מדריך הנערות לציד ולקט

על ציד אני לא יודעת כלום. חוץ, אולי, ממה שכתבה קארסון מקאלרס: צייד בודד הוא הלב. אם את רוצה לצוד, אל תנועי בחבורות. וגם, מי שצדה צריכה לדעת שהיא עשויה לגלות לפעמים שהשלל שלה אינו טוב למאכל. מי שחיה על ציד צריכה להיות מוכנה לתקופות ארוכות של מחסור ורעב.

לקט הוא ענין אחר. בשביל ללקט צריך רק לשוטט הרבה ברגל ולשמור על ראש פתוח ולב פתוח. העונה הזאת של השנה, שבה עוד רגע מתחילה שנת הלימודים האקדמאית וסטודנטים באים ועוזבים את העיר, היא העונה הטובה ביותר למצוא מציאות ברחוב. בכל בוקר ובכל ערב, על כל גדר וליד כל פח, ממתינים אוצרות שלא ייאמנו. הזבל של האחד הוא האוצר של השני. השבוע אספתי מקצה הרחוב שלושה כסאות עץ ישנים, אמנם קצת חבוטים ושרוטים, אבל עדיין חזקים ויציבים במפתיע – כבר לא עושים היום רהיטים עמידים כמו פעם – וכאלה שכל בית קפה רטרו-אופנתי ישלם כסף מלא תמורתם. במקומם הוצאתי החוצה את הכסאות הישנים של שולחן האוכל שלי, ואולי גם הם כבר מצאו להם בית חלופי. יום אחר כך מצאתי ליד החניה כוננית מדפים עוצרת נשימה, מעץ מלא, בעבודת יד של נגר שהשקיע בה הרבה אהבה ותשומת לב. אני לא מאמינה שאנשים נפטרים מאוצרות כאלה. היא נושאת עליה את סימני הזמן בצורת חבורות ושריטות (גם אני, בעצם), אבל זה רק נותן לה אופי שלא יהיה לעולם לשום כוננית איקאה. מה שמזכיר לי באמת שכף רגלי מעולם לא דרכה באיקאה. גם מסיבות אידיאולוגיות – הציטוט ההוא מ”מועדון קרב” וכל זה; וגם מסיבות מעשיות – מי ייסע עד נתניה בשביל סכו”ם? אם הייתי בחור הייתי אוספת גם את כל הטי-שרטים – עם שרוול ארוך וקצר – שמונחות כל יום על הגדרות בחוץ, והן היו מספיקות לי לשנה-שנתיים לפחות. ליד בית אחד אפשר לדעת שגר סטודנט בבצלאל, מפני שליד הפח מונחים דיקטים מעץ ועליהם ציורים – או אימונים בציור – בצבע שמן. חלקם לא רעים בכלל, אבל אני לא תולה תמונות על הקירות. את הקירות שלי אני אוהבת לבנים ועירומים. חוץ מזה מסתובבים פה עכשיו ברחובות כלים, מראות, מסגרות, ספרים, חוברות וכל ג’אנק אחר שעולה על הדעת. לא צריך להוציא אפילו גרוש.

כן, הסטודנטים באים. אפשר לדעת את זה רק לפי כמות מסיבות מכירת הבגדים יד-שנייה שמתרחשת תחת כל עץ רענן, בעיקר בימי שישי האחרונים בצהריים. אתמול היתה אחת ב”חדר וחצי”, ואני הלכתי למכירה ברחוב אילת בנחלאות. בדרך נתקלתי במכירה מאולתרת של בגדים יד-שנייה מחוץ ל”נוקטורנו”, ועל קירות הסמטאות בנחלאות אפשר היה עוד לראות פליירים ממסיבת “שמחת דירה” שהיתה כאן לילה קודם ברחוב אבן ספיר. עוד רגע הולכות להיות כאן מסיבות שכר דירה, שוטטויות ולילות לבנים. בינתיים אני עוצרת בטרומפלדור ומוצאת שתי שמלות סבתא שחורות, נזיריות, לעונה הזאת של הסתיו. עדיין זול כאן. בדירה ברחוב אילת לא מצאתי כלום (למרות שהיו סיכות נחמדות ועוגיות ואוכל ביתי), אבל עליתי למרפסת הפתוחה בקומת הגלריה, ומשם נשקף נוף מרהיב של כל גגות הרעפים האדומים של נחלאות. באופק התמתח גשר המיתרים, חזית הזכוכית הכחולה של התחנה המרכזית עם השעון, ולא פחות מ-12 מנופים. לא פלא שאירוע האמנות שפותח את עונת הגלריות בעיר נקרא “מנופים”. בכל מקום בעיר, בכל רגע נתון, אפשר להרים את המבט אל קו הרקיע ולספור מנופים.

אחר כך אני עוצרת בסלואו משה. שנים שלא הייתי בסלואו משה. הייתי שמחה לכתוב ששתיתי סלואו ג’ין בסלואו משה, אבל האמת היותר פרוזאית, והרבה פחות פואטית, היא שאני עדיין מתנזרת מאלכוהול, כך ששתיתי רק קפה. בסלואו משה ביום שישי בצהריים מנגנים מוזיקה חיה, ובסמטאות מסתובבים אנשים צעירים, שנראים קצת מבולבלים ונרגשים, גוררים אחריהם הורים שסוחבים מראות, תמונות וארגזים. כן, הסטודנטים באים. אני עולה למדרחוב בצלאל, שם יש יריד של חפצי אמנות ואומנות של סטודנטים מבצלאל. פה ושם אפשר לראות הברקות עיצוביות מעניינות, אבל את תשומת הלב שלי מושכים שני דברים. הראשון הוא צמד שמורכב מסקסופוניסט ובחור שמנגן על קסילופון/ויברפון שמורכב מצינורות פלסטיק 4 צול, שעליהם הוא מנגן עם מטקות. לא להאמין איזה מוזיקה אפשר לעשות מסקסופון, מרזבי פלסטיק ומטקות. לא להאמין שאני מזהה את הבחור שמכה בצינורות, כי ראיתי אותו כחלק מ-3א בפסטיבל No Coast לפני שבועיים ליד הקסטה. אני חושבת אפילו שהוא מכנה את עצמו די.ג’יי אפרסמון. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה זה אומר עליי שאני מכירה כבר את כל הנגנים והדיג’ייאים של העיר הזאת בשמות. מזל שעוד רגע חורף ואני לא אצא מהבית יותר.

