קטגוריה: פרוזה

אחד הבונוסים המקסימים ביותר כשקונים ספרים ישנים מיד שנייה, זה כשמהספר נופלים פתאום דברים, נגיד פתק בכתב יד, או גזיר עיתון ישן, שהם כמו גלויות מארץ רחוקה או דרישת שלום מהאנשים שהספרים האלה ביקרו אצלם קודם. זה קרה לי לאחרונה פעמיים. הפעם הראשונה היתה כשמתוך העטיפה של התקליט Their Satanic Majesties Request של הרולינג סטונז, שקניתי ב-40 ש”ח בגלריה לספרות, יצאו לא רק תקליט הויניל השחור עצמו, אלא גם שלושה דפים מודפסים ומעטפה צבאית עם צו קריאה למילואים. בדפים שהודפסו במדפסת ביתית היו כמה שירים קצרים, וסיפור אחד בוסרי אבל יפה, של איש צעיר שהשתחרר לא מכבר מהצבא ומרגישים עדיין את תחושות הבלבול והניסיון שלו לעבד חוויות קשות מהצבא ולשכוח את זה וללמוד שוב לחיות ולאהוב. צו המילואים נושא חותמת דואר צבאי סגולה מתאריך 26.1.06, ומשאלון הפרטים האישיים שבתוכו אני יכולה ללמוד את שמו של הכותב, שתאריך הלידה שלו הוא 15.1.83, את הכתובת שבה הוא התגורר בירושלים, את העובדה שבמקור הוא ככל הנראה מכפר סבא, ושבתיכון הוא למד במגמה ריאלית-ביולוגית. יש גם מספר טלפון נייד, אבל מי יודע אם הוא עדיין תקף, כי חשבתי להתקשר אליו ולספר לו על האבידה שנמצאה, אבל אז חשבתי שזה יהיה אולי מביך מדי בשבילו. כי זה כמעט אינטימי, ההצצה הבלתי קרואה ובלתי מתוכננת הזאת לתוך פיסת חיים וחתיכת נפש של אדם צעיר לא מוכר.

אולי אני אכניס את הדפים המודפסים והמכתב הצבאי למעטפה גדולה ואשלח אותה לכתובת בכפר סבא, שהיא ככל הנראה הכתובת הקבועה של הוריו. אני אכתוב לו סליחה על המציצנות-בעל-כורחי ותודה.

במקרה השני נשר מתוך הספר The Way of Zen של אלן ווטס (שתורגם לא מכבר לעברית) שקניתי ב-10 ש”ח בחנות החביבה עליי ברחוב עזה, גזיר עיתון מצהיב באנגלית מה”טיים” של ה-4 בפברואר 1957, ובו הקואן המפורסם על איך נשמע צליל מחיאת כף יד אחת. מכיוון שבדיוק כמה שבועות קודם לכן חשבתי על שאלת הזן הזאת, זה היה קצת כמו דרישת שלום מהיקום וחייכתי לעצמי. כשחשבתי על השאלה הזאת, עלה לי פתאום בראש כתשובה אפשרית המשפט שאיתו חתם פילוסוף זניח אחד, ויטגנשטיין שמו, את המאמר הלוגי-פילוסופי שלו (הטראקטט) משנת 1921: מה שאי אפשר לדבר אודותיו, עליו יש לשתוק. איכשהו, האסוציאציה הזאת לא ממש הפתיעה אותי. באורחות חייו, במנהגיו ובכתיבה הפילוסופית שלו, היה בויטגנשטיין תמיד יותר משמץ של נזיר זן.

לא מצליחה לסיים: את “מהו המה” של דייב אגרס. נתקעתי בעמוד 132, מה שאומר שהבעיה היא אצלי ולא אצל אגרס. אני כנראה לא פנויה רגשית כרגע להתמודד עם זוועות מלחמת האזרחים בסודן. זה קצת מצער אותי, מפני שאגרס עדיין כותב נהדר. אהבתי גם את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” וגם את “עוד תדעו את מהירותנו”. הראשון היה מצחיק מאוד, ומטלטל מאוד, בגלל הפער הבלתי נתפס בין הנושא שלו – ועוד העובדה שהוא אוטוביוגרפי – ובין העובדה שהוא היה פשוט מצחיק. דווקא “עוד תדעו” הוא הקודר והמדכא יותר מבין השניים. גם בו יש התמודדות עם מוות, של חבר קרוב במקרה הזה, אבל הוא כתוב קלסטרופובי והרמטי, קודר ומייאש, סמיך ודחוס וטובעני – בדיוק, כנראה, כפי שדיכאון מרגיש. הקטע של אנשי הציפורים בסוף הוא שובר לב. כמה סבל, כאב ועצב נושא כל אדם על כתפיו במהלך חייו. אני מקווה לחזור ל”מהו המה” מתישהו. בקרוב.

יפה מאוד: משק 54 של גלית וגלעד סליקטר. אח ואחות, הוא מאייר והיא כותבת, שלושה סיפורים קצרים שבשלושתם כרוך הגילוי המסעיר של המין בגיל ההתבגרות עם צילו המאיים של המוות. ארוס ותנטוס. “מציל מחליף” הוא הסיפור הטוב ביותר מבין השלושה.

טוב מאוד: “מוזיאון הכניעה ללא תנאי” של דוברבקה אוגרשיץ’ הקרואטית. דווקא לתחושות התלישות, הפליטות, העקירה והעמידה על קרקע בלתי יציבה אני יכולה להתחבר בקלות רבה עכשיו. מה גם שהספר כתוב לירי, מהורהר ומאופק מאוד, ושזורים בו הדים רחוקים מ”מלאכים בשמי ברלין” של ונדרס. הוא בנוי מפרגמנטים וקטעי טקסטים, שמדגימים יפה את תחושות התלישוּת והעקירוּת. מטבע הדברים יש בו לא מעט עיסוק בשאלות של צילום וזיכרון – כפי שאומר דובר אחד בספר, יש שני סוגים של פליטים או גולים: אלה שנשארו להם צילומים, ואלה שלא. הזכיר לי גם את “מהגרים” של זבאלד

חביב, אבל לא יותר: “אלגנטיות של קיפוד” של מוריאל ברברי. הסאטירה החברתית טובה, וכך גם הפרודיה על הפילוסופיה האקדמית הטכנית והיבשה (הפנומנולוגיה של הוסרל!), אבל סיפור העלילה הוא קצת יותר מדי מתוק ופנטסטי (מלשון פנטזיה). זה כולל גם את פלומה בת ה-13, שהזכירה לי את איניד מ”העולם שבפנים”, בשל היותה חכמה-יותר-מדי-לגילה-ולטובתה-שלה. אבל איניד היתה מקסימה הרבה יותר.

