לפעמים, כשמדייקים ברצונות, מקבלים תשובה מדוייקת מהיקום. בדיוק כשגמרתי לכתוב אתמול בערב על החלום שהופיעה בו בעקיפין האסקר דו, התחיל לרדת גשם. מה שאיפשר לי לשים שוב, אחרי הרבה מאוד זמן, את Black Sheets of Rain של בוב מולד. אלה מסכים כבדים של גיטרות צפופות, קיר סאונד אימתני של פידבק ודיסטורשן אבל – וזה אבל ענקי, שעושה את כל ההבדל – גם מלודי מאוד. הלכתי לישון עם זה אתמול בערב וקמתי עם זה הבוקר. יחד עם יריעות הגשם. נזכרתי שפעם היתה לי רשימה של חמשת אלוהי הגיטרות החביבים עליי בכל הזמנים. ואלה שמות, לא לפי סדר ובלי שום דירוג: ג’ימי הנדריקס, ניל יאנג, בוב מולד, קורט קוביין, דייב נבארו. ותודה גם לתומס אדיסון, שפיתח ושיכלל את השפופרת החשמלית, שמאפשרת לנו להגביר את הווליום ל-11.
קטגוריה: מוזיקה
איך נשמע יופי
מה שהמם אותי במפגש הראשון עם האלבום של ה-Fleet Foxes הוא לא עצם זה שהם נשמעים כמו הביץ’ בויז, אלא זה שהם נשמעים כמו הביץ’ בויז בשנת 2008 – אין כמעט שום דימיון בין העולם היום לעולם כפי שהוא היה בשנות השישים: לא מבחינה פוליטית, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה תרבותית, לא מבחינה טכנולוגית ולא משום בחינה שהיא – והעובדה הזאת הופכת את ה-Fleet Foxes לכל כך תלושים מהקשרים של זמן ומקום. אני מאוד מחבבת להקות שנשמעות תלושות מהקשר של זמן ומקום (Sixteen Horsepower, Gun Club). אני מניחה שזה מפני שזה נתפס בעיניי כעדות לכך שניצב מאחוריהן מישהו שמתעקש ללכת בדרך פרטית ואישית משלו, במקום להיות חלק מזרם כזה או אחר. במקרה של הפליט פוקסז ורובין פקנולד זו גם לגמרי נקמת היורמים. העובדה שפקנולד, שהיה נער דחוי ובודד בגלל עודף משקל ועודף אלרגיות ונשר מהתיכון בסוף השישית, אחראי לאלבום שהוא לא רק הטוב ביותר והמושלם ששמעתי מזה שנים, אלא שאין לי שום דרך אחרת להגדיר אותו מלבד פיסה צרופה ומזוקקת של יופי טהור – מעידה על כך כאלף עדים.
האמת היא שההשוואה לביץ’ בויז קצת מתעתעת. על אף שהפליט פוקסז הם מסיאטל, ההרמוניות הקוליות שלהם מזכירות מיד את השמש הנצחית של קליפורניה – כמו אצל הביץ’ בויז; אבל זה רק עד שנזכרים שגם אצל בריאן ווילסון והביץ’ בויז היה תמיד מתחת לכל זה איזה זרם מלנכולי חבוי. אני חושבת שאצל הפליט פוקסז זה בולט עוד יותר. מתחת למלודיות ולהרמוניות הקוליות הנפלאות שלהם יש זרם תחתי אפל ועמוק שחותר בבירור תחת ונגד מה שנשמע מעל פני השטח. הם שרים בפליאה על יפי הטבע, אבל השירים רצופים איזכורים גם למוות ולאובדן. זה מה שנותן למוזיקה שלהם את המורכבות שלה. מדהים אותי שפקנולד הוא רק בן 22 וכבר אחראי ליצירה כל כך מורכבת, מרובדת ופוליפונית, אבל אז אני נזכרת שגם ווילסון לא היה הרבה יותר מבוגר כשהוא הוציא את Pet Sounds. מצד שני, Pet Sounds היה האלבום המי-זוכר-כמה של הביץ’ בויז, ובמקרה של הפליט פוקסז מדובר באלבום ראשון. זה די מדהים ומעורר השתאות, מכל כיוון שלא חושבים על זה.