הדבר השני שממקד את המבט שלי הוא קיר הפליירים והפוסטרים המאולתר שליד קפה בצלאל. מודבק עליו מיני-פוסטר של ערב מטאל בסירה, עם ציור שחור-לבן שמזכיר לי את פרצוף הגולגולת המוכר של ה-Misfits, ומעורר בי געגוע למם. אני מקלפת אותו בזהירות ומגלגלת ושמה אותו בסל הרשת מפלסטיק כתום משוק מחניודה שלי. בעוד כמה שנים אני אוציא כמה פליירים ופוסטרים נבחרים מהאוסף שלי, שבינתיים יקבלו ערך נוסטלגי והיסטורי, ואמסגר אותם. בעוד עוד כמה שנים, כשאני אמות, עומר בטח יזרוק את כל האוסף הזה לרחוב, ואולי יעברו שם סטודנט או סטודנטית שימצאו בו עניין ויאספו אותו. מיחזור, זה כל הסיפור.

תמו החגים והמועדים והחופשים והתיירים. לא יעצרו אותי יותר שלוש פעמים בשבוע בעודי הולכת שקועה במחשבות ברחוב עזה וישאלו אותי מתוך מכונית, בעברית, באנגלית או במבטא צרפתי, איך מגיעים לכותל (התשובה הרגילה שלי היא ישר. אני באמת לא מכירה שום דרך אחרת להגיע אל הכותל). לא יהיו עוד תורים על המדרכה באגריפס מחוץ למורדוך באמצע היום (תורים! למרק קובה! במורדוך!). גדודי התיירים עוזבים את העיר ואפשר סופסוף לנשום. ברחוב עזה, על הפינה של מטודלה, נפתח בית קפה קטן וחמוד בשם קרוסלה. ביום שישי שעבר בצהריים היתה מכירת בגדים יד-שנייה ומוזיקה ואלכוהול במרפסת הפתוחה של הבאסס. קניתי שתי שמלות של סופקיץ ותיק בד ממוחזר כדי לעטוף אותן. על התיק הודפסו שלוש שורות נפלאות משיר של יואב עזרא:

החיוך שלה נופל ברוח השמיים הנפלאה
היא לוגמת את הקפה. בשערותיה
קרני השמש נאחזות ליופי

יומן אירועים

היומן שלי לשבועיים הקרובים נראה ככה:

הערב, מוצ”ש 5.9

20:30 קרע קיר במדרחוב בצלאל, במסגרת פתיחת אירועי “מנופים”

22:00 רבל סאן וסגול 59 בבאסס

מחר, יום ראשון 6.9

18:30 יוגה

אירוע GodSaveJerusalem בבית ברחוב הנביאים 54. תערוכות, מוזיקה חיה וכו’

יום שני, 7.9

20:00 טליתא קומי בחלונות המשביר לצרכן – מיצבי וידיאו ארט של חמש אמניות

הקרנות שלHeb2TV (תחנת טלוויזיה מחתרתית שמשדרת ממרכז חברון) על הקיר שמעל קפה נאדי ברחוב ש”ץ

22:00 רוקי בי וחוזליטו בבאסס

יום שלישי, 8.9

פתיחת תערוכות ואירוע מוזיקה במוסררה

מיני-פסטיבל טייפים באוגנדה

21:30 וידיאו ארט ומיצג בחצר בית האמנים

22:00 תרקובת בבאסס

יום רביעי, 9.9

18:00 “תרבית” של קבוצת חנינא בבית החולים הנסן

20:00 יוגה

יום חמישי 10.9

18:00 עט לשינוי במתחם גלריה ברבור – יריד ספרים אלטרנטיבי

20:00 אלקטרו-Pאנק במוסך דוידוב, רחוב האומן 24. ניקו-טין, Love Grenade

יום שישי 11.9

10:00 יוגה

סיורים של “בתים מבפנים” ו”בתים נכחדים“. אני מחכה לתוכנית הסיורים המעודכנת של “בתים נכחדים”, ואולי אני אלך לשנלר

14:00 מוג’הדין באוגנדה

דג מלוח בגן העצמאות

21:00 הקרנה של “ביג לבובסקי” במגרש ורבורג

שבת, 12.9

סיורים של “בתים מבפנים” ו”בתים נכחדים”. אני רוצה לראות את אלהמברה ברחוב סלאח א-דין במזרח העיר, את כנסיית עמנואל ואת הכנסייה הסקוטית

22:00 גלעד כהנא ו”האיש המהלך” בצוללת

יום ראשון, 13.9

18:30 יוגה

20:00 קבוצת כובע נזיר בגלריה דאנא – תערוכה “מחוץ לעיר” + מוזיקה ערבית ושירה

22:00 מורפלקסיס בתקליט

יום שני, 14.9

18:00 עבודות קרמיקה, צילום והקרנות וידיאו בשוק מחנה יהודה

יום שלישי, 15.9

17:45 תור לד”ר רוזן. אולי הוא יצליח לפענח את תעלומת תפקודי הכבד הלא תקינים שלי. בעד אותו כסף כבר הייתי יכולה להיות אלכוהוליסטית

20:00 “גזוזטרה” – קרנבל מרפסות במדרחוב ש”ץ, עם הקראת שירה, ריקוד בוטו יפני, די.ג’יי ח’ריב ותערוכת מזוודות נודדת של קבוצת “קרע”

יום רביעי, 16.9

20:00 יוגה

הופעות במוסררה (בחניון שבתחילת רחוב הע”ח פינת כביש מס’ 1)

יום חמישי, 17.9

20:00 אירוע נעילה של “מנופים” ברחוב שושן

יום שישי, 18.9

ערב ראש השנה. תודה לאל שהחגים מתחילים, אפשר יהיה לנוח (אני מקווה). מצד שני, זה מזכיר לי שאני רוצה גם ללכת לילה אחד לסיבוב סליחות בבתי כנסת בנחלאות או בקעה, ולביקור רמאדן בעיר העתיקה. אם אני אצליח להגיע לרבע מכל האירועים האלה, אני אהיה מרוצה מאוד.

