפעמים זה לא עשה לי כלום).

הייתי יכולה לבלות את שארית אחר-הצהריים באווירת השאנטי הזאת, עם המוזיקה והאנשים והפיקניק הידידותי הזה, אבל הבטחתי לאחי שאני אבוא לבקר אותם אחר-הצהריים. אני עוזבת בצער אחרי זמן קצר מדי לטעמי, ובדרך לתל אביב זה פתאום מכה בי: הגעתי למצב מעניין אם אני מצטערת לעזוב התרחשות בירושלים, ועוד בצהרי יום שישי, ועוד לטובת נסיעה לתל אביב. ביני לבין עצמי אני מנידה את הראש בהשתאות וחוסר אמון. אבל הנה, זו עובדה.

טוב שאחי גר במרחק יריקה מהאוזן השלישית, אז בשביל לנחם את עצמי על מה שהפסדתי אני הולכת לשם דבר ראשון לפני הכל. אני מחפשת את האלבום החדש של M Ward אבל מוצאת דווקא את האלבום הראשון שלו, הנידח והזנוח משנת 2000, שנקרא “דואט לגיטרות מס’ 2”. אני אוהבת מאוד את מ וורד, ובינתיים כבר הקשבתי לאלבום הזה פעמיים והוא יפה מאוד. בהאזנה לאחור, יש בו את כל הזרעים והניצנים של Transfiguration of Vincent, האלבום הטוב ביותר שלו באוזניי. חוץ מזה אני אוספת מלוא חופניים פלאיירים וגלויות, כמה מהם ממש יפהפיים. אפשר לראות שעיצבו אותם מאיירים ומעצבים מקצועיים, בניגוד לפוסטרים ולפלאיירים הירושלמיים, שעיקר חינם דווקא בחובבנות וחוסר המהוקצעות שלהם. באוזן מתחילים להזיז את הסטנדים של הדיסקים ולהקה מתחילה לפרוש ולחבר את הציוד שלה. הייתי נשארת לבדוק מי הם בדיוק, אבל כבר מחכים לי וגם כאן אני עוזבת בצער. אני מצטערת גם על זה שמאז הניסיון של האוזן באמצע-סוף שנות ה-90 למכור גם דיסקים בחנות שלה ברח’ עמק רפאים, הם לא עושים את זה יותר. מוזר לי שיש להם חנויות בחיפה וברעננה, אבל דווקא בירושלים, שיש בה קהילה מוזיקלית לא קטנה, ושאיבדה לאורך השנים יותר חנויות תקליטים מכפי שאני רוצה לזכור מבלי לפרוץ בבכי, האוזן לא מנסה שוב למכור גם דיסקים.

ביום שישי בשש וחצי בערב, באיזור אתר הבנייה שהיה ויהיה פעם שוב הבימה, בצומת הרחובות תרס”ט ושדרות בן ציון, לב תל אביב שקטה ושוממת כמו…ירושלים. בבית הקפה נחמה, מוסד תל אביב ידוע, מעלים את הכיסאות על השולחנות ומתחילים לשטוף. אנחנו סוגרים, הם אומרים, נפתח שוב מחר בבוקר, כאילו הם קפה ארומה ברח’ עמק רפאים בירושלים. אני מסתכלת על אחי עם שני סימני שאלה גדולים על הפרצוף, אבל הוא רק מושך בכתפיו. כן, בטח, עיר בלי הפסקה. בטח, רק ירושלים נסגרת ביום שישי בשעה שש בערב. מצחיק מאוד. אנחנו הולכים לכיוון שדרות רוטשילד ומתיישבים בבית קפה נחמד בשם ניקו. האוכל טעים, האווירה נעימה, יש רק מעט אנשים חוץ מאיתנו. ציורי הפופ על הקירות – יפים מאוד – גורמים לי לתהות אם הבחירה בשם ניקו היא מחווה לאנדי וורהול. כשאנחנו יוצאים מבית הקפה שעה אחר-כך כבר חשוך בחוץ, אבל עדיין שקט מאוד ורק מעט אנשים – שתיים-שלוש בחורות, זה הכל – מסתובבים בחוץ. כשאנחנו חוצים את מעבר החצייה אני נזכרת פתאום במשהו ומסתובבת לאחור: זה באמת שם. הבניין שבו שוכנת ניקו הוא הבניין שמתחתיו נבחו הכלבים המצויירים בסצינת הפתיחה של “ואלס עם באשיר”.