הפליט פוקסז נשמעים לא רק כמו הביץ’ בויז, אלא כמו הביץ’ בויז שכבר עברו פילטריזציה במהלך עשרות השנים – כזו שעברה דרך REM, My Morning Jacket ו-Band of Horses, אם לציין רק כמה מההשפעות שאני מצליחה לזהות אצלם. פקנולד מציין כהשפעה גדולה גם את אליוט סמית’, ובהתחשב בעובדה ששניהם מוגדרים אצלי כגאונים מוזיקליים, כל מה שאני יכולה להגיד הוא רק It takes one to know one. עוד אפשר לזהות במוזיקה של הפליט פוקסז עקבות למוזיקת עם אנגלית מהמאה ה-17, השפעות בארוקיות, ואכן, הרבה סיקסטיז (אני חושבת בעיקר על “ג’ון ברליקורן” של טראפיק). לפקנולד יש קול מלאכי לגמרי, שזו דרך אחרת להגיד שהוא נשמע כמו ניל יאנג צעיר מאוד. כל ההשפעות האלה ביחד גרמו לי להבין שבעצם הם בכלל לא נערי חוף: הם אנשי הרים (לשמחתי). אפשר לראות את זה גם בשמות השירים כמו Tiger Mountain Peasant Song, Blue Ridge Mountain ו-Ragged Wood, ובדימויי טבע כמו נהר קפוא, עשב גבוה, חורף לבן ועוד. אחד השירים הבולטים באלבום, Your Protector, מזכיר לא מעט את שירי החטא הדתיים המפחידים של Sixteen Horsepower, ודייויד יוג’ין אדוארדס הוא בכלל מקולורדו, כלומר מהרי הרוקי, והמוזיקה שלו מזכירה באופן לא מפתיע את המוזיקה של ההילביליז של הרי האפלאצ’ים. אפשר לשמוע את כל זה מתנקז למוזיקה של הפליט פוקסז. חוץ מזה, עם חולצות הפלנל המשובצות שלהם, השיער הארוך והזקנים הפרועים, הם נראים כמו חוטבי עצים שהגיחו כרגע ממעבה היער. או מחבקי עצים, לצורך העניין. ועוד היפים! הם לגמרי ילדי פרחים וילדי ירח וילדי טבע.
בדף הנלווה לאלבום כותב פקנולד כי היו לו תמיד זיכרונות ילדות ברורים מאוד גם מגיל צעיר מאוד, עד שיום אחד הוא דיפדף באלבומי התמונות המשפחתיים וגילה שכל הזיכרונות שלו לקוחים מהתמונות הללו. כלומר, אלה זיכרונות מאוחרים יותר ו”שתולים”. יש משהו שתול באלבום הזה של הפליט פוקסז – באופן שבו הוא נשמע לגמרי אורגני ואותנטי מצד אחד, ומצד שני, כאמור, תלוש ומושתל בזמנים שאנו חיים בהם. זה היופי של האלבום. באופן דומה, עטיפת האלבום עושה שימוש בציור של פיטר ברויגל האב משנת 1559, שנקרא “פתגמים הולנדיים”, או “הגלימה הכחולה”, או “הטיפשות שבחיי אנוש”. בציור הזה מתוארות סצינות שונות שבמקרה הטוב הן גרוטסקיות, ובמקרה השכיח יותר אכזריות. אבל ברגע שמוציאים את האלבום מתוך העטיפה ומקשיבים לו, מבינים כמה חסד ויופי יכולים להיות גם בתוך עולם גרוטסקי, מכוער ואכזר.
