קטגוריה: פרוזה

מאז בלומה לנון לא נהניתי כל כך מספר שעניינו הדיבוק ששמו ספרים, כמו “החקיין” של דייויד בלבין. גם כאן, מדובר בספר מצחיק מאוד שנסוב סביב הדרך שבה הספרים הורסים לביבליופילים (שלא לומר ביבליומאניאקים) את החיים. מרצון, בטח שמרצון. וגם כאן הסיום הוא על גבול האימה – סטיבן קינג היה מעריך את זה, ואני מזהה כאן גם נימה פול אוסטרית. אין שום דבר שחביב יותר על ביבליופילים מאשר קריאת ספרים שעוסקים באובססיה האהובה עליהם. זו קריאה מהנה ומוצלחת מאוד.

אהבתי גם את “המטייל” של אדריאן פן דיס. גם בגלל הכתיבה החסכונית וגם בגלל הכתיבה הצבעונית על פריז – היא צבעונית מפני שהיא מתארת את השוליים, התחתיות, הפרברים. זו פריז שמלאה במהגרים חוקיים ובעיקר לא חוקיים – פליטים, מהגרי עבודה, בני כל הצבעים, הלאומים והדתות. המספר הוא גבר אירופאי לבן ואמיד שלמעשה גם הוא מהגר – הוא עקר מהולנד לצרפת שנים רבות קודם לכן, בעקבות אהבה נכזבת – אבל כמובן שהוא נהנה מכל זכויות היתר שמעמדו כגבר אירופאי לבן ואמיד מקנה לו. אלא שלגבר המסוים הזה יש גם רגשות אשמה, מצפון מייסר ושאלות מוסריות שנוגעות למה הדבר הראוי/הטוב/הנכון לעשות לנוכח סבלם של אחרים – אלה שלו זכו לאותם יתרונות שהוקנו לו מלידה. אין לזה תשובה פשוטה, אבל הדבר הראשון והבסיסי ביותר שהאיש הזה לומד, בעקבות כלב שנכנס לחייו ולא ברור מי מהשניים מאמץ את מי – הוא מה לא לעשות: לא להפנות את המבט, לא להדיר רגליים, לא לאטום אוזניים ולא לסגור את הלב.

בלתי נראה – פול אוסטר. כרגיל אצל אוסטר יש כאן סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, וממנו/מהם מתפצלים עוד איזה סיפור או שניים. כל סיפור כתוב בגוף אחר (ראשון, שני, שלישי), בזמן אחר, יש רצח לא ברור וגילוי עריות שהיה-או-לא-היה, והדמויות יוצאות ונכנסות בין הסיפורים השונים. אם זה נשמע מבלבל, זה בגלל שזה באמת כך. ייאמר לזכותו של אוסטר שכמו אשף להטוטים מצטיין הוא מצליח להחזיק את כל הכדורים האלה – הסיפורים האלה – באוויר. בשלב הזה מעניין באמת לקרוא את אוסטר פשוט כרב-אומן של כתיבה, בלי קשר לתוכן או לעלילה שהיא כבר באמת פחות מעניינת. מה שמעניין את אוסטר, כרגיל, הוא שאלת האמת והבדיה – היה או לא היה, למי להאמין, מי מהדוברים הוא מספר אמין, אם בכלל? מה שמעלה גם את השאלה מי או מה הוא הבלתי נראה? הסופר? מלאכת הכתיבה/מלאכת הסיפור? האפשרויות האלה נראות לי קצת בנאליות, מה גם שבמקרה של אוסטר הן לגמרי לא נכונות: אוסטר הסופר נוכח ומורגש לגמרי בסיפור, וכך גם מלאכת הכתיבה והסיפור שלו.

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון. עוד מישהו שנראה לי שנמצא בדרך להפוך לרב-אומן של כתיבה אבל בלי הרבה תוכן מאחורי זה הוא מייקל שייבון. זה מה שהרגשתי ב”איגוד השוטרים היידיים” – שמדובר במפגן פירוטכני מרהיב של כתיבה ופעלולי לשון, אבל לא הרבה מעבר לזה. דווקא בגלל זה היה מענג כל כך לקרוא את מסתרי פיטסבורג. זה הספר הראשון של שייבון, הוא כתב אותו בשנת 1988, בגיל 25, כתרגיל מסיים לתואר שלו בכתיבה יוצרת. אפשר בהחלט לקרוא את הספר הזה בתור דיוקנו של הסופר כאיש צעיר, כי הסופר הזה קרוב מאוד לדמויות הצעירות שהוא מתאר. הדמויות האלה מסתובבות רוב הזמן המומות ומבולבלות, ולא רק כשהן תחת השפעת אלכוהול וסמים. כולן נמצאות בנקודה קריטית בזמן חייהן: רגע לפני ההתבגרות, ה-Graduation המיתולוגי, אותה נקודה בזמן – האחרונה אולי – שבה עוד ניתן לחקור ולזגזג על קווי התפר והגבולות שבין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, בין עבריינות להליכה בתלם, בין היחסים עם ההורים, כלומר המשפחה הביולוגית, לבין היחסים עם החברים, כלומר המשפחה החלופית. זו הנקודה בזמן שבה הכל נראה אפשרי, רחב ופתוח, רגע לפני שכל האפשרויות הולכות ומצטמצמות באופן מבהיל משנה לשנה.