בקרוב אגיע קרוב

הנסיעה של ע’ ליפן באה בצירוף מקרים כשבדיוק סיימתי לקרוא את “טוקיו הלוך וחזור” של יעקב רז. אני מנסה להיות ישרה ולא לשקר, בטח לא לעצמי, כך שאני חייבת להגיד שיש לי נקודת קנאה באנשים שנוסעים רחוק. יש לי חלומות על מסעות. עוד לא עשיתי את המסע האמריקאי הגדול. עוד לא הגעתי לדרום אמריקה וארץ האש ואנטארקטיקה. יש עוד כמה ערים באירופה שהייתי שמחה לראות, וכך גם את סין, רוסיה ולנסוע ברכבת הטרנס-סיבירית. אבל מכל המקומות שבעולם, ובוודאי שמכל מה שבעיניים מערביות (אימפריאליסטיות) נקרא “המזרח” – כאילו הוא חטיבה אחת – הארץ שהכי מושכת אותי היא יפן. לא בטוח שדווקא מנזר זן; בתור משוטטת עירונית טוקיו היא זאת שמושכת אותי יותר. אבל עדיין. יפן.

אבל ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאת רוב המסעות האלה אני כבר לא אעשה. ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאני ככל הנראה אסיים את חיי כאן. בעיר הזאת. אם כי אי אפשר לדעת. אבל זו לא בהכרח אפשרות גרועה. בטח כמו שאני מקנאה בנוסעים ליפן, יש אנשים שמקנאים באלה שחיים כל חייהם בעיר המסוימת הזאת. היא עיר מספיק יפה וגדולה ומורכבת ומעניינת כדי לבלות בה חיים שלמים. וחוץ מזה, בפתח המאה ה-21, כמה אנשים חיים את כל חייהם באותו מקום? זו חוויה שמאפשרת נקודת מבט מעניינת על החיים בכלל ועל המקום שאתה נשאר בו בפרט. כשאתה נשאר במקום אחד והעולם סביבך ממשיך לנוע, אתה יכול לצפות בהרבה מאוד שינויים שלא היית יכול להיות ער להם אם היית מצוי בתנועה תוך כדי גם כן.

זה מזכיר לי את כל הקליפים האלה שבהם אדם אחד עומד נטוע במקום באמצע תחנת רכבת הומה, כשכולם מסביבו נעים לכל הכיוונים. זה השקט שבעין הסערה. זה העוגן שבתוך כל הטלטלות והסערות שמסביב. כך אני מרגישה כלפי העובדה שחייתי כל חיי במקום אחד. המקום הזה היה העוגן שלי בתוך כל הסערות של חיי. כל כך הרבה אנשים עזבו כאן ורק אני נשארתי. אבל אם הם ירצו לחזור אני עדיין אהיה כאן, וזו לא תחושה רעה בכלל. להיפך. נשארתי נטועה במקום כדי לחיות במקום שלי, בקצב החיים שלי. וממילא, מה שמעניין אותי בסופו של דבר הוא מה שנמצא הכי קרוב אליי. להגיע לעומק ולא לרוחב, יש לזה ודאי איזה ערך. קרוב לעצם. קרוב לעצמי.

היום שאחרי

ביום שאחרי הטבח במועדון הנוער הלהט”בי בתל אביב אני יוצאת מהעבודה בחמש וחצי וחוצה ברגל את גן העצמאות, כיכר החתולות ומדרחוב סלומון, עד שאני יוצאת בכיכר ציון ישר אל תוך עצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה הגאה, שעכשיו היא כואבת וחבולה. זה האקט הבסיסי, הפשוט והישיר ביותר של הבעת סולידריות. מעגלים בתוך מעגלים, עד המעגל הפנימי ביותר שמקיף נרות שיוצרים ביחד צורת לב, אנשים באים להביע זעם, כאב, נחמה, חברה. ההתכנסות וההתארגנות הזאת היא ספונטנית. אין כאן ראש ואין מרכז, אין מארגנים, אין נאומים ואין דוברים. העצרת הזאת, למרות שהיא בולטת מאוד בשטח – בדגלי הקהילה הצבעוניים, בכרזות הנחרצות, בהתגודדות של אנשים שנשארים קרובים אחד לשני – נטמעת גם בתוך הזרם הבלתי פוסק של עוברים ושבים בכיכר ציון. וזה בסדר, ככה ראוי לה. בלי מחסומים ובלי גדרות. היא חלק בלתי נפרד מהמרקם הכללי, מהזמן והמקום האלה. אני מזהה לא מעט פרצופים מההפגנות האחרונות בכיכר ספרא וממסיבות הרחוב במרכז העיר. אם קיץ 2009 ייחרט לי בראש בגלל משהו, זה בגלל הסמיכות הזאת, הבלתי ניתנת להתרה, הבלתי אפשרית כמעט, של ריקודים ברחובות – קרחנות ובככנליות – לצד הפגנות פוליטיות סוערות. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