ובגלל זה, האלבום הזה לא היה יכול לבוא לי יותר בזמן. כבר שבוע שלם שהוא לא עוזב את המערכת שלי. אני מתעוררת והולכת לישון איתו, כבר איחרתי בגללו לעבודה פעמיים, הלכתי ליוגה לפחות שלוש פעמים כשהוא מתנגן לי בראש, ואני מדמיינת איך זה יהיה לשמוע אותו בנסיעה בינעירונית במרחבים פתוחים, ולעשות איתו אהבה עם מישהו בחדר סגור. אני מסמנת לעצמי בראש גם לקנות אותו במתנה לאחי. אני חושבת שהוא יאהב אותו.
אפור מטאלי
הופעות חיות בצהרי שישי מתים הולכות ומתבררות כקונספט מעולה. במיוחד בצהרי שישי האחרון שבו שמיכת עננים חונקת וקור חודר איימו לחלחל לי לתוך הנשמה. בצהרי היום בתקליט ובאוגנדה, כלומר דלת אל דלת, מנגנות ארבע להקות גיטרות שמותחות ביניהן את המנעד שבין הארדקור, פאנק, מטאל ונויז. דליילה, אשכרה מתים, D9 ומונדו גקו. מצוין, אני חושבת. דיסטורשן נשמע לי כמו פסקול הולם לצהריים אפורים מטאליים (אפורים מנטליים?) כאלה.
“התקליט” נראה ומרגיש כמו פאב אנגלי, ואני מתיישבת בקצה הבר. אי שם בראשית האינטרנט היה אתר בשם Breakup Girl (אני חושבת שהוא קיים עדיין עד היום), ואחת הדמויות הקבועות בסיפורים שבאתר היתה “האיש בקצה הבר” – זה ששותה בשתיקה בחסות האפלה, ורק בשעות הקטנות שלפני סגירה הוא פותח את פיו ומספר על ההחמצות הגדולות של חייו. אז הוא קם ונעלם לתוך החשיכה. אני חושבת שהגעתי לשלב בסיבובי ההופעות שלי שבו אני מרגישה כמו האישה בקצה הבר. ההבדל היחידי הוא העובדה המשמחת – או המצערת, תלוי את מי שואלים – שאני לא נוגעת באלכוהול. אלמלא הפילה עליי הברמנית הקשוחה של התקליט את חיתתה הייתי מזמינה כוס תה, אבל אני פוחדת שהיא תוציא לי צו הרחקה למוסד הגריאטרי הקרוב, אז אני מחכה בשקט שתתחיל ההופעה של דליילה.
אני לא יכולה להגיד שדליילה הסעירו אותי, אבל לא בטוח שזה לגמרי באשמתם. אחר כך הבנתי שאחד ממקורות ההשפעה הגדולים שלהם הם סוניק יות’, וסוניק יות’ היא אחת הלהקות השנואות עליי בתבל. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאני שונאת אותם דווקא בגלל שהם כל כך מזכירים לי את עצמי: תיאורטיקנים קונספטואליים שעושים אינטלקטואליזציית-יתר של מוזיקה. אשכרה מתים, לעומת זאת, היו לגמרי חיים עם הפאנק הבועט והנשכני שלהם, שמגיע מהבטן ולא מהמוח, תודה לאל. אני חושבת שהם מופיעים באוגנדה בליל הסילבסטר, וזו אופציה אלטרנטיבית נחמדה לערב הזה למי שמחפש. זה כמובן לא רלוונטי למי שנוהג באדיקות כבר שנים להיכנס בערב הסילבסטר למיטה בשעה תשע בערב, כמנהגו גם בערב פורים ובערב יום העצמאות. חוץ מזה מלחמה עכשיו, ואני מנסה להצחיק את עצמי אבל בפנים יש לי גוש מבטון ומתכת.