מה שמעניין בספר הזה הוא שניתן לזהות בו בדיעבד את כל הזרעים לספריו העתידיים של שייבון: את ילדי הפלא, את קאווליר וקליי, את השוטרים היידיים. מה שעוד מעניין הוא שבגלל שהוא נכתב על-ידי סופר צעיר בשנת 1988, אפשר לזהות בו הדים של הנציגים הבולטים של הספרות האמריקאית בשנות ה-80 – ג’יי מקינרני וברט איסטון אליס בעיקר. אבל בגלל שכתב אותו גם סופר מוכשר מאוד, אפשר לשמוע בו הדים הרבה יותר עמוקים והרבה יותר ארוכים – של סקוט פיצג’רלד ו”גטסבי הגדול” שלו, למשל. כמו בגטסבי, מגיע הרגע שבו המסיבה נגמרת, ולא רק שהיא נגמרת אלא שצריך לשלם את המחיר שלה, והמחיר הזה הוא טרגי. זה הרגע שבו אתה מתבגר.

שפה שסועה – בוריס זיידמן. אהבתי מאוד את “המינגוויי וגשם הציפורים הנופלות”, אבל מה שהיה מדויק מאוד בספר ההוא – הזהות הכפולה, המולדת הכפולה ובעיקר השפה הכפולה, דהיינו, העברית הרוסיאתית של זיידמן – הפך כאן לקצת יותר מדי. חבל, כי יש כאן כמה סיפורים/פרקים יפים מאוד, וחבל שאי אפשר היה להסתפק בזה, כלומר בקובץ של מעט סיפורים אבל טובים, במקום להתפזר על הרבה סיפורים אבל פחות טובים.

הנפשיים – עמיחי שלו. הספר הזה הוא כמו שמיים שרוטים של גלויה. הוא עכור ומדכא ומלא מועקה כמו המציאות שהוא מתאר; כמו המוזיקה של נושאי המגבעת שהיא אחד משני הצירים שסביבם סובב הספר, וכמו טירונות חורף בצפון השומרון של בעלי פרופיל נפשי, שהיא הציר השני שלו. הרבה הרבה יותר מדכא מ”ימי הפופ”, הספר הקודם של עמיחי שלו, שבעצמו לא היה ממש יום שטוף שמש בפארק, ולא פחות טוב.

תמיד צעיר – בוב דילן, תרגום יהונתן גפן. זה אמור להיות ספר ילדים, אז קניתי את זה לעומר, ליום הולדתו ה-21. וכמו בספר ילדים, מבוגרים יקראו בעיקר את האיורים. אני לא דילנולוגית גדולה – הגאונוּת והענקיוּת שלו ברורות לי גם בלי להיות כזאת – אבל האיורים-בסגנון-רטרו של פול רוג’רס הם עונג מזוקק של רפרנסים תרבותיים לרקע שממנו צמח דילן ואינספור התייחסויות לשיריו. כך, למשל, איור תיבת הגיטרה הנושאת את המדבקה This machine kills fascists (וודי גאת’רי!), החיפושית האדומה שנושאת לוחית רישוי SHB 65 (השיר Subterranean Homesick Blues משנת 1965), דוכן ההחתמה בפארק שניצבים לידו אלן גינסברג, ג’ק קרואק ו-וויליאם בורוז, ועוד ועוד ועוד.

עוד נקראו: “שנת הגנן” של קארל צ’אפק (מקסים), “חרדתו של המלך סולומון” של אמיל אז’אר/רומן גארי (ככה-ככה).

מתחילה לקרוא עכשיו: “מנקודת מבטו של העשב”, אנדריי קורקוב.

ממתינים בתור: “מרק עגבניות זוחל אל השמיים” של פאולינה בוקובסקה, “בדידותם של המספרים הראשוניים” של פאולו ג’ורדנו, “המתיקות שאחרי” של ראסל בנקס, “סיפורי ניק אדמס” של המינגווי.