ביום שאחרי מסיבת הרחוב הגדולה בשושן – יומיים אחרי, בעצם – אני חוזרת לזירת הפשע. אני כמו בלש עירוני, מנסה למצוא עקבות, אותות, סימנים מטושטשים של משהו שהתרחש פה פעם, אחרי שכל הנפשות הפועלות פינו את הזירה. בשש וחצי בערב רחוב שושן שומם ונטוש לגמרי. רק שניים מדיירי ההוסטל יושבים על ספסל מחוץ לדלת הכניסה, חתול אפור מתמתח בתוך פיסת שמש אחרונה, ומחוץ למשרד רואי החשבון המעוצב שפתחו כאן עכשיו עומד רואה חשבון ומעשן סיגריה אחרונה. התמונה הזאת בעצמה היא כמו מחווה לציור של אדוארד הופר. היום כבר נוטה להעריב, ובתוך הדממה אפשר סופסוף להנות מהמוצגים והעבודות שברחוב. הכל נשאר דומם וקפוא אחרי שההמון עזב. יריעות הבד הצבעוניות, הענקיות, עדיין מסוככות על הרחוב, מתבדרות ברוח הקלה. רהיטים מבצבצים מכמה חלונות בכוונה. הכלאה של אופנוע עם אופניים ניצבת על קצה אחד הגגות. על ענפי אחד העצים תלויה טלוויזיה שמציגה עבודת וידיאו. על כל דלתות הברזל של כל המחסנים ובתי המלאכה צויירו ציורי קיר גדולים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, אבל הסך הכל – הקצוות האורבניים – יוצרים מארג שלם מעניין מאוד. חלק מהעבודות מנהלות דו-שיח מודע ומכוון זו עם זו.

אני גונבת עוד דקת דומיה פרטית על הספסל מחוץ ל”קצה”. זה הבית השני של הקהילה, אחרי הבית הפתוח. לפני הקצה היה כאן השושן, והוא הותיר אחריו מורשת גאה. אחר כך אני קמה ומתחילה לחזור לכיוון כיכר ציון. בשבע ורבע כבר לא נשאר במקום כמעט אף אחד מההפגנה. ירח כמעט מלא מטפס מעל האריה של בנין ג’נרלי. אירוני שזה רק כמה ימים לפני ט”ו באב, ואיזה מזל שאני לא מאמינה בתאריכים רשמיים לאהבה. הנרות כבו והותכו לצורת לב מטושטשת ועמומה באבני המרצפת. שני מטרים ליד עומד עכשיו סקסופוניסט צעיר, שלא נראה בן יותר משש-עשרה עם תספורת הג’ל-קוצים שלו, ומנגן בלוז סקסופון עצוב. העיר מייצרת את האמנות שלה, את טקסי הזיכרון שלה, את הגאות והשפל שלה, לבד.

לילות קיץ

זמןקיץ והחיים יותר פשוטים בגדים קלים על הגוף ריח מסנן קרינה מגע החום על הכתפיים החשופות גופיות דקיקות חצאיות שמלות חרוזים צבעוניים כפכפים בכל מיני צבעים דוגמאות של פרחים היביסקוס של גולשים געגועים לים וגלים לא לצאת מהבית בלי בקבוק מים אני משק מים ביג פיש ביגוניות ופטוניות פורחות במרפסת לימונענע ושעת השקיעה הגדולה השמיים משנים צבעים מגע הרגליים היחפות על המרצפות הקרירות ענבים ושזיפים אחרי מקלחת נדודי שינה עד זריחה יקיצה מאוחרת ארוחת צהריים בין ערביים מריבות של שכנים מבעד לחלונות פתוחים יללות חתולים מיוחמים שכן מנגן בגיטרה על המרפסת המוארת נהמת מכוניות רחוקה מהכביש המהיר אמצע הלילה רטט אינסופי האורות המנצנצים בקצה המזח של גטסבי החצוצרה הבודדת של מיילס מלא להקות Fאנק וגרוּב בכל מקום כל רגע משהו יקרה ג’אז זה קיץ זה עיר זה שיר זה ג’אז זה קיץ

דיווחים מחזית המאבק

1.
האירוניה הגדולה היא, כמובן, שבגלל שאין שום חניון מזויין שפתוח בשבת באיזור כיכר ספרא (והאמת היא גם שאלמלא היו שלושים מעלות בצל בשעה ארבע אחר-הצהריים הייתי הולכת לשם ברגל), אני מחנה את האוטו בחניון המעלות ומשם חוצה ברגל דרך רבי עקיבא והלל, חולפת על פני היושבים בפוקצ’ה בר, ארומה, איוו, צ’יליז ופוקצ’יטה, ומצטערת מצד אחד על כל כמויות האנשים האלה שבקלות היו יכולים להגיע להפגנה, ומצד שני חושבת שזה בסדר גמור. תמיד טוב שיש גם יושבי בתי קפה. וחוץ מזה, תמיד הקומץ הוא שעושה את העבודה השחורה בשביל כל השאר. כי אם כל אחד יגיד שאחר יעשה, שומדבר לא ייעשה (את זה למדתי מחברתי הקיבוצניקית-לשעבר עמליה).

בשעה ארבע-ורבע יש יותר מג”בניקים ממפגינים בכיכר, אבל כל הזמן זורמים עוד ועוד אנשים למקום. בשעת השיא היו שם, להערכתי, בסביבות 600 איש. היו נאומים ושירים ושלטים וחיתולים ועפיפונים וכדורי-עף צבעוניים. היו הרבה צעירים אבל גם מבוגרים וגם אנשים עם ילדים. רוב המפגינים עונים במדוייק על ההגדרה חילוני-ליברלי-אשכנזי, וזה קצת מצער אותי תמיד שהשמאל הליברלי בארץ לא הצליח עד היום לפרוץ את חומות הגטו של משתמשי-קרם-הגנה-מקדם-700. מצד שני, היו בהפגנה כמה חובשי כיפה סרוגה. לא הרבה, אבל היו. בחזית ההפגנה ניצבו – בצדק וכראוי – הפעילים של מטה המאבק בקרית יובל. היו גם כמה פאנקיסטים ותיכוניסטים עם סקייטבורדים, והמון בחורות יפהפיות עם פרחים בשיער ומכנסיים קצרים וגופיות דקות. היו כרגיל גם כמה כלבים, וממש בשולי ההפגנה, ליד הבניין של אגף החניה, נער חרדי צעיר – עם מגבעת שחורה וחליפה שחורה וחולצה צחורה – דאג להשקות בחום שני גורי חתולים מקערת מים. בתור הפגנה ראשונה היא היתה בסדר גמור, אבל המבחן הגדול יהיה בשבת הקריטית של פתיחת החניון.