אחרי שהתפזרה הפגנת הפוגו הקטנה סביב אשכרה מתים – ממושבי בקצה הבר ספרתי בערך 15 בנים, וחוץ ממני ומהברמנית היתה במקום רק עוד נערה אחת, וזה קצת מעציב, ששלושים שנה אחרי פרוץ הפאנק עדיין קשה למצוא בנות בקהל בהופעות פאנק בארץ – הלכתי בעקבות רעש הניסור לאוגנדה. מה שאני יכולה להגיד על מונדו גקו הוא רק שהסולן שלהם נראה כמו הנרי רולינס הצעיר, ושאם ליד אשכרה מתים דליילה נראים כמו להקת רוק נוצרית, הרי שליד מונדו גקו אשכרה מתים נראים כמו פאנקיסטים במשרה חלקית. מספיק היה להעיף מבט חטוף בקהל שלהם. גברים בלבד, שחור וקעקועים, קנקלים שלא נראו לי כמו ספרייט דווקא – איכשהו באלטיקה נראית לי ניחוש יותר סביר. אני לא חושבת שנשארתי שם יותר משלושים שניות. במקום כזה אני לא יכולה אפילו להיות האישה בקצה הבר. זה הרבה מעבר ללהיות סתם מוזרה ולא שייכת, באה ונעלמת. אז אני קונה חוברת קומיקס של דולה יבנה ופטר נותן לי חוברת אחת ממפעלות MFM וכרגיל אני אסירת תודה על זה שהוא פשוט קיים, כי העולם הוא מקום קצת יותר טוב כשהוא בסביבה וממשיך בעקביות ובעקשנות להוציא את MFM. תודה, מותק. נתראה בקצה הבר.
קרוזנשטרן ופארוחוד חיים
שישי בצהריים בצוללת. לפני כן אני עוד מתלבטת לאן ללכת. יש הופעות של האייפרונז ושל רדיאטור באוגנדה, יש קטעי מחול חדשים שנראים מסקרן ב”הרמת מסך” במעבדה, ויש שישי בצהריים בצוללת עם חמש להקות שמנגנות מוזיקה צוענית/בלקנית/רוסית ודוכני בגדים יד שנייה. זו לא הפעם הראשונה בזמן האחרון שיוצא לי להתחבט בשאלה אנה אני באה. ביום חמישי לפני שבוע-שבועיים אלה היו סרט יפני משנות ה-50 בגלריה ברבור, תערוכת צילום+וידיאו ארט+הופעות מחול (זה מעניין, הגאות הזאת לאחרונה של הופעות מחול מודרני) באנה טיכו, הופעה של קן סטרינגפלו במעבדה, ותיקלוט מבית “פנינים לחזירים” בטיפה.
מה שהכריע את הכף לטובת הצוללת היו קרוזנשטרן ופארוחוד. או.קיי, גם הבגדים יד שנייה. את קרוזנשטרן ופארוחוד ראיתי לפני כמה שנים בהופעה משותפת עם ויאלקה, צמד צרפתי שמנגן פאנק צועני, ואהבתי אותם מאוד. הפעם הם היו ארבעה, שניגנו באקורדיון, בס, קלרינט ותופים, וגם הפעם הם ניגנו את מוזיקת הצעצועים שלהם. כשאני אומרת “מוזיקת צעצועים” אני חושבת בין השאר על סרט האנימציה היפני “פפריקה”, שנדמה לי שלפני כמה שבועות הוקרן באחד מערבי הסרטים של יום ג’ בטעמון (עוד משהו שאני צריכה לבדוק). זה סרט מעולה, אגב, גם לחובבי אנימציה וגם לחובבי לולאות אינסופיות שעושות סלט במוח, דוגמת “שמש נצחית בראש צלול”. בכל אופן, המוזיקה של קרוזנשטרן ופארוחוד היא שילוב של מוזיקה צוענית, חתונה יהודית, ג’אז חופשי, ריפים של הבי מטאל ונהמות של הארדקור פאנק. מאחוריהם על הבמה הוקרנו קטעי וידיאו של סרטים אילמים, סרטים מצויירים ישנים, סרטי אימה סוג ז’ וסרטי חורבן והרס. באמצע ההופעה הם הפסיקו וסירבו להמשיך עד שבקבוק הערק שנלקח על-ידי הלהקה הקודמת יוחזר על-ידה אל הבמה. זו היתה הופעה שמחה ומוצלחת מאוד.