אולי ייקנה וייקרא: “פתאום דפיקה בדלת”, אתגר קרת.

בשום פנים ואופן לא ייקנה ולא ייקרא: הרוקי מורקמי, “לרקוד לרקוד לרקוד”. כי די, נו, באמת. הגיע הזמן לתרגם עוד סופרים (וסופרות!) יפניים לעברית.

ואז בלילה כשאורי היה כאן ושכבנו והוא אסף אותי אליו וחיבק אותי חזק ושאל, אבל את לא בודדה, כל הערבים האלה לבד? אין לך אפילו טלוויזיה! ואני חייכתי וידעתי שהוא יכול לשמוע אותי מחייכת גם בלי לראות את הפנים שלי כי הן היו דבוקות לו לחזה, ואמרתי, אבל יש לי ספרים! ובאמת, ספרים מציעים לך כזאת חברה נפלאה. כשהם טובים הם יותר טובים אפילו מבני אדם. הם כזאת נחמה ובבואה ומבט וחלון וראי. בדיוק ככה הרגשתי כשסיימתי לקרוא את “בנים חוזרים” של יריב דומני. הספר הזה הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה, לבטח בקטגוריית הספרים הישראליים. דומני כותב על חברת הילדים שאיתה גדל מגיל אפס בקיבוץ ועל הקורות אותם בבגרותם, אבל בעצם זה ספר על חלומות ושברם – כמו החלום הקיבוצי כולו – והוא כל כך אנושי ואוניברסלי דווקא משום כך. והוא כתוב נהדר. לא להאמין שזה ספר ביכורים. הוא כל כך מדויק ורגיש ומרגש. יש בו כל כך הרבה רגישות לדמויות, כך שקשה שלא להיקשר אליהן, לטוב ולרע: לאהוב את דביר, ואת אן, ואת דנה ואת דורה. לרצות להכניס סטירה לארז. לשנוא את אור. ולמרות הדיסקליימר הרגיל של “כל דימיון… בלה-בלה-בלה… הוא מקרי בהחלט”, כל כך ברור שהספר הזה הוא אוטוביוגרפי. רק כשכותבים על מה שהוא כל כך אישי ומוכר וקרוב אפשר להגיע לרמה כזאת של רגישות. ואם כבר דיסקליימר, בעיניי הספר הזה צריך לבוא עם הקדשה כמו זו שבפתיחה של “500 ימים עם סאמר”: “מוקדש לאור כך-וכך. כלבה”. פשוט מעולה הספר הזה.

“רקמת סתיו” הוא הספר שקראתי בבית החולים. להגיד שהוא מזכיר את הרוקי מורקאמי יהיה אנכרוניסטי, בגלל הפער שבין זמן כתיבת הספרים לתרגומם לעברית: “יער נורווגי” נכתב ב-1987 ותורגם לעברית כבר לפני עשר שנים. “רקמת סתיו” של טרו מיאמוטו נכתב ב-1982, אבל תורגם לעברית רק עכשיו. בכל מקרה, יהיה מדויק להגיד שכל מי שקרא ואהב את מורקאמי ירגיש בנוח בטריטוריה של “רקמת סתיו”: גבר. אישה. אישה נוספת. מוות. אובדן. היאחזות מחודשת בחיים, בהתחלה בהיסוס ואחר כך באופן נחרץ.

את “ארץ פרומה” של כריסטיאן קראכט קראתי פחות כסיפור של צעיר גרמני שמשא העבר של גרמניה, מולדתו, מכביד על כתפיו, ויותר כסיפורו של בן הדור הנוכחי שגדל בחברת שפע, והאופן שבו השפע הזה רק משאיר אותו יותר ויותר חלול ומרוקן. הטון המנוכר של המספר-הגיבור חסר השם וחסר העבר של קראכט מזכיר מאוד את הטון המנוכר של “התפסן” של סאלינג’ר ז”ל.

מה שאני יכולה להגיד על “הסיפור של מיכאל” של עידו אנג’ל הוא שמרגישים מיד שכתב אותו תסריטאי/איש קולנוע. ולא סתם תסריטאי ואיש קולנוע, אלא מישהו שכנראה מאוד מאוד אוהב את צ’רלי קאופמן ומישל גונדרי (ביחד ולחוד). אם זו מחמאה או גינוי, תלוי כנראה במי קורא את זה. לי הוא הזכיר קצת גם את הספר “זוּם” של המאייר אישטוון בניאי. ואמנם, האיור על גבי העטיפה של רות גווילי המעולה אכן מזכיר קומיקס.