קוראת עכשיו: את “פעם בחיים” של מירי רוזובסקי. אהבתי את קובץ סיפורי הביכורים שלה “כל הדרך הביתה”, ואת הרומן הקודם שלה, “אותה האהבה, כמעט”. דווקא בגלל זה התחלתי את החדש שלה בחשש. אני פוחדת להתאכזב. כרגע, לקראת אמצע הספר, אני יכולה רק להגיד שהוא מאוד גרוסמני. אני חושבת שיש כאן מחווה מאוד מודעת לספרים ולכתיבה של גרוסמן.

מציץ כבר מעבר לו: “מובי דיק” של הרמן מלוויל, בתרגום מוער חדש של גרשון גירון. זה בהנחה שאחרי קרוב ל-500 העמודים של “פעם בחיים” יהיה לי עוד כוח לצלול לרומן האמריקאי הגדול בן 700 העמודים. מזל שאני קוראת למרחקים ארוכים.

אני יודעת שעוד רגע שבוע הספר: רק לפי כמויות הספרים החדשים שרואים אור בשבועות האחרונים. זה מה שסימנתי לעצמי: “טבעות שבתאי” של זבאלד (כי אהבתי מאוד את “מהגרים”); “כך הפכתי לנזירה” של ססר איירה (ולו רק בגלל השם והעטיפה); “מגי קסידי” של קרואק (כי זה קרואק); “חנות הטבק” של פסואה (כי זה פסואה); “עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש” של נרודה (כי זה נרודה. ובתרגום של טל ניצן); “המפץ הקטן” של בני ברבש (כי “מיי פירסט סוני” שבר לי את הלב לפני הרבה שנים. אבל חייבים להגיד פעם אחת ולתמיד שהעטיפות של הספריה החדשה הן בין הדברים המכוערים ביותר שקיימים בעולם); “ספר הפרידות” של שושי בריינר (כי אהבתי את קובץ הסיפורים הקודם שלה); “פרספוליס 2” של מרג’אן סטראפי (קראתי כמעט את כל הספרים שלה – נובלות גרפיות – באנגלית, ואף ראיתי את הסרט – באנימציה – בסינמטק, אבל זה ממש לא ימנע ממני לקנות את זה). אני מקצצת בכל מיני הוצאות וסעיפים תקציביים, אבל בשום פנים ואופן אני לא מסוגלת להפסיק לקנות ספרים.

“אוכל בעמידה” של אסף גברון הוא בעיניי המשך ישיר לשני פרוייקטים שנעשו כאן לאחרונה, של שיחזור ותיעוד היסטורי מקומי (ושניהם בעצמם קשורים קשר הדוק זה לזה): תערוכת הצילומים שהוצגה באוגנדה לפני שישה חודשים, של להקות השוליים הירושלמיות שפעלו בפרגוד בסוף שנות השמונים; ואתר הביקורות של יורם בר ז”ל שכתב פחות או יותר על אותן להקות, באותו הזמן, בעיתון “כל העיר”. זה לא מקרי בעיניי שהצורך לתעד ולשמר עולה דווקא עכשיו, על רקע התסיסה והפריחה התרבותית שמתרחשות עכשיו בעיר. קודם כל, יש איזה עניין ליצור המשכיות ורצף – זו תפיסה היסטוריציסטית שמבינה שדברים לא צומחים פתאום יש מאין, אלא שתמיד יש המשכיות ורצף, תמיד היו וקרו פה דברים, גם אם במחתרת וגם אם מתחת לפני השטח. שנית, אחרי שנים של תחושת ואקום יש צורך למלא, כנראה, ולו גם ברטרוספקטיבה, את הפערים החסרים. ובעיקר, יש פה איזה צורך, בעיניי, לנכס מחדש את גיבורי התרבות המקומיים שצמחו בעיר, ופעלו ויצרו כאן לפני שעזבו ועקרו לתל אביב. אחרי שנים רבות שתל אביב ניזונה, למעשה, מהרבה כוחות יוצרים שפעלו בירושלים – נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, הכתיבה המקומונית, ולעזאזל, אפילו את שינקין המציאו ירושלמים – יש בעיניי איזה ניסיון חשוב לנכס בחזרה את הפעילות היצירתית שהתרחשה כאן, לנסח ולמפות אותה, ולטעון להכרה שתמיד היתה כל כך חסרה.

(כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי תמיד את “המבנה של מהפכות מדעיות” של תומס קון ומושג הפרדיגמות שלו: לא רק ששתי פרדיגמות אינן יכולות לנהל דיאלוג ביניהן מפני שתפיסת העולם והטרמינולוגיה שלהן אחרות לגמרי, אלא שבדיוק מהסיבה הזאת הן אינן מתיישבות ביחד, אינן יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, וחשוב מכל: הן מנהלות ביניהן, בגלוי או בסמוי, מאבק על הגמוניה. ככה גם ירושלים ותל אביב. אבל תל אביב לא היתה מתקיימת בלי ירושלים – בעיקר בלי ההגירה הירושלמית של אותם כוחות יצירתיים אליה; לעומת זאת ירושלים ממשיכה להתקיים בלי תל אביב. היא מצמיחה ומייצרת יוצרים חדשים, ואז מייצאת אותם. אבל כל זה במאמר מוסגר)

“אוכל בעמידה” הוא אוסף טורי ביקורות המזון המהיר שכתב אסף גברון במקומון “כל העיר” (ז”ל) בשנתיים שבין אפריל 1995 ומרץ 1997. הדבר הראשון שעשיתי, ואני חושבת שכל מי שחי כאן בעיר בשנות התשעים יעשה, זה לעבור קודם על הספר ברפרוף מהיר, ולעשות “וי” בראש ליד כל מקום שגברון אכל בו וכתב עליו: זה נסגר, זה נשאר, זה – מי שמע עליו בכלל, וזה כבר אתר מיתולוגי שיישאר בעיר לנצח נצחים. דוגמאות: פיצה עמי ז”ל (היתה ברח’ ההסתדרות), החגיגה של באבט בעמק רפאים (עברה מאז לפחות שלוש פעמים, כולל המעבר האחרון מערבה מכאן), ההתרגשות סביב פתיחת מקדונלדס וארומה, רחמו, פינתי, הפלאפל התימני ברח’ הנביאים, פלאפל קדוש, פלאפל מושיקו, סטייקיית חצות, המזנון במשרד הרישוי, מזנון אסתר, מזנון מוסא ועוד ועוד.