אחר-כך עלו לבמה Mitch & Mitch הפולנים. נדמה לי שהם נקראים כך על-שם שני הגיטריסטים שלהם, ונדמה לי שהם מבקרים בארץ במסגרת שנת פולין בישראל, או איך שלא קוראים לזה. מיץ’ ומיץ’ מורכבים משני גיטריסטים, בסיסט, אורגניסט/קסילופוניסט, מתופף, ושני מחשבים נישאים של אפל. אם קרוזנשטרן ופארוחוד מנגנים מוזיקת צעצועים, מיץ’ ומיץ’ עושים מוזיקת סלפסטיק, ונשמעים כמו להקת חתונות מהגיהינום (אני אומרת את זה בתור מחמאה, כמובן). בקטעים האינסטרומנטליים שלהם הם הזכירו לי את מה שהאסטרוגליידס היו עושים בזמנו: פסקולים עתירי Reverb גיטרות למערבונים לא קיימים. בקטעי השירה בג’יבריש שלהם (אנגלית/צרפתית/איטלקית) הם מחברים את כל מה שמגוחך ברוקנ’רול יחד עם כל מה שנשגב ונפלא בו – לרוב במרחק שבריר שנייה אחד מהשני. שיר אחד שלהם, לדוגמא, נקרא I Can’t Get No Sciencefiction. זו היתה הופעה קצרה אבל מעולה – אנרכיסטית, מצחיקה, משחררת.
אני חושבת שזו בערך היתה גם האווירה הכללית בצוללת. מאוד נינוחה ומשוחררת. המרפסת היתה פתוחה ומלאה אנשים שנהנו פשוט לשבת בשמש ביום שישי בצהריים באמצע דצמבר ולשתות בירה ולשמוע מוזיקה טובה. לא צריך יותר מזה. היה כיף לראות את המושבה הרוסית של העיר ולשמוע הרבה רוסית פתאום מסביב. פיספסתי את האחים רמירז הישראלים ואני מקווה לתפוס אותם בקרוב. אין לי מושג איך המוזיקה שלהם נשמעת, אבל השם שלהם עושה לי אסוציאציות למריאצ’י, בוריטוס, רוברטו רודריגז, B Movies ושאר תרבות ג’אנק.
חוץ מזה, צוות הווי ובידור שמורכב ממוסה וממני הלך לראות את פרסקי בהופעה לפני כשבועיים. זה היה באברם, שהוא מקום שלא כל כך ברור לי עד עכשיו. אולי בגלל שהוא ממוקם במרכז כלל המקולל, אולי בגלל המיקום הביזארי שלו על כיכר הדוידקה, שבלילה קפוא נראית כמו סצינה מסרט מדע בדיוני – רחוב יפו חפור והרוס, מעבר לו שכונת גאולה החרדית, רחוב הנביאים שומם, וכך גם שוק מחנה יהודה מעברו השני. ואולי זה בגלל המוזיקה שמושמעת בו לפני ההופעה – כמו מוזיקה בפאבים בקיבוצים בשנות התשעים. דון מקלין, אריק קלפטון וקווין, זה מה שאני זוכרת. ואני לא חושבת שאני אהיה מוכנה לסבול את זה שוב.
מעט מדי אנשים זוכרים היום את רפי פרסקי, וחבל. לא שאני הכרתי אותו לעומק מעבר לשני הלהיטים הגדולים שהיו לו בזמנו, אבל מוסה כן. הוא היה חלק בלתי נפרד מפסקול ההתבגרות של מוסה, ומוסה הצטער על זה שהוא שכח להביא את התקליט שלו כדי שפרסקי יחתום עליו. מזל גדול שלא קינטרתי אותו על זה, מפני שעד סוף ההופעה – שהיתה טובה מאוד – אני כבר הזלתי ריר כאחרונת הגרופיות על הגיטריסט שלו. קוראים לו יניב דדון, ולהגנתי אני יכולה רק לומר שאל”ף, גיטריסטים תמיד עושים לי את זה, ובי”ת, שהוא נראה כמו אדי ודר המזוקן (אם כי הרבה יותר צנום). חוץ מזה יש לי חולשה לפעמים לגברים לא גבוהים. אני מטר שבעים, ושניים מסיפורי האהבה הגדולים ביותר שלי היו עם שני גברים שהיו נמוכים ממני בסנטימטר-שניים. זה לא הגובה, זה שיעור הקומה.
