עד סוף הפרק הראשון של “ואז הגענו לסוף“ של ג’ושוע פריס (Joshua Ferris) כבר ירד לי האסימון את מי מזכירה לי הכתיבה השוצפת-קוצפת שלו: את דייב אגרס ו”יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה”. אמנם אין דמיון בין נושאי הכתיבה שלהם, אבל יש משהו שמשותף לשניהם בסגנון הכתיבה המאני-דפרסיבי. זה מאני-דפרסיבי מפני שככל שפריס (ואגרס) כותב מצחיק יותר כך זה מדכא יותר, וככל שזה מדכא יותר ככה זה מצחיק יותר. לא להאמין כמה שהספר הזה מצחיק ומדכא בעת ובעונה אחת. לא להאמין כמה הוא זדוני, מושחז ומרושע. רק האמת כשהיא מוטחת ככה ישר בפרצוף יכולה להיות מרושעת כל-כך, חסרת רחמים כל-כך, חומצית וחריפה כמו אקונומיקה, ובאותה נשימה גם מצחיקה.
רק שהעניין עם המצחיקה הזה, ועם הכלכלה הקפיטליסטית ועולם העבודה התאגידי, הוא שהבדיחה הזאת היא כבר מזמן על חשבוננו. כולנו. גם מי שחושב שהוא לא עובד בתאגיד, שיחשוב שוב. התרבות התאגידית חילחלה כל כך עמוק והתפשטה לכל כך הרבה מקומות, שגם מקומות עבודה שאינם מוגדרים ממש כתאגידים אימצו בשנים האחרונות תרבות ניהול תאגידית. אני יודעת את זה, כי אני עובדת באירגון כזה. זה היה מצחיק, אלמלא זה היה עצוב: מפני שהאירגון שאני עובדת בו שייך למגזר השלישי, הוא אירגון ללא כוונת רווח, הוא קרוב בכלל לתחום של פילנתרופיה, ובכל זאת, תרבות העבודה בו היא תאגידית. החל מקודים של לבוש והתנהגות וכלה בשימוש בשפה ובז’רגון התאגידי – מיצוב, מינוף, מיתוג, תודעת שירות, חוויית לקוח, ושאר מילים מהסוג הזה שבכל פעם שאני שומעת אותן בא לי להקיא.
(בכלל, אין צמד מילים תאגידי יותר מ”תרבות אירגונית”. פעם, ולמען האמת זה היה עד לא כל-כך מזמן, לאנשים היתה עבודה, פרנסה, בטחון תעסוקתי, פנסיה, זכויות סוציאליות, אבל לא היתה להם שום “תרבות אירגונית”. היום לפחות ופחות אנשים יש עבודה, פרנסה, בטחון תעסוקתי, פנסיה וזכויות סוציאליות, אבל “תרבות אירגונית” יש בשפע. כמו זבל. מעניין למה נראה לי שזה קשור)
במילים אחרות, פריס כותב אמנם על משרד פירסום גדול, ומשרדי פירסום ומדיה הם לבטח הדוגמה המובהקת והמתועבת ביותר של תאגידים קפיטליסטיים, אבל אני בספק אם יש הרבה אנשים שחיים ועובדים כיום בתרבות המערבית/גלובלית שהסצינות בספר יהיו זרות להם: התחרותיות הסמויה והלא סמויה, היחסים הגועליים-במסווה-של-נחמדות בין העובדים ובין העובדים להנהלה, העובדה שלמעשה אין הרבה עבודה ממשית למלא בה כל כך הרבה שעות והשיעמום והניסיון להעמיד פני עסוקים וחשובים כל הזמן, הגניבות הקטנות, הישיבות הלא נחוצות, החרדה והדיכאון (כמעט כל הדמויות אצל פריס חיות על פרוזק וזולופט, וכולם שותים הרבה יותר מדי בסופישבוע), ההשלכות של כל זה על החיים האישיים – זה בהנחה שיש למישהו “חיים אישיים”, ובעיקר: האופן שבו עבודה בתאגיד שואבת מאדם את כל האנושיות שלו, מוצצת את כל האנרגיה שלו, מצמיתה כל זיק וניצוץ של חדוות חיים שאי פעם היתה בו, ומשמידה את הרצון שלו לחיות.
אני מקנאה באנשים שעובדים בעבודה שהיא באמת משמעותית – משמעותית להם, לחיים שלהם, לאישיות ולאופי שלהם, משמעותית לסביבה שלהם ומשפיעה לחיוב על חייהם של אנשים שהעבודה שלהם נוגעת בהם. יש לי פחות או יותר עוד חמש-עשרה שנה עד היציאה לפנסיה – בהנחה שבכלל תהיה לי פנסיה, ובהנחה שאני אחיה עד אז; מעניין אם אני אשבר קודם ואמצא עבודה אחרת, או שהתרבות התאגידית תשתנה בשנים הקרובות ותושלך סופסוף לפח האשפה של ההיסטוריה, שם מקומה הראוי לצידם של העבדות, העושק, הניצול והקיפוח. איכשהו התשובה די ברורה לי. בינתיים אפשר רק לצחוק. ולבכות. וממילא מי יודע עוד כמה זמן בכלל יהיה לי – ולרבים אחרים – מקום עבודה.