הספר הזה הוא הפחד ותיעוב של השווארמיות הירושלמיות, מסע ללב המאפליה של הפלאפליות, הסחי והטינופת של מזללות הבורגרים והבורקס, הבאגטים והתאילנדי המוקפץ (מי זוכר) ושאר כוכי העמבה והטחינה. מגובה בסייד-קיק בדמות “הכתב לענייני תהליך השלום שקרס” (הלל כהן), גברון מנפק טור אחרי טור שהוא חומצי, מצחיק, מושחז ופוקח עיניים. ההקדמה שלו, וההקדמה של איתמר ויינר מאוגנדה להקדמה שלו, הן לא פחות ממעולות. מסתבר שהרבה לפני שמורגן ספרלוק אכל בגדול במקדונלדס, והרבה לפני שאריק שלוסר התחקה על שורשי אומת המזון המהיר, גברון חירף את נפשו ואת קיבתו כדי לשרוד את הצרבת (וגרוע מזה) ולכתוב על כל המקומות האפרוריים (במקרה הטוב) והמגעילים (במקרה השכיח) שמציעים אוכל בעמידה (זה נשמע מגונה לא במקרה). אלא שבניגוד למקומות עצמם, ולאוכל שהם מציעים, הטורים כתובים נהדר.

שורה תחתונה: צרבת. של נוסטלגיה.

אחרי רצף של פרוזה ישראלית – יצא לי עוד לקרוא גם את “לימסול“ של ישי שריד שהוא לא רע – מצאתי את עצמי חוזרת יום אחד הביתה עם שלושה ספרים לטינו-אמריקאיים: עם “זמר הטנגו” של טומאס אלוי מרטינס הארגנטינאי, עם “אדיוס, המינגוויי” של ליאונרדו פדורה הקובני, ועם “אלף ואחת מיתות” של סרחיו רמירס הניקרגואני. את זה האחרון עוד לא קראתי, אבל את שני הראשונים חיבבתי מאוד. לא קשה לנחש שספרים שעוסקים בספרות ימצאו אצלי אוזן קשבת. מעניין גם ששני הספרים האלה כרוכים לא רק באהבה לסופר מסוים, אלא גם באהבה למקום מסוים. במקרה של “זמר הטנגו“ מדובר במחווה לבורחס ובאהבה גדולה לבואנוס איירס, ובמקרה של “אדיוס, המינגוויי“ – טוב, ברור שמדובר בהמינגוויי ובקובה. מעניין גם שבשניהם העלילה היא כמו-בלשית, רק שב”אדיוס, המינגוויי” מדובר בעלילה בלשית סטנדרטית, כמעט אגבית ובסופו של דבר שולית, ואילו ב”זמר הטנגו” מדובר בעלילה בלשית שהיא אינטלקטואלית: הניסיון לפענח ולמפות את ההיסטוריה הסודית של בואנוס איירס בשנים האפלות של הדיקטטורה הצבאית. מהבחינה הזאת הזכיר לי “זמר הטנגו” את “כוכב רחוק” של רוברטו בולניו שקראתי לא מזמן; ומבחינה אחרת, זו של הביבליופיליה – שלא להגיד ביבלויומניה – הוא הזכיר לי את “בית הנייר“ של קרלוס מריה דומינגס הארגנטינאי/אורוגוואיני.

“אדיוס, המינגווי” הוא ספר קליל ומשעשע יותר, שהחידה האמיתית שהוא מנסה לפתור היא דמותו המורכבת של הסופר האמריקאי הגדול. זה לא סוד היום שהמינגוויי אכן היה סופר גדול, אבל כאדם הוא היה קשה מאוד, בלשון המעטה. במיוחד לקרובים אליו ביותר – נשותיו, ילדיו, חבריו ועמיתיו הסופרים. אבל לקובנים שמורה עד היום פינה חמה בלב להמינגוויי. במיוחד לדייגים ולאיכרים שבקרבם חי בין השנים 1939 – 1959. המינגוויי הניח לראשונה את רגלו על אדמת קובה כבר ב-1928, אבל רק לאחר התפוררות נישואיו השניים ב-1939 הוא עבר להשתקע סופית באי שטוף השמש והרום. בעשרים השנים שהוא חי בחווה/אחוזה כפרית שלו בפאתי הוואנה, המינגוויי העסיק עובדים קובנים לא מעטים – גננים, טבחים, מנהלי משק בית, דייגים וכו’. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על המינגוויי הבעל והאב והחבר, אבל מסתבר שכמעביד הוא היה נדיב מאוד – הוא שילם ברוחב לב וביד נדיבה, והוא היה הוגן מאוד, אנושי מאוד וקשוב לכל המקומיים שעבדו אצלו. מהבחינה הזו עשרים השנים שהמינגוויי עשה בקובה לא היו סתם ניצול ועושק של סופר אמריקאי לבן קולוניאליסטי, ומסתבר שהקובנים מכירים לו תודה על כך עד היום. גם כשבשאר העולם המערבי הלבן נעשה אופנתי מאוד לעקם כלפיו את האף.

המינגוויי עזב את קובה ב-1958 כשהזיקנה כבר איכלה בו בכל פה ובריאותו הלכה והתרופפה – בריאותו הגופנית, כתוצאה משנים ארוכות של חיים אינטנסיביים ושתייה אינטנסיבית לא פחות, אבל בעיקר בריאותו הנפשית. הדיכאון שלקה בו גרם לו לבושה גדולה. לא בטוח שהעזיבה של קובה – ועוד לטובת איידהו(!) – לא העמיקה דווקא את הדיכאון שלו והאיצה את סופו מידי עצמו ב-1961. אבל מי יכול לדעת.