פורענות

פסח, צהרי יום שישי, העיר התרוקנה מיושביה הקבועים והתמלאה בנחילים של עולי רגל ותיירים. אני מפלסת לי דרך במורד המדרחוב, חותכת דרך ההמון הסואן ברחוב יפו ופונה ברחוב החבצלת הרחק מהמון מתהולל. כאן כבר שקט ודומם. באוגנדה שומם. רק שני אנשים מארחים לפטר לחברה ואני מתיישבת בקצה הבר. ברקע מתנגנות מעליות הקומה ה-13 ואחר-כך 3ח’. כבר שכחתי כמעט איך נשמעת מוזיקה חיה, איך זה לראות ולשמוע להקה מנגנת. רציתי לראות לפני שבועיים את אכזבות ולבנון באוגנדה, אבל נאמנים לשמם, אכזבות איכזבו וביטלו ברגע האחרון את ההופעה. אני מקווה עוד לתפוס אותם מתישהו חיים, לבדוק מקרוב אם המוזיקה שלהם אינטליגנטית יותר מהשם האידיוטי שהם בחרו לעצמם. אחר-כך היה איזה מוצאי שבת בבאסס עם הופעות של TV Buddhas וערופי שפתיים, אבל אני לא הולכת לשום הופעה במוצ”ש שמתחילה אחרי 23:00 כשלמחרת אני צריכה להתחיל שבוע עבודה ב-8:00.

אז צהרי יום שישי ודוקטלון באוגנדה נשמעים לי בסדר גמור. דוקטלון וסנסנה הם פרוייקטים של צפריר צורי, שהוא גיטריסט מוכשר מאוד, מוזיקלי מאוד, ויוצא דופן מאוד. יצא לי לראות אותו פעמיים, גם לבד וגם עם להקה. אני מחבבת ומעריכה את הדברים שהוא עושה. אני מחבבת ומעריכה כל אחד שעושה משהו שהוא בניגוד לכל הסיכויים. אנשים כאלה הם מקור ההשראה הגדול ביותר שלי. הפעם הוא בהרכב של גיטרה-בס-תופים. הם פורקים ציוד מפיאט אונו ישנה שחונה בסימטה הקטנה וחוסמת את כל הפתח. בינתיים מגיע עוד קומץ אנשים, אבל גם כשהם מתחילים לנגן אין בחדרון הקטן של אוגנדה יותר מ-7-8 אנשים. בנים. רק אני ובחורה צעירה, החברה של קוון הבסיסט, נמצאות שם בחברת גברים. בניגוד לפעמיים הקודמות שראיתי את דוקטלון/סנסנה בהופעה, המוזיקה הפעם כבדה וקשה הרבה יותר. ריפים מטאליים. קצת קשה לי עם זה. אני יודעת שלא תמיד יופי הוא התכונה היחידה או החשובה ביותר במוזיקה. לפעמים יש ערך למוזיקה קשה, אגרסיבית, מכוערת, כדי לשקף קושי, אגרסיביות וכיעור בחיים, או אצל המאזין. לפעמים אני מסוגלת להתמודד עם זה, אבל הפעם זה בעיקר מחורר לי את האוזניים ומכניס אותי לחוסר שקט, מתח ועצבנות. אחרי שלושה-ארבעה קטעים אני יוצאת החוצה. ודווקא שם, כשאני יושבת על אחת הספות בחוץ, נשענת על הקיר של חדר ההופעות, אני מסוגלת להקשיב למוזיקה הזאת יותר בקלות. פתאום זה לא בליל חסר-פשר של רעש מסיבי וסמיך, אלא צלילים וכלים שונים ומובחנים.

איתמר יוצא לשבת בחוץ עם כוס בירה. עוד כמה אנשים יושבים או מסתובבים בחוץ. נעים. שמש ועננים, אור וצל, רוח וטמפרטורות משחקים תופסת ומחבואים בסמטה. מדי פעם עוברת מכונית וכולם נדבקים לקיר. שני נערים צעירים חוצים את הסמטה, הם נראים בני לא יותר משש-עשרה. הם רזים, אחד מהם גבוה והשני נמוך יותר. כשהם מתקרבים ועוברים לידי אני רואה שלנער הנמוך יש צלקת עבה ובולטת שחותכת לו את כל הצוואר כאילו מישהו שיסף לו את הגרון. מתחת לאוזן, מטפסת במעלה הסנטר, מגיעה כמעט עד לזווית הפה. הוא רק ילד. מי חתך אותך ילד? מי עשה לך את זה? העולם הזה מלא רוע וכיעור. מי מיקם את אוגנדה בסמטה שנפתחת אל גדרות התיל של בית המעצר במגרש הרוסים. מי קבע מולה דלת פלדה כבדה וחתומה עם השלט נוער חשיפה שעושה לי רע כל פעם מחדש. מי כתב לידה כתובת נאצה כמעט בלתי מורגשת בגנות המשטרה. כמה זמן לא נתקלתי בכתובת הזאת. היא היתה משורבטת על הקיר בחדר של עומר. האם היא היתה שם כשבאו השוטרים? אני כבר לא זוכרת. אני צריכה לשאול את עומר. העולם הזה מלא רוע וכיעור וזכרונות רעים, נעשה לי דחוס מדי ומעיק מדי ואני רוצה לקום וללכת. ההופעה הזאת היא לא טובה. אבל אז, מהעבר השני של הקיר, קוון מתחיל לנגן בס מלודי מאוד שממסמר אותי למקום והוא מושך את זה עוד ועוד עם הגיטרה והתופים שמצטרפים ושכחתי כבר איזה בסיסט נהדר הוא ופתאום זה יפה ואני נזכרת איך זה כשמוזיקה חיה מצליחה לעטוף אותך ולהפנט אותך וזה כמו מדיטציה כי היא מנתקת אותך מהזרם הבלתי פוסק של המחשבות והטרדות שלך וכל מה שיש זה המוזיקה הזאת עכשיו והלהקה הזאת שמנגנת כאן והבס המלודי הזה שנמשך לאורך 17 דקות מתוקות לאין קץ ורק כשזה נגמר אני קמה והולכת.