אני לא הייתי הולכת שולל כל כך בקלות אחרי הכותרת “למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים” של מתי שמואלוף. ברור, שמואלוף תמיד העמיד את האג’נדה החברתית שלו מעל לאמנות והוא מעולם לא הסתיר את זה או התבייש בזה. כל הכבוד לו. אני ראיתי אותו באירוע האחרון של “עט לשינוי” בגלריה ברבור – נדמה לי שזה היה אי אז בחודש ספטמבר – והוא עמד על במה מאולתרת מפלטה של עץ שהורכבה על כמה ארגזי תנובה, וקרא משיריו כשמאחור ברקע – בסמטת “עיניים למשפט”, כמה סמלי – נמצאים בית כנסת חב”ד וישיבת נתיבים לחוזרים בתשובה “מדרש וישיבה ללימוד תורה וערכי היהדות – ירושלים ת”ו”. האמנתי לו אז ואני מחבבת את הלהט שלו גם היום. אבל זה בדיוק העניין: שמואלוף אולי לא כותב שירי אהבה רומנטיים, אבל מי אמר שאהבה רומנטית היא האהבה היחידה בעולם? אהבה באה בעוד הרבה אופנים וצורות. כל השירים שלו הם שירים שבאים מאהבה, גם אם היא (כרגיל) כרוכה בכאב: החל מאהבה להורים, למסורת, למשפחה, דרך אהבה לאחיו החלכאים והנדכאים והנאנקים, וכלה באהבות מוזיקליות כגון הקלאש, ג’ון לי הוקר, אביב גדג’. הספר הזה הוא כולו אקט של אהבה. זה לא עושה את המחאה שלו פחות אפקטיבית, אגב.

האיש שהיה יום חמישי של גילברט קית צ’סטרטון הוא סאטירה פוליטית במסווה של סיפור מתח. מהצד של סיפור המתח הוא מזכיר קצת את ארתור קונן דויל ושרלוק הולמס שלו – אחרי הכל התפאורה היא אותה תפאורה של לונדון הויקטוריאנית, אלא שב”האיש שהיה יום חמישי” כבר מהפרק השני או השלישי קל מאוד לנחש את המשך העלילה ומיהו ה”נבל” שעומד במרכזה. מהצד של הסאטירה הפוליטית הספר הזה, ובעיקר הפתיחה שלו, הזכירו לי מאוד את “האמן ומרגריטה” של בולגקוב. זו כמובן אמירה אנכרוניסטית: “האיש שהיה יום חמישי” התפרסם ב-1908, ואילו בולגקוב כתב “האמן ומרגריטה” בין השנים 1928 ו-1940. אין לי מושג אם בולגקוב הכיר את הספר של צ’סטרטון, אבל הסצינה הפותחת של שני הספרים דומה באופן מפתיע. עדיין, אין ספק ש”האמן ומרגריטה” הוא ספר מענג הרבה יותר ואנרכיסטי הרבה יותר – צ’סטרטון הוא חסיד החוק והסדר והביקורת שלו היא על הכוחות האנרכיסטיים המנסים לקעקע את יסודות הסדר הטוב (כותרת המשנה של “האיש שהיה יום חמישי” היא “חלום בלהות” – A Nightmare). אבל אם יש סיבה אחת לקרוא את הספר הזה היא בגלל התרגום של משה דור. משה דור הוא משורר, וגם בלי להכיר את המקור, שפת התרגום שלו יפהפיה.

התחנה האחרונה של ג’יי פאריני מתייחסת לשנת חייו האחרונה (1910) של הסופר טולסטוי. פאריני שוזר יחד קטעים מיומניהם (האמיתיים) של האנשים הקרובים ביותר שהקיפו את הסופר הזקן והנוטה למות באחוזתו: אשתו סופיה, בתו סאשה, המזכיר שלו והרופא שלו. כמו בחצר ביזנטית, המאבק כאן הוא על ירושה ועל מורשת – על כסף ועל יוקרה וכוח, הכרוכים בזכויות היוצרים של הסופר לאחר מותו. מהצד האחד ניצבת סופיה, ומהצד השני כל מלחכי הפנכה של בעלה שכרגיל, אהבו מאוד לשנוא אותה מפני שאותו הם העריצו כמו אל. היא מצידה שנאה אותם בחזרה, ונדמה לי שפאריני דווקא נוטה לה חסד ולכל הפחות מבין את הצד שלה במאבק הזה: בשבילם מדובר רק ביוקרה וכוח, אבל בשביל סופיה זו שאלה קיומית: היא יודעת שאם זכויות היוצרים לא יישארו בידיה, היא וילדיה נידונים למחסור כלכלי – אחרי הכל מדובר בשנת 1910 וברוסיה הצאריסטית. הדמות של סופיה כאשתו-של, שנדונה לחיות לנצח בצל בעלה הסופר הגדול, הזכירה לי גם את דמותה של זלדה פיצג’רלד.