הדבר הראשון שעולה לי בראש בקשר ל“אלנבי“ של גדי טאוב זה שהוא כתוב ברזולוציה גבוהה. על גב העטיפה שלו מצויין שהספר נכתב ב”עין ריאליסטית”, אבל בגלל הרזולוציה הגבוהה שלו מדויק יותר בעיניי להגדיר את הספר כהיפר-ריאליסטי. זה לא לגמרי אותו דבר. “דופק” של יניב איצקוביץ, שבקטעים מסויימים “אלנבי” הזכיר לי אותו, הוא ריאליסטי, אבל בגלל ש”אלנבי” מתמקד אך ורק במקטע מצומצם מאוד, הוא היפר-ריאליסטי (אני גם חושבת ש”דופק” הוא ספר טוב יותר מ”אלנבי”, אבל פה זה לא ספורט תחרותי).

ברור לי לגמרי שהגודש והעומס של הספר הוא מכוון לגמרי. הגודש של תיאורי החשפנות והסקס, הגודש של הסמים והאלימות, הגודש של צלצולי הטלפונים הסלולריים, אפילו העובדה השולית-לכאורה שבכל פעם שמישהו בספר אוכל הוא לא אוכל אלא “טורף”, בניסוח של טאוב – כולם אכן מצליחים להעביר את האפקט של חיים בנתיב המהיר: חיים של עודפוּת, ראוותנות, חזירוּת. זה מיקרוקוסמוס של חברת ראווה, תרבות צריכה, תרבות מהירה, סקס כמטבע עובר לסוחר, חמדנות ואלימות. אבל למרות שברור לי שהגודש והעודפוּת הללו הם מכוונים, עדיין הייתי מקצצת בכמה מהדמויות ובכמה ממערכות היחסים בספר. הדמות של עידו ומערכת היחסים שלו עם סטפני מיותרים ולא מוסיפים שום דבר מעבר לסיפורי מערכות היחסים בין אריק ומיקה ובין ערן ונוקי. על הדמות של סטפני הייתי דווקא שומרת, אבל אפשר בקלות לאחד אותה עם חשפנית אחרת בסיפור, ניקול למשל. זה נשמע טכני, וזה אולי באמת ככה, אבל זה היה הופך את הספר לטוב יותר בעיניי ואולי מאפשר לדמויות הראשיות לקבל גם קצת יותר נפח. הן קצת פלקטיות ושטוחות, גם אם נעשה ניסיון לתת להן היסטוריה וביוגרפיה. לי אישית גם מפריע שככל שהסיפור מתקדם לקראת סופו הוא הופך ליותר ויותר ספר מתח ואקשן, כי לא נראה לי שטוב לסיפור כזה שהוא הופך להיות מותחן.

אבל בסופו של דבר כל זה לא לגמרי משנה. ממילא אני חושבת שהדמות הראשית בסיפור היא מדינת ישראל, או ליתר דיוק החברה הישראלית, בתחילת שנות האלפיים. דמותה כפי שהיא משורטטת בספר וכפי שהיא עולה ממנו היא של זונה. פרוצה. החברה הישראלית היא פרוצה תרתי משמע: היא גם פרוצה במובן המילולי, של חברה נעדרת גבולות, חברה שכל הגבולות והמחסומים בה נפרצו וטושטשו; והיא גם פרוצה במובן המוסרי. זונה מפושקת רגליים, מסוממת, מטורפת, בלי הכרה, סוגדת ומתמסרת בקלות לכל מי שיש לו כסף. הרבה כסף.

אחד הדברים המעניינים שקרו לי לאורך הקריאה באלנבי ככל שהוא התקדם לקראת סופו, זה שלאט-לאט דווקא תיאורי הזיונים – הארדקור כולם – הפכו להיות בעיניי מזוקקים יותר ויותר, נקיים יותר ויותר, טהורים יותר ויותר. דווקא על רקע כל הטינופת והסחי שמסביב – הניצול, ההשפלה, האלימות, החמדנות, האונס, גילוי עריות – הגרעין הקשה של הזיונים הפך להיות לגמרי צלול. ופתאום הבנתי שלפעמים, בניגוד גמור למה שאנחנו אוהבים לחשוב, דווקא הגוף שלנו, על כל הצרכים שלו, כולל כל ההפרשות והנוזלים שלו, כל הדחפים והתשוקות והרצונות שלו, כל העונג וההנאה והכאב והסבל שלו – הוא לגמרי טהור. הוא מה שהוא. זו דווקא הנשמה שלנו שהיא לעיתים קרובות חתיכת בתזונה מטונפת. מטונפת, מניפולטיבית, מסוכסכת, מניאקית. אבל הגוף שלנו (והמיניות שלנו) – זה שלעיתים קרובות הוא מבוזה, מוכחש, מבויש ומודחק – דווקא הוא הכי נקי והכי טהור.

לפני מיליון וחצי שנה ראיתי סרט של אלן רודולף שנקרא בתרגום לעברית “אהבה במעקב” (Love at Large, במקור). אחד הדברים שנחקקו לי ממנו בזיכרון זה משהו שמישהו שם אומר למישהי, על זה שסימן ההיכר של האוהב זה שהוא מחכה. תמיד מחכה. יש יותר מדמות אחת שמחכה בספר “זה שמחכה“ של יותם טולוב, והן מחכות לדברים שונים, באופנים שונים, בגלל אהבות שונות, ולא תמיד הציפייה מסתיימת בטוב.