ג’יין אומרת

ג’יין אומרת, גמרתי עם סרג’יו
הוא מתייחס אליי כמו אל סמרטוט
היא מחביאה את הטלוויזיה
אומרת, אני לא חייבת לו כלום
אבל אם הוא יופיע
תגידו לו שיחכה לי כאן או
שינסה שוב מחר
אני הולכת להפסיק מחר
להפסיק מחר

ג’יין אומרת, ראיתם אולי
את הפאה שלי
אני מרגישה ערומה בלעדיה
היא יודעת, כולם רוצים שהיא תסתלק
אבל זה בסדר
היא לא סובלת אותם בכל מקרה
ג’יין אומרת, אני הולכת לנסוע לספרד
כשאני רק אצליח לחסוך קצת
אני הולכת להתחיל מחר
להתחיל מחר

היא מתרגזת ומתחילה
לבכות
היא לוקחת תנופה אבל
היא לא מסוגלת להכות
אין לה שום כוונה רעה
היא פשוט לא יודעת מה עוד
לעשות בקשר לזה

ג’יין הולכת
לחנות בשעה שמונה
היא עובדת ברחוב סנט אנדרוס
היא מחכה
אוכלת את ארוחת הערב שלה שם
מוציאה את ארוחת הערב שלה מהכיס
ג’יין אומרת
אף פעם לא הייתי מאוהבת, אני
לא יודעת מה זה
אני רק יודעת אם מישהו רוצה אותי
אני רק יודעת שהם רוצים אותי

היא מתרגזת ומתחילה
לבכות
היא לוקחת תנופה אבל
היא לא מסוגלת להכות
אין לה שום כוונה רעה
היא פשוט לא יודעת מה עוד
לעשות בקשר לזה

ג’יין אומרת
ג’יין אומרת

מילים: פרי פארל. השיר המקורי כאן

מונוכרום

כשמכירים את הכפתורים שנוגעים בי בנקודות הכי מדויקות, מתברר שאני אישה קלה להפעלה באופן מגוחך. מספיק שאני אקרא על אמן שהקליט אלבום שלם בבקתה מבודדת בצפון וויסקונסין בחורף, בחדר שינה חשוף עם גיטרה אקוסטית וטייפ ארבעה ערוצים – אפשר להתערב על האגורה האחרונה שאני אתייצב מיד לקנות את היצירה הזאת. נכון שהייתי מעדיפה את צפון וויומינג על צפון וויסקונסין, שלא לדבר על צפון דרום דקוטה, אבל העקרון ברור. ככה יצא שקניתי את בון איבר, שם הבמה של ג’סטין ורנון, לפני כמה שבועות. וככה יצא שלא היה שומדבר הולם יותר שיכולתי להאזין לו במהלך השבת האחרונה, מפני שהאלבום הזה הוא חורפי ואינטימי וחם וקרוב לעצמות וקרוב לעצמו וקרוב לעצמי. שמעתי גם את הפליט פוקסז ואת אמ וורד (תיכף אלבום חדש!) ואת Iron and Wine, שהוא שם הבמה של סם בים, שגם הוא סינגר-סונגרייטר שכותב שירים שמצב הרוח שלהם דומה לאלה של בון איבר. אלה אלבומים מופנמים ומונוכרומטיים, אבל עם מיליון גוונים של אפור שמצריכים תשומת לב קשובה כדי להבחין בניואנסים שלהם. הם יפים בעיניי מפני שהם מזכירים לי את כל מה שאני אוהבת בבדידות: את המינימליזם, את השקט, את הצלילות, את הטוהר. כל הלילה בין שישי לשבת הרוח היכתה בתריסים והרעמים הרעימו והברקים הבזיקו ובכל פעם אזעקת מכונית רחוקה הופעלה והתעוררתי להרף עין והתכרבלתי בשמיכה החמה והרגשתי שמחה. רק בשבת בצהריים יצאתי מהמיטה כשניתכו מטחים של ברד והחצר האחורית התכסתה במעטה לבן קפוא ומרוסק. פתחתי את דלת המרפסת ונשמתי עמוק. שמתי כביסה ובישלתי מרק ואחר הצהריים אכלתי מרק עדשים וחלה עם אבוקדו ותפוזים. בשבע בערב שוב הייתי במיטה, עם הספר שאני קוראת. זו היתה שבת מושלמת, יפהפיה. בדידות; כמה חבל שרק אחת בעולם את שבחך אמרה, וגנותך חרפתך כל היתר.