מועדון הריקוד החדש
צ’רלי מגירה הוא תמיד שמחה גדולה. אני לא זוכרת כבר כמה פעמים ראיתי אותו: פעם-פעמיים לפני שש או שבע שנים יחד עם נערת ההפקר (מיכל קהן), שאז הם ניגנו את הגירסה שלהם לרוקבילי וסרף; לפני שנה, או קצת פחות, עם הטרלה-לה-לה בויז, שאז הם ניגנו מוזיקת פוסט-גאראג’ ופרוטו-גראנג’ (רק על עצמי אני צוחקת כשאני כותבת את התת-תת-ז’אנרים המופרכים האלה); ואתמול בצהריים עם המודרן דאנס קלאב, עם הפוסט-פאנק/פסיכובילי/סייקובילי שלהם, או במילים אחרות, בפאזת הקראמפס שלהם. והאמת, הפאזה (והפוזה) הזאת יושבת עליהם בול. היא מתאימה להם כמו כפפה ליד, כמו משקפי שמש אחרי חשיכה. כי האמת היא שתמיד יותר מחיקוי ישיר של אלביס, צ’רלי מגירה הוא מחווה לחיקוי הטראשי של לוקס אינטריור את אלביס (עם קמצוץ של רוקי הורור פיקצ’ר שואו). או כמו ששר ג’פרי לי פירס על לוקס אינטריור: הוא נראה כמו אלביס מהגיהנום. באופן דומה, הבסיסטית (עם בס בצבע טורקיז מהמם, צלליות עיניים כהות, מכנסי עור צמודים שחורים ומגפי שפיץ על עקבים דקיקים) היתה גילגול של פויזן אייבי/פטרישה מוריסון. מיכל קהן על התופים היתה מעולה, ויותר מכל אחד אחר היא הזכירה לי את אנימל מהחבובות. היא היתה פשוט חיה רעה (וזאת המחמאה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה). התיפוף שלה משך את כל רכבת הקרקס הזאת בדהרה קדימה. הם ניגנו כמעט שעה ברציפות, בלי אף הפסקה בין שיר לשיר. זאת היתה מוזיקה מרעישה, ממוסכת, דחוסה ומלודית מאוד. והיא היתה גם רקידה מאוד. האמת שחסרו לי שניים-שלושה-שישה אנשים שיעשו פוגו. אין שום פסול במוזיקה רקידה. רוקנ’רול נולד, אחרי הכל, מנענוע ירכיים. הגעתי להופעה היישר מטיפול שיניים וחצי מהפרצוף שלי היה רדום ומעוות. הרגשתי כמו אחד היצורים מ”באטמן” (הג’וקר? דו-פייס?). עד סוף ההופעה ההרדמה חלפה עברה לה (המוזיקה משחררת), אבל הצטלצלו לי האוזניים. קניתי סיכת צ’רלי מגירה לאוסף הסיכות על ז’קט הקורדרוי שלי, קיבלתי במתנה פוסטר היסטורי, והלכתי הביתה רצוצה אך מרוצה. היה מעולה.
(צ’רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב, אתמול, שישי בצהריים, אוגנדה)
כבר שבועיים-שלושה שאני מקשיבה לאלבום החדש של קלקסיקו, Carried to Dust. להגיד שהוא יפה מאוד ולהגיד שהוא מזכיר מאוד את Feast of Wire, זה להגיד בעצם אותו דבר. אפשר לשמוע את זה כבר בתו הראשון ובשורה הראשונה של השיר הראשון, Victor Jara’s Hands:
Wire fences still coiled with flowers of the night
ויקטור חרה היה במאי תיאטרון, פעיל חברתי, משורר ומוזיקאי צ’יליאני שנאסר, עונה ולבסוף נרצח ב-1973. כך שמהשיר הפותח, ועד Contention City שחותם את האלבום – עיר רפאים נטושה בדרום-מזרח אריזונה, שבשנות השמונים של המאה ה-19 היתה עיירת כורים מחוספסת וקשוחה – כל אלה הם טריטוריה קלקסיקנית אופיינית; חמקמקה ומאובקת כמו מדבריות דרום אריזונה וגבול מקסיקו שמשרטטים את תוואי המוזיקה של הלהקה.