אבל זה לא (רק) ספר עצוב. הוא גם מצחיק, ורגיש מאוד, וחכם מאוד, ובעיקר מחובר מאוד לשפה העברית ולזהות הישראלית. הוא מחבר ביחד שני נושאים שכל אחד מהם כשלעצמו הוא כבד משקל וראוי לסיפור בפני עצמו: הנושא של התבגרות והנושא של הגירה. כל אחד מהמעברים האלה לבדו הוא לא פשוט, בלשון המעטה. ביחד הם יוצרים פלונטר לא קטן, ובדיוק בצומת הזאת, שמעלה שאלות של זהות, הזדהות, שפה, משפחה, יחסים, תפיסות שונות של העולם – נטוע הסיפור של טולוב. או, למעשה, הסיפור של זיזי (כינוי חיבה לרז) בן העשר, שמגיע יחד עם הוריו ל”שליחות” בבוסטון באמצע-סוף שנות השמונים. מבחינת המורכבות של הסיפור – גם ברובד העלילתי, גם מבחינת עיצוב הדמויות, ומעל לכל במעשים המגוונים שטולוב מבצע בשפה – כמעט קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים. יש משהו מרגש ממש בספר הזה של טולוב ובהישג הזה שלו. הוא יפה מאוד וראוי מאוד, כולל הכניסה לנעליים הגדולות של דויד גרוסמן ומומיק שלו מ”עיין ערך: אהבה”.

זה לא הספר הראשון בשנה-שנתיים האחרונות שנכתב מנקודת מבט של ילד שנמצא עם הוריו בשהות בחו”ל. יצא לי לקרוא בשנה וחצי האחרונות את “על אודות יונתן” של איתי בן-אליעזר ואת “אצלנו עכשיו בוקר” של דאה הדר. ברור שלמרות הנושא הדומה לכל אחד מהם יש סיפור אחר וקול אחר. אבל ביחד הם מרכיבים תמונה מרתקת, שאומרת לא מעט דברים דווקא על הדבר הזה שנקרא “ישראליות”, או זהות ישראלית, על כל הקונפליקטים שהיא מגלמת בתוכה, וגם, מה זה “ילדוּת ישראלית”, איך זה להיות ילד ואיך זה לגדול במקום המטורף הזה. בכלל, מנקודת המבט הפרטית שלי כחובבת קריאה, אני חושבת שהמקום הקטן והעצבני והרותח הזה שנקרא ישראל, שמהרבה בחינות הוא לחלוטין מטורף בבעיות שלו, במצוקות שלו, בשסעים שלו, בשיגעונות שלו – מניב בשנים האחרונות יבול ספרותי מעורר השתאות בהיקף היצירתי שלו, בפרץ האנרגיות שלו, בריבוי הקולות והגוונים שלו. ואני מדברת כרגע רק על הדור החדש והצעיר של סופרים ישראלים, בלי להתייחס בכלל לקאנון הספרותי הישן והוותיק. זה די מדהים מה שקורה כאן לאחרונה מבחינה ספרותית, באמת.

(אני נמצאת עכשיו עמוק בתוך הקריאה של “אלנבי” של גדי טאוב, והוא לגמרי מחזק את התחושות האלה שלי)

* * *

רציתי, באמת שרציתי, לאהוב את הספר של יובל אלבשן “תמיד פלורה“ בלי שום סייג ובלי “אבל”. מפני שהלב של אלבשן נמצא לגמרי במקום הנכון. אבל – הנה ה”אבל” – הבעיה של יצירות ספרותיות שמשלבות גם אג’נדה חברתית היא שהצרכים של השתיים לא רק שלא תמיד חופפים, אלא שלעיתים קרובות אף מתנגשים ומוציאים זה את זה. מפני שאג’נדה חברתית היא דבר ברור וחד-משמעי, נחרץ ונוקט עמדה, בעוד שספרות טובה היא לעיתים קרובות ההיפך הגמור: היא רב-משמעית, רבת-רבדים, פתוחה לקריאות ופרשנויות שונות, ולא תמיד נוקטת שיפוט מוסרי. וכשידה של האג’נדה החברתית על העליונה, היצירה הספרותית נפגמת. אהבתי את הדמות של פלורה, אחותו האהובה של האב – את היותה אם חד-הורית, את הרגישויות החברתיות, הפוליטיות, האינטלקטואליות והפמיניסטיות שלה – אבל לפעמים זה לא מספיק. בכל זאת, אם לבחור פרק אחד מהספר שיכול לעמוד כמסה שלמה ומרגשת בפני עצמה, גם מבחינה ספרותית וגם מבחינה חברתית, הרי שזה הסיפור השישי ששמו אומר הכל: “פועלי הצדק של אברג’יל”. ומי שזקוק לתזכורת מיהו אברג’יל, הנה: כאן וכאן.

האמת היא ש”תמיד פלורה” הזכיר לי גם את “פנים צרובי חמה“ של שמעון אדף, שקראתי לפני כחצי שנה. באופן מפתיע בשני הספרים שמה המקורי של הגיבורה המזרחית הוא פלורה, רק שאצל אדף היא משנה אותו לאורי, ואצל אלבשן היא משנה אותו לאלה. באופן עוד יותר מפתיע, שתיהן מתחתנות עם גבר אשכנזי ששמו ברק. אין לי מושג מה זה אומר והאם זה מקרי או לא. כך או כך, הבעיה בספר של אדף, שמורכב למעשה משני סיפורים שיכולים להיקרא גם כל אחד בנפרד, היא שבעוד שהסיפור הראשון, 12, המספר על ילדותה והתבגרותה של אורי בנתיבות של שנות השמונים, הוא מצוין ומרגש ונוגע מאוד ללב, הסיפור השני, 32, על אורי בת ה-32, שהיא כעת נשואה ואם לבת, חיה בתל אביב ועוסקת בכתיבה, הוא סיפור צפוי מדי, הרבה פחות מעניין, ויש בו משהו קצת מזוייף והרבה פחות אמיתי ונוגע מהסיפור הראשון. וזה חבל. אני הייתי מסתפקת בסיפור הראשון כנובלה שעומדת לגמרי בזכות עצמה.