“בכל פעם שאני פועלת מתוך רגשות חזקים ואמיתיים מכנים אותי משוגעת. כשליובוצ’קה נוהג כך, מכנים אותו גאון”.

סאלי לוקהארט: הצל בצפון, פיליפ פולמן – אני יודעת שזה ספר נוער, אבל אני אוהבת ספרי נוער. זה הספר השני בסדרת סאלי לוקהארט, וסאלי כבר בת 22 (בספר הראשון בסדרה היא היתה בת 18). כמו בספר הראשון, פולמן מפליא לתאר את כל הפרטים הקטנים ביותר של החיים בלונדון הויקטוריאנית, ובעיקר הוא מפליא לבנות גיבורה פרוטו-פמיניסטית, או ליתר דיוק, בהתחשב בעובדה שהשנה היא 1878, סופרג’יסטית.

סלון יופי | דמקה סינית, מריו בייטין – אחת לכמה זמן אני צריכה לקרוא ספרות כזאת כדי להזכיר לעצמי כמה אני שונאת ספרות מנוכרת. היא כל כך נעדרת אמפטיה וחום אנושי בסיסי, שהיא באמת סטרילית לגמרי – סטרילית גם במובן האנגלי של עקרה. עקרה וקרה וצחיחה – בעיקר “דמקה סינית”, הנובלה השנייה. ב”סלון יופי” עדיין יש משהו הומני יותר, ולכן היא נסבלת יותר בעיניי. לגמרי לא הפתיע אותי לקרוא שמריו בייטין הוא אמן מיצג. משהו מהיחס הזה שלו הוא מביא גם לספרות.

1.
אני שוב קוראת הרבה וזה גורם לי שמחה. אני מתקרבת לסוף של “הכל משנה” של רון קורי, ואני לא מאמינה כמה שהוא כתוב מעולה (גם בקטעים הקצת ביזאריים שלו). בגלל שיש בו שני אחים שצריכים לדאוג אחד לשני, הוא מזכיר לי את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” של דייב אגרס, ומכיוון שמדובר בסיפור התבגרות אי אפשר שלא לחוש ברוחו של ג’יי.די. סאלינג’ר. האח הגדול התחיל להשתמש בקוקאין בגיל 9, בגיל 12 הוא כבר אושפז לטיפול גמילה, אבל זה היה קצת מאוחר מדי: מהמוח שלו לא נשאר הרבה. האח הצעיר, לעומת זאת, הוא גאון. שניהם גם יחד דור שלישי למשפחה לא מתפקדת, נצר לשושלת ארוכה של התעללות, אלימות ואלכוהול. הרבה אלכוהול. לצד האימה והזעזוע יש בספר הזה גם הרבה מאוד חסד והומור ואהבה. ואמונה – לא במובן הדתי, אלא אמונה נרכשת, בדרך קשה ומלאת מהמורות וחתחתים, בערך של החיים, גם כשנדמה שאין להם שום ערך, שום תכלית ושום תוחלת. אני כידוע מחבבת מאוד משפחות לא מתפקדות. אפשר ללמוד מהן כל מה שצריך על החיים באמת: על הסבל והכאב וההרס והאימה, אבל גם על היופי והצחוק והכוח והעמידה והמאבק והאמונה. מה בדיוק אפשר ללמוד ממשפחות נורמליות? כלום.

2.
כמו במקרה של “כוכב רחוק” של רוברטו בולניו, גם “חמניות עיוורות” של אלברטו מנדס הוא ספר צנום ומאופק שעוסק בשנים האיומות של משטר אפל ורצחני – במקרה הזה, בסוף מלחמת האזרחים בספרד, בתבוסת כוחות הרפובליקה ובעלייתו של הגנרל פרנקו לשלטון ב-1939. וכמו במקרה של “כוכב רחוק”, כוחו המטלטל של הספר הוא דווקא בכתיבה המאופקת והלקונית שלו. יש כאן ארבעה סיפורים קצרים שכולם עוסקים בתבוסה ובמוות. כל אחד מהסיפורים עומד כסיפור עצמאי בזכות עצמו, אבל כמה מדמויות המשנה קושרות כמה מהסיפורים אלה עם אלה. אין כאן שום מעשי גבורה ושום מוות הירואי. המוות, כמו הרוע, הוא בנאלי ואפרורי ושרירותי. וליתר דיוק: הבחירה במוות, בכל אחד מארבעת הסיפורים, היא בחירה לא הרואית, כמעט סתמית. אבל דווקא ממנה עולה צעקת המחאה, ובמיוחד בסיפור הרביעי והאחרון. הסיפור הזה, הנושא את שם הספר כולו, מראה מה היה מקומם ותפקידם של אנשי הדת בסיוע למשטר האימים. יתרה מזאת, הוא מראה שיותר מכל תכונה אחרת, אין כמו הצדקנות כדי להמיט את האסון הגדול ביותר. אני אוהבת את המטאפורה של חמניות עיוורות, שמרמזת על תקופה של ליקוי חמה, זמנים של חושך ועלטה.