2.
אני עוקבת אחרי מטה המאבק של עובדי הסינמטק, מפני שלמרות שפסטיבל הסרטים שנערך כל שנה בחודש יולי חביב עליי מאוד, אין לי שום כוונה להגיע לסינמטק אם הפסטיבל יתקיים מתוקף צווי ריתוק וצווי מניעה ותחת איום ממשי של פיטורי העובדים מיד בתום הפסטיבל. מאז הפסטיבל הראשון שנערך במאי-יוני 1984 לא היתה אף שנה שלא ביליתי בפסטיבל, למעט שנה אחת: 1995. זה הקיץ שבו טיילתי בארצות הברית, ובחודש יולי 1995 הייתי בעיצומו של מסע החוף המערבי הגדול. כך שאם צריך, זה בסדר גמור מבחינתי לא להיות שוב חלק מפסטיבל הסרטים ביולי 2009. יש לי עדיין בבית את התוכנייה של פסטיבל הסרטים הראשון, שהיא ספרון צנום שמונה לא יותר מ-98 עמודים וכ-80 סרטים (ומחיר כרטיס היה אז 500 שקלים. ישנים). יש לי גם את כל שאר התוכניות של כל שאר הפסטיבלים עד בערך שנת 2000 או 2001, שאז פרשה על הפסטיבל חסות מסחרית אחת מחברות הסלולר, ומאז הוא נהיה די מפלצתי. כבר לא היה מדובר יותר בחוברות צנועות אלא בספרים עבי כרס ממש – כלומר, הפסטיבל הלך ותפח וגם נהיה קצת דוחה להגיע אליו עם כל השלטים והפנסים של נותנת החסות הצלוליטית. בקיצור, צודקים בעיניי העובדים שטוענים שאפשר היה לפתור ולו גם חלק מהמצוקה התקציבית של הסינמטק על-ידי הפקה של פסטיבל צנוע וצנום יותר בהיקפו הפעם. כמו בשנותיו הראשונות. אבל הנהלת הסינמטק מבקשת לדבוק בפסטיבל מלא וראוותני כבכל השנים האחרונות, ואז, בתום הפסטיבל, לפטר עובדים. הכי קל תמיד זה לפטר עובדים. כוח-אדם הוא המשאב הכי זול וקל לזריקה שיש לכל אירגון. מי כמוני יודעת. אז המחאה הפרטית שלי תהיה כנראה לא להגיע השנה לפסטיבל הסרטים.

3.
וביום חמישי בעוד פחות משבועיים, ב-25 ביוני, מצעד הגאווה. בדרך חזרה מההפגנה בכיכר ספרא אני יורדת ברחוב הסורג, ורק אז אני רואה פתאום את הדגל הלהט”בי הצבעוני מתנופף מחלון משרדי הבית הפתוח. אבל מה שמושך את תשומת לבי זו העובדה שהוא מתנוסס בגאון מעל השלט הגדול של חנות Harmony.

געגועיי ללופוליאנסקי

כמה מאכזב. כמה מאכזב ומעליב ומעציב ומדכדך ומשפיל ומרפה-ידיים ומרגיז ומקומם ומבחיל. עברתי כבר את הקרבות על כביש רמות ועל כביש בר אילן, על בתי הקולנוע בשישישבת ועל מצעד הגאווה, אפילו על בית הקפה פרדיסו שבמקור נפתח ברחוב נרקיס, מול בית-כנסת (וגם מול הקליניקה של הגניקולוג שלי, אבל זה לא הפריע לאף אחד), עברתי אפילו את שערוריית המופע על גשר המיתרים, ואף פעם לא הרגשתי כך. אין לי בעיה להילחם על דברים שחשוב להילחם עליהם, גם אם במקומות אחרים הם מובנים מאליהם. כאן שום דבר הוא לא מובן מאליו וזה בסדר, אני מוכנה לעבוד קשה בשביל זה כי זה דווקא נותן ערך לדברים שאני מאמינה בהם. אבל איזו עליבות דווקא מצד מי שנשא איתו כזאת הבטחה, ודווקא מצד מי שידע שיש לו גב חזק בעניין הזה. איזה קוצר-רואי וקוצר-הבנה כלפי העובדה הבסיסית שיש חשיבות לא רק למעשים אלא גם לאיך שהם נראים. כי כן, סביר להניח שבסוף איזשהו חניון יהיה פתוח בשבת. אבל אחרי המהומות של שבוע שעבר זה נראה ומרגיש כמו התקפלות שאין שום דרך להצדיק ולתרץ אותה. איך תבקש אחר-כך מצעירים להישאר בעיר? איך תסתכל להם בעיניים אחרי שהעדפת על פניהם את האינטרסים של העדה הכי צינית, הכי קומבינטורית והכי מניפולטיבית שחיה בעיר הזאת? כמה עלוב.

מחר הפגנה. עוד הפגנה. יצא לי כבר כל החשק, אבל אני אלך אליה לא בתור הפגנה על פתיחת חניון מזויין בשבת, אלא כהפגנה נגד ראש העיר שבחרתי בו.