לא היה לי חשק ללכת הבוקר לעבודה, וגם לא היה שום דבר חשוב שחייב את נוכחותי שם היום. חיכיתי עד שבע וחצי והתקשרתי להודיע שאני לא מרגישה טוב ואני נשארת בבית. נזכרתי בשיר הזה של קארבר:
התעוררתי הבוקר עם / תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום / ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה. // אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון. / ונכנעתי. / הפקדתי את עצמי לחלוטין / בידי הבוקר הגשום הזה. //
(“גשם”, תרגום: עוזי וייל)
חזרתי למיטה וישנתי עד שתים עשרה. קמתי והכנתי קפה וחביתה. שמעתי את Okkervil River, הכנתי כוס תה וישבתי לכתוב. קינאתי בצ’רלס בוקובסקי על זה שג’ון מרטין סיפק לו מלגת קיום חודשית (וייסד בשבילו הוצאת ספרים) רק כדי שהוא יישב ויכתוב. אני לא סופרת ואף אחד לא ישלם לי משכורת חודשית רק בשביל שאני אשב ואכתוב. כותבים כמוני יש אלף בשקל, ואף אחד לא ממש עושה כסף מכתיבה לאינטרנט. הרבה אנשים מחפשים “מודלים עסקיים” ואיך לעשות כסף מכתיבה לאינטרנט, אבל אני בכלל לא בטוחה שצריך לעשות כסף מכתיבה באינטרנט. מצחיק אותי שאנשים לא מעלים בדעתם שאולי אין לאינטרנט מודל רווחי. שאולי יש דברים שלא יכולים ולא צריכים להימכר ולהיקנות בכסף. שיש דברים שצריכים להיות חופשיים. כמו מילים כתובות, למשל. אבל תגידי את זה לאנשים שמחפשים “מודלים עסקיים” לאינטרנט והם יסתכלו עלייך כאילו ירקת על אמא שלהם. ובמובן מסוים זה מה שעשית – חיללת את קודש הקודשים הקפיטליסטי שלהם. אמרת שיש דברים שיכולים וצריכים להיות בחינם. שלא הכל סחיר ומכיר וניתן לתשלום בכסף. Fugazi, להקה אמריקאית שאני מעריצה את היושר המוסרי חסר הפשרות שלה, כבר כתבו פעם:
Never mind what’s been selling / it’s what you’re buying / and receiving undefiled

גמרתי לקרוא את “חבורת העינב“ של ג’ון פאנטה. אני לגמרי מבינה מה בוקובסקי מצא אצלו ולמה הוא הושפע ממנו כל כך. הסיפור של נער שגדל בצילו של אב פשוט, קשה-יום, אלכוהוליסט ואלים, ונמלט מגורל דומה מפני שהוא מוצא את ייעודו בכתיבה – בהתחלה בכתיבת ספרים ואחר-כך בכתיבת תסריטים – ובמקביל מוצא גם נחמה בטיפה המרה (כי לברוח לגמרי מהגורל אי אפשר) וגאולה דווקא בביבים ובחצרות האחוריות של לוס אנג’לס – יש הרבה קווים מקבילים בין הביוגרפיה של פאנטה לביוגרפיה של בוקובסקי. אני אישית חושבת שהתלמיד עולה על רבו, ובוקובסקי יותר מעניין ויותר מורכב ומגוון מפאנטה. כמעט כל הספרים של פאנטה הם וריאציות על אותו נושא, וברובם מככב האלטר-אגו שלו, ארתורו בנדיני. גם בגלל זה אני חושבת שמבין שני הרומנים המרכיבים את הספר הזה שיצא סופסוף בעברית – קדם לו אמנם “שאל את האבק” בהוצאת אסטרולוג, אבל זו הוצאה מחורבנת, הם הדביקו לו עטיפה מזעזעת, ובכל מקרה כמעט לא ניתן להשיג אותו היום בשום חנות ספרים – “חבורת העינב” טוב יותר מ”חלומות בבאנקר היל”. בעיקר בגלל שב”חבורת העינב” פאנטה נוגע בלב ליבה של הדרמה והטרגדיה האישית של חייו: היחסים עם אביו, ההתמכרות לטיפה המרה והחורבן שהיא מביאה עמה, מוות, פרידה, השלמה.

השם “חבורת העינב” מרמז כמובן לטיפה המרה. כתבתי כבר פעם על זה שמדהים שהחבורה האלכוהולית שמהווה את עמוד השדרה של הספרות האמריקאית (והעולמית) במאה ה-20 כתבה את הפרוזה הפיכחת והיבשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שזה מקרי. הו, חבורת העינב: סקוט פיצג’רלד, ארנסט המינגוויי, ג’ק לונדון, ג’ון סטיינבק, וויליאם פוקנר, ג’ון צ’יבר, ג’ון פאנטה, ג’ק קרואק, טרומן קפוטה, צ’רלס בוקובסקי, ריימונד צ’נדלר, ריימונד קארבר. מעניין איך הם חוליות בשרשרת שבה כל אחד מהם השפיע על השני, הבא בתורו. המינגוויי השפיע על פאנטה, פאנטה השפיע על בוקובסקי, בוקובסקי השפיע על קארבר, ואחרי קארבר נראה לי שכבר אי אפשר היה לקחת את צורת הכתיבה הזאת הלאה בלי להפוך אותה למניירה או פרודיה. בגלל זה אחרי קארבר אפשר לראות שהספרות האמריקאית משנה סגנון, והקולות הבולטים בה היום הם של סופרים כמו פול אוסטר, מייקל שייבון, תומס פינצ’ון, דייב אגרס.*

כתבתי גם פעם כמה מעט מוכר היום ג’ון צ’יבר לקורא בשפה העברית. אם צ’יבר לא מספיק ידוע, הרי ששמו של פאנטה היה שמור בכלל ליודעי ח”ן. מזמן כבר הגיע הזמן לתרגם אותו לעברית (ועכשיו צריך רק לשחרר את הזכויות ל”שאל את האבק” מידיה של הוצאת אסטרולוג). ומי בכלל יודע שיהלי סובול תירגם לעברית לפני כמה שנים את ספרו של דן פאנטה, בנו של ג’ון פאנטה, שנקרא “כסף קטן“? הנה עוד ספר בדיוני שמבוסס לחלוטין על אוטוביוגרפיה אישית, שעיקרה החיים בצלו של אב אלכוהוליסט והניסיון לברוח מגורל דומה באמצעות הכתיבה. אי אפשר להימלט מהגורל. ואם מישהו רוצה לחפש את הסופר האמריקאי הבא שעדיין לא מוכר לציבור הרחב בארץ, שינסה למצוא את שרווד אנדרסון ואת “ווינסבורג, אוהיו” שלו, שתירגם את זה יפה אהרון אמיר ב-1959(!) בהוצאת עם עובד.