3.
לעומת שני הספרים האלה, “משהו לספר לך” של האניף קוריישי היה קצת מאכזב. הוא ארוך מדי ומבולבל מדי ועריכה קפדנית יותר היתה מיטיבה איתו. אחרי שבצעירותו עסק קוריישי בעיקר בנושאים של מרד נעורים ומתחים גזעיים ומעמדיים באנגליה התאצ’ריסטית (“בודהא מהפרברים”, “האלבום השחור”, “המכבסה היפהפיה שלי”, “סמי ורוזי עושים את זה”), בשנים האחרונות מעסיקים אותו נושאים כמו התברגנות, חיי שפע ונוחות וההשפעה המנוונת שלהם, וחוסר המנוחה שבתשוקה – גם בגיל מבוגר, וגם כשזה כרוך בבגידה ובפירוק משפחה (“אינטימיות”, “אמא”). הנושאים האלה מעניינים גם אותי, אבל כאמור, בספר הזה הם קצת הולכים לאיבוד מפני שהוא עמוס מדי וקצת טרחני (הוא הזכיר לי את “שבת” של איאן מקיואן, שגם הוא לא היה ספר מבריק). חוץ מכמה פיסקאות לקראת הסוף.

“כבר איני צעיר, ועדיין איני זקן. הגעתי לגיל שתוהים בו כיצד לחיות וכיצד לנצל את שארית הזמן והתשוקה. לפחות אני יודע שאני צריך לעבוד, שאני רוצה לקרוא ולחשוב ולכתוב, ולאכול ולשוחח עם חברים ועמיתים.

הייתי ער לבדידותי הגדולה, למרחק הגדול שנפער ביני ובין כל שאר האנשים. וחשבתי שאני רוצה להתאהב שוב, עוד פעם, אולי בפעם האחרונה. לחוות אהבה, בגיל הזה, ולגלות עד כמה היא שונה מהאחרות.

לא סיימתי את ענייני עם האהבה, אני בטוח בכך, בין שהיא עדינה ומיטיבה ובין שהיא מסוכסכת ופרועה, והיא לא סיימה את ענייניה איתי.”

4.
ככל הומו-טקסטואל גם אני מחבבת אינטר-טקסטואליות בספרים שלי. היה מפתיע ונעים להיתקל אצל קוריישי באיזכור של הסופר היפני ג’וניצ’ירו טנזיקי, ימים ספורים אחרי שסיימתי בדיוק לקרוא את “יש המעדיפים סרפדים”. אני יכולה להבין איפה קוריישי מצא אצלו הד למחשבות ולתחושות שלו עצמו ביחס לנישואים לאורך זמן, מונוגמיה ונאמנות שהיא כמעט בלתי אפשרית – במיוחד עבור סוג מסוים של בני אדם. אם יש חוט בלתי נראה או זרם סמוי שעובר לכל אורכו של הספר, הרי שזה המתח שבין הישן לחדש: מתח שקיים גם בחיי הנישואין של מיסקו וקנמה שהגיעו לשלב שבו הם אינם מוצאים עוד עניין ותשוקה זה בזה, והם נושאים את עיניהם החוצה; ומתח שקיים גם בשקיעה של התרבות המסורתית והערכים הישנים של יפן וההיפתחות שלה כלפי המערב והחיים המודרניים. יש כאן גם זוג נוסף – אביה המבוגר והאלמן של מיסקו, שמקיים מערכת יחסים עם פילגש/גיישה צעירה, מערכת יחסים שאינה רק גופנית אלא גם רגשית, וככל הנראה, בדרכה שלה, בהחלט מספקת וטובה.

5.
על “איזורי לחות” נראה לי שאני לא רוצה להכביר מילים. בז’אנר הזה של מונולוגים מהווגינה, עשו את זה טוב יותר, חכם יותר ואמפטי יותר גם סוזנה קייסן ב”המצלמה שאמא נתנה לי”, וגם לוסיה אצ’ווריה ב”אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות”.