אם יש משהו שאני מחבבת במיוחד באלבום הזה, זו האהבה הבלתי מוסתרת שלו, חסרת בושה כמעט, למוזיקה מקסיקנית: חצוצרות, כלי הקשה, מריאצ’י, סנטימנטליות ושימוש תכוף בספרדית. אבל יש לי הרגשה עמומה שלעומת Feast of Wire הסיפור המרכזי כאן הוא לאו דווקא הסיפור המקסיקני, אלא יותר הסיפור של עיירת ספר מדברית אמריקאית (אמריקאית, אבל אני חושבת גם על עיירות דוגמת ירוחם, דימונה וכו’) ואיך זה מרגיש לחיות בהן. ההרגשה שאתה שקוף ובלתי נראה, שכוח ונשכח, מודר מעין ומלב. מצד שני, זה מאפשר לך גם חופש לעשות את הדברים שלך כמו שאתה רוצה. התוצאה תמיד אידיוסינקרטית, מרתקת ומסקרנת הרבה יותר מכל מה שנעשה במרכזי תרבות קונבנציונליים.
Writer’s Minor Holiday מספר על תסריטאי כושל שמחפש השראה בלוס אנג’לס, אבל זו לוס אנג’לס מרופטת, רחוקה מאוד מהתדמית הנוצצת והזוהרת שלה, קרובה הרבה יותר ללוס אנג’לס של “צ’יינטאון” ושל Ask the Dust (אם כבר מדברים על אבק) של ג’ון פאנטה – שתי יצירות שמתארות את העיר כעיירת ספר בשנות השלושים של המאה שעברה.
מצד שני, אם יש משהו שחסר לי קצת באלבום הזה לעומת Feast of Wire והאלבומים הקודמים של קלקסיקו, אלה הקטעים האינסטרומנטליים, האקספרימנטליים, האמביינטיים שלהם: קטעי האלקטרוניקה, הדאב, הג’אז וסתם קטעים מוזרים שייצרו תמיד אווירה מסתורית של אמריקנה תלושה (קצת גם כמו באלבום האחרון של ה-Soulsavers). אבל חוץ מזה זה באמת אלבום יפה והוא הופך להיות חלק בלתי-נפרד מהפסקול הקבוע שלי לאחרונה.
חוץ מזה אני אוהבת את עטיפות האלבומים של קלקסיקו, שכמעט בכולן מופיעות שבלונות גרפיטי. עטיפות אלבומים בכלל, ובפרט כאלה העומדות כיצירות אמנות בזכות עצמן, הן אחת הסיבות שלעולם אני אמשיך לקנות דיסקים ולא אוריד מוזיקה ברשת.
סיימתי לארוז כבר כמעט את כל התקליטים והדיסקים (הסיוד נקבע סופסוף לתחילת השבוע הבא). אבל אלה האלבומים שלא סגרתי בארגזים, ושאני משאירה לידי כי אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהם לא יהיו בהישג יד – ואוזן, ולב – ולו גם לכמה ימים: האלבום הזה של קלקסיקו; Into the Wild של אדי ודר; ניוטרל מילק הוטל, ג’ון קולטריין והאלבום השני של ה-Meat Puppets (בגלל שגם הם מאריזונה. ובגלל שרק עכשיו, אחרי שנים, אני קולטת עד כמה השירים שלהם לגמרי זן-בודהיסטיים. וזה מעניין, כי כשהם כתבו אותם הם היו סתם פרחחים פאנקיסטיים שעשו סמים בלי הכרה. ואולי דווקא הסמים, ודווקא הסביבה המדברית, והבידוד, וכל אלה ביחד, קירבו אותם לאותן תובנות זן בלי שהם ידעו בכלל שהם כאלה).