נשים מובטלות קונות יותר בגדים

יום אחרי שפוטרתי – לא שום דבר אישי, בסך הכל קיצצו אצלנו שמונה משרות וסגרו את המחלקה – ואחרי שהתאוששתי מהתדהמה וחוסר האמון הראשוני – למרות שזה כבר סבב הפיטורים השלישי אצלנו והכתובת היתה כל כך ענקית על הקיר שרק עיוור לא היה רואה אותה, בכל זאת התגובה הראשונית היא תמיד של אתם מפטרים אותי? אתם מוותרים עליי? – כבר נכנסתי להילוך מעשי והוספתי עוד מקום עבודה לקורות החיים שלי, שיפצתי וערכתי אותם, תרגמתי אותם לאנגלית, ואז שלחתי אותם לשלוש חברות השמה ושני מקומות עבודה. מישהו עוד יחשוב בטעות שאני יעילה ומסודרת ואחראית. הפיטורים התנהלו פחות או יותר כמו סרט נע: דניאלה, העוזרת האישית של המנכ”לית שלנו, שהיא בחורה צעירה ומתוקה בת עשרים וקצת, נאלצה להתקשר לכל אחד מאיתנו בקו הפנימי ולבקש ממנו לרדת ללשכה; אחרי שעה ומשהו שהיא הצעידה את כולם בסך אל הגרדום והיתה צריכה להיות עדה לכל המעמד האומלל הזה, ביקשו ממנה להיכנס פנימה בתור האחרונה בתור. אני לא מסוגלת אפילו להעלות על הדעת שמדובר בזדוניות או ברוע או בהתעללות לשמה, כך שאני חייבת להסיק שמדובר באטימות ובגסות רוח מהמעלה הראשונה. יומיים אחר-כך שלחה המנכ”לית שלנו מייל נלהב לכולם, כולל כל המפוטרים שעדיין מועסקים ועובדים באירגון, ואחרי דברי הצער המקובלים, כתבה שכעת, כשהספינה קלה יותר, היא מקווה שהניווט במים הסוערים יהיה פשוט יותר. וחשבתי לעצמי, באמת חבל שהיא לא ספרותית יותר, כי אז אולי בחירת המטאפורות שלה היתה קצת פחות אומללה. זה מה שאנחנו צריכים להרגיש – מטען עודף שהושלך ללב ים?

וכך הגענו לסוף.

אז כמובן שהלכתי לקנות בגדים. אני הרי לא יכולה להופיע לראיונות עבודה במיטב בגדי היד-שנייה ואופנת הסבתות והדודות החביבה עליי. מצאתי שתי חולצות תאגידיות מכופתרות של מעצבות, אבל מכיוון שהן היו זולות יחסית, ומכיוון שהייתי חייבת להרגיש שאני נשארת עצמי, קניתי עוד שתי שמלות מעצבים באותו מקום, שחורות ונקיות לגמרי, עם כתפיות דקיקות, בסגנון הקומבינזונים החביבים עליי. ואז נזכרתי שאני צריכה גם נעליים, אז הסתובבתי במרכז העיר עד שמצאתי זוג נעלי בובה שחורות בסגנון קצת יפני, עם רצועות מוצלבות, ונוחות וקלות כמו נעלי בלט. הלכתי לטרומפלדור ומצאתי עוד שמלה ועוד תיק ערב. מי שיראה את אוסף תיקי הערב (והקומבינזונים) שלי יחשוב שאני אישה עובדת במקצוע מאוד מסויים. אבל אני חושבת שכל נערה עובדת זקוקה לקצת זוהר בחיים, במיוחד אם רוב הזמן ורוב החיים היא עובדת כמו חמור. בתוך כל זה נזכרתי שבלי שום קשר לפיטורים ולקיצוצים ולצמצומים, תכננתי ללכת לקנות החודש משקפיים חדשים. אין ספק שאני חייבת למצוא עבודה דחוף. זה עולה לי יותר להיות מובטלת. אין שום דבר יותר זול מלעבוד – את שותה קפה על חשבון המעביד, מתחממת בחורף ומתמזגנת בקיץ על חשבונו, ובעיקר, אין לך זמן לצאת לקניות פרועות, וממילא גם אין לך צורך בהן. כי אחרי שכבר מכירים אותך, את יכולה לבוא לעבודה במיטב בגדי הדקונסטרוקציה האורבנית הפוסט-פאנקיסטית שלך ונעלי האולסטאר.

עברית

לפני כמה שבועות מצאתי בגלריה לספרות שני ספרים ישנים של דן בן אמוץ – את “לזכור ולשכוח” ואת “יופי של מלחמה”. היו לי פעם את שניהם, כשהייתי בת 16 או 17. כמו כל מתבגרת בשנות השבעים מדף הספרים שלי איכלס את הרמן הסה, פנחס שדה, יעקב בוצ’ן, קרלוס קסטנדה, אריקה ג’ונג ודן בן אמוץ. היה כיף גדול להתבגר בשנות השבעים הצבעוניות, העליזות והחופשיות. כמובן שברגע שחשבתי שתמו נעוריי – בערך בגיל 20 ודקה – מיהרתי להיפטר מכל הספרים האלה. כמובן גם שעד היום אני עסוקה בלמצוא מחדש ולשחזר את הספרייה הראשונה והמעצבת ההיא.

אני זוכרת בבירור לא רק את העלילה של שני הספרים האלה של דן בן אמוץ, אלא ממש קטעים שלמים מתוכם. אני זוכרת גם עד כמה דברים מסויימים השפיעו עליי ונחקקו לי בראש כשקראתי אותם אז, בגיל 16 או 17. כמו למשל העובדה שכמו כל הבחורות בספרים שלו נורא רציתי להיות סטודנטית לפילוסופיה שמתגוררת בחדר שכור בדירה ירושלמית ישנה גבוהת תקרה, שיושבת ולומדת על המיטה בג’ינס וסוודר שחור, עם הרבה ספרים ותקליטים מסביב. זה התגשם לגמרי, אגב. כולל הג’ינס והסוודר השחור. אם כי למען האמת ההיסטורית אני חייבת לציין שמה שהוביל אותי בסופו של דבר לחוג לפילוסופיה בין השנים 1983–1987 היה דווקא הספר “זן ואמנות אחזקת האופנוע”, שאותו קראתי אינספור פעמים במהלך השירות הצבאי.