אני לא זוכרת מתי לאחרונה קראתי כל כך מעט וכל כך לאט. בפראפראזה על פתיחת אחד השירים של קארבר, אני יכולה לומר ש”כבר אוגוסט עכשיו ולא / קראתי ספר טוב כבר שלושה חודשים”. אני יכולה לתלות את האשמה בעונת המלפפונים שהביאה איתה גל של רציחות פשוטות, מופעי ביזאר וסתם דוגמאות מרהיבות של טמטום, ורק מעט מאוד ספרים וחוכמה. אבל האמת היא שזה קודם כל אני. כשאת מתרוצצת ברחובות כמו מוכת שמש, ממסיבת רחוב להופעה להפגנה לעצרת לחגיגה וחוזר חלילה, נשאר לך רק מעט מאוד זמן פנוי – פיזית ובעיקר מנטלית – כדי לקרוא. האמת היא שעד לפני שבוע בערך דווקא נהניתי מקצב הקריאה המואט (והמועט) החדש שלי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מתגעגעת להתכנסות שבקריאה. לאורך הרוח, לשקט, לשלווה. לשבת על הכורסה במרפסת אחר הצהריים ובסופי שבוע ופשוט לקרוא, במקום להתרוצץ כמו משוגעת בכל רחבי העיר.

זה לא שלגמרי לא קראתי, רק שאלה היו ספרים מאכזבים. “המפץ הקטן” של אורי ברבש היה לא טוב, “פצע” של עדי אבלס היה ממש רע, “ספר הפרידות הגדול” של שושי בריינר היה ככה-ככה (ההשוואה המרומזת שלו מצד ההוצאה ל”תיקונים” של ג’ונתן פרנזן יומרנית ומופרכת), ו”זבוב על הפסנתר” של אבי גרפינקל התחיל דווקא נחמד, אבל הסתיים בגימיק. אני לא אוהבת גימיקים בספרות שלי. התחלתי את “תפילה לאוון מיני” של ג’ון אירווינג ולא הצלחתי להתמיד בו. הספר היחידי שבאמת ריתק אותי בכל התקופה האחרונה היה “סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה” של רובר בובר וז’ורז’ פרק. אני תוהה אם זה מקרי שהוא דווקא ספר תעודה. זה קובץ של עדויות, ולצידן צילומים, של ועל מהגרים שעברו בשערי אליס איילנד בשנות העשרה והעשרים של המאה שעברה. פרק מתאר את אליס איילנד לא רק כתחנת מעבר בין העולם הישן (אירופה) לעולם החדש (אמריקה), אלא כמעין לימבו נפשי. מקום שהוא בעצם לא-מקום. נזכרתי שב-1997 לקחתי את המעבורת מ-Battery Park לאליס איילנד ולפסל החירות, אבל לא ירדתי ממנה. נשארתי עליה רק כדי לצפות בהם ממרחק כל הזמן. לא רק בגלל שזה באמת מחזה מרהיב ומרגש, אלא בגלל שיש משהו באליס איילנד ובעיקר בפסל החירות שתמצית ההוויה שלהם הוא דווקא לראות אותם ממול ומנגד, בלי ממש לעלות עליהם. רק לנסות לדמיין איך הרגישו אז אותם חלכאים ונדכאים שהגיעו מיבשת מתפוררת לבית האמיצים וארץ החופשיים, ואחרי מסע ארוך ומטלטל ראו אותם פתאום לנגד העיניים.

ובדיוק כשהתחלתי להתגעגע שוב לקריאה, הגיעה ג’ומפה. וגם הספר שלה הוא על מהגרים והגירה – ליתר דיוק על בני הדור השני להגירה: על יחסיהם עם הוריהם, על הפער והזרות הנמתחים ביניהם משום שההורים הם לנצח זרים ומהגרים בעוד שהילדים הם כבר מקומיים לכל עניין ודבר, ועל הניסיונות לגשר על הפער הזה בגיל מבוגר יותר באמצעות השלמה, קבלה והבנה. יש לי עניין מיוחד בנושא הזה של דור שני להגירה, אבל אצל להירי זה משמש גם כאמצעי לבחון בכלל את הדרך שבה הורים נתפסים בעיני ילדיהם כשהם מתבגרים ונעשים “גדולים” ומבוגרים בעצמם. מעבר לזה, הכתיבה המינורית, המתונה והמאופקת של להירי היא כל מה שהייתי צריכה עכשיו. אני קוראת אותה קצת בכל אחר צהריים וערב, ומרגישה איך אני נרגעת לאט ואוגרת שוב כוחות מכל ההמולה והחום של הקיץ. “לאט, במשורה, בחסד”, אם לצטט משורר אחר.