אני מתחילה לקרוא עכשיו את “הדרך” של קורמאק מקארתי. כבר העמוד הראשון בפרוזה הקשוחה שלו פועל עליי כמו אגרוף בפרצוף. זה כל כך מרוכז שבכלל לא בטוח שזו פרוזה. זה נשמע לי יותר כמו פואמה. אבל אני אצטרך לקרוא את זה עוד.

* הפוסט הזה נשמע לי כמו ניימדרופינג וטור רכילות. זה בסדר, כנראה. טרומן קפוטה כתב פעם שכל הספרות היא רכילות. אני חושבת שכל מה שאני מנסה לומר שהוא שלמרות שלא עמדתי אף פעם על גדת הנהר באיידהו שלידו המינגוויי פוצץ את הראש, לספרות האמריקאית היתה השפעה גדולה על דרכי החשיבה והכתיבה שלי.

עד סוף הפרק הראשון של “ואז הגענו לסוף“ של ג’ושוע פריס (Joshua Ferris) כבר ירד לי האסימון את מי מזכירה לי הכתיבה השוצפת-קוצפת שלו: את דייב אגרס ו”יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה”. אמנם אין דמיון בין נושאי הכתיבה שלהם, אבל יש משהו שמשותף לשניהם בסגנון הכתיבה המאני-דפרסיבי. זה מאני-דפרסיבי מפני שככל שפריס (ואגרס) כותב מצחיק יותר כך זה מדכא יותר, וככל שזה מדכא יותר ככה זה מצחיק יותר. לא להאמין כמה שהספר הזה מצחיק ומדכא בעת ובעונה אחת. לא להאמין כמה הוא זדוני, מושחז ומרושע. רק האמת כשהיא מוטחת ככה ישר בפרצוף יכולה להיות מרושעת כל-כך, חסרת רחמים כל-כך, חומצית וחריפה כמו אקונומיקה, ובאותה נשימה גם מצחיקה.

רק שהעניין עם המצחיקה הזה, ועם הכלכלה הקפיטליסטית ועולם העבודה התאגידי, הוא שהבדיחה הזאת היא כבר מזמן על חשבוננו. כולנו. גם מי שחושב שהוא לא עובד בתאגיד, שיחשוב שוב. התרבות התאגידית חילחלה כל כך עמוק והתפשטה לכל כך הרבה מקומות, שגם מקומות עבודה שאינם מוגדרים ממש כתאגידים אימצו בשנים האחרונות תרבות ניהול תאגידית. אני יודעת את זה, כי אני עובדת באירגון כזה. זה היה מצחיק, אלמלא זה היה עצוב: מפני שהאירגון שאני עובדת בו שייך למגזר השלישי, הוא אירגון ללא כוונת רווח, הוא קרוב בכלל לתחום של פילנתרופיה, ובכל זאת, תרבות העבודה בו היא תאגידית. החל מקודים של לבוש והתנהגות וכלה בשימוש בשפה ובז’רגון התאגידי – מיצוב, מינוף, מיתוג, תודעת שירות, חוויית לקוח, ושאר מילים מהסוג הזה שבכל פעם שאני שומעת אותן בא לי להקיא.

(בכלל, אין צמד מילים תאגידי יותר מ”תרבות אירגונית”. פעם, ולמען האמת זה היה עד לא כל-כך מזמן, לאנשים היתה עבודה, פרנסה, בטחון תעסוקתי, פנסיה, זכויות סוציאליות, אבל לא היתה להם שום “תרבות אירגונית”. היום לפחות ופחות אנשים יש עבודה, פרנסה, בטחון תעסוקתי, פנסיה וזכויות סוציאליות, אבל “תרבות אירגונית” יש בשפע. כמו זבל. מעניין למה נראה לי שזה קשור)

במילים אחרות, פריס כותב אמנם על משרד פירסום גדול, ומשרדי פירסום ומדיה הם לבטח הדוגמה המובהקת והמתועבת ביותר של תאגידים קפיטליסטיים, אבל אני בספק אם יש הרבה אנשים שחיים ועובדים כיום בתרבות המערבית/גלובלית שהסצינות בספר יהיו זרות להם: התחרותיות הסמויה והלא סמויה, היחסים הגועליים-במסווה-של-נחמדות בין העובדים ובין העובדים להנהלה, העובדה שלמעשה אין הרבה עבודה ממשית למלא בה כל כך הרבה שעות והשיעמום והניסיון להעמיד פני עסוקים וחשובים כל הזמן, הגניבות הקטנות, הישיבות הלא נחוצות, החרדה והדיכאון (כמעט כל הדמויות אצל פריס חיות על פרוזק וזולופט, וכולם שותים הרבה יותר מדי בסופישבוע), ההשלכות של כל זה על החיים האישיים – זה בהנחה שיש למישהו “חיים אישיים”, ובעיקר: האופן שבו עבודה בתאגיד שואבת מאדם את כל האנושיות שלו, מוצצת את כל האנרגיה שלו, מצמיתה כל זיק וניצוץ של חדוות חיים שאי פעם היתה בו, ומשמידה את הרצון שלו לחיות.

אני מקנאה באנשים שעובדים בעבודה שהיא באמת משמעותית – משמעותית להם, לחיים שלהם, לאישיות ולאופי שלהם, משמעותית לסביבה שלהם ומשפיעה לחיוב על חייהם של אנשים שהעבודה שלהם נוגעת בהם. יש לי פחות או יותר עוד חמש-עשרה שנה עד היציאה לפנסיה – בהנחה שבכלל תהיה לי פנסיה, ובהנחה שאני אחיה עד אז; מעניין אם אני אשבר קודם ואמצא עבודה אחרת, או שהתרבות התאגידית תשתנה בשנים הקרובות ותושלך סופסוף לפח האשפה של ההיסטוריה, שם מקומה הראוי לצידם של העבדות, העושק, הניצול והקיפוח. איכשהו התשובה די ברורה לי. בינתיים אפשר רק לצחוק. ולבכות. וממילא מי יודע עוד כמה זמן בכלל יהיה לי – ולרבים אחרים – מקום עבודה.