גם בקריאה עכשווית, ממרחק כל השנים הללו, אני עדיין חושבת ש”לזכור ולשכוח” הוא הספר הטוב ביותר והשלם ביותר של דן בן אמוץ. אני חושבת גם שברגע שאני אמצא שוב את “לא שם זין” אני אשלים את מה שבעיניי הוא הטרילוגיה המסכמת והממצה של כל כתביו. אם משהו הפתיע אותי עכשיו בקריאה החוזרת, המאוחרת, זה שגם ממרחק השנים – “לזכור ולשכוח” נכתב ב-1968 והוא עוסק בסוגיית הזיכרון הטרי (אז) של השואה והאפשרות לבנות גשר בין ישראל הצעירה וגרמניה ה”חדשה”, ו”יופי של מלחמה” נכתב ב-1974, מיד אחרי מלחמת יום כיפור והטראומות והפצעים שלה – העברית שלו נשארה כל-כך חיה ובועטת, מעודכנת ורלוונטית. אולי מפני שדן בן אמוץ כתב תמיד בעברית מדוברת – לאו דווקא סלנג שמתיישן מהר מצד אחד, אבל גם לא עברית ספרותית שמתאבנת ומאבדת את כל החיוניות שלה מצד שני.

יש קטע אחד שזכרתי מ”יופי של מלחמה” שנשאר, מסתבר, אקטואלי ורלוונטי גם היום, וזה הקטע שבו בן אמוץ, בדמותו של גיבור הסיפור, מהרהר בסיבות מדוע כן או לא להגר מהארץ. הוא מונה כמה גורמים שכובלים אותו לכאן – משפחה, חברים, נופים, שפה, זהות יהודית – ופוסל אותם בזה אחר זה. בסופו של דבר הוא מסכם בכנות שאין לו שום סיבה טובה להישאר כאן, אבל הוא נשאר כנראה מכוח ההרגל ומפני שלהגר זו בכל זאת משימה לא כל כך קלה או פשוטה.

הקטע שתפס אותי מחדש הוא מה שהוא כותב ביחס לשפה:

“שפה? אני כותב וקורא אנגלית ומסתדר פחות-או-יותר בצרפתית. אני יכול ללמוד שפה אחרת. אני בן עשרים ושבע בסך-הכל. אנשים מבוגרים ממני הגיעו הנה מאירופה בלי לדעת מילה עברית והיום הם עיתונאים וסופרים, עורכי דין ופקידי ממשלה.”

כשקראתי את זה בגיל 16 או 17 לא היתה לי שום בעיה עם זה. זה נשמע לי נכון. אבל בקריאה מחודשת היום, אני לא כל כך בטוחה. אם יש משהו שאני מרגישה שקושר אותי לכאן יותר מכל דבר אחר, זו השפה. וכשאני אומרת יותר מכל דבר אחר, אני מתכוונת גם למשפחה, ובכלל זה אפילו לעומר. אני יכולה לדמיין אותי ואת עומר חיים בשתי מדינות אחרות על פני כדור הארץ ומתראים רק כמה פעמים בשנה, ואני לא אומרת שזה יהיה קל או שאני לא אתגעגע, אבל זה אפשרי. אותו דבר עם ההורים שלי ובני משפחתי והחברים שלי. אני יכולה לדמיין לעצמי חיים בעיר אחרת שהיא לא ירושלים, על אף העובדה שאני חיה כאן קרוב ליובל שנים. אני יכולה לדמיין את עצמי חיה בקרב לאום אחר, דת ומנהגים וחגים אחרים, נופים אחרים ומזג אוויר אחר, והכל נראה לי בר ביצוע. אבל אם יש דבר אחד שנראה לי כמעט בלתי אפשרי זה לחיות בשפה אחרת. ואני לא מתכוונת לחיים ברובד היומיומי שבשבילו שפה בסיסית – בכל שפה – היא מספיקה, ושעם הזמן, כמו שבן אמוץ מציין, היא מתפתחת, ואוצר המילים גדל, והשליטה בדקדוק ובאיות ובתחביר גדלה, והמבטא מתעדן וכו’. אני מתכוונת לשפה במובן העמוק והרחב ביותר שלה – במובן של כל ההקשרים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים שהיא נושאת עמה. אני מתכוונת לזה שבעברית אני יכולה לזהות מיד מתי ביטוי לשוני מסוים הוא ציטוט מהתנ”ך או משיר של משורר מסוים, האם הוא פרודיה על השפה של כתבי הספורט או לקוח ממערכון של הגשש, מתי מדובר במשחק מילים מבריק ומתי סתם בשיבוש לשוני עילג. זה משהו שלא יהיה לי בשום שפה אחרת, בטח שלא בדרגה שיש לי את זה בעברית.

כמובן שזה קשור גם לזה שאני בחורה ספרותית מחורבנת, אחרת זה אולי היה מפריע לי פחות. אבל זה המרחב שבו אני נעה – המרחב של השפה והתרבות והספרות והשירה העבריים. הם הנכס היחידי כמעט שיש לי. הם ההון הסימבולי היחידי שלי. הם הסטטוס החשוב ביותר שלי. אני לא חושבת שהייתי רוצה או יכולה לוותר על הנכס, ההון והסטטוס הזה, רק כדי להפוך למישהי הרבה פחות רהוטה בשפה אחרת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי קוראת או מצטטת, נגיד, את טי.אס. אליוט או סילביה פלאת באנגלית, עם כל השליטה שיש לי באנגלית, באותה חופשיות שבה אני נעה, למשל, בשירים של לאה גולדברג או נתן אלתרמן. אוי, נתן אלתרמן. איפה עוד יהיה לי אליפלט שיחנוק אותי בכל יום זיכרון מחדש?

וככה, דרך זה מתברר לי שהמרכיב המכונן והחשוב ביותר של הזהות שלי כאן זו השפה העברית. ואם אני חושבת על מעגל הזהויות שמגדיר אותי הכי טוב, אז כנראה היותי עברית – אישה עבריה – בא קודם כל, אחר-כך ירושלמית, אחר-כך ישראלית, ואחר-כך יהודיה.