כשאת יפהפיה דרומית (שם נרדף לדקדנטיות וריקבון מוסרי) שמרגע הולדתך גידלו אותך להיות רק יפה וטיפשה כדי להתחתן עם גבר עשיר ובעל מעמד, בלי שום התייחסות לכישורים או לכישרונות שלך, הרצונות והתשוקות והשאיפות שלך – מה כבר את יכולה להיות בבגרותך? “שיר אלבמה” של ז’יל לרואה לוכד יפה מאוד את הפן הטרגי בחייה ואישיותה של זלדה סאייר פיצג’רלד, את התסכול והזעם של אישה שהיו לה כישרונות ושאיפות ואישיות משל עצמה, אבל שום כלים לממש אותם. חוסר אונים מוליד תסכול ותסכול מוליד זעם ואלה הולידו (כנראה) את הדיכאונות וההתפוררות הנפשית של זלדה. תמיד חיבבתי את הקירבה המילולית – גם בעברית וגם באנגלית – בין דיכוי לדיכאון, בין repression ל-depression. היא היתה אשתו הזוהרת של סופר מבריק, והרומן הגדול שלהם היה כבר מההתחלה שונאים: סיפור אהבה. הוא שדד קטעים שלמים מיומניה, מחייה, מסיגנונה, אבל היא עצמה לא לגמרי הצליחה לממש את האמביציות העצמאיות שלה – במחול, בציור, בכתיבה. לא פלא ששנים אחרי מותה הפכה זלדה לאיקון פמיניסטי. את רוב חייה הבוגרים היא בילתה בבתי חולים למשוגעים, שקועה בהזיות ודימדומים, מסוממת מתרופות וטיפולים חשמליים. היא מתה בשריפה שכילתה את בית החולים האחרון ששהתה בו, ב-10 במרץ 1948, והיא בת 48. נשרפת כמו דמות המכשפה או המשוגעת בעליית הגג כמו בכל הרומנים הגותיים.

* * *

אם יש ספר אחד שאליו אני חוזרת שוב ושוב, אם יש ספר אחד ויחידי שאני צריכה לבחור כאהוב עליי ביותר, זה לבטח “גטסבי הגדול” של סקוט פיצג’רלד. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי בת 16 או 17. אני לא יכולה לספור כמה פעמים חזרתי אליו מאז. העותק שיש לי הוא המהדורה הראשונה של התרגום לעברית, שראתה אור בשנת 1974, שכריכתה לבנה. הדפים כבר נפרדו ונתלשו זה מזה, אבל אני מסרבת לקנות לי עותק חדש. הספר הזה, שאין בו יותר מ-130 עמודים – לא הרבה יותר מנובלה מורחבת – מגלם כל מה שאני מאמינה בו בספרות גדולה. הכתיבה הבהירה, הישירה, השקופה, בלי שום פירוטכניקה ולהטוטים לשוניים. הסגנון המדויק והחף מכל שמץ של סנטימנטליות, אבל מסתיר מתחתיו מערבולות גועשות של רגש. השאלות המוסריות העמוקות ביותר, והטרגיות ביותר, של טוב ורע. ההבנה העמוקה ביותר של העובדה שאיננו יכולים אף פעם לברוח מן העבר שלנו, אבל לנצח אנחנו נושאים עיניים בתקווה, בכיסופים, בערגה, אל העתיד. “גטסבי” בשבילי הוא הרומן הגדול ביותר שנכתב אי פעם.

* * *

רוב החברים של סקוט תיעבו את זלדה, ובראשם ארנסט המינגוויי. זה היה הדדי: היא תיעבה אותו בחזרה וחשבה שהוא מתחזה יומרני נפוח וחסר כל כישרון. היא חשבה שסקוט עולה עליו בהרבה, ובעניין הזה היא כנראה לא טעתה בהרבה. המינגוויי תיעד את חייהם של סקוט וזלדה בפריז בספרו “חגיגה נודדת”, המוקדש לאותה חבורה של גולים אמריקאיים שישבו בעיר האורות בשנות ה-20 של המאה שעברה. Moveable Feast נקרא הספר במקור, ו”חגיגה נודדת” הוא בהחלט תרגום הולם, רק שמישהו בוויקיפדיה בעברית, תחת הערך סקוט פיצג’רלד, החליט לתרגם את Moveable Feast כ”אגרוף המתניע”. מילא הבורות בספרות אמריקאית ובפיצג’רלד והמינגוויי, אבל מישהו לא יודע אנגלית בסיסית ואת ההבדל שבין Feast (חגיגה) ו-Fist (אגרוף). וויקיפדיה, במיוחד בעברית, היא כזאת אנציקלופדיה דילטנטית. למי שסומך עליה מגיע אגרוף מתניע (מה זה בכלל?) באמת.