קודם כל התרגום: התרגום של עילי הלפרן ל“חוף לובייבו“ של מיכאל ויטקובסקי מעולה, מפני שהא מצליח לשמר ולהעביר את הנגינה והאינטונציה של השפה הפולנית, ואפשר ממש לשמוע מתוכו באופן חי וצבעוני את השפה האוחצ’ית-פולנית (ביותר ממובן אחד). אפילו המילה “אוחצ’ה” נשמעת פתאום כמו מילה בפולנית – אחרי הכל השפה הפולנית משופעת בצלילי צ’ (ch), ז’ (zh) ו-ש (sh).

הספר הזה פשוט מעולה. ויטקובסקי משחזר ומתעד את חיי הקהילה האוחצ’ית של וורוצלב בשנות השמונים של המאה הקודמת, כלומר בשנים שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי. בהקשר הזה של תיעוד, חייבים כמובן לזכור שמדובר ביצירה ספרותית – כמה מזה אכן “אמיתי” ו”נכון” וכמה מזה מוגזם, מקושט, מומצא ומפונטז כיד הדימיון הטובה על האוחצ’ות הדוברות בספר ועל ויטקובסקי עצמו – זה נתון לשיפוטו והכרעתו של הקורא. בכל מקרה התוצאה היא מהממת, מצחיקה, מעציבה, מכמירה, מטלטלת, שוב מצחיקה, ופוקחת עיניים.

שנות השמונים מעברו השני של מסך הברזל היו שנים של עוני ודלות לכלל האוכלוסיה, ועל אחת כמה וכמה לאוחצ’ות שחיו רק כפסע מעל חיי רחוב. הן אמנם לא היו ממש מחוסרות-בית ולא תמיד עסקו בזנות, אבל חייהן היו חיים של שוטטות לילית, שידול ופיתוי בגנים ופארקים ציבוריים, בתחנות הרכבת, בבסיסים צבאיים, בחניוני משאיות ובשולי העיר. אלה לא חיים קלים, בלשון המעטה. האירוניה היא שבעת שויטקובסקי “מראיין” אותן, והן כבר אוחצ’ות מזדקנות בשנות ה-50 וה-60 לחייהן, הן מסתכלות אחורנית בערגה ומתגעגעות אל החיים האלה. הן דוחות מכל וכל את החיים הנוחים שהעידן הנוכחי מזמן להומוסקסואלים: אינטרנט, ברים אופנתיים, מכוני כושר, קבלה וסובלנות (לפחות למראית עין) מצד החברה כולה. קיום כזה, נעדר סכנות וחיים-על-הקצה, נראה להן לא אותנטי וחסר דבר-מה.

מה שמרתק בעיניי בספר הוא ההכרה בכך שהאוחצ’ות סובלות משוּליוּת כפולה. הן בוודאי דחויות מצד החברה ה”נורמטיבית” הכללית, אבל מסתבר שגם בתוך הקהילה ההומוסקסואלית עצמה הן מצויות בתחתית ההיררכיה וסובלות מבוז ומדחייה. האוחצ’ות, צריך לזכור, תופסות את עצמן כנשים (שנולדו בטעות בגוף של גברים). משום כך הן מדברות על עצמן ואחת אל השנייה בלשון נקבה, ומכאן גם כל הגינונים, החינחונים והדרמות-הגדולות-מהחיים שלהן. מבחינות רבות האוחצ’ות הן יותר נשים מנשים. זאת בניגוד לרוב ההומוסקסואלים ה”רגילים”, שתופסים את עצמם פשוט כגברים שאוהבים גברים, אבל לכל עניין ודבר אחר – ועיקר המאבק שלהם לקבלה מצד החברה הנורמטיבית מתמקד בדיוק בנקודה הזאת – הם אנשים נורמליים ורגילים. לכן בעיניים של רוב ההומוסקסואלים, האוחצ’ות נתפסות כקריקטורה וכגרוטסקה, וכמי שמוציאות שם רע לקהילה ומחבלות במאבק שלה לקבלת לגיטימציה והכרה. השוליות הכפולה הזאת היא תמצית הטרגיוּת של האוחצ’ות.

כדי להוסיף על הבלבול, הרי שאוחצ’ה לעולם לא תשכב עם אוחצ’ה אחרת – זה ייחשב למשכב אישה, והאוחצ’ות בשום פנים ואופן אינן לסביות לתפיסתן. דווקא בגלל שהיא תופסת את עצמה כאישה, האוחצ’ה משתוקקת יותר מכל לגבר – גבר גברי ככל האפשר, ואם אפשר סטרייט. או כמו שמגדיר זאת ויטקובסקי – איזה מוז’יק או “זבישק עם שפם”. כמובן שדווקא מצד הגברים האלה, המוז’יקים והזבישקים, נודעת לאוחצ’ות הסכנה הגדולה ביותר – בשנות הדיכוי של המשטר הקומוניסטי האוחצ’ות היו חשופות לאלימות פיזית קשה מצד בריונים וגלוחי-ראש, וזה לצד הסכנות ה”רגילות” כמו מחלות מין, איידס, אלכוהוליזם, דיכאונות, ניסיונות התאבדות, והיותן קורבנות תכופים לשוד ולגניבות. עם כל ניסיונן לשקר לעצמן ולייפות את מצבן בעייני עצמן, ברגעים של כנות והסרת מסיכות האוחצ’ות אכן מרגישות שהקיום שלהן הוא “מקולל” ושהמצב שהן נתונות בו הוא “פסיכוטי”. אלה הקטעים העצובים והנוגעים ביותר ללב בספר.

אני ממש ממש אשמח לראות את הספרים האחרים של ויטקובסקי מתורגמים לעברית.

* * *

מחוף לחוף: אהבתי גם את “החוף השקט“ של מיכל טמיר – רומן גרפי שבמרכזו המוּרכבוּת המסובכת-תמיד של יחסי אם ובת, אם ואמה, נכדה וסבתה. אני לא מכירה אף אישה שהיחסים שלה עם אמה הם פשוטים. במיוחד כשהסבתא היא ניצולת שואה, האם מנהלת מאבק הישרדות משל עצמה, והנכדה אבודה לגמרי בחלל. אנחנו אוהבות את האמהות שלנו, אבל אף פעם לא יודעות איך. איכשהו, איפשהו, מנקודה כלשהי והלאה, זה תמיד מסתבך והולך.