יפו יפת ימים

אני בושה ונכלמת להודות שלא הייתי ביפו אולי עשרים שנה. אולי זו הסיבה לכך שבמשך דקות ארוכות אני מחפשת את מגדל השעון בשדרות ירושלים (הוא נמצא לבסוף ברחוב יפת). אני ביום של סיורים ופגישות ביפו מטעם העבודה, ותוך עשר דקות בערך אני מתאהבת לגמרי. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שיפו מוצאת חן בעיניי מפני שהיא כל-כך מזכירה לי את ירושלים. כולל כל הבעיות, המצוקות, ההזנחה רבת השנים, ריבוי השכבות והאוכלוסיות – וגם הסיכויים, הכוחות והמשאבים. בשלב הזה יפו נראית לי כל-כך הרבה יותר מרתקת ומורכבת מהעיר הגדולה שבצלה היא חוסה. לפני שנתיים בערך קראתי את הספר של שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה, שהוא מאלף בביקורת שלו על האופן שבו תל אביב מחקה את יפו והמורשת שלה, והמציאה את עצמה מחדש תחת המותג “עיר לבנה”. יפו היא העיר השחורה, היא האנטי-תזה והתשליל של תל אביב. הפוזיטיב והנגטיב. תל אביב לא נולדה מהים ולא מקצף גל ועננה, היא נולדה מיפו. ותחת הפיקציה של הבאוהאוס והאדריכלות הבינלאומית מסתתרת הדחייה וההדרה של יפו – הערבית, האוריינטלית, ההיסטורית והאורגנית באמת – שמדשדשת ומשתרכת לה מאחורי המקף שאמור לחבר אותה לתל אביב, אבל בעצם משמש יותר כקו מפריד. מכיוון שהמנצחים הם שכותבים את ההיסטוריה, אולי זה באמת לא מפתיע שבעשרים השנים האחרונות, בכל הביקורים שלי בתל אביב, מעולם לא טרחתי לחצות את קו הגבול של נווה צדק ולהמשיך דרומה, ליפו. ולו אני תושבת יפו היום, הייתי פוצחת בקמפיין לשיחרור יפו מעולה של תל אביב. התנתקות. מפני שעושה רושם שהיחס הממסדי של תל אביב ליפו היה עד היום כאל האח הנחשל והמפגר, מין סרח עודף שלא ברור מה לעשות איתו. לא ברור מה יותר גרוע: ההזנחה לאורך השנים ואי הפניית תקציבים לפיתוח תשתיות, חינוך, רווחה ותרבות מצד עיריית תל אביב, או הגילוי המחודש פתאום של יפו והשיפוצים הנרחבים עכשיו של מקומות כמו הנמל ומדרון יפו השנוי במחלוקת (במקרה הטוב) והג’נטריפיקציה שתבוא בעקבותיהם. כי ממה שכבר ראיתי בנמל תל אביב, ומהשיפוץ והשיחזור של תחנת הרכבת במנשיה שהולך ונשלם בימים אלה, אני יכולה רק להתפלל (לשווא, מן הסתם) שלא יהפכו גם את יפו – שצופה אל ים מרהיב בגווני כחול וטורקיז, שונה לחלוטין מכל החופים המעופשים של תל אביב – לדיסנילנד מפלסטיק, מעוקר, צרכני ונטול נשמה. אם אפשר לבקש שהשיפוץ והשיחזור והשיקום יהיו קצת פחות קום-איל-פו וקצת יותר חיים ונושמים.

בינתיים יש לי זמן פנוי בשעות אחר-הצהריים המוקדמות ואני מסתובבת בשוק הפשפשים. אני עסוקה יותר בלהסתכל על הבתים והמבנים ופחות על ה”עתיקות” שנמכרות בדוכנים השונים. אני מבטיחה לעצמי לחזור בקרוב. אני מתיישבת ב”קפה יפו”, בית קפה נחמד באחת הפאות של השוק, ונזכרת שוב בפנטזיה שלי על דירה נוספת, לא גדולה – חדר אחד יספיק – בתל אביב. רק שברור לי כרגע שאני רוצה שהדירה הזאת תהיה ביפו. ולא, לא באחד ממתחמי העושר הסגורים או במשכנות האדריכלים היאפיים. סתם ביפו הישנה, המתפוררת, האמיתית, החיה והנושמת. אני אוהבת את הפנטזיה הזאת שתאפשר לי לחלק את הזמן בין פה לשם. אולי בגלל שיש לי שורשים בתל אביב, מצד אבא שלי, וחלק משמעותי מהילדות שלי ביליתי שם. קולנוע פאר, הירקון, רחוב ירמיהו של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הרבה לפני שתל אביב הפכה להיות המפלצת שהיא היום. אני אוכל להיות אז קרובה יותר פיזית לאחי שמתגורר כבר 15 שנה בתל אביב, וגיסתי, ואחייניתי המתוקה מכל, שאני מרגישה שאני לא רואה מספיק ומרגישה אשמה וגעגוע.

כמובן שהפנטזיה הזאת היא פנטזיה מעצם העובדה שאין לי אגורה שחוקה אחת כדי להתחיל אפילו לתכנן איך לממש אותה. אז אני קמה מקפה יפו, ועוזבת את יפו היפהפיה, ומצפינה ללב תל אביב כדי לראות את אחייניתי בת השנתיים וקצת. קניתי לה ספר וסט גרביים שמצאתי לא מזמן בבזאר בנחלת שבעה – גרביים ורודים עם גולגלות שחורות, בשביל הגותית הפנימית או ילדת האימו שהיא תגדל להיות. אני מאמינה בזכותו הבסיסית והאוניברסלית של כל ילד לדוד או דודה לא-חינוכיים. אחי מגלגל עיניים ואנחנו מזמינים פיצה.